אור ברסלב
שפת אמת על תמורה פרק ראשון › דף ח.

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף ח.

דף ז:

בגמ' מתיב רב משרשיא כו' אא"ב אית לכהן זכי' בגוי' שפיר.] לפרש"י כאן וביבמות צ"ט]. צ"ע דמ"מ למה יהי' לבעלים רשות להפקיע מן המזבח ע"י חסרון ממונו. (ולפי' הרגמ"ה א"ש קושי' הגמ"]:

שם מיתיבי בהמתה כו' וא"א לית לי' זכי' שללה ולא שלל שמים כו'. משמע דאפי' מעשר בהמה דלכו"ע בעלים ממירין אותו וה"ה בכור של הכהן בעצמו שנולד בעדרו דג"כ עושה תמורה מ"מ אין לו זכי' לר"נ. וכן מוכח מהך דכהנת שנתערבה דהבכור נולד להכהן עצמו ומ"מ לר"נ אין לו זכי' בגוי' אע"ג דמצי מימר. וקשה לי דא"כ מאי מקשה הגמ' בתר הכי מהא דאריב"נ תאמר בבכור דיש לו זכי' בחייו. הא שפיר הוי לכהן זכי' כמו אילו היה בכור שלו. דנהי דלמכור ס"ל לר"נ דאין לו זכי' מ"מ הא בכור של הכהן בעצמו או מעשר בהמה נמי לאו ממונו הוא ומ"מ דין בעלים יש לו לענין תמורה. ושפיר י"ל דכל בכור כשניתן לכהן נעשה עכ"פ כקרבן שלו. רק דאין לו זכי' למכרו אבל בעל הקרבן שפיר מיקרי. ואפשר דאה"נ. ודיוק הגמ' לקמן מלשון ריב"נ שזכין בחייו משמע זכי' ממש להיות שלו למכרו. ועדיין צ"ע בזה: בגמ' לא ס"ל דר"ה ברי' דר"י כו'. לכאורה ה"ל למימר לא ס"ל הא דר"ח דהוא עיקר מרי' דהאי שמעתתא. אבל נראה דמדר"ח לא קשיא די"ל הטעם משום דילמא אזיל ושדי בי' מומא. ולהאי טעמא י"ל דלגברא רבה שרי למכור ותו דלה"ט בעל מום שרי למכור ושמא הם לקחו הבכור כשהי' בו מום. אבל לטעמא דר"ה ברי' דר"י לעולם אסור ואע"ג דרש"י כ' הטעם דמוזיל גבי' משום דצריך לשהות עד שיפול בו מום. מ"מ מוכח הכא דגם בע"מ אסור למכור. וצ"ל דשייך גם בזה מוזיל גבי' כיון דאסור לשקלו ככל בשר. להכי מקשה רק מר"ה ברי' דר"י. וממילא למסקנא נמי י"ל דפליגי רק אדר"ה. אבל בדר"ח הוי ס"ל טעם דאזיל שדי בי' מומא. ואע"ג דהגמ' מקשה ע"ז הטעם מהא דא"ר יהודה דאין לוקחין בכור מישראל עד שיהי' כהן עמו. אפשר דר"ח לית לי' הא דר"י כנ"ל. [ומיושב בזה דברי רש"י בב"ק (י"ב:) מקושי' מהרש"ל שם. וע"ש בשטמ"ק בשם הרא"ש טעם אחר דאסור למכור לישראל מה שלא נזכר כאן בגמ'. והוא פלא]:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה