שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האורג
דף קה.
במשנה ואחת על האריג. וכמה שיעור אריג נראה דתליא ג"כ בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א בג' נקרא אריג ולרבנן בב'. [אכן בירושלמי פליגי בהא ואיכא מ"ד דגם בשנים נקרא אריג לר"א ע"ש]:
שם והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות וכמה שיעור הקריעה לא נתבאר. וי"ל דצריך להיות ג"כ קריעת ב' תפירות דאל"ה ליכא שיעורא. ומ"מ בעי נמי ע"מ לתפור ב"ת דע"מ תפירה אחת נהי דלא חשיב תו מקלקל ע"ז אמרו במשנה דבסמוך דשיעורו כמתקן פי' שיהי' ע"מ לתקן כשיעור. דאע"ג די"ל הפי' שיהי' הקלקול כשיעור המתקן ולעולם התיקון סגי בכל שהיא אך א"כ יקשה פשיטא וכן מוכח להדיא בתוס' לעיל (ל"א:) דבעי להיות ע"מ לתקן כשיעור. ומ"מ אפשר דגוף הקריעה א"צ להיות כשיעור אך הסברא נראה כמ"ש דתרוייהו בעי כשיעור וצ"ע בפוסקים:
בגמ' סתמא כר"א סתמא כרבנן. איני יודע ביאור דברי הגמ' בזה. [היכי הוי סתמא כיון שהובא ג"כ דברי החולק בהאי ברייתא גופא]. שוב ראיתי שכבר קדמני בחי' הר"ן שהקשה כן והניח בצ"ע, וכדומה שי"ל שבגוף הברייתות לא הי' כתוב וחכ"א וכן ר"א אומר. אלא דאח"כ הוסיפו זאת משום דבאמת איכא פלוגתא בהכי וצ"ע להגי' מסברא:
שם בגמ' והתופר כו' הא תניא באבות מלאכות כו'. לכאורה המ"ל דמשו"ה קתני נמי הכא במתני' לומר דבזה מודה ר"א דגם על התפור אינו חייב בפחות מב' תפירות. ומדלא משני הכי נראה דפשיטא לגמ' דר"א גם בהא פליג ומחייב על התפור בתפירה אחת. וכן נראה משמעות הגמ' לעיל (קד:) גבי אות אחת סמוך לכתב דר"א לאו דוקא באריג ס"ל הכי:
דף קה:
בגמ' ואעפ"י שמחלל השבת יצא ידי קריעה. לכאורה קשה אמאי יצא כיון דהוי מהב"ע וי"ל דהא לאו מצוה היא ככל המצות דהא אין מברכין עליו אלא חיובא היא ולא שייך בזה מהב"ע. או י"ל דהמצוה היא להיות הולך בבגד קרוע [כמ"ש התוס' ד"ה הא דהוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיוכל ללובשו. אך צ"ע דז"א אלא באביו ואמו כדאי' במו"ק (כ"ד.) אבל בשאר קרובים אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע. ואע"ג דבנקרע מעצמו לא מהני מ"מ י"ל דצריך להיות הולך בבגד שקרעו. בעצמו וראי' דאסור לשלול תוך ז' והעבירה היא רק עצם הקריעה. מ"מ זה דוחק דיותר נראה דגוף הקריעה היא החיוב ואח"כ ראיתי בירושלמי שהקשה ממצוה גזולה דא"י ידי חובתו בפסח. ואיני מבין בטיב תירוצו של הירושלמי לולי כפי מ"ש אך לפ"ז קשה מ"ש בטוש"ע יו"ד (סי' ש"מ סעי' כ"ט) דבחלוק גזול א"י ידי קריעה אבל לפי' הק"ע אתי שפיר. וכ"מ בט"ז ובש"ך שם. ואולי י"ל דבחלוק גזול הטעם דא"י ידי קריעה כיון דהמצוה הוא להלוך בבגד קרוע כנ"ל ובגזול אסור ללובשו ובס' קרבן העדה הבין כוונת הירושלמי כמ"ש התוס' פ' לולב הגזול בלולב של אשרה שאין המצוה בא ע"י העבירה. ותמה על הרשב"א בסוכה שלא הביא הירושלמי שמביאו הכא בעצמו. ומלבד שנעלם ממנו כי חי' הרשב"א על סוכה היא מהריטב"א כל דבריו דברי שגגה דאין זה ענין ללולב של אשירה. כיון דהעבירה הוא בשעת הקריעה שהיא המצוה. וכמו למ"ד מצות ליהנות ניתנו דאינו יוצא בשופר של שלמים ושל ע"ז משום מהב"ע. ודוקא במה שכבר עבד להאילן כתבו תוס' שאין המצוה בא ע"י העבירה. אבל בכה"ג שהמצוה והעבירה ביחד לא שייך לומר דלולי שהי' עבירה הי' יוצא. דא"כ בטל כל דין מהב"ע דלולי שהי' גזול הי' ג"כ יוצא בו. [אכן בפנ"י בסוכה (ל'.) כתב דהא דס"ל לשמואל דביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הוא מטעם הנ"ל דהי' אפשר לצאת בו בהיתר דרך שאלה ע"ש. והאריכות בזה הוא ללא צורך הגם שראיתי עוד מי שטעה בזה וכבר כתבתי מזה בסוכה. ובכריתות (ו'.) ועי' מ"ש במנחות (נ"ג) בהג"ה]. עכ"פ אין דברי הירושלמי מתפרשין כן. וא"י לפרש דבריו, אלא לפמ"ש שאין המצוה מתקיימת בשעת הקריאה רק שיהי' הבגד נקרע ועדיין צ"ע [ועי' בפר"ח ובח"י ה' פסח (סי' תנ"ד) ובשעה"מ ה' לולב (פ"ח ה' ה') ובשו"ת רעק"א (סי' קע"ד) מ"ש בזה]:
שם בגמ' ואי אדם כשר הוא חיובי' מחייב דתניא כו'. אע"ג דלא קתני התם דחייב לקרוע אלא לבכות ולהתאבל צ"ל דפשיטא לי' דקריעה נמי בכלל. אבל הי' אפשר לומר ולפרש סוגיא דהכא דבאמת ליכא חיוב קריעה. אלא כיון דאיכא חיוב אבילות וצער ממילא הוי קריעה ג"כ תיקון משום חימום כמ"ש בתוס'. ולפ"ז לשון חיובי מחייב על אבילות קאי. ובהכי מיושב ג"כ מאי דקשה לכאורה מה בין חכם לאדם כשר ] וכ"כ בחי' הריטב"א והר"ן די"ל דאינו חייב בקריעה ומ"מ אם קרע לא הוי מקלקל ע"ש]. אך אין כן דעת הפוס' ביו"ד (סי' ש"מ) ע"ש ובאו"ח (סי' תקמ"ז) וכדבריהם מבואר במו"ק (כ"ה.) וכמ"ש גם הריטב"א שם אלא דבחכם חייב לקרוע אפי' אחר קבורה ובאדם כשר דוקא בין מיתה לקבורה] ולדבריהם קשה קצת הכא דהמ"ל דאיירי בשלא שמע קודם קבורה. וצ"ל דעדיפא מיני' משני. ועמ"ש בפוס':
שם בגמ' למה זה דומה לס"ת שנשרפה. עי' פרש"י. קשה דהא על ס"ת שנשרף אינו מחויב בקריעה אלא אם נשרפה בזרוע וכמעשה שהי' כדאי' שם במו"ק (כ"ו) ע"ש [משום דאיכא חילול השם כפי' הנמוק"י שם וכן הקשה השואל בשו"ת חכ"צ (סי' י"ז) והוכיח מכאן כפי' רש"י דבזרוע הוא כל שא"י להציל ע"ש]. וי"ל כיון דמיתה היא ע"י חטא הוי כמו בזרוע:
שם בגמ' המוריד דמעות כו' נודי ספרתה כו' יש לראות היכן מרומז בכתוב שהוא על אדם וכמ"ש ג"כ במהרש"א בח"א ע"ש]. וגם היכן מצינו שהוריד דוד דמעות על אדם כשר. ושמא היינו הא דבכה על אבנר. ועל שאול שבכה י"ל משום דמלך הוי. אך לפ"ז גם באבנר י"ל משום דנשיא הי' והכל קורעין עליו כדאי' במו"ק (כ"ו.) וי"ל דלא נחשבו אז למלך ונשיא הואיל וכבר ניתנה המלוכה לדוד. מיהו במגילה (י"ד:) אמרינן עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם א"כ הוי שאול מלך. [ואבנר נשיא כ"ז שלא קבלו ישראל את דוד למלך]. ובל"ז לא יתכן פי' זה דהא האי קרא אמר דוד באחוז אותו פלשתים בגת ואכתי שאול ואבנר הוי קיימי. לכן צ"ל דכן לעולם הי' דרכו בקודש להוריד דמעות על אדם כשר. והוכחת הגמ' יש לפרש דאל"ה מה טעם לבקש שכר על הדמעות שהי' בוכה לצרכי עצמו. לכך פירשו שדמעות אלו שעל אדם כשר היו. מיהו פשטא דקרא היא על דמעות היוצאין מן הלב בתורה ועבודה זו תפלה כמאמר שפכי כמים לבך:
בתוס' ד"ה דתניא וכו' משמע לי' להש"ס דמיירי אפי' באינו כשר צ"ע דהא בע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ למה לי עומד שם בשעת יציאת נשמה. דבאדם כשר בלאו הכי חיובי מחייב כדתניא מפני מה וכו' ובע"כ שם הפי' נמי לענין לקרוע עליו כדמוכח הש"ס מעיקרא. [אך לפמ"ש לעיל די"ל דמהתם אין ראי' דחייב בקריעה אלא דאם קרע לא הוי מקלקל. שפיר י"ל דהכא מיירי באדם כשר ובשעת יציאת נשמה מיהו חייב לקרוע]:
דף קו.
בגמ' מ"ט דר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה וכו' משמע דר"ש לא ס"ל **ולפ"ז הא דאמרינן במנחות (ע"ב.) דר"א בר"ש בשיטת רע"ק רבו של אביו אמרה כו' ולא אמר בשיטת ר"ש אמרה דס"ל הכא דמכשירי מילה לא דחי שבת צ"ל משום די"ל דמכשירי עומר עדיפי ממכשירי מילה משום דהוי צורך גבוה כדאי' לקמן (קל"א:). אך יש לתמוה הא דאמרי' בכריתות (י"ט) לר"א ור"י דפליגי בב' תינוקות א' למול בע"ש ע"ש אע"ג דהוי מתעסק משום דכיון דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב. מנ"ל לר"א דמקלקל בחבורה חייב כיון דאיהו ס"ל דמכשירי מילה דוחה שבת שוב ליכא ראי' מדאיצטריך קרא למישרי מילה דהא י"ל כנ"ל דאתי קרא למכשירין וצע"ג:** דמכשירי מילה דוחין שבת דא"כ אין ראי' מדאיצטריך למישרי מילה דמקלקל בחבורה חייב דהא במכשירין לאו מקלקל הוא ומסתבר לי' טפי למילף דמקלקל בחבורה חייב מלאוקמא קרא להתיר מכשירי מילה:
שם בגמ' ר"י מחוי כפול וכו' לפי' רש"י אין נ"מ לדינא בינייהו ולולי דבריו י"ל דאסיפא דמתני' קאי הנך אמוראי באורג ב' חוטין דתנן כמלא הסיט סתמא ותני ר' יוסף גם בהא הסיט כפול וארישא קסמיך התנא. לרחב"א מתני' פשיט כיון דבהא דאורג לא קתני כפול כמו ברישא (וכ"מ במאירי דגם בסיפא השיעור כפול. ועי' בהה"מ (פ"ט מה"ש ה"ז) דגריס ר"י מחוי כפוף ופליג אדרחב"א. והר"ח פי' ג"כ דפליגי באופן אחר ע"ש]:
במשנה ר"י אומר הצד צפור למגדל, פי' רש"י דאם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות וקשה דא"כ כשהחלונות סתומין יתחייב גם לבית ובמתני' קתני סתמא צפור למגדל ולא מפליג ולולי דבריו י"ל דבבית אינו ניצוד עוד כיון שיכול עדיין לעוף ולפרוח למעלה וא"י לתופסו לכן לא הוי צידה בהכי משא"כ מגדל מקום קטן הוא ומטי לי' בחד שיחייא. אכן לפי' רש"י נמי י"ל דגם אם חלונות הבית סתומין אינו חייב משום צידה כדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין, משום דלאו אורחי' בהכי לצודו לבית מה"ט שיצטרך לשמור פתיחת החלונות שמא יצא שם ואין דרך צידת צפור אלא למגדל המיוחד לעופות כנ"ל אכן בדברי הב"ח והט"ז (סי' שט"ז) מבואר דלפי' רש"י חייב אם חלוני הבית סתומין ע"ש]:
דף קו:
בגמ' הכא בצפור דרור עסקינן, פי' מתניתין דהכא דקתני צפור למגדל דוקא, אבל אכתי קאי הא דמשני מעיקרא הא בביבר מקורה וכו' ליישב רומיא דמתני' וברייתא דביצה. וא"ש הא דאמרינן בסמוך השתא דאתית להכי כלומר לחלק בין ביבר לביבר, א"כ אפשר נמי לחלק בין קטן לגדול כדי לתרץ מתניתין וברייתא דביצה כנ"ל. אבל במתני' דהכא י"ל דת"ק ס"ל כל הביברין שוין. ורשב"ג הוא דקאמר לא כל הביברין שוין והך ברייתא דביצה אה"נ לרשב"ג אזלא דקיי"ל כוותי' אכן רש"י פי' מתניתין דהכא בביבר קטן, והיינו ע"פ סוגיא דלקמן הלכה מכלל דפליגי דאפ"ל דרשב"ג אתי לפרושי דברי ת"ק. ויש לעיין בפי' הר"מ במשנה וכן הרע"ב למה לא הביאו מסקנת הגמ' דמתני' מיירי בצפור דרור דוקא, ואפשר שהבינו דכל צפור כך הוא. [דרכו להשמט בבית מזוית לזוית ומשו"ה כניסה לבית לא הוי צידתו. אע"ג דבנגעים (פי"ד מ"ה) משמע דאיכא ציפור שאינו דרור. התם דרור אחרינא היא כמ"ש במל"מ (פי"א מה' טו"צ ה"א) להוכיח מדברי התו"כ דבעינן שתהי' חי' ע"פ השדה חוץ לעיר. ולאו היינו דרור דהכא ע"ש]. אלא דבס"ד דגמ' ס"ל דכל עופות הוי בכלל צפור ומסיק דוקא צפור דדרור הוא ולא שאר עופות אך רש"י לא פי' כן. [וברמב"ם (פ"י מה"ש ה' י"ט) מבואר דגם בעופות דוקא למגדל ולא לבית וכבר תמה עליו בלח"מ שם. ועי' מ"ש בב"ח (סי' שט"ז) דלא קיי"ל כהאי שינויא דרבה ברי' דר"ה. אכן בשו"ע שם מחלק בין צפור דרור לשאר צפרים ע"ש]:
שם בגמ' בשעת הטל פטור. פי' רש"י שעיניהם מתעוורות והן כניצודין ועומדין ולכאורה קשה מ"ש מצבי סומא דלעיל דחייב. וצריכין לחלק דשם אינו ניצוד ועומד כיון דצבי בעל כח הוא. ואפי' הוא סומא ביכלתו להישמט כשירגיש וכדפירש"י לעיל. אבל חגבין כשנתעוורין אין יכולין לפרוח והן ניצודין ועומדין כנ"ל [ולמאי דהוי ס"ד דאלעזר בן מהבאי ארישא קאי הוי ס"ל דחגבין בשעת הטל הוי כמו צבי סומא דחייב]:
במשנה נעלו שניהם פטורין לא יכול אחד לנעול כו', אין מובן הא כבר תני חדא זימנא לעיל צ"ב:) ומאי קמ"ל תו הכא בצידה יותר מבשאר כל המלאכות [ובתויו"ט נדחק לומר דהדר תני לה משום סיפא ע"ש], ונ"ל דקמ"ל דאפי' היכא דעיקר הצידה לצוד הצבי בידיו יכול גם כל אחד לצודו, אלא דעכשיו כשצדין אותו להבית ע"י נעילת הדלתות שהן כבידין ואין אחד מהם יכול לנעלו מ"מ נקרא זה א"י וזה א"י, ואע"ג דלצוד גופו של צבי יכול כל אחד לבדו, מ"מ עכשיו דהצידה הוא באופן זה שא"י הוי זה א"י וזה א"י וחייב. וכעין זה כתבו התוס' לעיל (צ"ג.) ד"ה אמר מר לענין ז"י וזא"י, ועמ"ש לעיל דאפשר דבזה א"י וזה א"י פטור בכה"ג דכיון דא' יכול לאו אורחא היא לעשות בשנים]:
בגמ' אמר ריב"א א"ש הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו, צ"ע היכא דאחד צד את הארי והשני הכניסו לגורזקי אם השני חייב משום שהוא גומר הצידה או נימא כיון דכבר ניצוד ע"י הראשון אע"ג דאינו חייב קודם שהכניסו לגורזקי ולא נגמר צידתו, מ"מ גם השני פטור והוי כמו שנים שעשאו דשניהם פטורין:
במשנה למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מדברי רש"י נ"ל דהא דקתני ונמצא צבי שמור הפי' הוא שכבר ניצוד הצבי מע"ש והי' הבית נעול וכשחוזר ובא בשבת לפתוח הדלת רשאי אח"כ לחזור ולנועלו, דנעילה ראשונה צידה היא ולא יותר דכבר חשוב הצבי ככל חפצים שבבית, וכ"מ מדברי התוס', אכן הרשב"א והר"ן פי' כגון דהצבי הוא ניצוד בסגירת הדלת בלא נעילה משו"ה מותר לנעול דאינו אלא מוסיף שמירה על שמירה ע"ש, משמע דבלאו הכי אסור וכ"נ מדברי התוס' יו"ט כאן, אכן המג"א (סי' שט"ז ס"ק י"א) השיג עליו דגם אם נפתח הדלת מותר לחזור ולנעול. ומשמע מדבריו שהבין ג"כ כוונת רש"י כנ"ל ע"ש):
בתוס' ד"ה ואין וכו' אין לפרש כו' ורש"י דפי' כיון דמוקצין הן להכי א"נ לפניהם מזונות כו' דהא תנן בפ"ב כו', ונ"ל פי' רש"י ולחלק דבביבר גדול כשיחפשו יוכלו למצוא מזונות ולא יחסר להם, ולהכי כיון שהם מוקצין אין נותנין להם מזונות בהעדפה כיון שימצאו מעצמן כדי צרכם, ואותם שאין מוקצין ובידו לשוחטם ביו"ט יכול להעדיף להן מזונות ולפטמה גם אם יוכלו למצוא מעצמם אבל כשהם בבית במקום שאין להם כלל מזונות אפי' אם הם מוקצים מ"מ יכול ליתן להם, ובהכי איירי הא דתנן לקמן דנותנין מים לפני אווזים ותרנגולין כו' אבל שיטת התוס' צ"ע: