אור ברסלב
שפת אמת על תמורה פרק ראשון › דף ג:

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף ג:

דף ג.

בגמ' מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר. נראה דה"ה להא דאמרינן ביומא (פ"ז:) דעל כל עבירות תשובה מכפרת לבד לא תשא. ג"כ דוקא בלשעבר דומיא דשוא, אבל שקר דלהבא י"ל דהוי בכלל קלות דתשובה מכפרת:

שם בגמ' אלא למעוטי אוכל ולא אכל דפטור. פי' דפטור ממלקות מטעמא דר"י ור"ל. וכן מפורש בהדיא במס' שבועות (כ"א:) ומהתימא על רש"י ותוס' כאן שהבינו דפטור מקרבן. וכמדומה שט"ס ברש"י וצריך לומר פטור ממלקות. (וכן הגירסא בשטמ"ק ובס' חק נתן הגי' כן ברש"י ותוס']:

שם בגמ' אר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורי' אתעביד מעשה. והרמב"ם ריש ה' תמורה כ' דמפי השמועה למדו דמימר ונשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה. ובע"כ צ"ל דלא ס"ל כדר"י כמ"ש הכ"מ שם. ובהכי מיושב לי מה דפסק ברמב"ם (בה' חגיגה פ"א) דהבא לראות בעזרה ולא הביא עולת ראי' אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה. וטעמו הוא משום דהביאה בפנים אינו האיסור רק מה שלא הביא קרבן וזה לאו מעשה הוא. וקשה הכא נמי נהי דבדבורי' נעשה תמורה קודש. הא אין האיסור הקדושה של זו הבהמה רק מה שרצה להחליף ולהוציא הראשונה מן הקדושה במה שאמר זו תחת זו. ומעשה זו לא נגמר כלל. רק משום דבאמת הרמב"ם לית לי' דר"י. וס"ל דזה באמת טעם התנא דחשיב מימר בין הני דלית בהו מעשה כיון דעיקר האיסור החילוף וזה לית בי' מעשה כנ"ל. ובהכי מיושב מה שהניח הה"מ בה' שכירות (פי"ג) בתימא על הרמב"ם דפוסק חסמה בקול חייב משום דבדבורי' אתעביד מעשה. ובתמורה כ' הטעם דגזה"כ הוא ע"ש שנדחק. ולמ"ש א"ש דבכ"מ שפיר ס"ל בדבורי' אתעביד מעשה כיון שנחסמה הפרה ע"י דבורו. אבל הכא דהאיסור החילוף וזה לא מתקיים כלל. שוב מצאתי שגם הלח"מ בה' סנהדרין (פי"ח) כ' כזה בקיצור ע"ש:

שם בגמ' אימר אפי' שבועת אמת. קצת קשה מה קושיא אפשר אה"נ ומ"מ שפיר מקלל חבירו נמי לקי כדאמר הגמ' גופי' אחר כך גבי מוציא ש"ש לבטלה דמי גרע מקלל כו'. ואי כוונת הגמ' כדמפרש לקמן דנימא דוקא שבועת אמת סגי במלקות אבל מקלל לא תסגי במלקות. קשה לשון אפי' שבועת אמת. ואפשר כוונת הגמ' דאי שבועת אמת נמי במלקות. א"כ הוא בכלל נשבע ולמה חשיב תו מקלל בשם ק"ו הוא משבועת אמת מכ"ש במוציא השם על הקללה וא"כ למה תני תו מקלל. ודוחק לומר דאי לא הוי תני מקלל הו"א דנשבע דוקא שקר ושוא ולא באמת. דא"כ ליתני בפי' נשבע אפי' באמת כנ"ל:

שם בגמ' ההוא מיבעי' לי' לכדרב כו' מנין שנשבעין לקיים את המצוה. להפוס' דשבועה חל אפי' בלא הזכרת השם אכתי תקשי ובשמו תשבע למה הותר להזכיר השם הרי יכול לישבע לקיים המצוה בלי הזכרת השם. ואפשר לפי דבזכירת שם חמירא טפי רשאי כדי לזרזו טפי על המצוה:

ברש"י ד"ה לאו למעוטי אכלתי כו' דלא לקי משום דלהרע או להיטיב כתיב כו'. דברים אלו א"א להולמם. דהא להרע או להיטיב לענין קרבן נאמר ולא למלקות **כמ"ש הר"ן בנדרי' (ח'.) ולא בעינן למלקות שיהא בלאו והן כמ"ש התוס' בשבועו' (כ"ד) ג"כ מטעם זה אכן בתוס' במכות (כ"ב) לא כתבו כן וי"ל דגם רש"י הכא ס"ל הכי בס"ד דגמ':** ותו דהא הגמ' בא להוכיח דפטור משום דאין בו מעשה ולמה עירב רש"י טעם אחר. ונראה דט"ס יש כאן ודברים אלו שייכים בדיבור השני לא מייתי קרבן משום דלהרע או להיטיב כתי' דמשמע להבא פרט לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ובטעות העתיקו הסופר בדיבור זה. וכאן צ"ל דאע"ג דהוי שבועת ביטוי דלא לקי ואכתי שבועת שקר היכי דמי כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה