אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק שמנה שרצים

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק שמנה שרצים

פרק האורג

דף קז:

בגמ' איכא דמתני לה אהא דהצד נחש כו' אר"י א"ר ר"ש היא כו' ולכאורה קשה מנ"ל הא דילמא אתיא כר"י ומיירי כשיש חשש סכנה ומשום הכי פטור, ויתכן לומר דרב פליג אדשמואל לעיל דאמר דהא דקתני פטור בצד נחש פטור ומותר דכל פטורי כו' לבר מהני תלת כו' וס"ל דגם בהא פטור אבל אסור, [ואע"ג דלקמן קתני כופין קערה כו' ועל עקרב שלא תישך י"ל כמ"ש הב"ח ובחי' רעק"א דלא דמי נחש לעקרב], וא"כ בע"כ בדליכא סכנה, ור"ש היא דבסכנה לא הוי תני פטור דהא מותר גם לכתחילה, ולא דמי למ"ש התוס' לעיל (ג'.) גבי מכבה את הנר דבמקום סכנה שייך למיתני פטור דממילא ידעינן דמותר ע"ש, דהתם ליכא למטעי כיון דמסיפא שמעינן דאתיא כר"י כדאי' לעיל (ל'.) ע"ש, משא"כ הכא כיון דאיכא למטעי ולומר דר"ש היא ובדליכא סכנה]:

שם בגמ' א"ש השולה דג כו' כיון שיבש בו כסלע חייב, פי' החיוב מתחיל מעת ששולהו אלא דלא נגמר החיוב עד שיבש בו כסלע, ונ"מ אם נזכר באמצע שהוא שבת לא הוי סופה שגגה ופטור, וכן אם שלה הדג סמוך לחשיכה ונעשה יבש כסלע במו"ש אינו חייב, [אכן לפמ"ש האחרונים להוכיח מדברי הירושלמי לעיל (פ"ק ה' ו') דאם הדביק פת בתנור סמוך לחשיכה ונאפה במו"ש דחייב, א"כ ה"ה כאן חייב בכה"ג, אך מדברי רש"י ותוס' בתענית (כ"ד.) נראה דהכא נ"מ דאם חזר והשליכו למים קודם שיבש כסלע פטור ואחר כך חייב אפי' השליכו למים, וכ"מ בפי' הר"ח כאן] אכן צ"ע שיעור זה דכסלע ובין סנפיריו בדג קטן שכל סנפיריו אינו כסלע כמה שיעורו, ואפשר דיבש רובו חייב. ולולי פירש"י בתענית שם] הי' נראה דהא דאמר ריב"א ובין סנפיריו מילתא באפי' נפשי' הוא, דכשנתייבש בין סנפיריו חייב בכל שהו אפי' אינו כסלע, אך הרמב"ם (פי"א מה"ש) לא כתב כן [וכ"מ בפי' הר"ח]:

שם בגמ' אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר כו' צ"ע אמאי חייב הרי אין דרך תלישה בכך וכדלעיל (ע"ג:) בשדי פיסא לדקלא ואתר תמרי דפליגי ר"פ ור"א, והתם קיי"ל כר"א דפטור משום דאין כן דרך תלישה ובאמת הרי"ף והרא"ש השמיטו ולא הביאו האי מימרא דשמואל:

דף קח.

בגמ' אם יבוא אליהו ויאמר אי פסקה זוהמא מיני' כו', אפשר דשאר בהמות וחיות נפסק זוהמתן ע"י שחיטה, וכן בנו"ט הואיל שיש במינם שחיטה, וגם בעוף אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, מ"מ נחירה בסימנים בעי כמ"ש התוס' בחולין (כ'.) ע"ש], משא"כ דגים דאין בהם שחיטה לכן לא פסקה זוהמתן, ועי' מ"ש בחי' הר"ן דכשבא נחש על חוה כו' ישראל שעמדו על הר סיני כו' חוץ מדגים שלא היו שם, ודאי כך הי' קבלה בידו דכולם עמדו שם זולת דגים שא"י לזוז מן המים ליבשה ובפי' הר"ח וברמב"ם (ה' תפלין פ"א ה"י) משמע דבכל עורות מועיל העיבוד להוציא הזוהמא, אבל בעור הדג י"ל דלא מהני העיבוד ע"ש וכ"מ במאירי]:

שם בגמרא דנין ערלתו תמה כו' יש לדקדק לפי' רש"י דהו"ל למימר כמו בעלמא דנין ערלתו מערלתו ואין דנין ערלתו מערלת, ואע"ג דמאי נ"מ דהא תני דבי ר"י כו' זו שיבה כו', מ"מ כיון דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן כדאמרי' הכי בכמה דוכתי, ולכן אפשר לפרש ערלתו תמה שאינו נעשה בעל מום ע"י הסרת הערלה כדכתי', והי' תמים, וכן האילן מוציא פירותיו בשנה שני' שוב כבראשונה, משא"כ ערלת לב ואוזן הי' מום ואינו ערלתו תמה, [ובמד"ר פ' לך יליף נמי מדכתי' התהלך לפני והי' תמים ואם ימול מן האוזן או מן הלב אינו תמים ע"ש]:

שם בגמ' ת"ר כותבין תפלין ע"ג עור בהמה טהורה, וע"ג עור חי' כו' לכאורה נראה להוכיח מדשביק למיתני נמי עור עוף ש"מ שאין כותבין תפלין עליהן, וצ"ע דהא לעיל מסקינן דלכו"ע הוי עור וכשרין לתפלין

דף קח:

בגמ' א"ל רבה הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרין מכלל דר"י לאסור, לכאורה מנ"ל הא דלמא ר"י להתיר, והא דקתני ואלו הן מי מלח כו' את"ק מהדר, דאם נותן שמן בתחלה מותר מי מלח אפי' מרובין דאסר ברישא, וצ"ל, דא"כ הו"ל למיתני ואיזהו מי מלח המותרין, אבל ואלו משמע דבפ"ע קאי ואינו חוזר ארישא, ולהמסקנא דר"י לאסור ומ"מ מתיר בנותן שמן לכתחלה א"כ אפשר דגם לת"ק מותר בכה"ג גם במרובין, או נימא דבמרובין דאסור גם לת"ק משום דהוי טפי כעיבוד לא מהני נתינת שמן, שוב ראיתי בס' עולת שבת שכ' להתיר, אכן המג"א והא"ר חלקו עליו דלדידן במרובין אין נ"מ בין שמן בתחילה או לא, (כן משמע פשט לשון המג"א וכן פי' דבריו הפרמ"ג, אבל למ"ש בתוס' שבת ובמחה"ש שם לפרש דברי המג"א, גם במרובין מותר בנותן שמן באמצע]:

שם בגמ' תני ר"י ב"ח אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה א"י מבני מעיים לעולם, פי' רש"י קליפה חיצונה דביצה היא החלבון, ולשון החיצונה מיותר לפירושו, ונראה דפי' כן משום דמעשים בכל יום דאוכלין ביצים שע"פ רוב קליפה הדקה ניטלת מהם, מיהו לולא דבריו ז"ל הי' נראה לפרש דאלמלא שיש עליהם. קליפתן החיצונה, כלומר אם היו נגמרים בלי קליפה לא היו יוצאין מבני מעיים, אבל עכשיו שנגמרו בקליפתן י"ל שאין מזיקין אף הפנימית שבהם, דלשון אלמלא משמע כך דאל"כ הו"ל למיתני האוכלן בלי קליפתן כו' וגם אנו רואין דכמה פעמים אוכלין את הפנימיות לבד כנ"ל:

שם בגמ' למאי נפ"מ כו' אגודא דימא דסדום א"ל מהו למימשי מהני מיא בשבת. פי' רש"י מי אסור סי' ואלו מרפאות את העין, י"ל הטעם ע"פ טבעיות כן כיון דמי העין מלוחים, [כדאי' במד"ר (קרח פ' י"ח) ובאבות דר"נ (פ' ל"א) ע"ש], לכן רפואת העינים וחיזוקם ג"כ ע"י כח המלח, אכן במאירי הקשה דהא מלח סדומית מסמא את העינים ע"ש]:

דף קט.

בתוס' ד"ה עלין כו' פי' בקונ' כו' היכי אסר ר"ש גרגירא כו' אין דבריהם מובנים דהא אין מפורש בגמ' דאסר ר"ש לאוכלו בשבת, וי"ל דלא אמר אלא דלדידי' מעלי וטוב להרגיל באכילתו, וכעין הא דאר"י כוסברתא אפי' לדידי קשה לי. דלא אמר להתיר בשבת כיון דכבר אמר דאין בו משום רפואה]:

בד"ה שריקא טויא פירש ר"ח כו' והשתא א"ש לפי' ר"ח דשייכא הא מילתא להכא כו' הא י"ל נמי לפי' רש"י דשייך הכא משום דלעיל נמי איירי במילי דמתקן המאכל במי מלח במשנה דאסור משום עיבוד, וכן בגמ' לעיל בצנון וביצה ופוגלא, אכן יש להקשות לפי' רש"י מעובדא דמייתי בסמוך דרב חייא בר אשי לא אכל דהרי לא מצינו אלא דאסור לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד לקנוס ולאסור לאכול המאכל זה לא מצינו [כיון דבלא"ה נמי ראוי לאכילה. ועי' מ"ש בהג"א לעיל פ' כירה, ובמג"א (סי' רנ"ג ס"ק י"ד) הכריע להתיר לאחרים, ואפי' אי נימא דהתם אסור כיון שי"ל שמא יחתה ויבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ הכא] אבל לפי' ר"ח אפ"ל דכיון דהאכילה גופא הוי לרפואה לכן לא אכל:

דף קט:

בגמ' ים הגדול אים הגדול ל"ק הא ביפים הא ברעים מי משרה אמי משרה ל"ק הא באשתהי כו' עי' בחי' הרשב"א והר"ן שהביאו שיטה אחת דברעים גם בלא אשתהי אסור, ולפ"ז מיושב קצת מה דקאמר מי משרה אמי משרה כו' דמה הוי ס"ד לאקשויי כיון דבהדיא מחלק בברייתא זו בין אשתהי ללא אשתהי, אלא משום דים הגדול דאסרינן מיירי גם בלא אשתהי, והו"א דכמו כן מי משרה ומי סדום ג"כ בכה"ג אסור, וקאמר דהא כדאיתא והא כדאיתא, ומ"מ סתימת הגמ' לא משמע כדבריהם, וכן פסקו בטור ושו"ע (סי' שכ"ח) דגם בים הגדול ברעים אין איסור בלא אשתהי:

במשנה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, פי' רש"י אם אינו חולה, משמע דאם הוא באמת חולה אף לצמאו אסור משום דהרואה יאמר לרפואה שותה, ודוקא בבריא דאם יחקור הרואה יתברר לו שאינו חולה כלל אז מותר, ובהכי יש ליישב פי' הר"ת לקמן (קי"א.) בתוס' ד"ה למימרא, דפליגי רבנן ור"ש היכא דאינו מתכוין לרפואה אי מותר, ולכאורה תמוה דהא משנה מפורשת הכא דמותר לשתות לצמאו ואינו מתכוין לרפואה, וצ"ל דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם], ואפשר דמה"ט השמיט הרמב"ם (פכ"א מה"ש הל' כ"ב) סיפא דמתני' דהכא, אבל דוחק הוא, ולמ"ש א"ש דהתם בחושש באמת בשיניו אסור טפי אף באינו. מכוין כדכתיבנא ועדיין צ"ע, [ולפ"ז גם באינו חולה אם מתכוין לרפואה אסור וכמ"ש המג"א (סי' שכ"ח ס"ק מ"ג) אכן בב"י שם מפרש דלצמאו לאו דוקא ובבריא מותר בכל גווני ע"ש]:

ועי' בר"ן דמסיק להלכה דחולה שאין בו אפי' סכנת אבר אין עושין אפי' שבות ע"י ישראל אלא ע"י עכו"ם, והביא ראי' מאמימר דכחיל עיני' ע"י עכו"ם ומקשינן התם והא קמסייע כו', [אכן בטוש"ע (סי' שכ"ח) הביאו פוסקים המתירין אפי' ע"י ישראל], וי"ל דאין ראי' מהתם דשם לאו חולה הי' אלא מיחוש בעלמא ומשו"ה לא התירו אלא ע"י עכו"ם, כיון דגם העכו"ם אינו עושה אלא שבות הו"ל שבות דשבות דשרי במקום צורך גדול והכא נמי משום צערא י"ל דמותר גם באינו חולה, אבל חולה ממש אולי גם ע"י ישראל מותר לעשות שבות:

דף קי:

בגמ' לירקונא כו' ומי שרי והתניא מנין לסירוס כו' יש לדקדק מה מדמי זה לסירוס דבידים דעלה קאי ובארצכם לא תעשו להכא דממילא מיעקר ואינו אלא גורם, [דכיון דכתי' לא תעשו עשי' הוא דאסור גרמא שרי כדאמרי' לקמן (ק"כ:) במחיקת השם ובמלאכת שבת ע"ש], ואי דדרשינן טעמא דקרא דהכוונה. כדי שלא ימנע מלהוליד ז"א דהרי מרבינן נמי נותק אחר כורת ש"מ דגזה"כ הוא לאסור אפי' באינו ראוי להוליד, א"כ מנ"ל לאסור גם גורם להסתרס, (ועי' בחי' הר"ן שהביא בשם הרא"ה לפרש הכי הא דאמרי' ה"מ היכא דקא מכוין הכא מעצמו הוא כלומר שאינו נוגע באבר אלא שגורם לסרס, אבל אכתי קשה מנ"ל באמת לאסור גורם כנ"ל, אכן במאירי מבואר דרבנן אסרו גם בגורם ואסמכוה אקרא דכתי' לא תעשו קרי בי' לא תעשו אפי' ממילא, ואפשר כן הוא ג"כ כוונת רש"י מ"ש קרי בי' לא תעשו]:

בתוס' ד"ה והתניא וא"ת כו' תיקשי לי' דליתסר משום פו"ר, לולי דבריהם י"ל דע"ז הי' פשוט להמקשן דאפשר לתרץ דמיירי בסריס ולהכי לא הקשה אלא מאיסור מסרס דאסור אף בסריס דהא אפי' נותק אחר כורת חייב וכדלקמן:

דף קיא.

במשנה החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. ומפרש אביי דלא יגמע ופולט תנן. ולכאורה לפ"ז חומץ לאו דוקא ואפי' שאר משקין שמרפאין כדלעיל (ק"ט.) דבמפונקין חמרא נמי מסי]. אע"ג דכל אדם שותה אותן לצמאו נמי אסור במגמע ופולט הואיל ומוכח דלרפואה היא. א"כ קשה למה נקט תנא דמתניתין חומץ ואף דמצינו בעלמא כה"ג דקתני משום דלשון חכמים מרפא [כדאיתא בכתובות (ק"ג.) ע"ש] מ"מ הכא כיון דאיכא למיטעי לא הו"ל למיתני חומץ. לכן נראה לפע"ד דכיון דקתני לעיל (ק"ט:) במתני' בסתם כל המשקין שותה משמע דאף בפולט מותר, ובחומץ אין האיסור ע"י הפליטה אלא כיון דחומץ לא שתי אינשי אם אינו חושש בשיניו וניכר שהוא לרפואה. והא דמגמע ובולע מותר י"ל דהואיל ובולע מוכח מילתא דלאו לרפואת שינים בעי לה, דא"כ למה לי' לבלוע כיון דרפואה לאו בבליעה היא. וע"כ מוכח דרוצה לשתותו ומשו"ה שרי ובמי דקלים דלעיל שמרפאין בשתי' אסור גם במגמע ובולע [אם הוא חולה כיון דליכא הוכחה דלא בעי לרפואה]. אבל במשקה דדרך אנשים בריאים לשתות אף במגמע ופולט מותר מטעם דאין זה הוכחה דלרפואה היא דאולי איזה טעם הי' לו שנמנע מלבלוע ופולטו. ולפ"ז מיושב קושי' התוס' ד"ה כי תנן כו' דמטבל כדרך אכילה שרי אפי' בפולט כמו בכל המשקין דמותר כנ"ל. אבל לדינא מוכח מדברי התוס' ושאר ראשונים דלא ס"ל כמ"ש וצ"ע. ולדבריהם יל"ד כאן דחומץ אינו משקה בריאים א"כ קשה הרי לעיל לא התירו במי דקלים אלא בבריא השותה לצמאו אבל לא לשתות לרפואה ע"ש ולמה התירו כאן מגמע ובולע. ואי חומץ בר שתי' והוי ככל המשקין שאדם שותה לרפואה ומגמע ופולט אסור אפי' בכל המשקין. א"כ מ"ש חומץ דנקט והו"ל למיתני הכי לעיל דכל המשקין אדם שותה לרפואה ובלבד שיבלע ולא יפלוט. אבל בסמוך משמע דחומץ אינו ממש משקה בריאים ולפני טיבול אורחי' הוא ולא לאחר טיבול. [וביומא (פ"א:) משמע דאינו ראוי לשתי' דרבי ס"ל חומץ משיב את הנפש ואנן קיי"ל כרבנן דפטרי ועי' בירושלמי שם ובתרומות (פ"ו) ובדברי הרי"ו והרא"ש בברכות (מ':) לענין ברכה. אכן בס' תוס' יוה"כ העלה לחלק דאע"ג דאינו ראוי לשתי' לגמע מעט מעט מיהא ראוי ע"ש]:

שם בגמ' ונימא כו' דשמעינן לי' לרבא דאית לי' הואיל. קצת קשה לפי תירוץ התוס' ד"ה לא ס"ד כו' וי"ל דמשום טבילה בזמנה מצוה לא הוי שרינן איסור תיקוני מנא. א"כ י"ל דאה"נ דגם רבא ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולכן בצירוף זה אית לי' הואיל, דמה"ט לא רצו לאסור ביוה"כ טבילת מצוה. אבל לא בעלמא במידי דרשות כי הכא לית לי' הואיל:

שם בגמ' האי מסוכרייא דנזייתא כו'. עי' בר"ן שהביא בשם הערוך להוכיח דפ"ר דלא ניחא לי' מותר מהא דתנן בכלאים מוכרי כסות כו' ובלבד שלא יתכוונו אע"ג דהוי פ"ר. וקשה דדבריו סותרין זא"ז דלעיל גבי סירוס כתב הר"ן דגם לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי היינו דוקא בשבת [משום דכתיב בי' מלאכת מחשבת] ולא בסירוס ע"ש. וצ"ל דגם הערוך עצמו ס"ל דכלאים לא דמי לשאר איסורין משום דהנאת לבישה אסרה תורה כדמסיק הר"ן אלא דס"ל דלא עדיף משבת דג"כ מלאכת מחשבת אסרה תורה. והר"ן פליג עלי וס"ל דגם לשבת לא דמי ע"ש ותבין. [אך לפמ"ש התוס' לעיל (ק"ג.) וביומא (ל"ה.) בשם הערוך להוכיח גם מקציצת בהרת מוכח דגם בשאר איסורין ס"ל להתיר פ"ר דל"נ לי'. אולם הרא"ש כאן כתב ג"כ כמ"ש הר"ן. ועי' במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ') מ"ש לפרש דבריו]

דף קיא:

בגמ' וסבר רב לא מסי והא מדקתני כו'. פי' דמסתמא לא פליג רב אתרווייהו את"ק ואדר"ש ולפ"ז במסקנא דמסיק דדוקא באתרא דשכיח שמן וורד התיר רב. ע"כ צ"ל דגם לת"ק מותר בכה"ג א"כ קשה הלשון מה דקאמר הלכה כר"ש (כדמקשינן בכמה דוכתי הלכה מכלל דפליגי]. וכן קשה מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דהלכה כר"ש ע"ש דמסיים וצריך שתהי' אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה. כיון דבכה"ג כו"ע מודו דמותר]. ובתוס' הביאו גירסא דשלש מחלוקת בדבר וע"ז ודאי קשה כנ"ל דא"כ שוב הוי מצי למימר כתי' הראשון דרב סבר לא מסי וג' מחלוקת בדבר וי"ל בדוחק. גם בלשון רש"י צע"ק ואין להאריך:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה