שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הזורק
דף צו:
בגמרא וממאי דבשבת קאי כו' כתי' הכא כו' ביום אסור. ואע"ג דעיקר ההכרזה הי' לצורך חול דבשבת מעצמם לא היו מביאים דידעו שאסורים להוציא. דכבר נצטוו במרה למ"ד לעיל (פ"ז:) אתחומין נמי איפקוד וע"ש בתוס'], מ"מ כיון דהכריזו בשבת נפקא לן בגז"ש דהיום גורם לזה האיסור, גם י"ל דמשו"ה הכריזו בשבת כדי שלא יטעו דמלאכת המשכן ידחה שבת ויביאו בו ביום אף שהוא שבת, [ואע"ג דכבר ידעו דאין דוחה שבת מדנסמכה שבת למלאכת המשכן, י"ל דחזר לזרזם בשעת מעשה, כמ"ש רש"י בפ' בהעלותך גבי פסח] ומה שהקשו התוס' דבלא גז"ש נפקא לן מקרא דהוצאה מלאכה היא, י"ל דמדכתי' אל יעשו מלאכה לא נפקא לן מידי להוצאה, די"ל דקאי על שאר מלאכות שעשו כגון מלאכת הטווי' וכדומה [כמ"ש הרמב"ן והספורנו בפ' ויקהל] והא דכתי' ויכלא העם מהביא, היא מילתא בפ"ע מפני ששמעו דהמלאכה היתה דים נמנעו מלהביא, אבל מדגמיר גז"ש להורות דהוי ביו"ט אסור ע"כ קאי להוצאה להודיע דהוי מלאכה, דאל"כ למה לי' גז"ש]. ולכאורה משמע בסוגיא זו שהיו עושין המלאכה מבחוץ ברה"ר ולשם היו מביאין הנדבות דאם היו עושין בבית לאו מלאכה היא כלל דמעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה פטור, [לדעת הרשב"א לקמן (צ"ז.) וחולק ע"ד התוס' בעירובין (ל"ג.) ועי' מ"ש התוס' לעיל וב'.) ד"ה שבועות, ובחי' חת"ס שם שרצה להגי' בדבריהם, ודוחק לומר שהביאו הנדבות שלא במקום עושי המלאכה] וכן לקמן בסמוך דבעי למילף מעביר ד"א ברה"ר מאורגי יריעות שהיו זורקין מחטיהן זה לזה מוכח שעשו המלאכה בר"ה:
שם בגמ' ר"י פשיטא לי' דהמעביר חייב כו'. והנה לאיסי נראה דלא נוכל לחייבו סקילה בשום מלאכה אלא במעביר או בחד מהנך למ"ד דלא מספקא, דעל השאר הוי כל חדא בספק דילמא היא המלאכה הפטורה ואין לתלות שהוא מן הרוב החייבות דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב ועוד דהוי התראת ספק, א"כ א"ש כפשטא וא"צ להגי' הברייתא ולעולם כדאמרי' מעיקרא ואינו חייב אלא אחת. דעל השאר חוץ ממעביר פטור כנ"ל. ואף דלעיל ברפ"ק מחייבין גם בהוצאה י"ל דהוצאה והעברה ד"א בר"ה חד חשיב להו, כיון דד"א בר"ה הוא תולדה דהוצאה כמ"ש בבעה"מ כאן, וכן מוכח להדיא לקמן (צ"ז:) בפלוגתא דר' יהודא ורבנן. אכן בירושלמי כאן מבואר דר"י ס"ל דד"א בר"ה מלאכה בפ"ע היא ע"ש]:
שם בגמ' ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. אע"ג דכתיב כי בחטאו מת חטא היא שוגג. וכתי' אין צדיק בארץ וגו' ולא יחטא אבל מקושש מזיד הוי:
דף צז.
בגמ' ואלא הא גמר גז"ש פי' רש"י וא"כ לא כיסתו התורה כו' וקשה לפ"ז מאי משני גז"ש לא גמיר מ"מ לרע"ק דגמר גז"ש מאי קאמר לי' ריב"ב אם כדבריך התורה כיסתו כיון דלדידי' לא כיסתו. ולולי פירש"י הי' נראה דגז"ש ג"כ בכלל כיסתה תורה. [וכן משמע במד"ר, (קרח פ' י"ח) אע"פ שלא פרסמן הכתוב נתן סימחניהן כו' ע"ש דאיכא נמי גז"ש ואפ"ה אמרינן דלא נתפרסמו], ואע"ג דגז"ש ניתן לידרוש מ"מ על מה דאין נ"מ אין לו לגלות. ומאי דמקשינן הא גמר גז"ש קאי עלי' דריב"ב דאמאי פליג עלי' דרע"ק כיון דאיכא גז"ש:
שם בגמ' מהיכא הוה מויעפילו. לא ביארו הטעם מנ"ל הא. ושמא מדכתי' והוא לא הי' בעדת קרח משמע דגם חטא שלו הי' בעדה ולא חטא יחידי. ולא מצינו חטא בכלל אלא המעפילים. מיהו ק"ק למ"ש רש"י בחומש שלא החטיא אחרים עמו ורש"י עצמו מביא שם מ"ד ממעפילים הי' והלא גם זה חטא רבים. והא דאי הוי מן המעפילים אינו בכלל כיסתה תורה. י"ל דאי מקושש הוי כיון דהי' צלפחד והכתוב לא פי' מי הי' וכתי' וימצאו איש וגו' ולא צלפחד א"כ מוכח דכיסה עליו. אבל מעפילים דרבים נינהו אין ראי' ממה שלא פי' שמותיהם ואינו בכלל כיסתה תורה. ומלשון רש"י משמע דכיון דלא הרשיע כ"כ הוא כמפורש במ"ש בחטאו מת וע"ז קשה דחטא הוא שוגג ומעפילין מזידין היו:
שם בגמ' תניא כמ"ד אף אהרן נצטרע, לא מצינו כזאת בגמ' להביא סייעתא מברייתא לרע"ק. וי"ל שהביאו ברייתא זו כדי ליישב דברי רע"ק דלא הוי בכלל כיסתה תורה כיון דכתיב ויפן דמשמע שפנה מצרעתו. אבל הא דכתי' ויחר גו' בם אינו כמפרש כיון די"ל בנזיפה בעלמא:
שם בגמ' הן מאמינים דכתיב ויאמן העם הגם דכתיב מקודם ויעש האותות וגו'. צ"ל דהוי גליא קמי' קב"ה דבלי האותות נמי היו מאמינים. מ"מ קשה מאי דמייתי הגמ' ראי' מהך קרא ויאמן. ואין לתרץ משום דאם הי' מטעם האותות אינו אמונה שהרי כתיב והי' וגו' יאמינו לקול אות הראשון והאמינו וגו' האחרון. ואולי משום דכתיב סתם ויאמן ולא פי' לקול האותות דייק הגמ' דגם בלי האותות האמינו. [אכן במד"ר (שמות פ' ה') איתא יכול לא האמינו עד שראו האותות כו' לא אלא וישמעו כו' על השמיעה האמינו ולא על ראיית האותות ע"ש]:
שם בגמרא א אבל למטה מי' ד"ה חייב מהא דלא אמר ד"ה פטור דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה יש להוכיח דלמטה מי' נמי חייב מושיט ולהכי לא מצי אמר ד"ה פטור. ובתוס' לעיל פ"ק (ד'.) ד"ה אבל נסתפקו בזה. ובמהרש"א שם הקשה כן ע"ש]. אך לפ"ז קשה למה הוצרך לומר דבלמעלה מי' פליגי הא למטה מי' נמי שייך פלוגתייהו אי ילפינן זורק ממושיט. ואע"ג דס"ל דאמרינן קלוטה כמו שהונחה מ"מ נ"מ היכא שנתכוין שתנוח ברה"ר ולא אמר כל מקום שתרצה תנוח דמטעם קלוטה פטור כדאמרינן לקמן ומשום דילפינן זורק ממושיט חייב ומדלא אמר הכי מוכח דזורק ממושיט לא שייך [למילף[ למטה מי':
שם בגמ' אילימא במעביר כו', תמוה מאי הוי ס"ד דפליגי במעביר דא"כ אמאי מחייב רע"ק איך שייך במעביר קלוטה כמו שהונחה דא"כ היכי משכחת מעביר ד"א בר"ה דמחייב דהא הונחה נמי תוך ד"א, וע"כ דבמעביר הלכתא גמירי דלא אמרינן קלוטה כמשה"נ כמ"ש התוס' פ"ק (ה':) ד"ה בשלמא, ומהתם נוכל למילף דגם כאן לא נימא קלוטה כמשה"נ, וכמ"ש התוס' בכתובות (ל"א:) ד"ה מהלך לענין מהלך כעומד אליבא דב"ע ע"ש), ואפי' אי נימא דלחומרא אמרי' קלוטה לפי מה שנסתפק הריב"א שם בתוס' דבסוף ד"א אמרינן קלוטה כמשה"נ כגון שנשרף ע"ש הגם דלא דמי דמ"מ באמצע הליכתו י"ל דמודה הריב"א, אלא אפי' אי נימא הכי אכתי קשה הא במעביר ואינו עומד בינתים לא נעשה מחשבתו ולא שייך, כאן כ"מ שתרצה תנוח אלא בזורק לא במעביר וצ"ע (גם מ"ש הרשב"א טעמא דרע"ק דמחייב משום דס"ל מהלך כעומד דמי, נראה ג"כ כנ"ל כמ"ש הרשב"א גופי' לעיל (ו) דממעביר ד"א ברה"ר נוכל למילף דמהלך לאו כעומד ברה"ר שהוא מקום חיוב, ודוקא בספיו דמקום פטור הוא ס"ל לכ"ע דמהלך כעומד דמי, וכ"כ התוס' בכתובות שם ולפמ"ש התוס' בעירובין (ל"ג. ד"ה והא) דמעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה חייב משום מעביר ד"א בר"ה תמוה מ"ט דרבנן הכא דפטרי וצ"ע]:
שם בגמ' לימא תהוי תיובתא דרב, לכאורה קשה דילמא רב מיירי למטה מעשרה, וי"ל דא"כ שמואל מתיר אפי' תוך עשרה ושמואל עצמו אמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ובמשנה איתא חכמים פוטרין, [מיהו אכתי קשה לפמ"ש היראים (סי' ק"ב ד"ה הצד) דהיכא דקתני פוטר י"ל דפטור ומותר דבכה"ג לא אמר שמואל, גם י"ל הכא דאיידי דקתני רע"ק מחייב תני וחכמים פוטרין ולעולם פטור ומותר כמ"ש ביראים שם בפלוגתא דר"א ור"י בצידת פרעוש, אך דבריו תמוהים מהא דלקמן (קל"ח.) מי איכא מידי דר"א מחייב כו' שרי אפי' לכתחילה וצ"ע, ובזה מיושב ג"כ הכא דלא מצי למימר לשמואל דלמטה מי' נמי מותר כיון דרע"ק מחייב חטאת, וכמ"ש ג"כ התוס' לעיל (מ"ז:) ד"ה רבן ע"ש, ולר"א דרע"ק מחייב אפי' למעלה מי' אה"נ דלחכמים נמי אסור מדרבנן בדיוטא אחת אך לפמ"ש הריטב"א לקמן ריש פ' תולין דהיכי דיחיד מחייב חטאת ורבים מתירין לכתחילה לא קשה מידי ע"ש אין זה מוכרח]:
דף צז:
בגמ' והתניא רבי אומר דברים הדברים כו', פירש"י ומנינא למה לי ע"כ לדעת כמה חטאות כו', וקשה דמ"מ צריך ליתן הכלל כמה אבות יש וממילא מסברא מוסיפין תולדות לכל אב, אבל האבות צריכין להוציאן מהפסוק או מהלכה למ"מ, וכעין זה הקשו בתוס' לעיל (ע'.) ד"ה יכול ע"ש], גם למ"ש התוס' לעיל (צ"ו:) ד"ה, ולר"א דנ"מ בנין אב לתולדה לענין התראה לא א"ש פרש"י הנ"ל, והי' נראה לפרש דאסיפא קסמיך דברייתא זו הובא לעיל (ע'.) דמסיים שם דעשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת בפ"ע מהכא משמע לי' שפיר דליכא חטאות יותר מל"ט ע"ש, הגם דשם ר' נתן אמרו מ"מ נראה דחד ברייתא הוא כנ"ל:
שם בגמ' אנן אדר' יהודא מתנינן ולא קשיא לן, פי' רש"י דר"י מצי סבר דחייב אתולדה במקום אב, ולפ"ז למסקנא דקאמר תדע דקתני ר"י מוסיף כו' ע"כ לא ס"ל לר"י לחייב שתים דאי מחייב אתולדה במקום אב א"כ מה מוסיף ומאי נ"מ בהוספה זו, הגם דאיכא נ"מ לענין התראה להתרות משום האב הרי התוס' נסתפקו בזה לעיל (ע"ג:) ד"ה משום, אכן לפמ"ש התוס' בד"ה למימרא א"ש טפי דהשתא דמתני אדר"י שפיר י"ל דנ"מ בנודע וחזר ונודע ומ"מ אין להקשות דא"כ פשיטא די"ל דאתי לאפוקי כדי דלא נימא דר"י לא מחייב אלא אחת דלית לי' קלוטה כמו שהונחה, אבל סתמא דגמ' פריך שפיר ממאי כו' חדא הוא דמחייב דאין ראי' לכך אבל ליכא ראי' להיפוך ג"כ כנ"ל:
שם בגמ' כגון דאמר עד דנפקא לי' לרה"ר תנוח. צ"ע בסברא זו כיון דהיכא דלא נעשה מחשבתו פטור וכי מפני דס"ל דקלוטה כמו שהונחה דמי חשיב איתעביד לי' מחשבתו הא מחשבתו הי' שתנוח, ואפשר באמת למ"ד דלא מיירי בהכי י"ל דכה"ג אפי' לרבי יהודה פטור וטעמי' דמאן דס"ל הכי משום דכל היכא שאילו הוי נח הי' חייב הלכה למשה מסיני היא דקלוטה כמו שהונחה:
שם בגמ' א"ל רבינא כו' אי להכא קבעי להכא לא קבעי כו', לכאורה אין מובן סברת הגמ' בזה, בשלמא לעיל דאמר דעד דנפקא לר"ה תנוח שאינו חפץ בהעברת ד"א שפיר לית לן לחיובי' מטעם מעביר, אבל הכא כיון דרוצה שתעביר, כל הד"א בר"ה ומאחר דהלכה קלוטה כמשה"נ. והוא רוצה בקליטת האויר א"כ הרי הוא רוצה ב' המלאכות הוצאה והעברה, ומיהו אפשר דחשוב הוצאה ראשונה כמלאכה שא"צ לגופי' כיון דעיקר רצונו שתנוח אחר הד"א, אך הכא אליבא דר"י קיימינן ואיהו ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב, ונראה דסברת הגמ' היא דמ"מ כיון דאילו הוי נח ממש הוי פטור שאינו חפץ בהנחה לא שייך בזה קלוטה כמו שהונחה ולא מתחייב בקלוטה טפי מאילו הוי נח ממש:
בתוס' ד"ה למימרא הקשה הרב פורת כו' הוציא וחזר והוציא כו' ולולי דבריהם נלפע"ד לחלק דבאמת הכא הי' רק מעשה אחת ובכח תחלת הזריקה נעשו ב' המלאכות הכנסה והוצאה. והשתא בשלמא אי מחייב בתולדה במקום אב והוי כב' אבות והעושה במעשה אחת ב' מלאכות גם כן חייב שתים [כדאי' לעיל (ע"ג:) בזומר וצריך לעצים דחייב משום קוצר ומשום נוטע. וכן מפורש בריש מו"ק ע"ש], אבל אי לא מחייב אתולדה במקום אב והוי כעושה ב' הוצאות במעשה אחת. י"ל דע"ז אי אפשר כלל לחייב שתים. ולא דמי להוציא וחזר והוציא דהוי ב' מעשים וכשנודע לו חטא א' ולא נודע לו הב' אינו מתכפר בקרבן ראשון, משא"כ הכא כשנודע לו והפריש קרבן על מעשה זה ובמעשה זה נכלל ב' ההוצאות מיפטר בחד קרבן לכו"ע כנ"ל, וכן מבואר בתוס' לעיל (צ' ) במוציא קופת הרוכלין דגם בנודע וחזר ונודע אינו חייב אלא אחת כיון דחדא הוצאה הוי ע"ש, וצ"ל לדברי התוס' שלא יהי' כסותרין זא"ז דהכא כיון דנגמר חיוב הכנסה קודם לחיוב הוצאה הוי כב' עשיות וידיעות מחלקות]:
דף צח.
בגמ' הא קמ"ל רשויות מצטרפות פי' רש"י לאפוקי מדר' יוסי לעיל פי' המוציא יין. וקשה דא"כ מאי מקשינן מאי קמ"ל כיון דבאמת קיי"ל התם כר' יוסי ולכן י"ל דהכא כו"ע מודין דשאני התם דהוי ב' מעשיות הוצאת חצי זית זה עם הוצאת ח"ז השני משא"כ הכא דחדא הוצאה היא ומשו"ה מצטרפות. ולפ"ז א"ש דהלכה כברייתא זו אע"ג דהתם הלכה כר"י וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מה"ש הל' י"ז) כברייתא דהכא אע"ג דפסק כר"י (בפי"ח ה' כ"ד) ע"ש. אח"כ מצאתי בחי' הרשב"א שהשיג ג"כ על פרש"י. וע"ש בחי' הרשב"א שהביא עוד פי' אחר בשם רה"ג אהא דאמרינן דקמ"ל דקלוטה לאו כמו שהונחה דאי הוי כמשה"נ לא הוי רשויות מצטרפות כיון דהוי כמו שנח ברה"י ע"ש ולכאורה יש לגמגם ע"ז דא"כ דאמרי' קלוטה כמו שהונחה לא משכחת זורק ד"א דחייב. וע"כ דהל"מ הוא דלגבי ד"א לא אמרי' קלוטה כמשה"ב כמ"ש תוס' לעיל בפ"ק (ה:) ע"ש. וי"ל כוונתו דהכא איירי ברה"י מקורה ובהא שפיר ס"ד לומר דהוי כמשה"נ והוי הפסק בין הרשויות כנ"ל. גם י"ל דס"ל לרה"ג כמ"ש הרשב"א לעיל (ד':) לחלק דלא אמר רע"ק קלוטה כמו שהונחה אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אתה לא אמרינן ע"ש. ומשו"ה בזורק ד"א ברה"ר חייב ולא אמרינן קלוטה כמשה"נ אבל הכא דנקלט ברה"י שהוא רשות אחרת שפיר סד"א לפטור משום קלוטה]:
שם בגמ' אינו והא עגלות דמקורות הויין וכו'. וקשה דאפי' אי שם בעגלות הוי מקורה ר"ה מנ"ל למילף על כל ר"ה מקורה. דבשלמא גבי עגלות לא הי' הרה"ר באותו מקום מקורה בקביעות אלא באותו זמן שהעגלות היו עוברים דרך שם לפיכך בזה לא נתבטל שם ר"ה ממנו **אפ"ל דהכא שאני כיון דהמדבר אינו רה"ר אלא בזמן שהיו ישראל מהלכין בה כדלעיל (ו:) שפיר מהני מה שהי' מקורה באותה שעה שהיו מהלכין שלא יהי' עלי' שם רה"ר אבל ברה"ר דעלמא לא מהני קירוי לשעה לבטל ממנו שם רה"ר שהי' כבר ובזה י"ל דברי הר"ן פ"ק דסוכה דאמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת אפי' במה שאסור מדאו' ע"ש ותמוה כיון דהיא מקורה בסכך א"ל הכשר יותר דר"ה מקורה מה"ת מותר. ולהנ"ל א"ש כיון דהסכך אינו אלא לימי הסוכה לא חשיב לבטל מחנה שם רה"ר. אך ק' מהא דלעיל (ה.) דמקשי' ובר"ה מקור' מי חייב כו' נימא שהי' מקור' לשעה ואפ"ה לא בעי מקום ד' וצ"ע:** אבל באם ר"ה מקורה בקביעות שפיר י"ל דנתבטל בזה שם ר"ה ותדע דאטו נימא דאם אחד יניח קירוי בר"ה לשעה ויזרוק בתוכו ד"א או מרה"י לתוכו נאמר שפטור. ואולי כיון דתחת הטגלות תמיד הי' מקורה חשיב כמקורה תמיד:
בתוס' ד"ה דל עשר כו' וקשה לר"י דמנ"ל כו' דילמא הי' המשכן כו' ושני קרשים כו', וי"ל דא"כ לא הי' צריך הכתוב לחלק ולכתוב ולירכתי המשכן וגו' ששה קרשים ושני קרשים למקוצעות וגו' ליכללינהו בהדדי הני שמונה קרשים כיון דגם הב' קרשים רובם סותמים האויר וע"כ מוכח לומר דהני ב' קרשים אינם סותמין האויר אלא מעט ורובם הם להמקציעות ועי' בס' קנאת סופרים בסה"מ (מצוה כ') הביא לשון התוס' כאן דרוחב המשכן כו' וכתי' וכן תעשו לדורות כתבנית של מדבר ש"מ דמשכן נמי רחבו שליש ארכו]:
דף צט:
בגמ' בעא מיני' רב מרדכי כו' וזרק ונח על גביו מהו. לכאורה מה דבעי לי' לר"מ פשיטא לי' לר"י אמר רב לקמן (ק.) בתל המתלקט י' מתוך ד' וזרק ונח על גביו חייב וגם בברייתא דתניא כוותי' שם היא כן. ולמ"ש התוס' דכל הבעיא הכא בכח כחו מיושב גם זה (די"ל דלקמן מיירי בזרק כנגד התל ומכחו הלך עד התל דהוי כח ראשון]. אבל דבריהם תמוהים מאוד דא"כ מה פשיט לי' ממתני' והוצרך לדחוקי דאיירי במחט ולא משני דאיירי בכח ראשון. ובמהרש"א נדחק ליישב דבריהם אבל אין בדבריו כדי ישוב כמבואר למעיין]. גם צ"ע בתוס' דנראה מפשט דבריהם דההיא דאר"א לעיל דמוציא משאוי למעלה מי' חייב היא דוקא בשעקירה והנחה הי' למטה אלא שהוליכו דרך למעלה מי'. ובאמת אין כן משמעות הגמ' שם דא"כ למה הוצרך ללמוד מבני קהת. וגם מרש"י לא משמע כן התם ע"ש שחילק בין ההיא דזורק בכותל למעלה מי' להך דר"א דזורק שאני ע"ש. ומוכח דמוקי לה בשגם ההנחה הי' למעלה כגון שעמד לפוש ומשאוי על כתיפו אעפ"כ חייב:
ולפ"ז באמת צ"ע מאי פשיט לי' ממתני' דנותן ע"ג חייב הא נותן גם למעלה מי' חייב כדר"א משא"כ זורק ועי' בחי' רשב"א. ומאוד צ"ע לפרש סוגיא זו על מכונה:
שם בגמ' לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. דעת התוס' דדוקא בשכל המחיצה ע"י כותל זה אבל בבור ה' וכותל ה' אין על גב הכותל שם רה"י אבל בחי' הר"ן בשם הרא"ה לא כתב כן [בד"ה בור וחוליתה ע"ש]. ובאמת אין דברי התוס' מובנים מנ"ל הא דמ"מ כיון דצריך סיוע כותל לגמור גבהו של רה"י שפיר שייך האי ק"ו דלעצמו לא כ"ש. והנה גם לדעת התוס' נראה דמידי ספיקא לא נפקא דנהי דנפרש דהא דאמרינן לאחרים עושה מחיצה כו' היינו דוקא כל המחיצה מ"מ עדיין ספיקו של בעל הבעיין במקומו עומד דאי רה"י כמאן דמלא דמיא א"כ גם בכה"ג הוי ע"ג רה"י. ולכאורה הי' נראה דחציו של הכותל של צד הרה"י דינו לעולם כרה"י כדקי"יל גבי טומאה באהלות (פ"ו מ"ג) ע"ש:
שם בגמ' בעי ר"י בור ט' ועקר ממנה חוליא כו'. לכאורה למ"ד אגד יד לאו שמי' אגד א"כ במה שמגבי' אח"כ מתוך ג' דהוי כלבוד הוי שפיר עקירה לחייב עלי' דאף דהוי כלבוד מ"מ כבר הוא רה"י כיון דאין דעתו לבטל החוליא אדרבא עוסק הוא בהוצאת החוליא. וי"ל דאיירי א' עומד תוך הבור ועוקר החוליא ובאותו רשות דכו"ע הוי אגד כ"נ לכאורה וצ"ע בריש מכילתין בתוס' [לעיל (ג'.) ד"ה עקירת גופו וברש"י שם] מיהו בבעיא שני' בהניח חוליא הי' נראה לפרש דמיירי בעומד ברה"ר ונותן לתוכה החוליא דאגד יד שמי' אגד כשהוא ברשות אחר אבל בעומד בבור ולוקח חוליא מרה"ר ומניח בבור א"כ כשהגיע תוך ג' לארץ הוי כלבוד כדלעיל (פ'.) שהעבירה תוך ג' ע"ש א"כ הנחה הוי כשעודנו רה"י ומחויב ודאי. וכן נ"מ לענין זורק לתוכו דבזריקה לא הוי כלבוד לרבא דבעי הנחה ע"ג משהו בזורק אף בתוך ג' ע"ש, אבל קשה דגם בעומד מבחוץ איכא מ"ד דלא שמי' אגד כדפליגי אביי ורבא לעיל (צ"ב.) (וקיי"ל כרבא דלא שמי' אגד כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה"ש ה"ו) אכן בכ"מ שם הביא בשם הרמ"ך דשמי' אגד] וא"כ במגיע תוך ג' נתחייב קודם שנעשה פחות מי'. אכן נראה דלק"מ דכל היכא שאם הי' מניחו הי' פטור אין לנו לחייבו מצד דהוי כלבוד יותר מאילו הי' מניחו על הארץ ממש. וכמו כן למ"ד קלוטה כמו שהונחה מ"מ אם הי' פטור במונחת גם בקלוטה אין לחייבו. כנ"ל דלא כמ"ש במ"ק:
שם בגמ' אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן. לכאורה נראה דדוקא כשהמים עמוקים מג'. אבל תוך ג' כיון דהוי כלבוד וסגי בנח ע"ג משהו והנחת משהו נראה דנקרא שפיר גם ע"ג מים (כיון דמים לא מבטלי מחיצתא כדאי' לקמן (ק'.) ועי' במג"א (סי' שמ"ה ס"ק י"ד) מ"ש בזה] אלא משום דבעינן מקום ד' דצריך להיות הנחה גמורה לכן ע"ג מים לא חשוב הנחה. ואפשר דע"ג מים גרע הואיל ואין סופו להיות נח כלל, (דמה"ט ס"ל לר"ח ולרבה ברי' דר"ה לקמן (ק:) דכרמלית משפת מיא משחינן כמ"ש המפרשים וקיי"ל הכי. וכן כ' לעיל (ה:) דע"ג מים לא הוי כהנחה משהו ע"ש]:
דף ק.
בגמ' אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים, י"ל דהספק הוא אי בעי הנחת כלי ג"כ או דבהנחת חפץ לחוד סגי, אבל הנחת חפץ ודאי בעינן א"כ באגוז ע"ג מים שבכלי נמי לאו היינו הנחתן ובזה לא הוי ספק כלל כנ"ל:
שם בגמ' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק י' ורחב ד' חייב פי' אם בתוך הים יש גומא אחת עמוקה י' מכל עומק הים שסביבה הוי דינו כמו בור עמוק י' ורחב ד' שעומד בתוך הכרמלית דהוי רה"י, ות"ק פליג ע"ז הואיל והמים מכסין ומחברין גם זו הגומא לכך לא דמי לכל בור שבכרמלית דהוי רה"י כן מבואר בראב"ד והה"מ (פי"ד דשבת) וע"ש דגם הרמב"ם הכי ס"ל כמ"ש בתשובה לחכמי לוניל] והא דמים לא מבטלי מחיצה כ' הה"מ הטעם הואיל וניכרים המחיצות, ולפ"ז גם בכלי זכוכית וכדומה לא הוי ביטול מחיצות. אכן במאירי כ' הטעם הואיל ורוב דברים נופלין לקרקעית המים לכך אין המים ממעטין, וכונתו דגם בשמן ע"ג המים [דאינו נופל והשמן צף ע"ג המים אי הוי הנחה ג"כ לא מיבטל הרשות ע"י המים הואיל ולרוב דברים לא מיבטל הוי רה"י לכל מילי, אבל פירות מבטלין הרשות לכל הדברים כנ"ל:
שם במשנה הזורק ד"א בארץ חייב יש גורסין והזורק ולפ"ז הוי טעם לדין הקודם ולגירסא הזורק נראה דקמ"ל אף למטה מג' דהוי כלבוד מ"מ הזורק חייב דלא הוי כמונח עד שהגיע לקרקע]. כדאמרינן בסמוך דבזורק בעי הנחה ע"ג משהו אף תוך ג'. אך הא דקתני למעלה מי' כזורק באויר קשה דהו"ל לסיים והזורק באויר פטור דמהכא הוא דשמעינן דלמעלה מי' פטור:
שם בגמ' אר"י אמר רב תל המתלקט עשרה מתוך ד' כו' יש לעיין אי חשבינן הד' אמות בדרך הילוכו באלכסון בשיפוע ההר. או שיהי' אורך ד' אמות בקו השוה למקום התחלת התל. ומלשון רש"י, ומאירי משמע דחשבינן בשיפוע וצ"ע. וי"ל דאפי' אם אין כל הד"א משופעין ויש אמה או יותר חלק ונוח להילוך מצטרף ג"כ להיות בראשו רה"י. ועי' מ"ש בחי' הר"ן דבמתלקט עשרה מתוך פחות מד' פטור. ואיני מבין דבריו. [דכיון דחשיב לא ניחא תשמישתי' להילוך במתלקט עשרה מתוך ד' כ"ש דבפחות מד' טפי אינו ראוי להילוך]:
שם בגמ' תניא נמי הכי מבוי כו' רחב"ג אומר תל המתלקט כו' לכאורה מאי מייתי ראי' מרחב"ג כיון דהת"ק סתם דבריו משמע דפליג עליו ולא בעי שיהא מתלקט מתוך ד'. ואפ"ל דת"ק דמיירי בהיתר מבוי דהוא דרבנן גם ביותר מד' מועיל השיפוע להתיר. ורחב"ג דמיירי מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו בעי שיהא מתלקט י' מתוך ד' ולא פליגי [וכ"מ בדברי הרמב"ם (פי"ז מה"ש ה"ד) שלא הזכיר במבוי שיהא התל מתלקט י' מתוך ד' וכמ"ש הב"י (באו"ח סוף סי' שס"ג) לדעתו ע"ש]. ושפיר הוי סייעתא לרב. אך בשו"ע (שם) פוסק כרחב"ג גם במבוי משמע דפליגי וכדעת הראב"ד והרשב"א שהביא הה"מ שם]. א"כ שוב קשה כנ"ל. [וגם למ"ש הרשב"א בחי' כאן דבתוספתא קתני בהדיא גם בדברי ת"ק במבוי שיהא מתלקט עשרה מתוך ד' אלא דבגמ' הובא בקיצור ע"ש. עדיין קשה כיון דבלא דברי הת"ק ליכא ראי' לרב כנ"ל לא הו"ל לבעלי הגמ' כאן לקצר דברי ת"ק):
ברש"י ד"ה תל המתלקט כו' דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתי' להילוך, יש לעיין מנ"ל לפרש דהוי ר"ה דלמא גם במתוך ה' עדיין לא ניחא תשמישתי' כר"ה אלא דהוי כרמלית ופטור וגם משמע הכי מלישנא דגמ' תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח ע"ג חייב ואם נאמר דבמתלקט מתוך ה' הוי ר"ה א"כ גם בזה חייב מטעם זורק ד"א ברה"ר:
בתוס' ד"ה פירות כו' דבר הניטל כו' לכאורה קשה אי לא יהי' מיעוט א"כ אינו דבר הניטל מן הבור כיון דאסור להוציאו מרה"י לרה"ר. [ואע"ג דא"ת דממעט שוב לא הוי הבור רה"י וא"כ הרי יכול להוציאו ושוב אינו ממעט מ"ח כיון דא"ת דאינו ממעט שוב ראוי למעט כנ"ל ממילא משו"ה פטור. ומה שיכול להגביהו באויר למעלה מן הבור לא חשיב דבר הניטול דאינו עומד לכך]. ואי כוונתם שיכול לירד לבור ולאכול שם. א"כ קשה מה חזרו והקשו דגם בטבל אינו ממעט כיון דמה"ת ניטל דהרי איך יכול לאכול טבל דהוי אסור דאורייתא. וצ"ל דבריהם דיכול לתרום בבור ולאכלו כיון דגם איסור הפרשת תרומה בשבת הוא מדרבנן גם י"ל דתרומת פירות דרבנן]. אך עיקר סברת התוס' דכיון דניטל מה"ת אינו ממעט צ"ע כיון דמ"מ מדרבנן אסור ליטלו שוב הוי דבר שאינו ניטל [ואפי' אי בעלמא מה שאינו ראוי מדרבנן לא מהני להיות אינו ראוי מדאורייתא כמו שנסתפק המל"מ בה' תרומות (פ"ז ה"א) ע"ש, ומ"מ הכא כיון דמדרבנן אסור שוב אינו עומד לכך להיות ניטל ולמה לא ימעט]:
דף ק:
במשנה הזורק בים ד"א פטור אם הי' רקק כו' פחות מי' טפחים. ומשמע דברישא דפטור מיירי בעמוק י' טפחים. וקשה דא"כ אמאי נקט ים אפי' בגומא שלא הי' שם מים כלל הי' פטור הזורק ד"א כיון דעמוק י"ט הוי רה"י, ונראה דאפי' הי' מים בגומא עמוקה עשרה לא נתבטל עדיין מתורת רה"י דאין סברא שהמים יבטלו מתורת רה"י כדאי' לעיל דמים לא מבטלי מחיצתא. וכמ"ש במג"א (סי' שמ"ה ס"ק י') וע"ש מ"ש (בס"ק י"ד) ובפרמ"ג] וצ"ל דהא דקתני במתני' ים לרבותא קתני דאע"ג דהוי גדול ורחב י"ו אמה כרה"ר וספינות עוברות בו מ"מ אינו כרה"ר. מפני שאין יכולין להלוך בו אלא בספינה לפיכך הוי כרמלית כמדבר ובקעה וכדקתני בברייתא לעיל (ו'.) וג' חילוקים יש דבים גדול הוי כרמלית, ובגומא ורקק עמוק י' טפחים לעולם הוי רה"י ובפחות מי' אם רה"ר מהלכת בו הוי רה"ר:
שם בגמ' וצריכי כו' ה"מ בימות החמה דעבידי אינשי דמסגי כו' עי' לעיל (ח':) בתוס' ד"ה ואי שהקשו דבצריכותא חדא סגיא דאי תני רקק פ"א הו"מ בדדמי לי' ותי' דעביד צריכותא אפי' אי הוי תני בהדיא רקק בימוה"ח ורקק בימוה"ג ע"ש. אבל אכתי קשה דבצריכותא חדא סגי דמלשון המשנה ורה"ר מהלכת בו משמע דצריכין לידע ברור שמהלכין בו רבים הא בסתם לא הוי רה"ר. וא"כ צריכי למיתני תרוויהו דאל"כ הי' אמרינן דבימות החמה כיון דעבידי אינשי דמסגי כו' אף בסתם הוי רה"ר:
שם בגמ' ר"א אמר איצטריך סד"א ה"מ היכא דהוי ד'. פי' רש"י ה"מ דהוי רה"ר. ובפי' המשניות לרמב"ם נראה דמפרש איפכא דה"מ הא דבעמוק י' אינו רה"ר היכא דהוי ד' אבל בפחות הואיל ופסעי לי' ליהוי רה"ר גם בעמוק י'. אבל בחיבורו (בה' שבת פי"ד ה' כ"ד] נראה דמפרש כפרש"י. ובפי' הרע"ב נראה שהביא שנויא דאביי כמ"ש התויו"ט]. וע"ש עוד בתי"ט מ"ש וצל"ע כו' דחריץ שהיא ד' על ד' פחות מי' הוי כרמלית. ובחי' הר"ן מחלק בין רקק לגומא [גם בלית בה ד'] ע"ש. ומ"מ א"י מהיכן הוציא הר"ן לחלק בינייהו. אדרבה מדפליגי ר' יוסף ורבא בפ"ק בגומא נהי דקיי"ל בגומא לא דתשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש, אבל הילוך שפיר י"ל דמהני גם בגומא שלא להפליג מחלוקתם:
והא דאמרינן אבל היכא דלא הוי ארבעה מפסעי פסעי לה נראה לפרש דקמ"ל דאפי' הוי הכי דפסעי לה מ"מ כיון דהוי הילוך לרבים דרך פסיעה נמי הוי רה"ר. דאל"כ הרי כמה בקעים איכא בר"ה שעוברים עליהם בפסיעה רחוק לומר שלא יהיו רה"ר:
שם במשנה ספינות קשורות כו' אין מטלטלין מזו לזו פירש"י דבטל העירוב וכ"כ הרע"ב. ולפ"ז משמע דבשל אדם א' שרי גם באין מקושרות, ולפ"ז גם הא דקתני ברישא ומן הספינה לחבירתה דפטור משמע אבל אסור מיירי ג"כ דוקא בשל ב' ב"א. ולפע"ד א"י מנ"ל הא דכמו דבס"ד דגמ' [לקמן לפי' רש"י וכן לפי' הראשון בתוס' ד"ה פשיטא] ודאי גם בשל אדם א' אסור מטעם דשמא יתפרדו זה מזה ויטלטל דרך כרמלית. דאל"כ אדמקשי פשיטא ארישא טפי הו"ל להקשות אסיפא דאמאי אסור כשאינם קשורות לפי הס"ד דמיירי באדם אחד. [ואפי' לפמ"ש התוס' לעיל (ל"ט:) ד"ה אלא דאע"ג דמצי להקשות מסיפא דרך הש"ס לדקדק מרישא. אכתי קשה דהא גם למאי דמשני רבא לא נצרכא אלא להתיר ביצית שביניהן קשה סיפא דמתני' דקתני אע"פ שמוקפות שסמוכות זו לזו כפי' רש"י דמשמע דליכא דבר המפסיק]. א"כ מנ"ל דבמסקנא הדרינן מזה. אלא ע"כ הא דפריך פשיטא דמותר ומשני בב' בני אדם. קאי ארישא בקשורות אבל לעולם הא דבאין קשורות אסור הוא מטעם דמטלטל דרך אויר כרמלית. או שמא יפול החפץ אל המים ואתי לאתויי כמ"ש התוס'] וגם לקמן בברייתא דנפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להיתרן משמע כן. דלפי' התוס' מטעם דבטל העירוב קשה איך יחזור ויהי' עירוב ע"י הקשירה כיון שכבר נתבטל. ומה ענין מחיצה לביטול עירוב. ועי' לקמן בתוס' ד"ה נפסקו דלפי תירוצם וראייתם מג' בתים משמע ג"כ דאיסור דנפסקו מטעם הפסק כרמלית הוא, שוב ראיתי במאירי פי' ג"כ כמ"ש דגם בשל אדם א' אסור בלי קשירה כיון דמטלטל דרך כרמלית ע"ש. ולפי' רש"י דהיכא דא"צ עירוב מותר. צ"ל דאע"ג דמיפסק כרמלית ובכה"ג מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוי שבות. וא"כ גם בכרמלית אסור דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון. ומ"ש בשו"ע (סי' שנ"ג סעי' א') להתיר בכרמלית אינו אלא לזרוק דרך למעלה מי' שהוא מקום פטור אבל לא למטה מי' ע"ש] מ"מ הכא דמיירי שהן סמוכין ועדיין לא נפסקו אלא דאפשר שיבואו להיות מופסקין כיון שאינן מקושרין. ולפיכך באדם אחד מותר מאחר דעדיין הן מחוברין. אבל בב' בנ"א כיון דיכול ליפסק לא הוי עירוב וממילא אסור לטלטל:
בתוס' ד"ה עושה מקום ארבעה כו' פי' בקונטרס כו' וא"נ לר"ת ולר"י דהא תנן כו' וצ"ע דגם בלא מתני' דכיצד משתתפין קשה להבין דברי רש"י. דאע"ג דמחיצה תלוי' מתרת במים עכ"פ צריך שיהי' מחיצה ובפחות מי' לא הוי מחיצה. א"כ מאי מהני מחיצות קטנות פחותות מי':
דף קא.
בתוס' ד"ה הני ביציתא כו' כל דבריהם בזה הדיבור אינם מובנים לע"ד. דמה שהקשו דגם כרמלית לא הוי בפחות מד' תמוה לי הלא כאן יש גובה י' ברוחב ד' אלא דכיון שלמטה אין רוחב ד' הוי מחיצה תלוי' כדפירש"י וכן הוא פלפול כל סוגית הגמ' כאן אי מחיצה תלוי' מתרת או לא. א"כ בכרמלית דאין צורך לשם מחיצה כלל שפיר הוי רחב ד' מה בכך דלמטה אינו רחב ד' דלהך דלמטה. אח"כ ראיתי בחי' הר"ן כתב כן בשם י"מ. ולע"ד מילתא דפשיטא היא. גם מה שהקשו עוד דאיך נימא גוד אחית כיון דלא נח תשמישתי'. א"י כונתם והיכן מצאו דצריך להיות ברה"י נח תשמישתי' כיון דהוי גבוה י' ברוחב ד'. הגע עצמך אם יהי' בית גמור ויחפור בה בעומק למטה בשיפוע או בתל משופע עי"ז יבטלנו מרה"י וכל שישאר על החפירה גובה י' ברוחב ד' ודאי רה"י גמור היא. אך הא ק"ל לפירש"י מה מהני מילוי עפר וקנים הלא תחת המחיצה אכתי גדיים בוקעים והוי מחיצה תלוי', וצ"ל דכל הפסול דמחיצה תלוי' היא משום דגדיים בוקעין לתוך הרשות וכיון שהרשות מכוסה למטה לית לן בה מה שהמחיצה תלוי', ונ"מ בסוכה שהמחיצות תלויות ויש בה רצפה אף שהקרשים של הרצפה מונחין על צידי הדפנות ותחתי' יותר מג' לקרקע כשירה כנ"ל:
דף קא:
בגמ' א"ל ר' ספרא כו'. יש להסתפק לר' ספרא אם הביצית שביניהן אסורין. דהכי משמע לישנא דגמ' דאמר רבא לא נצרכא אלא להתיר ביצית וכיון דהוא לא ס"ל שינויא דרבא אסור. או דילמא דר"ס לגמרי פליג וס"ל דבאדם אחד מותר אפי' בביצית [ [ועי' באור זרוע (ה' ע"ש סי' ה') דמסיק לאיסור אליבא דר"ס]:
שם בגמ' וכדתניא כו' בין שוגגין כו' בין אנוסין בין מוטעין כו'. אין מובן לשון הברייתא דכיון דקתני בין שוגגין ובין מזידין למה לי תו למיתני בין אנוסין ובין מוטעין דמה ס"ד לאסור באנוסין ומוטעין יותר משוגגין וצ"ע. ועי' בעירובין (כ'.) דקתני בין באונס בין ברצון. וגם ע"ז קשה דרצון היינו מזיד, וצ"ל כמ"ש ברש"י בע"ז (נ"ד.) ועי' בתוס' ביבמות (נ"ג:) ד"ה הבא]:
שם בגמ' כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר פי' רש"י ומשום קנסא כו' וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כר"נ לכאורה הי' אפ"ל דכי איתמר אמזיד היינו לאותו איש המזיד דאינו אסור לטלטל אלא לו אבל לאחריני מודה ר"נ דשרי. אך לא משמע כן. אבל קשה דשמה מחיצה שייך במחצלת ולא בספינות לכן נראה לפרש דהא דר"נ לא קאי על ספינות אלא על מחצלת, דבספינות שנקשרו לא אסרינן ולא קנסינין לי' דלאו מלאכה עביד. כיון דעיקר המלאכה הוא מה שמתיר לטלטל בזה. וכיון דבספינות ליכא איסורא אלא משום עירוב ומדאורייתא בל"ז מותר א"כ לא עביד מלאכה כלל. ודוקא במחצלת דמיירי שנפרשו לרה"ר להתיר איסור הוצאה דאורייתא ע"ז אר"נ דאסור לטלטל ובמחצלת שפיר שייך מחיצות. ועי' בתוס' דלא ס"ל כפי' רש"י אלא דמחצלת מיירי שפרוסות ברה"י ופי' באופן אחר דפריך לר"נ מסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשה כו'. אך לדבריהם קשה דא"כ לא הי' צ"ל דר"נ קאי אמזיד, דאפי' אי נימא דקאי גם אשוגג ולטלטל אסור ג"כ ניחא דהכא שאני כמ"ש התוס' בשם הר"ת. והנה לכאורה נראה משמעות לשון התוס' דעיקר החילוק הוא בין מחיצה הנעשה בשבת שבלי המחיצה הי' רה"ר. ובין ספינה דבלי המחיצה נמי רה"י היא אלא דאסור מדרבנן מצד העירוב. וכן כתב הרשב"א בשם הר"ת אבל הר"ן הביא עיקר החילוק בין שנעשה המחיצה בשבת ובין נפלה בשבת וחזר ותיקנה. והרא"ש עירבב ב' הטעמים ע"ש שהוסיף בתחלת דבריו שנעשה רה"י בשבת. וי"ל דלאו דוקא שגם מה שחזר והעמידה נקרא שפיר נעשה רה"י בשבת. ובס' תפארת שמואל נראה ג"כ שהבין דדוקא היא. ויש בזה נ"מ לקולא ולחומרא. וצ"ע בטוש"ע ובפוסקים ואכ"מ להאריך, ועי' בט"ז ובמג"א (סי' שס"ב) מ"ש בזה]:
דף קב.
בגמ' הא נחה חייב והלא נזכר כו' וה"ה דהוי מצי להקשות איפכא הא לא נזכר חייב והלא קלטה כלב כו', וע"כ צ"ל דהמקשן סמך על קושיא זו, דאל"כ גם קושיא הנ"ל והלא נזכר לא הי' יכול להקשות, די"ל דלפיכך קתני קלטה כו' לרבותא דלא מיבעיא בזורק וקודם שנח נזכר דפשיטא דפטור, אלא אפי' אם זרק לאיזה מקום שהי' צריך לשהות זמן מה עד שינוח וקודם לכן קלטה כלב, ואח"כ קודם שכלה הזמן שהי' צריך לשהות עד שינוח נזכר, דהוי ס"ד אמינא שהוא חייב כיון דכלב קלטה מקודם שנזכר, ולהכי קתני דאף בכה"ג פטור כיון שנזכר קודם שהגיע למקום שהי' עומד לנוח שם, וע"כ לומר דהא הוי פשיטא להו דבקלטה כלב לחוד פטור א"כ ליכא למימר הכי, ועי' בתוס' ד"ה סיפא שהרגישו ג"כ בקושיא זו דה"ה בלא נזכר דפטור כיון שקלטה אחר או כלב:
שם בגמ' אלא אמר רבא תרתי קתני כו' ופי' רש"י דזה הכלל דקתני במעביר וקשה דאכתי מה תירץ אהא דפריך והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני, ולפי דברי המהרש"א בדיבור הקודם ברש"י מיושב קצת, אבל עיקר פי' המהרש"א דחוק בלשון רש"י, ולולי דברי רש"י הי' נראה דבמסקנא זה הכלל אזורק קאי, ואע"ג דכבר תני לה מ"מ אתי לאגלויי ארישא דתרתי קתני כנ"ל, אך צ"ע עיקר פירכת הגמ' והא זה"כ אזריקה קתני דהא בכ"מ דקתני זה הכלל אתי לרבות מאי דלא קתני לעיל:
שם בגמ' זה הכלל כל חייבי חטאות כו', יש להסתפק אי גם במזיד שייך זה הכלל דצריך שיהי' מזיד מתחילת המלאכה ועד סופה, לאפוקי אם באמצע המלאכה מתחרט אלא דלא מצי למיהדר דיהי' פטור, ומדברי התוס' לעיל (ד') ד"ה קודם שיבא כו' משמע דגם במזיד שייך כן, כמ"ש שם בשם הריב"א בהדביק פת בתנור דכיון דאין אנן מניחין לו לרדות אינו מחויב סקילה, ולכאורה קשה להבין דהא כיון דתחילתו הוי מזיד אמאי יפטר, אך אם נאמר' דהא דקתני זה הכלל איתמר נמי במזיד ניחא:
בתוס' ד"ה אלא כו' למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה, ועי' בתיו"ט שהקשה דגם לרב אשי הוי להו להקשות כן, וי"ל דלר"א אתיא סיפא לאשמעינן דגם בהי' זוכר קודם הנחה וחזר ושכח פטור בחבורה, משום דהרי זה דומה למעביר דאמרינן לקמן דפטור משום דיכול למיהדר ואכתי לא נעשה המלאכה, מכ"ש בחבלה דעיקר המלאכה בסוף היא לכך פטור בכל גווני אפי' בזורק כנ"ל, עוד נ"ל דלר"א י"ל דבשלמא סיפא דזה הכלל ליכא לאוקמא כשנויא דר"כ בלכתא ומיתנא כדפריך הגמ' בסמוך דהרי אוגדו בידו, אבל לענין חבורה דאפי' אוגדו בידו חייב י"ל דהא דקתני זרק לעשות חבורה מיירי בלכתא ומיתנא, וקמ"ל דאע"ג שחזר ושכח מ"מ פטור דכיון דבידו הי' ליטלו ודמי למעביר לפיכך פטור: