שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הבונה
דף קב:
בגמ' דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר כו', לכאורה יש לעיין דאמאי לא יפסל קרש שנפלה בו דרנא כמו בעצי מזבח שפוסל בנפל בו תולעת, [כדאי' במדות (פ"ב מ"ה) וברמב"ם (פ"ו מה' אה"מ ה"ב) מפרש הטעם משום דבעינן לגבוה מן המובחר ע"ש, וי"ל ג"כ דאיכא בהא משום הקריבהו נא לפחתך א"כ ה"ה הכא, ואע"ג דגם התם כשר למזבח ע"י גרירה כדאי' במנחות (פ"ה:), מ"מ כאן בתיקון ע"י הטפת אבר דניכר השינוי גרע טפי], וגם הא דקאמר מטיף בו אבר אינו מובן דמאי שייך אבר למשכן יותר הו"ל למימר מטיף לתוכה זהב, עוד קשה דהו"ל לומר דכוותה גבי מזבח שסותם באם יש בו פגימה משהו:
שם בגמ' אמר שמואל המצדד כו' חייב מיתיבי אחד נותן את האבן כו'. לכאורה קשה לפי' רש"י דחושיבה ומצדדה כו' ומכינה תחתי' ומושיבה בארץ מאי מותבינן עלי' דשמואל מנ"ל דהתם מיירי בצידוד דילמא משו"ה הנותן את האבן פטור כיון דלא צידד. ואין לומר דא"כ אדתני ואחד כו' הנותן את הטיט חייב ליתני, ואחד מצדד כו' המצדד חייב. דלמא מצדד לחודי' בלא נתינת אבן נמי פטור. אך מדברי הרמב"ם (פ"י מה"ש ה' י"ח) משמע דמשום צידוד לחוד חייב ע"ש]:
דף קג.
בגמ' אטו כולהו לא לייפות את הקרקע כו' רבה ור"י כו' באגם שנו. וכתבו בתוס' דמתני' דלא שייך לאוקמא באגם מיירי באילן יבש. אבל אכתי קשה בסוגיא דגמ' אמאי לא הקשו הכי גם אמתני' דקתני אם לתקן כו' דאטו כולהו לאו לתקן דהרי הקרקע מתוקנת בזה ולתרוצי דמיירי באילן יבש או בדעביד בארעא דחברי'. לפמ"ש בנוב"י מהדו"ת (חאו"ח סי' ל"ד) בישוב דברי הרמב"ם ע"ש. א"ש דאמתני' לק"מ כיון דקתני ברישא אם לתקן שפיר תני בתר הכי אם להיסק כו' אם לבהמה כו' כדי לחייב שתים. ומ"ש התוס' דמתני' מיירי ביבש. י"ל כדי לתרץ לרבה ור"י דלא ס"ל לחייב שתים בחדא מעשה כדאי' במו"ק (ב:). אבל לדידן דקיי"ל כר"כ לעיל (ע"ג) בזומר וצריך לעצים דחייב שתים שפיר י"ל כנ"ל ודוק]:
שם בגמ' מודה ר"ש בפסיק רישי' כו' משמע דבפ"ר חייב מכאן קשה על מ"ש התוס' ביומא (ל"ד:) ד"ה הני דאפי' בפ"ר גבי שבת ליכא חיובא אלא איסורא בעלמא ע"ש ועי' בלח"מ פ"ב מה' עבודת יוה"כ) ובשעה"מ (פי"ב מה' שבת) שהשיג עליו]:
במשנה הכותב ב' אותיות בין בימינו כו' בכל לשון כו' נראה דבשולט בב' ידיו מצטרף אות מימין ואות משמאל לחייב וכן משני לשונות לכאורה נמי הכי [אך יש להסתפק בהא ולומר דאינו מצטרף לחיוב כיון שאין דרך כתיבה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם. דגם באיטר יד הקשה בחי' הר"ן דנימא בטלה דעתו, ותי' כיון דא"י לכתוב בימין ליכא למימר דבטלה דעתו. א"כ בכה"ג דהכא דיכול לכתוב בלשון אחד שפיר י"ל כנ"ל. אבל קשה לדברי הר"ן הנ"ל בשולט בשתי ידיו דיכול לכתוב בימין אמאי חייב בשמאל נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם וצ"ע:
שם במשנה בין משם א' פירש"י ב' אלפין. ובחי' הר"ן ומאירי לא כתבו כן דהא מסקינן לקמן דבב' אלפין דאאזרך לא פליג' ולכו"ע פטור. וכן הקשה הג' רע"ק איגר ז"ל במשניות ע"ש. ולפע"ד נראה דרש"י לא פי' כן לקמן בגמ' דא"כ למה נקיט אלף דאאזרך. [לימא סתמא וכי תימא אלף אלף איכא בינייהו לכן נראה לפרש דדוקא אם רצה לכתוב אאזרך וכתב א"א בהא אמרינן דאע"ג דשם משמעון חייב מ"מ א"א מאאזרך פטור. אבל אם לא הי' רצונו לכתוב אלא ב' אלפין גרידא שפיר חייב. ועי' היטב בגמ' ותראה כי כנים דברי:
שם במשנה א"ר יוסי לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם משמע דבמשכן היו רושמין אותיות היינו על קרש אחד א' ועל קרש שני ב'. וקשה דא"כ אמאי צריך דוקא ב' אותיות באות א' סגי לחייב כיון דבמשכן ברשימה אחד היו יודעין באם נכתב על קרש א' או ב' היו יודעין שהוא ראשון או שני, והי' נ"ל דהכי פירושא דר"י אמר הכי להוכיח דע"כ במשכן לא היו רושמין באותיות דא"כ באות א' יהי' חייב כנ"ל וע"כ דבמשכן הי' רשימה לחוד בלא אותיות. ולפיכך לא היו יודעין מקום הקרש אלא אם נטלו שני קרשים ביחד לכוין הרשימות. דאין סברא שהי' מ"ח מיני רשימות. אכן בפיהמש"נ להרב"ם מבואר דגם לר' יוסי הי' כתוב על הקרשים א' ב' ע"ש וי"ל דהי' צריך להיות בכל קרש ב' סימנין א' ב' עד כ' לידע סדר הכ' קרשים. ועוד סימן הכ' שבדרום ושבצפון. א"כ הי' על כל קרש ב' אותיות כנ"ל אך יתר דברי הרמב"ם בפי' המשנה א"י להולמן שפי' הנפ"מ בין הת"ק ורי"ו דרושם אי הוי אב מלאכה בפ"ע, וא"י מי הכניסו לכך ע"ש שצ"ע:
דף קג:
בגמ' ור"ש היינו ת"ק וכ"ת כו' למימרא דר"ש לחומרא והתניא הקודח כו' צ"ע דהא גם בלא הא דאמרינן דפליגי בא"א דאאזרך הוי מצי להקשות דר"ש דלעיל אדר"ש דהכא [אך לפמ"ש התוס' לפרש הטעם דבאריגה מחייב ר"ש בב' חוטין משום שעושה דבר חדש. י"ל דהומ"ל דכתיבה דמי לאריגה. אבל השתא דבעי למימר דר"ש מחמיר גבי כתיבה טפי מדרבנן שפיר מקשינן למימרא דר"ש לחומרא והתניא הקודח כו' והתם ר"ש לקילא):
שם בגמ' אר"ח זאת אומרת כו' ולמסקנא דשמעתין לדידן דפתוח שעשאו סתום פסול א"כ שם משמעון פטור. והרמב"ם מחייב בשם משמעון. וע"ש לשונו בפי' המשנה דנראה דמחלק דנהי דבס"ת פסול מ"מ לענין מלאכה אין קפידא בין פתוחה לסתומה. ונראה דלא ניחא לי' לרמב"ם למידחי סתם מתני' ולכך פי' דהגמ' אליבא דרב חסדא אמרו כן. וכן משמע לשון מיתיבי הוא דאמר כי האי תנא ולא אמרו ורמינהו ולשנויי תנאי הוא משום דודאי יש לחלק בין מלאכת שבת להכשיר ס"ת. אלא ר"ח דאמר כהאי תנא אמר זאת אומרת ואנן לא ס"ל הכי כנ"ל. שוב ראיתי בתוס' רע"ק ז"ל הניח ג"כ בצ"ע ול"נ כמ"ש:
שם בגמ' מי דמי פתוח ועשאו סתום כו' לכאורה תמוה הא לא פרכינן עלי' דר"ח אלא מהא ברייתא דקתני דפתוח ועשאו סתום פסול. וכיון דע"כ האי תנא דריב"ב פליג אהאי ברייתא שוב ליכא להקשות מברייתא זו. ושפיר הוכיח ר"ח זאת אומרת דתנא דמתני' פליג גם בהא [וממילא י"ל דריב"ב נמי ס"ל הכי] וי"ל דבאמת בברייתא הנ"ל לא נתפרש דהא דמסיים דיגנז קאי על כל הני מילי שנשנו בה. אלא ע"כ דהכי פריך דאי בפתוחה וסתמוה לא מיפסל לא הו"ל לערב ולמתני בהדי הני מילי דפוסלין גם בדיעבד. אבל אי בסתום ועשאו פתוח מיפסל שפיר י"ל דנקיט הא אטו הא. ולעולם לא פליגי תנאי כלל ולכו"ע סתום ועשאו פתוח פסול ולא איפכא. עוד י"ל דהא דאר"ח זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר אינו מוכרח די"ל דכתב שמעון במ' סתומה. [כמו שהקשו הרמב"ן והרשב"א ע"ש]. אך בס"ד דגמ' דלא חילק בזה א"כ מוטב לפרש מתניתין כפשטא דמיירי דכתב שמעון כי אורחי' במ' פתוחה. והשתא פריך הגמ' כיון דפתוח ומשאו סתום טפי מסתבר להכשיר. א"כ מנ"ל לר"ח להוכיח ממתניתין להכשיר גם בסתום ועשאו פתוח כנ"ל:
בתוס' ד"ה בגלטורי כו' ורבנן דפטרי במתני' לקמן (ק"ד:) אפי' בב' וג' פטרו, אינו מבואר כן לקמן אכן התוס' ס"ל הכי והוא חידוש גדול דפשט לשון המשנה שם נראה דלא פליגי אלא באות א' נוטריקון וכ"נ מרמב"ם ורע"ב בפי' המשניות וצע"ג לדינא:
דף קד.
בגמ' נבוב בובין כו' משמע להדיא דהאותיות היו נקובין מעבר לעבר והיו מהופכין בעבר השני. ולפ"ז מ"ש רש"י בחומש (פ' תשא) שהיו נקראים מעבר הב' היינו מהופכין. ומה דסיים מעשה נסים הי' ע"ש קאי רק אמים וסמ"ך וכן כתוב בס' גור ארי' שם. ותמהני על ס' אוה"ח שם שכ' נגד הסוגיא דהכא ע"ש מ"ש בפסוק ויפן וירד שהי' כתב מופלא מזה ומזה בהשואה מה שא"י להיות ע"י מעשה אדם כי האות תשתנה צורה מעבר האחר. ועי' בירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) ובמדרש שה"ש בפסוק ידיו גלילי זהב ובאבות (פ"ה מ"ו) ובתוי"ט שם]:
שם בגמ' נאמן כפוף נאמן פשוט פי' רש"י וסופו להיות פשוט לעתיד לבא, ולולי דבריו נראה לפרש דלפעמים צריך להיות פשוט אינש דעתי' כדאמרינן בר"ה (כ"ו:) ע"ש. ובכל הזמנים בין פשוט ובין כפוף צריך להיות באמת ואמונה:
שם בגמ' צדיק כפוף כו' הוסיף לך הכתוב כפיפה. מכאן סייעתא למ"ש הרמב"ם באבות (פ"ד מ"ד) דבמדת השפלות צריכין לירד לקצה האחרון יותר מבכל המדות. גם יתכן לפרש כי צדיק מדרגה יתירה מנאמן וכל שנתעלה צריך להיות בכפיפות יותר. ומלשון הגמ' כאן סייעתא לפירש"י דלעיל דבעוה"ז לעולם כפוף. דלפי' שכתבתי קשה קצת מה מוסיף לך כפיפה הא מוסיף נמי פשיטות:
דף קד:
במשנה הכותב ב' אותיות בהעלם א' חייב. (עי' בתיו"ט מ"ש דמשנה שא"צ היא דכבר שמעינן לה ממתני' דסו"פ הזורק. אכן] נראה דקמ"ל אפי' אחת בשחרית ואחת בין הערבים כל שלא הי' לו ידיעה בינתים חייב. וכשיטת התוס' לקמן (ק"ה.) ד"ה ורבנן. [דאע"ג שהי' שהות כדי לידע לא הוי כשני העלמות. ולאפוקי מפי' רש"י שם]:
שם במשנה כתב אות א' סמוך לכתב כו' פטור, נסתפקתי בכתב אות א' סמוך לכתב בדף א' ואות אחרת סמוך לכתב בדף ב' ואינן נהגין זה עם זה מה דינו, דלכאורה הדעת נוטה דחייב דהא כתיבה איכא וגם חיבור יש לכל אות שהוא סמוך לכתב, והא דלא מפרש כן לקמן בגמ' הך דאות א' בטבריא כו' באופן זה דעדיפא מיני' משני להשמיענו הדין דהתם בכל גווני חייב ע"ש וצ"ע:
בגמ' תני ר"ח כתבו באבר כו' כשר, פי' רש"י בעופרת כו' משפשף עופרת על הקלף, תמוה דהא בפ"ב דגיטין (י"ט.) מסקינן לשמואל דבאבר פסול ודוקא במיא דאברא כשר ואפשר ס"ל לרש"י דרב פליג התם עלי' דשמואל בזה, וכמ"ש הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) לדעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש], אבל לא משמע כן אלא דשמואל פליג אהא דאמר רב דמקרעין כו' אבל רב אדשמואל לא פליג וצ"ע, [ואין לומר דס"ל לרש"י כמ"ש הלח"מ (פ"ד מה' גירושין) והב"ח באה"ע שם לדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש דבאבר כשר ובמיא דאברא פסול. דהא בגיטין מפרש רש"י להדיא דבאבר אינו כתב ע"ש:
שם בגמ' והלא בן סטדא כו' יש לתמוה מה קושיא היא זו כיון שלא הי' יכול להוציא בענין אחר מה ראי' היא שיהי' זה כדרך הוצאה, גם לשון שוטה הי' קשה, ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה דלא הי' גוף הוצאות הכישוף ע"י האותיות אלא שהניח אותו הסממנים בחקיקת אותיות שהי' לו מכבר בבשרו. א"כ הראי' הוא ממה שהי' לו מעולם כתב על בשרו, ומשני דהי' שוטה באמת מכבר ואין מביאין ראי' כו' כנ"ל:
שם בגמ' להשלים שאני. לכאורה נראה דחייב משום מכה בפטיש, ולפ"ז אות אחד לאו דוקא וה"ה חצי אות, אכן במאירי כ' משום דחשוב כתיבה (וכן משמע ברמב"ם (פי"א מה"ש ה"ט) ע"ש], ולפ"ז אפשר דוקא אות שלם, אכן מ"ש במאירי דמשום מכה בפטיש אין לחייבו ע"ש הטעם. קשיא לי מהנך דלעיל (ע"ה:) במנפח בכלי זכוכית ע"ש וגבי תנורא לעיל (ע"ד:) וברש"י שם וצע"ג לדינא:
שם בגמ' אר"ש כו' שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין קשה כיון דכה"ג דחק תוכות הוא לא הוי כתיבה כדאי' בגיטין (כ'.) א"כ ליפטר, ואין לומר דכיון דמקודם כשכתב הח' עשאו ב' זיינין ואח"כ הוסיף התג נמצא אי נוטל הגג מיתכשר הזיין, דהוי כאילו כבר נכתב האות ונמחק בדיו דמיתכשר בהסרת הדיו. [לדעת הסמ"ק וכלבו שהביא הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) ע"ש דרוב הפוסקים חולקים עליהם). דאפי' נימא הכי מ"מ כיון דעיקר הכשר ע"י שכבר הי' נכתב הב' זיינין, אבל בהסרת התג עצמו לא הי' מיתכשר א"כ ליפטר הכא כיון דלא עשה בשבת כתיבה אלא הסרת התג, ואולי מטעם מוחק מתחייב הכא כמו מוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות ה"ה הכא דע"י מחיקת התג נתקיימו ב' הזיינין, אבל דוחק לומר כן דדוקא במוחק לכתוב במקומו ב"א חייב, שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהוכיח מכאן דבכה"ג לא הוי חק תוכות וכן מהא דמשני רבא שנטלו לתגו של ד' ועשאו ר'. והר"ן דחה דבריו דלענין שבת אע"ג דלא הוי כתיבה אלא חק תוכות נמי חייב ע"ש, ולפע"ד נראה דמודה הרשב"א דאם כתב ב' אותיות ע"י חקיקה ג"כ חייב בשבת, אלא דהכא בהגי' אות א' ע"כ איירי בהשלמת ספר כדפירש"י ז"ל, וא"כ או הוי פסול לא הי' חייב דהא רק אות א' הגי' וגם לא השלים הספר בהכשר]. ולרב ששת נמי אין סברא לומר דיהי' כמו כותב ב' אותיות ע"י מחיקת החטוטרת של הח' דהוי רק כמו גורם, ומ"ש הר"ן דלא גרע ממוחק ע"מ לכתוב, אינו מוכרח לפע"ד די"ל דאין זה מחיקה ולא כתיבה אלא כדפרש"י דמשום תיקון ספר חייב. א"כ שפיר הוכיח הרשב"א, מיהו יש לתמוה דבאו"ח (סי' ל"ב סעי' י"ז) פסק הטוש"ע דאם עשה מאות ד' אות ר' הוי חק תוכות הואיל ועדיין לא הי' עליו מעולם שם ר' ע"ש, ובב"י שם מביא גם בשם תשו' הרשב"א כן, א"כ סותר הרשב"א דבריו שבכאן וצ"ע:
בתוס' ד"ה נתכוין וא"ת מאי אריא נתכוין לכתוב ח' כו' יש לתמוה על דבריהם דשאני הכא שהי' רצונו באמת לכתוב ב' זיינין ג"כ אלא שהי' הכוונה עבור החי"ת. וכבר עמד המהרש"א ע"ז. והנה לתי' התוס' מיירי שרצה לכתוב חי"ת עם אות אחרת וכשהשלים הב' זיינין פסק מלכתוב עוד כיון שלא הי' צריך לו אלא ב' אותיות. ולפ"ז קשה אמאי אצטריכי לקמן בגמ' לשנויי הא דבעי זיוני. הא בלא"ה י"ל דמתניתין מיירי שלא רצה לכתוב ב' אותיות אלא ח' בלבד ומשו"ה פטור. מיהו לדברי התוס' עצמם לשיטתם לק"מ כיון דמוכרחין לפרש כן מכח קושייתם דא"כ אפי' נתכוין לכתוב ז' אחד וכתב ב' זיינין כו'. אך לפמ"ש לחלק א"כ שפיר יש ליישב בזה מה שהקשו התוס' לקמן מאי דהגמ' מקשה מברייתא ולא ממתניתין. משום דבברייתא קתני ועלו בידו שתים משמע כפי' התוס' הכא שהי' ברצונו לכתוב ב' אותיות. אבל בלשון המשנה ליכא הוכחה דמיירי שהי' בדעתו לכתוב ב' אותיות. ולכך מקשה רק מברייתא דשניהם בלשון עלו בידו איתמרו ודוק:
בד"ה שיחור פי' רש"י אדרמינט ואין נראה כו' עוד קשה לפי' רש"י כיון דקנקנתום נמי אדרמינט ומפורש שם במשנה בגיטין דכותבין בו לכתחילה את הגט. למה קאמר ר"ח דכתבו בשיחור כשר דמשמע דוקא דיעבד [כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' גירושין ה"א). אך י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הטור באה"ע (סי' קכ"ה) בשם הרא"ש דגם בהני דתני ר"ח כותבין לכתחילה ע"ש]:
בד"ה אמר ר"ח כו' וי"ל כו' ור"ח דקאמר הכא כו' דבריהם דחוקים לכאורה דמנ"ל לר"ח לומר דמתני' דלא כר"י כיון דאיכא לאוקמא בסתם כתב שלא בגט דגם ר"י מודה ועוד דהא חכמים נמי לא אמרו אלא שאין השם מן המובחר אבל מן התורה נראה דכשר והוי שפיר כתיבה לענין שבת, ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה דראב"י לא פליג אהא דאר"ח הכא וס"ל לחלק דבגט הוי כתיבה כסברת התוס' ובס"ת דפליגי רבנן משום ואנוהו י"ל דגם ר"י מודה דבעינן ואנוהו. אלא דפליגי ר"י וחכמים אי כתב ע"ג כתב הוי כתיבה בעלמא כמו לענין שבת א"כ הוי שפיר בכלל ואנוהו כיון דהוי כתב חדש לגמרי לכך מכשיר ר"י. אבל חכמים דס"ל דלא הוי כתב ונהי דבגט כשר מטעם שכתבו התוס' כיון שניתוסף בזה כתב הב הכוונה דלשמה. מ"מ לענין ס"ת אין זה מהודרת כיון דעדיין לא בטל לגמרי כתב הב'. וא"כ א"ש הכל דכיון דלא הוי כתב בעלמא לכך בס"ת אינו מן המובחר כנ"ל נכון: