שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף כז.
בגמ' והלכך גבי קדשי מזבח כו'. קשה למה לי הוספה זו בלא"ה כיון דתחת ב' לשונות משמע א"כ תליא בכוונתו דאי נתכוון לתמורה הוי תמורה ולחילול הוי חילול. כמו בפת סתם ונתכוון לחטים כדאי' בשבועות (כ"ו:). ומ"ש התוס' שם משום דסתם פת הוי דחטין. מדברי הרמב"ם והרא"ש משמע דלא ס"ל הכי. כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' ר"י). ואפי' בפת שעורין דינא הכי]:
בגמ' ואת"ל כו' היו לפניו ד' בהמות כו'. הרמב"ם (פ"ב מה' תמורה) כ' בג' בהמות כו' על הג' לא לקי וכן אפי' עשרה וא' בעל מום לא לקי על אחת. והקשה בלח"מ כיון דבעשרה לא לקי כ"ש בב'. ע"ש פ"ב דתמורה. וכן קשה למה הביא הא דג' בהמות. והנה הוא נמשך אחר הכ"מ שכ' כיון דנשאר בתיקו פסק לקולא דלא לקי. אך אין דרך הרמב"ם כן דהוי לי' לפרושי דמספק לא לקי. ע"כ נראה דהרמב"ם דייק בלישני' דלא לקי אבל לחולין לא יצא שום א' מהן. ומזה מוכח דספק הוא. ובסמוך גבי תמימה ובעלת מום שאמר זו תחת זו פי' בהדיא דנפק לחולין וא"כ מוכח דבהני ספיקא הוי. ומיושב ג"כ קושית הלח"מ ולהכי הביא גם הא דג' בהמות דגם זה ספק הוי ולא נפקי לחולין. ולפ"ז נראה דהרמב"ם לא גרס כאן ואת"ל כו' רק בעי רב אשי: