שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי
דף כב:
בגמ' אליבא דרבנן מאי איריא בלילה אפי' ביום כו'. צ"ע לפרש"י במשנה דבבעל מום או עיברה שנתה לר"ל דהוי ב' ריעותות מודין חכמים אפי' נמצאת קודם כפרה. א"כ נ"מ אפי' לרבנן בהאי דאבודת לילה אפי' נמצאת בעל מום. ומזה סייעתא לשיטת התוס':
שם וכ"ש אבודה מן הרועה ולא אבודה ממנו. לכאורה קשה אם לא אבודה מן הבעלים למה הפרישו קרבן אחר. וזה וודאי אין לומר דאפי' אח"כ אבודה גם מן הבעלים מ"מ כיון דבתחלתה היתה אבודה רק מן הרועה הוי כמו תחלת אבודה בלילה לרבא. דז"א דכיון דעיקר אבודה בבעלים תלוי' א"כ התחיל האבודה רק כשנאבד מן הבעלים ומעיקרא לא הי' בכלל אבודה כלל. ולא דמי לאבודת לילה וזה ברור. אלא נ"ל דנ"מ אם הי' אבודה מן הרועה בלילה ולא מן הבעלים ולמחרת אבודה מן הבעלים והפריש קרבן אחר. א"כ אי אבודה מן הרועה הוי אבודה. הכא לאו אבודה היא כיון דהתחיל בלילה אבל השתא דאבודת הרועה לא הוי אבודה א"כ למחרת כשהי' אבודה מן הבעלים שפיר הוי אבודת יום ותמות כנ"ל:
דף כג.
בגמ' עשו תקנה כו' לך התכפר באבודה כו'. משמע דר"ה מודה בזה לר' אבא דמפריש לאיבוד לאו כאיבוד ואם יתכפר באינו אבודה אבודה מתה. ותמהני על הרמב"ם דפוסק כר"ה וכתב ג"כ כלשון הגמ' דלך התכפר באבודה ע"ש (פ"ד דפסולי מוקדשין) ובתחלת הפרק שם הביא בעיא דגמ' לעיל בנמצא בין שחיטה לזריקה דהוי ספק אי כזרוק דמי ופסק דתמות מספק. וקשה דמה נ"מ בבעיא זו הא אבודה לכ"ע מתה אפי' נמצאת קודם הכפרה כשנתכפר באינו אבודה. ותו כיון דכבר שחט א"כ אפי' הי' נמצאת קודם שחיטה הרי במשך א' השני' תמות. ודוחק לומר כיון דשחטו קודם שנמצאת לא הוי המשכה זו דיחוי להאבודה וצ"ע:
בתוס' ד"ה וטעמא כו'. תימא למורי הר"א כו'. צ"ע לפי מה דמסיק התוס' דלר"ה לא מקשה דהוי כמשך. א"כ למה נדחקו בחנם הלא קושית הגמ' רק על ר"א ולהביא סייעתא לר"ה. וכ"מ בסמוך דקאמר קשיא לתרוייהו משמע דקושיא ראשונה לא הי' רק על ר"א: