שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ז:
בגמ' תניא כותי' דרבא נדבה תעשה אותו כו'. לכאורה אין מובן הלשון מלבד דתנאי הוא ומילתא דרבא רק לת"ק. אך מלבד זה קשה לרבא למה לי האי קרא ולנדר לא ירצה הא בלא"ה מוכח זה הדין מהא דכתבה תורה לאו אמקדיש בעל מום והוא מטעם ביזוי קדשים דמינה למד רבא האי דינא. א"כ קרא תו למה לי. ויש ליישב דבאמת קרא איכא לאוקמי בתמורה דוקא רק מברייתא דחשיב ה' מלקות מוכח דאפי' בלי תמורה חל והוא מהאי קרא דולנדר לא ירצה. ולפ"ז לרבי אפשר דבאמת לא לקי מקדיש בעל מום רק בתמורה ודו"ק. (והשתא דאתינן להכי אפשר ליישב הא מתני' דלקמן באמר על בעלת מום הרי זו עולה ל"א כלום. די"ל דאתי' כרבי דלדידי' לא חל הקדושה כלל. וקרא דמקדיש בעל מום איירי בתמורה דוקא. וברייתא דלעיל דקתני מה שעשה עשוי אתיא כת"ק דהלכה כן כרבא. ולכן חל שפיר ההקדש דגלי קרא דמה שעשה עשוי כדאמר רבא לעיל ולנדר לא ירצה אבל מיקדש קדשי. וא"ש פסק הרמב"ם ג"כ. ועדיין צ"ע בעיקר הגמ' הכא דאכתי מנלן דילמא קרא בתמורה. ואה"נ במקדיש בפי' לדמי נסכין ג"כ בלאו דולנדר לא ירצה, אבל בהקדיש בעל מום למזבח י"ל דדיקלא בעלמא הוא ולא חל ההקדש כלל כלשון המשנה דלקמן דלא עשה כלום. ולכן אפשר לפרש סוגיא דהכא לפי לשון רש"י דיקלא בעלמא ולא אקדשי' אלא לדמי. א"כ הי' קושית הגמ' דבוודאי נתכוין לדמי. וע"ז תי' הגמ' דאפי' נתכוין לדמי נמי לקי דל"ד לדיקלא כו'. ושוב אמרינן דנתכוין לגופי' ג"כ כיון דבכל גווני לקי. וכל אלו הדברים צריכים עוד תיקון לעת הפנאי):
שם בגמ' ת"ק סבר אפי' אקדשי' לדמי נסכים כו'. ק"ק איך נכלל זה בכלל לא ירצה. דוודאי אי הקדיש לדמי נסכים וקנאו ממנו נסכים פשיטא דהנסכים מרצין. רק שעשה איסור במה שהקדיש זה לדמי נסכים ומאי לא ירצה דקרא. וצ"ל בדוחק דזה הנדר לא ירצה אבל הנסכים שפיר מרצין:
שם במשנה מה חטאת ואשם אין ממירין אף בכור. שמעתי להקשות הא בחטאת ואשם הוא לכל אנשי המשמר ושותפין אין ממירין **ואין לתרץ דמיירי בחטאת ואשם דכהן שיכול להקריב בעצמו ואין למשמר בהם כלום. ונתנם לכהן אחר להקריב. דהא בכה"ג אכילת הקרבן ועורו לבעליו ולא לכהן המקריב כדמשמע בב"ק (ק"ט) וכמ"ש הראב"ד (פ"ד מה' כה"מ). אכן למ"ש הרמב"ם שם דהוא לכהן המקריב י"ל כנ"ל והנה גם בבכור יש להקשות לפמ"ש בירושלמי (פ"ד דחלה) והובא ברמב"ן (בבכורות פ"ד) דגם בכור ניתן לאנשי משמר א"כ היכי ס"ד דגמ' לאוקמא לריב"נ בתם הא כיון דהוא לכל המשמר שותפין א"ע תמורה. אכן במהרי"ט אלגזי שם האריך להוכיח דלא כהירושלמי הנ"ל ע"ש:** ואפשר לומר לשיטת הרמב"ם דשותפין אע"ג דלא מהני תמורתן. מ"מ בלאו דלא ימיר אתנהו ובחטאת ואשם אין ממירין כלל וא"כ ה"ה בכור:
בתוס' ד"ה שאין זכין כו' וי"ל משמע דבעלים אין ממירין רק המתכפר ולע"ד אפשר לומר דבאמת גם בבכור אפשר דעיקר הכפרה וריצוי של הקרבן לבעלים נהי דציותה התורה ליתן הבכור לכהן ולהקריבו מ"מ י"ל דהקרבן מכפר ומרצה לבעלים. רק מה"ט דזיכתה התורה להכהן מחיים משמע דהקרבן [אינו מכפר ומרצה כדא', בר"ה (ה':) ובזבחים (כ"ט:) דבכור לאו בר הרצאה הוא] ועולה לשם הכהן וזה הוא בעצמו כוונת המשנה:
בתוס' ד"ה ל"ש כו'. והתם בזמן הזה מיירי כו' צ"ע למה הוצרכו לזה בלא"ה פסולי מוקדשין היינו שנפל בו מום ובבע"מ אפי' בזמן המקדש מוכרין אותו. ובעיקר פירושם דמיירי התם בבכור לא משמע כלל לשון הגמ' שם כן. וע"ש בתוס' ובשיטה מקובצת בשם הראשונים דמיישבי הסוגיות הא קודם פדי' והא לאחר פדי' ולא מיירי כלל בבכור. ולע"ד הי' נראה ליישב דקאי התם אליבא דר"ש דגורם לממון כממון. ולהכי בהזיק לפסולי מוקדשין כיון דעכ"פ גורם לממון הוי שהפסיד להבעלים כל הבשר שהי' עומד להם לאכילה חייב. אבל שור פסולי מוקדשין שנגח נהי דיש לבעלים גרם ממון בו. מ"מ כיון דעדיין אינו ממונו לא נתחייב על הזיקו. כן נ"ל לכאורה. דגם לר"ש היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי כדמשמע בפסחים (ו':) וכמ"ש בקצה"ח (סי' שפ"ו) וע"ש שהניח בצ"ע דבסנהדרין (קי"ב:) לא משמע כן]: