שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק שמנה שרצים · דף קיא.
במשנה החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. ומפרש אביי דלא יגמע ופולט תנן. ולכאורה לפ"ז חומץ לאו דוקא ואפי' שאר משקין שמרפאין כדלעיל (ק"ט.) דבמפונקין חמרא נמי מסי]. אע"ג דכל אדם שותה אותן לצמאו נמי אסור במגמע ופולט הואיל ומוכח דלרפואה היא. א"כ קשה למה נקט תנא דמתניתין חומץ ואף דמצינו בעלמא כה"ג דקתני משום דלשון חכמים מרפא [כדאיתא בכתובות (ק"ג.) ע"ש] מ"מ הכא כיון דאיכא למיטעי לא הו"ל למיתני חומץ. לכן נראה לפע"ד דכיון דקתני לעיל (ק"ט:) במתני' בסתם כל המשקין שותה משמע דאף בפולט מותר, ובחומץ אין האיסור ע"י הפליטה אלא כיון דחומץ לא שתי אינשי אם אינו חושש בשיניו וניכר שהוא לרפואה. והא דמגמע ובולע מותר י"ל דהואיל ובולע מוכח מילתא דלאו לרפואת שינים בעי לה, דא"כ למה לי' לבלוע כיון דרפואה לאו בבליעה היא. וע"כ מוכח דרוצה לשתותו ומשו"ה שרי ובמי דקלים דלעיל שמרפאין בשתי' אסור גם במגמע ובולע [אם הוא חולה כיון דליכא הוכחה דלא בעי לרפואה]. אבל במשקה דדרך אנשים בריאים לשתות אף במגמע ופולט מותר מטעם דאין זה הוכחה דלרפואה היא דאולי איזה טעם הי' לו שנמנע מלבלוע ופולטו. ולפ"ז מיושב קושי' התוס' ד"ה כי תנן כו' דמטבל כדרך אכילה שרי אפי' בפולט כמו בכל המשקין דמותר כנ"ל. אבל לדינא מוכח מדברי התוס' ושאר ראשונים דלא ס"ל כמ"ש וצ"ע. ולדבריהם יל"ד כאן דחומץ אינו משקה בריאים א"כ קשה הרי לעיל לא התירו במי דקלים אלא בבריא השותה לצמאו אבל לא לשתות לרפואה ע"ש ולמה התירו כאן מגמע ובולע. ואי חומץ בר שתי' והוי ככל המשקין שאדם שותה לרפואה ומגמע ופולט אסור אפי' בכל המשקין. א"כ מ"ש חומץ דנקט והו"ל למיתני הכי לעיל דכל המשקין אדם שותה לרפואה ובלבד שיבלע ולא יפלוט. אבל בסמוך משמע דחומץ אינו ממש משקה בריאים ולפני טיבול אורחי' הוא ולא לאחר טיבול. [וביומא (פ"א:) משמע דאינו ראוי לשתי' דרבי ס"ל חומץ משיב את הנפש ואנן קיי"ל כרבנן דפטרי ועי' בירושלמי שם ובתרומות (פ"ו) ובדברי הרי"ו והרא"ש בברכות (מ':) לענין ברכה. אכן בס' תוס' יוה"כ העלה לחלק דאע"ג דאינו ראוי לשתי' לגמע מעט מעט מיהא ראוי ע"ש]:
שם בגמ' ונימא כו' דשמעינן לי' לרבא דאית לי' הואיל. קצת קשה לפי תירוץ התוס' ד"ה לא ס"ד כו' וי"ל דמשום טבילה בזמנה מצוה לא הוי שרינן איסור תיקוני מנא. א"כ י"ל דאה"נ דגם רבא ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולכן בצירוף זה אית לי' הואיל, דמה"ט לא רצו לאסור ביוה"כ טבילת מצוה. אבל לא בעלמא במידי דרשות כי הכא לית לי' הואיל:
שם בגמ' האי מסוכרייא דנזייתא כו'. עי' בר"ן שהביא בשם הערוך להוכיח דפ"ר דלא ניחא לי' מותר מהא דתנן בכלאים מוכרי כסות כו' ובלבד שלא יתכוונו אע"ג דהוי פ"ר. וקשה דדבריו סותרין זא"ז דלעיל גבי סירוס כתב הר"ן דגם לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי היינו דוקא בשבת [משום דכתיב בי' מלאכת מחשבת] ולא בסירוס ע"ש. וצ"ל דגם הערוך עצמו ס"ל דכלאים לא דמי לשאר איסורין משום דהנאת לבישה אסרה תורה כדמסיק הר"ן אלא דס"ל דלא עדיף משבת דג"כ מלאכת מחשבת אסרה תורה. והר"ן פליג עלי וס"ל דגם לשבת לא דמי ע"ש ותבין. [אך לפמ"ש התוס' לעיל (ק"ג.) וביומא (ל"ה.) בשם הערוך להוכיח גם מקציצת בהרת מוכח דגם בשאר איסורין ס"ל להתיר פ"ר דל"נ לי'. אולם הרא"ש כאן כתב ג"כ כמ"ש הר"ן. ועי' במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ') מ"ש לפרש דבריו]