שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף כו:
ברש"י ד"ה זו תחת זו כו' נפדין אפי' תמימין כו' תמהני בזה הא קי"ל בתמימים אין יוצאין מידי מזבח לעולם וצריכין להמכר לצורך קרבן וכאן חללו לצאת לחולין. ולמה הוצרך רש"י לכך דיותר נראה לפרש דהיא בעלת מום דסתמא הכי הוא דאין אדם מקדיש תמימין לבדק הבית דעובר בלאו וצ"ע:
בתוס' ד"ה ש"מ כו' אין לעופות פדיון כו' וה"ה אפי' קדושת דמים אין בו כו'. דבריהם תמוהים דוודאי כה"ג הוי כחולין גמורין ומאי דחוי שייך בזה כיון דלא נתקדשו כלום. ורש"י בכריתות פי' דאין פדיון לעופות דוקא כשנתקדש כדין. אבל בלא התחיל לחול קדושת הגוף מהני פדיון ע"ש (ד כ"ח:):
בא"ד א"נ כההיא דהתערובת כו' דם לתוך מים כו'. עמ"ש בזבחים (י"ב) לפקפק על זה. ומ"ש עוד וא"ת כיון דאית לי' לר"י דיחוי מעיקרא כו'. שם בזבחים כ' תוס' דהיכא דבידו קצת יש חילוק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ובהמיר דת הוי בידו קצת להכי אר"י דוקא בהפריש מקודם:
בא"ד וי"ל דיש שם שיטה אחרת כו'. ומ"מ צריך טעם מ"ש ממחוסר זמן. והי' נראה פשוט לחלק דשאני מחוסר זמן דממילא יהי' ראוי אח"כ כמו שמשא ממילא ערבא וא"צ מעשה להכי לא חשוב דיחוי. [וכעין זה כ' התוס' שם ביומא]. מיהו משיטת הגמ' שם לא משמע כן: