שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף כה.
בגמ' ש"מ ולדי קדשים בהויתן קדושים. משמע דכל המשנה ס"ל הכי וכן פרש"י דהא מפורש בגמ' דמציעתא מיירי בבהמת הקדש א"כ ע"כ בהויתן הם קדושים. ומהתימא על הרמב"ם דפוסק במעי אמן קדושים (בפ"ד דתמורה) וגם בפי' המשניות כ' דחכמים פליגי ארשב"ג והלכה כחכמים. וקשה הא ע"כ ת"ק נמי הכי ס"ל. ובלח"מ שם כ' דלמסקנא כל המשנה מיירי בחולין. אכן הרמב"ם בפי' המשנה פי' בעצמו בקדשים וצ"ע. מיהו קצת ראי' מהא דבעי ר"ע לר"ש באמר על בכור ביציאת רובו דיהי' עולה. ולא נקט בשאר קדשים משמע קצת דס"ל דבמעי אמן הן קדושים וצ"ע:
שם בגמ' אמר על הבכור ביציאת רובו יהי' עולה כו'. וכן העתיק. הרמב"ם סוף ה' תמורה. וקשה דכיון דפוסק הרמב"ם פ"א מבכורות כר"ה דמכר ביציאת שליש לעכו"ם למפרע קדוש א"כ ה"ה באמר ביציאת מיעוטו נמי לא מהני. ויש ליישב כיון דגם ביציאת רובו מבעיא לי' ונהי דמסיק הגמ' דלא מהני משום דדברי הרב שומעין אבל היכא דקדם להקדיש קודם יציאת רובו שפיר לא חל אח"כ הקדש דבכור. כיון דבשעת הקדישו לא הי' עדיין דברי הרב וחל קדושת העולה ותו לא חל קדושת בכור כנ"ל. ולדינא צ"ע:
שם בגמ' מתיב ר"א כו'. קצת קשה דילמא דוקא בחטאת קאמר ר"י כיון דולד חטאת מתה. א"כ מסתמא נתכוון להיות כב' חטאות לאחריות כיון דיכול לשייר ולהקדישו בפ"ע. אבל בשלמים כיון דגם מצד האם כשר להקריבו למה נימא נתכוון לב' קדושות. ונראה דס"ל להגמ' דלר"י דעובר לאו ירך אמו הוא לא חל הקדושה אגב אמו כלל ואם שיירו אין הפי' דוקא שאמר ולדה חולין. רק שכל שאומר בפי' שמקדיש האם ואינו מקדיש הולד בפ"ע. לא חל כלל קדושה אגב האם ודוקא בנתעברה אחר ההקדש רבי קרא דולד קדוש. אבל שיחול הקדושה ע"י קדושת האם על הולד לא. דבהמה בפ"ע היא ולאו ירך אמו. א"כ מקשה הגמ' שפיר כנ"ל: