שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק שמנה שרצים · דף קי:
בגמ' לירקונא כו' ומי שרי והתניא מנין לסירוס כו' יש לדקדק מה מדמי זה לסירוס דבידים דעלה קאי ובארצכם לא תעשו להכא דממילא מיעקר ואינו אלא גורם, [דכיון דכתי' לא תעשו עשי' הוא דאסור גרמא שרי כדאמרי' לקמן (ק"כ:) במחיקת השם ובמלאכת שבת ע"ש], ואי דדרשינן טעמא דקרא דהכוונה. כדי שלא ימנע מלהוליד ז"א דהרי מרבינן נמי נותק אחר כורת ש"מ דגזה"כ הוא לאסור אפי' באינו ראוי להוליד, א"כ מנ"ל לאסור גם גורם להסתרס, (ועי' בחי' הר"ן שהביא בשם הרא"ה לפרש הכי הא דאמרי' ה"מ היכא דקא מכוין הכא מעצמו הוא כלומר שאינו נוגע באבר אלא שגורם לסרס, אבל אכתי קשה מנ"ל באמת לאסור גורם כנ"ל, אכן במאירי מבואר דרבנן אסרו גם בגורם ואסמכוה אקרא דכתי' לא תעשו קרי בי' לא תעשו אפי' ממילא, ואפשר כן הוא ג"כ כוונת רש"י מ"ש קרי בי' לא תעשו]:
בתוס' ד"ה והתניא וא"ת כו' תיקשי לי' דליתסר משום פו"ר, לולי דבריהם י"ל דע"ז הי' פשוט להמקשן דאפשר לתרץ דמיירי בסריס ולהכי לא הקשה אלא מאיסור מסרס דאסור אף בסריס דהא אפי' נותק אחר כורת חייב וכדלקמן: