אור ברסלב

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק חמישי

פרק רביעי

דף כד:

בתוס' ד"ה א"ר יהודה וא"ת לימא דר"י פליג אדר"ה כו'. ויש ליישב דשאני התם כיון דכשחל קדושת בכור למפרע בטל המכירה כמ"ש שם בגמ' ומאי דזבין לאו כלום הוא לכן קדוש למפרע. משא"כ הכא דע"כ מום הוא ומעכב מלחול הקדושה ולא שייך אגלאי מילתא למפרע דהא לא נגמר הקדושה ולא עבר בלאו כיון דבאמת לא נתקדש למפרע. משא"כ התם דבאמת כשחל למפרע המכירה בטלה כנ"ל נכון. וכ"מ שיטת הרמב"ם דהביא הך דר"י ופוסק התם כרב הונא ע"ש:

דף כה.

בגמ' ש"מ ולדי קדשים בהויתן קדושים. משמע דכל המשנה ס"ל הכי וכן פרש"י דהא מפורש בגמ' דמציעתא מיירי בבהמת הקדש א"כ ע"כ בהויתן הם קדושים. ומהתימא על הרמב"ם דפוסק במעי אמן קדושים (בפ"ד דתמורה) וגם בפי' המשניות כ' דחכמים פליגי ארשב"ג והלכה כחכמים. וקשה הא ע"כ ת"ק נמי הכי ס"ל. ובלח"מ שם כ' דלמסקנא כל המשנה מיירי בחולין. אכן הרמב"ם בפי' המשנה פי' בעצמו בקדשים וצ"ע. מיהו קצת ראי' מהא דבעי ר"ע לר"ש באמר על בכור ביציאת רובו דיהי' עולה. ולא נקט בשאר קדשים משמע קצת דס"ל דבמעי אמן הן קדושים וצ"ע:

שם בגמ' אמר על הבכור ביציאת רובו יהי' עולה כו'. וכן העתיק. הרמב"ם סוף ה' תמורה. וקשה דכיון דפוסק הרמב"ם פ"א מבכורות כר"ה דמכר ביציאת שליש לעכו"ם למפרע קדוש א"כ ה"ה באמר ביציאת מיעוטו נמי לא מהני. ויש ליישב כיון דגם ביציאת רובו מבעיא לי' ונהי דמסיק הגמ' דלא מהני משום דדברי הרב שומעין אבל היכא דקדם להקדיש קודם יציאת רובו שפיר לא חל אח"כ הקדש דבכור. כיון דבשעת הקדישו לא הי' עדיין דברי הרב וחל קדושת העולה ותו לא חל קדושת בכור כנ"ל. ולדינא צ"ע:

שם בגמ' מתיב ר"א כו'. קצת קשה דילמא דוקא בחטאת קאמר ר"י כיון דולד חטאת מתה. א"כ מסתמא נתכוון להיות כב' חטאות לאחריות כיון דיכול לשייר ולהקדישו בפ"ע. אבל בשלמים כיון דגם מצד האם כשר להקריבו למה נימא נתכוון לב' קדושות. ונראה דס"ל להגמ' דלר"י דעובר לאו ירך אמו הוא לא חל הקדושה אגב אמו כלל ואם שיירו אין הפי' דוקא שאמר ולדה חולין. רק שכל שאומר בפי' שמקדיש האם ואינו מקדיש הולד בפ"ע. לא חל כלל קדושה אגב האם ודוקא בנתעברה אחר ההקדש רבי קרא דולד קדוש. אבל שיחול הקדושה ע"י קדושת האם על הולד לא. דבהמה בפ"ע היא ולאו ירך אמו. א"כ מקשה הגמ' שפיר כנ"ל:

דף כה:

בגמ' ואי אמרת שיירו משוייר כו' אמאי זכתה לו כו'. וקשה למה מסיק בתיובתא הלא י"ל דמיירי בכסף ואדרבא אתיא ככ"ע כדקי"ל דבכסף גם לרבנן הוי שחרור בחצי מקרא דהפדה לא נפדתה ושפיר הרב יכול ליקח כסף כפי שיווי הולד לשחרר הולד, והא דקאמר ומני ר"מ היא י"ל קצת דלשון האומר לשפחתו לא משמע כל כך בכסף. וגם לשון זכתה לו לא משמע כן דהא כסף קבלת רבו גרמה להשיחרור] אבל עכ"פ תיובתא דר"י ליכא וצ"ע:

שם בגמ' דילמא טעמא דר"י דאדם מתכפר בשבח הקדש. קצת קשה דא"כ למה אר"י הקדיש חטאת מעוברת וילדה. הא כמו כן אפי' הפריש חטאת ואח"כ נתעברה ג"כ דינא הכי כיון דמתכפר בשבח הקדש. אבל לטעם דשיירו משוייר שפיר דוקא בהקדיש מעוברת. ואפשר לומר דס"ל לרבא דאפי' למ"ד דמתכפר בשבח הקדש הוא דוקא שיש לו עכ"פ חלק בו שנתוסף שבח ע"י ההקדש כהך דכריתות (כ"ז.) שהקדיש בסלע והוקר ועמד על ב' סלעים דכ"ז נקרא בשבח הקדש וכמו כן בהקדיש מעוברת דכבר קצת עובר הי' ברשותו קודם ההקדש אף שנגמר אח"כ והוי שבח הקדש מהני. אבל כשנתעברה אח"כ דכל הקרבן דהקדש הוא אינו מתכפר בו. וקצת ראי' מדנקטו בשבח הקדש. ולא כתב מתכפר בדהקדש. ולדינא צ"ע בזה:

ואפשר לומר דאפי' אם הקדיש ואח"כ נתעברה מתכפר בולד ג"כ. מ"מ כיון' דאר"י רצה מתכפר בולדה משמע אפי' אמה קיימת יכול להתכפר בולד. ובהקדיש ואח"כ נתעברה לא יתכן זה שהרי אמר בהמה זו לחטאת ומוטל עליו לקיים נדרו להקריב האם. בשלמא אי כבר נתעברה א"כ הקדיש האם והעובר ושניהם בכלל נדרו שהי' ירך אמו ואח"כ נתפרדה הבהמה שנדר לשנים ויוכל לקיים נדרו באיזה שירצה. משא"כ אם הקדישה ואח"כ נתעברה אינו רשאי לעשות כן. אבל אם מתה האם שפיר מתכפר בעובר בכל גווני כנ"ל:

בתוס' ד"ה דת"ק כו' והקשה מורי כו'. ואפשר ליישב דרש"י כ' כן לעיל אליבא דמסקנא דקי"ל כר"י דשיירו משוייר ולהכי וודאי לא שייך בהויתן קדושין כיון דקדושת הולד בפ"ע היא כב' חטאות. אבל למ"ד דשיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא שפיר י"ל דבהויתן קדושין. ולהכי המקשן רצה להוכיח דאינו משוייר ונאמר דס"ל להמשנה דבמעי אמן הן קדושין. כך הי' סברת המקשן כנ"ל:

בא"ד ויש ספרים דגרסי כו' וא"א יכולין להעמידה כו'. יש ליישב גירסא זו דנהי דלמ"ד משוייר מטעם קדושת פיו הולד קדוש כדאמרינן הולד שלמים. מ"מ היינו דוקא בשנולד אח"כ. אבל בנשחט האם נמצא דהולד שהיא חטאת בפ"ע מת. וכמו אם תפיל הולד דפשיטא דהוי כמו כל קדשים שמתו דאין בהם קדושה ומעילה [ונהי דמדרבנן מועלין בהן כדאי' במעילה (ב':) י"ל דבהא לא גזרו דלא שכיחא]. ונהי דלאכילה התירה הכתוב מכל בבהמה' תאכלו. אבל לענין קדושת הגוף דהקרבה ליכא על הולד. ואפשר דאה"נ דבעי פדיון ככל קדושת דמים. והי' מיושב טפי הלשון נאכלת לכל אדם בכל מקום ולמה לא תני סתם שהוא חולין. רק דצריך באמת פדיון רק דבטל תורת חטאת ממנו. כנ"ל. ומ"ש התוס' ועוד היכא מצינו למימר כו' הא בפ"ק מייתי הני ברייתות כו' וע"כ האי דאינה נאכלת בעי לאוקמי כר"י כנ"ל. א"י כוונתם כלל דגם התם יש לפרש איפכא ומטעם שכתבתי דלבר פדא אינה נאכלת משום דקדוש אגב אימי'. אבל לר"י דקדוש בפ"ע ונעשה נפל שלא נגמר נאכלת כמ"ש. ותמהני על לשון התוס' בזה. דמה ראי' משם טפי מדהכא:

בד"ה ואת אמרת כו' תימא כו'. יש לתמוה על תמיהתם דמנא להו דכוונת הגמ' דלית לי' לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש. דהא עיקר כוונת הגמ' דאין טעם ר"י משום דאדם מתכפר בשבח הקדש והפי' ואת אמרת דטעם ר"י משום אדם מתכפר כו'. אבל באמת ר"י עצמו ס"ל נמי דאדם מתכפר בשבח הקדש. וזה ברור ופשוט. וכ"נ דעת הרמב"ם דפוסק (בפ"ד מה' פסוה"מ) שיירו משוייר כר"י דמ"ש הלח"מ שם דטעם הרמב"ם משום אדם מתכפר כו' תמוה דבהדיא כתב הרמב"ם דהוי כשתי חטאות לאחריות. ומ"מ פסק ג"כ דאדם מתכפר בשבח הקדש. ויש לתמוה על התוס' מה הוכחה הי' להם דלית לי' לר"י אדם מתכפר. וקצת אפשר לומר דסברתם הי' דאם אדם מתכפר בשבח הקדש למה נימא דהי' כוונת המקדיש לב' חטאות כיון דאפי' לא ישיירנה להיות בפ"ע ג"כ יוכל להתכפר גם בולד. א"כ למה יתכוון לב' חטאות. אבל באמת אין זה טענה דנ"מ טובא דאם לא הי' משיירה ואם יתכפר באם תמות הולד. אבל השתא דהוי ב' חטאות אין הולד מתה בכל גווני.

דף כו.

בגמ' חצי' עולה וחצי' חטאת כו'. פרש"י שלא הי' מחויב חטאת. ותמהו בתוס' דא"כ לא חל קדושת חטאת כלל כדאמרינן בנדרים כו'. מיהו רש"י פי' שם בנדרים דבאומר הרי זו עלי לחטאת חל ע"ש, והרמב"ם (פט"ו מה' מעה"ק) נראה דפי' כפשטא במחויב חטאת. וקשה דא"כ למה תמות. וכן הניח בקושיא בלח"מ שם. אכן נראה דס"ל להרמב"ם דכיון דאינו עומד להקרבה מתחלתו והוא מביא חטאת אחרת הוי בכלל חטאת שכפרה בעלי'. מה"ט דאמרינן לעיל בהא דהשני ירעה שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד מתה ומסיק הגמ' משום דמצוה בראשון הוי כמפריש השני מיד לאיבוד כדפרש"י שם ע"ש (דף כ"ד). הגם דהסוגיא שם לרבי. מ"מ נראה דהרמב"ם ס"ל דהוי אליבא דכ"ע דכיון דהפריש ע"ד שלא להקריבו ואידחי מיד הוי בכלל כפרו בעלי' שהרי הרמב"ם כ' בה' עבודת יו"כ (פ"ה) ג"כ כלשון המשנה שאין חטאת צבור מתה. משמע הא דיחיד מתה אע"ג דפוסק כחכמים לעיל כנ"ל ודו"ק:

דף כו:

ברש"י ד"ה זו תחת זו כו' נפדין אפי' תמימין כו' תמהני בזה הא קי"ל בתמימים אין יוצאין מידי מזבח לעולם וצריכין להמכר לצורך קרבן וכאן חללו לצאת לחולין. ולמה הוצרך רש"י לכך דיותר נראה לפרש דהיא בעלת מום דסתמא הכי הוא דאין אדם מקדיש תמימין לבדק הבית דעובר בלאו וצ"ע:

בתוס' ד"ה ש"מ כו' אין לעופות פדיון כו' וה"ה אפי' קדושת דמים אין בו כו'. דבריהם תמוהים דוודאי כה"ג הוי כחולין גמורין ומאי דחוי שייך בזה כיון דלא נתקדשו כלום. ורש"י בכריתות פי' דאין פדיון לעופות דוקא כשנתקדש כדין. אבל בלא התחיל לחול קדושת הגוף מהני פדיון ע"ש (ד כ"ח:):

בא"ד א"נ כההיא דהתערובת כו' דם לתוך מים כו'. עמ"ש בזבחים (י"ב) לפקפק על זה. ומ"ש עוד וא"ת כיון דאית לי' לר"י דיחוי מעיקרא כו'. שם בזבחים כ' תוס' דהיכא דבידו קצת יש חילוק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ובהמיר דת הוי בידו קצת להכי אר"י דוקא בהפריש מקודם:

בא"ד וי"ל דיש שם שיטה אחרת כו'. ומ"מ צריך טעם מ"ש ממחוסר זמן. והי' נראה פשוט לחלק דשאני מחוסר זמן דממילא יהי' ראוי אח"כ כמו שמשא ממילא ערבא וא"צ מעשה להכי לא חשוב דיחוי. [וכעין זה כ' התוס' שם ביומא]. מיהו משיטת הגמ' שם לא משמע כן:

דף כז.

בגמ' והלכך גבי קדשי מזבח כו'. קשה למה לי הוספה זו בלא"ה כיון דתחת ב' לשונות משמע א"כ תליא בכוונתו דאי נתכוון לתמורה הוי תמורה ולחילול הוי חילול. כמו בפת סתם ונתכוון לחטים כדאי' בשבועות (כ"ו:). ומ"ש התוס' שם משום דסתם פת הוי דחטין. מדברי הרמב"ם והרא"ש משמע דלא ס"ל הכי. כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' ר"י). ואפי' בפת שעורין דינא הכי]:

בגמ' ואת"ל כו' היו לפניו ד' בהמות כו'. הרמב"ם (פ"ב מה' תמורה) כ' בג' בהמות כו' על הג' לא לקי וכן אפי' עשרה וא' בעל מום לא לקי על אחת. והקשה בלח"מ כיון דבעשרה לא לקי כ"ש בב'. ע"ש פ"ב דתמורה. וכן קשה למה הביא הא דג' בהמות. והנה הוא נמשך אחר הכ"מ שכ' כיון דנשאר בתיקו פסק לקולא דלא לקי. אך אין דרך הרמב"ם כן דהוי לי' לפרושי דמספק לא לקי. ע"כ נראה דהרמב"ם דייק בלישני' דלא לקי אבל לחולין לא יצא שום א' מהן. ומזה מוכח דספק הוא. ובסמוך גבי תמימה ובעלת מום שאמר זו תחת זו פי' בהדיא דנפק לחולין וא"כ מוכח דבהני ספיקא הוי. ומיושב ג"כ קושית הלח"מ ולהכי הביא גם הא דג' בהמות דגם זה ספק הוי ולא נפקי לחולין. ולפ"ז נראה דהרמב"ם לא גרס כאן ואת"ל כו' רק בעי רב אשי:

דף כז:

תוס' ד"ה לא אמרו כו' וקשה כו'. אפשר ליישב דהתם בסנהדרין מיירי שפדה ע"י שליח וכיון דשינה מן הדין דבעי עשרה לפדיון ונטל רק ג' הוי שינוי בשליחות ובטל הפדיון. ומה שתירצו התוס' דבשלו מיירי שמואל אבל היכא דהגזבר מחלל בעי ג' או עשרה. משמע לכאורה כוונתם דבשלו אפי' לכתחילה א"צ ג'. אבל כל היכי דצריך ג' מעכב הפדיון. ויש להקשות לפ"ז א"כ מה מקשה הגמ' מדשמואל דילמא שמואל מיירי בשאר הקדש. אבל בהמה דבעי העמדה והערכה א"כ קפיד קרא להיות נפדה בשוי'. להכי צריך להוסיף דמים מה"ת. וטפי קשה דאפי' הוספת דמים לא יועיל כיון דלא הי' הפדיון ע"י העמדה והערכה. ולמה ג' ועשרה מעכבין והעמדה והערכה אינו מעכב. ואפשר לפרש כוונת התוס' דלכתחילה לעולם בעי ג' ומ"מ אינו מעכב וגם העמדה והערכה אינו מעכב. [והא דתנן לקמן (ל"ב.) ואם מתו יקברו. ופרש"י משום דבעי העמדה והערכה. י"ל משום דאינו ראוי להו"ע ודאי מעכב כעין ראוי לבילה כו']. והטעם אפשר משום דבקדשים בעי עיכובי בקרא. וע"י גזבר שאני דהוי כשליח וכל שלא עשה כדין בטל השליחות כנ"ל. אך לשון התוס' לא משמע כן וצ"ע:

שם בגמ' טעמא דבהמה כו' ובעלת מום כו' אבל מפריש נקבה לאשם כו' דלא כר"ש. פי' מדלא תני רבותא טפי בנקבה שאמר הרי זו לעולה. ומשמע מהכא במפריש נקבה ואמר הרי זו עולה או אשם נמי לא אמר כלום. דאל"כ י"ל דלעולם ר"ש היא רק משום רישא דאמר לא אמר כלום לא נקט נקבה לעולה [ועי' בתוספתא ריש פ"ב דהך סיפא ר"ש אמרה. א"כ ע"כ צ"ל דמשו"ה לא נקט נקבה לעולה. דבהא גם באומר הרי זו מהני. ופליגא אגמ' דידן]:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה