שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע
בתוס' ד"ה המצניע תימא לר"י כו' הא תנא לי' חדא זימנא בפ' כ"ג כו' ונ"ל דהנה הרמב"ם בפי' המשניות לעיל במשנה פי' ומצניעין כמוהו לאפוקי דבר שאין דרך בני אדם להצניעו מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם אף שיש בו שיעור המפורש במשניות דלעיל ע"ש. ולפ"ז אכתי לא שמעינן משם דבפחות משיעור המפורש במשניות דלעיל דחייב המצניע וקמ"ל שפיר הכא. עוד אפ"ל דהא מתני' דהכא קמ"ל ב' דינים במצניע פחות מכשיעור וגם במצניע לרפואה מידי דלאו אורחי' לרפואה ושכיחי טפי לאכילה אלא שהוא הצניעו לרפואה וכמו כן חטה לזריעה כו' ובדין זה הו"א טפי דיתחייב כל המוציאו בשיעור דלרפואה דכיון דלגבי רפואה שיעור הוא אלא דלגבי אדם אחר אינו עומד לרפואה. והו"א דמועיל יחוד של הבעלים שיחדוהו לרפואה גם לגבי אחרים משא"כ לעיל בפחות מכשיעור דלא חשיב לגבי אחריני שפיר אין לחייבו ע"י הצנעתו של זה דלדידי' חשוב משא"כ לאחריני. קמ"ל הכא דגם יחודו של הבעלים לרפואה וכדומה לא מהני לגבי אחריני כנ"ל:
דף צא.
בגמ' בעי רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה כו' ואת"ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרות לאכילה וצמקה ואח"כ תפחה מהו כו'. והקשו בתוס' הא מצי למיבעי הך בעיא אי יש דיחוי או אין דיחוי גם בהאיבעיא דהוציא גרוגרות וצמקה ואח"כ נמלך עלי' לזריעה דחייב בי' גם על חצי גרוגרות וזה אין סברא לומר דבהא פשיטא לי' דאין דיחוי כיון דבידו לחשב עלי' לזריעה [כדאי' בזבחים (ל"ד:) דכל שבידו לאו דיחוי הוא. דהא כתבו התוס' שם דהיכי דליכא מצוה לבטל הדיחוי לא אמרינן הכי ע"ש]. ואדרבה י"ל להיפוך דעכ"פ במחשבתו ראשונה שהוציאה אידחי לי'. משא"כ בתפחה אכתי קיימא במחשבתו הראשונה. ונ"ל דדוקא בכה"ג דצמקה ואח"כ תפחה מיבעיא לי' לומר דאין דיחוי דכיון דתפחה איגלאי מילתא דלא נחסר הגרוגרות ממה שהי' מקודם אבל כשנמלך עלי' מחדש לזריעה מחשבה הראשונה אידחי לי' לגמרי והאי תפחה דהכא צ"ל דתפחקה מעצמה דאי בתפחה ע"י גשמים פשיטא דלא מחייב דהא גם אחר שתפחה אינה אותו גרוגרות שהוציא אלא אח"כ נתוספה ע"י הגשמים שנכנסו בה ונמצא דלהגרוגרות שהוציא לא הי' הנחה. ואותה שהניח אינה אותה שהוציא. ואכתי איכא למידק כמ"ש במהרש"א] בהא דבעי רבא הוציא ח"ג לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה. הא מצי למיבעי להיפוך שנמלך לאכילה ואח"כ תפחה דהא אידחי בינתים ובזה לא שייך תי' התוס' שתי' בהאי בעיא הב' דהוציא גרוגרות וצמקה ונמלך לזורעה דלא שייך בי' דיחוי כיון דלא אידחי משיעור אחרון דלזה לעולם הי' השיעור והכא להיפוך היא דמשיעור אחרון דלאכילה שפיר היתה נדחית כשצמקה:
בתוס' ד"ה אי לענין טומאה כו' ורש"י חזר בו בכריתות ובחולין גבי פרה מטמא טו"א ע"ש. ולפום רהיטא יש לתמוה על דבריהם דרש"י שם בחולין ובכריתות מפורש אומר דנ"מ לטמויי לאחריני ע"ש. ונראה דדעת רש"י הוא דפחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו ולא לענין לטמויי לאחריני. ובזה מתפרשין שפיר כל הסוגיות דבגמ'. ונ"מ לפ"ז בפחות מכביצה שקיבל טומאה ועוד פחות מכביצה שקיבל טומאה אין מצטרפין ג"כ לטמאות אחרים. דלפי הבנת התוס' בשיטת רש"י אינו כן וקצרתי כי עדיין צריך עיון במ"א. ויש להביא ראי' לשיטת התוס' דאין מקבל טומאה פחות מכביצה. דלשיטת רש"י למה לי' לגמ' לשנויי דהי' פחות מכביצה בבית וכיון דמצטרף לטומאה יהי' צירוף גם לשבת אפי' בלא צירוף נמי תיבעי לי' כיון דנחשב ע"י הך זריקה שקיבל שם טומאה יהי' הוצאה גם לשבת כדאמרי' בסמוך בשת"ה ולחה"פ דכיון דאיכא עלה חשיבות פסול יוצא חשוב נמי לשבת אי לאו דמשני הגמ' דאין באין בב"א. והכא נמי איכא חשיבות פסול טומאה עלה אלא ע"כ דפחות מכביצה אינה נטמאת כלל:
דף צא:
במשנה המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה כו' קשה למה נקט אוכלין דוקא. והי' אפשר לומר דדוקא אוכלין הניטלין ביד. אבל חפץ גדול דאורחי' בהכי שלא ליטלו כאחד מתוך כובדו רק להניחו על האסקופה ולגוללו אח"כ שפיר חייב, כמו בעמידה דגברא דמחלקינן לעיל (ה:) בין עמד לפוש בין עמד לכתף. גם י"ל הא דקתני בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר כו' ולכאורה אריכות לשון הוא דהתנא מרמז דדוקא בנתנן שם לפוש פטור. כעין הוציאן אחר דהראשון הניחו שם לגמרי והאחר בא והוציאו אבל בהשניחו לכתף חייב. אכן בתוס' לעיל (ח:) כתבו דבחפץ אין לחלק בהכי ע"ש גבי זירוא דקני. ולולי דבריהם י"ל דנקיט זירזא דקני דוקא שהם קלין ונוחין לטלטלן. אבל לדבריהם ז"ל דבאמת אין חילוק צ"ע למה נקט התנא במתני' דהכא אוכלין:
שם במשנה קופה כו' אע"פ שרוב פירות מבחוץ כו'. צריכין להבין הטעם אמאי פטור כיון דבכל התורה רובו ככולו כדאי' בהוריות (ג:). ועי' בחולין (י"ט.) פלוגתא דרבנן ור"י בר"י]. ונראה דדוקא לגבי הוצאה לא חשיב דרך הוצאה עד שיוציאם לגמרי וכ"מ לשון רש"י ד"ה קישואין כו' וכל מה דאגיד לגואי **ועי' מ"ש התוס' בזבחים (ק"י:) ד"ה שיצא. ולפי' רש"י שם צ"ל דדוקא גבי שבת אמרינן הכי משום דכתי' א"י א"ש ממקימו ולא בשאר דוכתי דכתיב בי' הוצאה סתם ועי' ברמב"ם (פי"ט מה' פסוה"מ ה"ג) דס"ל כהתוס' והראב"ד שם ס"ל כרש"י:** כל דהוא לאו הוצאה היא ולפ"ז י"ל דמ"מ מיקרי מונח במקום שרובו שם. ונ"מ בעוקר קופה זו שרובה בחוץ והכניסו לרה"י חייב. ואינו מוכרח:
בגמ' אמר חזקי' כו' אבל מלאה חרדל חייב לכאורה נראה דאיירי שאין הקופה גבוה ג' דאל"ה כיון דהקופה נעשה כרמלית [ואע"ג דאין כרמלית בכלים מ"מ רה"ר נמי לא הוי אלא מקום פטור כמ"ש בהג"א לעיל פ"ק (סי' ט"ו) גבי קופה. אך בדברי התוס' לעיל (ה.) ד"ה כאן לא משמע כן וכמ"ש שם להקשות על דבריהם ע"ש] וכמו דהנותן על הקופה פטור כדלעיל (ח) ה"ה לענין הפירות המונחין בתוכה. וצ"ל דבפחותה מג' דוקא פליג וצ"ע:
ברש"י ד"ה אי נימא אסקופה רה"ר כגון גבוה ט' ורחב ד' כו' איני יודע למה לי רוחב ד'. דהא לעיל (ח.) פי' רש"י בעמוד ט' ורבים מכתפין עליו בין רחב בין קצר הוי רה"ר ע"ש אכן לעיל (ד:) כ' לתרץ בטוב טעם ע"ש בד"ה באילן]. גם א"י למה לא נקט כגון דהוי בתוך ג' דבכל גווני הוי רה"ר אפי' באין מכתפין עליו דטפי שכיחא להיות אסקופה פחותה מג' משתהי' למעלה מט':
בתוס' ד"ה פחות כו' ה"ה דהמ"ל כו' א"נ אור"י כו' דשבע לה טומאה וכדאמרי' בהקומץ רבה כו', ומשם י"ל דאין ראי' דהתם הטומאה נגעה במה שהי' טמא אלא דע"י הצירוף יטמא הטהור בזה שפיר אמרינן כיון דשבע לה טומאה הוי כאילו לא נגעה הטומאה כלל בהטמא, ובהטהור באמת לא נגע, אבל הכא דהטומאה נמי איכא על החצי ביצה הטהור אלא דעל חצי ביצה לבד אין לחול שם טומאה, בזה שפיר י"ל כיון דהשתא איכא צירוף אע"ג דאותו ביצה כבר נטמא מ"מ יועיל הצירוף שיחול שם טומאה על הטהור דהטמא אין עושה פעולה כלל בגוף הטומאה אלא שמצרף ומה בכך דשבע לה טומאה, ועיקר קושיתם י"ל דהאיבעיא דהגמ' הוא דוקא היכא שהי' פחות מביצה מונח, דנמצא דהחצי ביצה שזרק מועיל גם למה שהי' מונח בבית דאל"כ לא הי' גם הוא טמא בזה י"ל דמצרף אבל היכא שהי' מונח שם ביצה דאין מה שזרק מועיל כלל למה שהי' מונח שם פשיטא דאין מצטרף:
דף צב.
במשנה המוציא כו' או על כתיפיו חייב, י"ל דדוקא בדבר כבד שדרך להוציא על כתיפו חייב אבל בדבר שאין דרך לשאת על כתיפו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין אך מלשון רש"י שכ' דימין ושמאל וחיק אורח ארעא משמע דבכתף אע"ג דלאו אורחא חייב מפני שכן משא בני קהת, אך אין מובן דמהתם ליכא הוכחה אלא בדבר שדרך להוציא בכתפו כגון המזבח והארון שהי' כבד:
בגמ' אר"א המוציא משאוי למעלה מי' כו' חי' רש"י מעבירו באויר בידו דעל כתיפו מתני' היא, ואין זה מוכרח די"ל דטעמא דמתני' קמפרש או דקמ"ל דלא נדחק להעמק, מתני' בננס דכתיפו הוא תוך י', גם י"ל דמתני' מיירי בנושאו על כתיפו ומ"מ הוא נמשך עד למטה מי' שהוא דבר המגיע מכתיפו עד למטה מי', וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש ובחיבורו (פי"ב מה"ש הי"ב) האי טעמא דר"א על ההיא דעל כתיפו, ומשמע דס"ל דר"א דוקא על כתיפו איירי כמ"ש. אכן הה"מ כתב שם דלענין דינא לא פליגי רש"י ורמב"ם ולפום רהיטא נ"ל דפליגי, ולכאורה משמע גם דעת התוס' דבידו פטור מוציא למעלה מי' ממ"ש לעיל ה') ד"ה כאן כו' קשה לר"י מה עלה על דעתו דמיירי למעלה מי' כו' דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ע"ש דמשמע דפשיטא להו דלמעלה מי' פטור מוציא, דאל"כ גם התם במניח בידו של חבירו למעלה מי' נמי חייב כמ"ש הרשב"א שם בשם איכא מרבוותא ע"ש], וע"כ דר"א איירי על כתיפו דוקא מירי לקמן (צ"ז) משמע דר"א בכל גווני מחייב אף בידו ע"ש, ואולי מה"ט לא רצה הה"מ לפרש כהרמב"ם דכתיפו דוקא, אך על דברי התוס' דלעיל צ"ע [וכ"מ בדברי התוס' בעירובין (ל"ג) ד"ה והא דגם במעביר למעלה מי' חייב ע"ש. וצ"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א לעיל (ה'.) לחלק דלא דמי למעביר ע"ש). ומ"ש בפי' רש"י לחלק דדוקא בזורק פטור למעלה מי' ולא במעביר. יש להסביר דבמעביר כיון דהאדם נושאו והאדם עומד למטה מי' נגרר הדבר אחריו. אבל בזורק כבר יצא החפץ מידו מש"ה פטור למעלה מי' דאין לו שייכות כלל עם האדם עוד, אבל עיקר הדבר צריכין להבין דמה בכך שכן משא בני קהת דמ"מ הרי נושאו למעלה מי' דלא הוי ר"ה אלא מקום פטור ומהיכן מוכח לחייב ממשא בני קהת כיון דגם הם נשאו שלא בר"ה. אך לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה מדכתיב כי עבודת הקודש וגו'. אלמא דעבודה היא אתי שפיר. ומה שהקשה התיו"ט עליו דלמה לי' האי קרא תיפוק לי' משום דהוי במשכן. י"ל דאי לאו דקראה הכתוב עבודה מה בכך דהוי במשכן מ"מ י"ל דלאו מלאכה היא כיון שלא הוציא בר"ה אלא למעלה מי':
שם בגמ' ומשא בני קהת מנלן כו'. לכאורה קשה למה הוצרך הגמ' להוכיח דכל משא בני קהת הוי למעלה. לו יהי' המשא למטה ג"כ מ"מ קצת מן המשא ודאי הי' למעלה מי' דהא על הכתף היו נושאין. והיכא דפטרינן למעלה מי' מבואר לעיל (ח.) גבי כוורת דכל שקצת החפץ מגיע למעלה מי' פטור. [דמה"ט פטור בזרק כוורת משום דאי אפשר לקרומית של קנה שלא יעלו למעלה מי'] ע"ש וצ"ל כוונת הגמ' דכיון דלמעלה מי' מקום פטור היא אלא דגזה"כ הוא מבני קהת דבמעביר חייב א"כ אפשר דליכא גזה"כ אלא אם קצת המשא למטה מי' משו"ה צריכין להוכיח דכל משא בני קהת הי' למעלה מי' כנ"ל [אכן הרשב"א לקמן (צ"ט:) הוכיח מסוגיא דהכא דאפי' מקצת המשאוי למעלה מי' חייב ובכוורת שאני דהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ע"ש]. והא דלישנא קמא יליף ממזבח ולא יליף מארון. י"ל כמו דהמוציא חי פטור משום דחי נושא את עצמו, כן בארון דהי' נושא את נושאו פטור ולאו עבודה היא:
ברש"י ד"ה בנסכא שהן חתיכות ארוכות כו' ולדבריו צ"ל דעכשיו הדר בי' הגמ' ממאי דס"ד דמיירי באגד כלי וזה דוחק. גם קשה אמאי לא קאמר אלא כיון דהדר בי' משינויא קמא. (אך זה י"ל משום דלא נזכר מקודם שם אמורא אלא סתמא דגמרא לא אמרינן אלא כמ"ש הרשב"ם בב"ב (מ"ד:) דשיטה זו נוהגת ברוב מקומות ע"ש]. ולולי דברי רש"י ז"ל י"ל הגמ' דמשני דמיירי בכיס שאין לה מקום חלמה היינו תפירות [דלא מצי למשקל מיני' מקצת עד דמפיק לי' לכולי' כמ"ש בפי' הר"ח ע"ש. אך לשונו צריך ביאור]:
בד"ה אנשי הוצל כו' ואין אוחזין אותם בידים. משמע דבאוחזו בידו אף שהוא על ראשו הוי כדרך ודוקא להניחו עומד על הראש לבד הוי שלא כדרך. וברמב"ם (פי"ב מה"ש ה' י"ד) מבואר דהכא דוקא בחפץ קל מיירי אבל במשא כבד כן הוא הדרך לנושאו על הראש. וע"ש בלח"מ שפי' כוונה אחרת בפירש"י. ואין דבריו מוכרחים ועי' במאירי מ"ש בזה]:
דף צב:
בגמ' כל באמת הלכה כו' בירושלמי איתא הל"מ מסיני. ועי' בהרע"ב (רפ"ב דתרומות) פי' דל"ד אלא כאלו היא הל"מ מסיני דהא גם בדרבנן קתני הכי ע"ש. וכן מוכח הכא דאל"כ קשה לר"א דאמר לעיל תברא (ובירושלמי קאי הכא נמי למסקנא]. א"כ תיקשי למ"ד דבכל גווני חייב במאי מיתוקים הלכה זו מסיני לענין אשה, וצ"ל דלאו הלמ"מ ממש כנ"ל מיהו קצת קשה אי אינו הלמ"מ מאי קמ"ל בלשון באמת כיון דליכא מאן דפליג ממילא הלכה כן, ועי' בב"מ (ס') פי' רש"י באמת כו' שאין לחסם ולגחגם בדבר ע"ש]:
שם במשנה המוציא ככר לר"ה חייב, לכאורה קשה מאי קמ"ל. וי"ל משום דתני בתר הכא לחלק בשנים שהוציאו בין יכול א' להוציא ובין לא יכול כו', קמ"ל דביחיד שהוציאו אף שהי' משקל ככר שבאמת אינו יכול וצריך שנים. אלא שנתיגע וגררו שלא כדרך יותר מכחו אעפ"כ חייב ולא אמרינן דהוי שלא כדרך המוציאין משום דבעת הצורך אדם מוציא בכל אופן שיכול כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואת"ל. משמע דעל אתרא כו' וקשה דבפ' חבית כו'. לולי דבריהם י"ל דאנשי הוצל נמי אין מנהגם לעשות כן תמיד. דלא מסתבר כלל שלא יקחו בידם שום דבר קל רק על הראש אלא דלפעמים עושין כן ולכך בטלה דעתן, משא"כ בערביא מקיימים קוצים לעולם דרכם כן ולכך לא בטלה דעתן כנ"ל:
בד"ה הא כו' לעיל גבי חזקי' משני נעשה כו' ובכמה דוכתי לא משני הכי, י"ל דדוקא היכא דחד טעמא היא שייך נעשה אבל הכא דלאחריו ובא לפניו חייב משום דאתעביד מחשבתו. ולאחריו ובא לאחריו ס"ד דהגמ' לפטור משום דהוי כלא הוציא כדרך המוציאין ובמסקנא חייב משום דהוי כדרך, בכה"ג לא שייך למיתלי דנעשה כלאחריו ובא לפניו דחייב. כיון דהתם לא שייך האי טעמא דשלא כדרך דלפניו דרכו הוא, וכן כתבו התוס' בחולין (ט"ז.) דהיכא שאין הטעמים שוין לא שייך למימר נעשה ע"ש, ואפשר דכן הוא כוונת התוס' גם כאן כנ"ל כדי שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז], ויש להסתפק בהוציא לאחריו בצד זה ובא לו לאחריו בצד אחר אי פטור משום דלא איתעביד מחשבתו דבדעתו הי' להוציא בצד אחר, או נימא דמ"מ לאחריו הוא ואין שום חילוק בהשמירה בין צד זה. לצד אחר מיקרי אתעבידא מחשבתו וחייב:
דף צג.
ברש"י ד"ה טמאות כו' ורבותי גורסין כו' וק"ל א"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא כו' ונ"ל דהיכא דאיכא למיתלי דלא שכב כלל עליהם תלינן לקולא, [משום דמוקמינן להו בחזקת טהרה], אבל היכא דבודאי שכב עליהם אלא דהוי ספק אי נתהפך עליהם ונישא הרוב עליו או לא אזלינן לחומרא, דכיון דודאי שכב עליהן איתרע חזקה דידהו, כעין מ"ש התוס' בכתובות (כ"ג.) ד"ה תרוייהו גבי זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"ש]:
בתוס' ד"ה חד כו' וזה כתב אות א' כו' דהו"א אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא כו', תירוצם אין מובן דדוקא בחד גברא מצינו דקפדה תורה אהוצאה. והכנסה ולא בתרי גברא כיון דהעוקר לא הניח, ועיקר קושיתם י"ל דדוקא הכא דע"י שניהם זה עוקר וזה מניח נעשה המלאכה ובחד מינייהו ליכא שם הוצאה סד"א דמצטרף, אבל בכתב אות א' וחבירו כתב אות א' הוי כהוציא זה חצי גרוגרות וחבירו הוציא ג"כ ח"ג דפשיטא דלא מצטרף:
בד"ה אמר מר נראה לר"י דהאי א"י אפי' הוא בעל כח כו', נראה דלא כתבו כן בהא דזה א"י וזה א"י דפליגי בה ר"י ור"ש דמה דמחייב ר"י בשניהם א"י הוא משום דבמשא כזו הדרך ליטול בשני בני אדם לכן לא מיעט הכתוב זאת, א"כ אם אחד יכול אלא שנוטלין באצבע באופן שא"י ודאי פטורים, ודוקא הכא בז"י וזה א"י לענין מסייע כתבו כן וזה פשוט, אכן המהרש"א כ' כאן דברים תמוהים דגם ר"ש מודה דחייב בכה"ג, וזה תימא לו יהי' כמו שניהם יכולין דכ"ש דפטורים, וצריכים לפרש כוונת מהרש"א אם א' מהם הי' יכול בכח והשני א"י כלל בכה"ג מודה ר"ש דחייב אותו שיכול וצ"ע, וכבר השיג עליו בקיקיון דיונה:
בד"ה אמר ר"ז כו' דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא כו' תמוה לי דמה ראי' מכאן דליכא איסור דרבנן גם בשבת די"ל דשאני התם כיון דמה"ת עבודתו כשרה למה יפסלו חכמים העבודה ולהפסיד קדשים. וגם הא במקדש אין שבות [ומ"ש המהרש"א לעיל (מ"ב) להוכיח מדברי התוס' דהא דאין שבות במקדש דוקא באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים אין דבריו מוכרחים, וכ"מ במרדכי בשבועות בה' נדה דבכל מילי אמרי דאין שבות במקדש ע"ש] אבל לסייע לכתחילה לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת נראה לומר דאסור מדרבנן לכו"ע:
בד"ה ור"ש כו' פי' בקונטר' דר"ש לטעמי' כו', וא"נ לרשב"א דשאני התם דגלי רחמנא כו' דטעמא דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו כו' דבריהם תמוהין דגם רש"י מודה דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ומ"מ אי לאו דזה א"י וזה א"י פטור מיקרי רוב הזב נישא על כל אחד כיון דאי לאו הוא לא הי' האחר יכול לשאת אותו כדמסקינן לקמן דלמ"ד זה א"י וזה א"י חייב סגי בשיעור אחד לכולם:
דף צג:
בגמ' ר"א אומר רגלו א' על הכלי כו'. ומשמע אע"ג שגם ברגל א' שעל הכלי ג"כ יכול לעמוד אעפ"כ לא הוי חציצה ומיקרי מסייע. ואע"ג דלענין חיוב חטאת זה יכול וזה יכול פטור. היינו משום דאיכא קרא לפטור שנים שעשאוהו. אבל בכ"מ כל היכא דצד הכשר יכול אף דצד הפסול המסייע ג"כ יכול מיקרי רק מסייע דאין בו ממש. ועי' בס' תב"ש ביו"ד (סי' ב' סעי' כ"ז) שכתב דכשר ופסול ששחטו יחד אפי' ז"י וזה יכול שחיטתן פסולה ע"ש] דלפע"ד משמע מכאן דלא כדבריו
שם בגמרא אמר ר"פ משמי' דרבא אף אנן תנינא כו' הלשון צ"ע דהו"ל למימר תנינא כמ"ד שיעור אחד לשניהם כיון דפליגי בהא ר"ח ור"ה. ובעיקר הראי' ג"כ צ"ע טובא לפי' התוס' לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר דטעמא דר"ש דמטהר בד' טליתות משום דליכא רוב הזב על כל אחד א"כ ע"כ פליגי ת"ק ור"ש בזה אי שיעור א' לכולם וא"כ לא שייך למימר אף אנן נמי תנינא והכי הו"ל למימר תנאי היא. אח"כ מצאתי שהרשב"א בחי' לעיל דחה פי' זה מה"ט. מיהו גם הרע"ב במס' זבים פי' כהתוס'. וכמו כן שם במשנה דזב בכף מזנים שהביאו התוס' לעיל מוכרחין לפרש כמ"ש התוס' והרע"ב וא"כ קשיא סוגיין דהכא כנ"ל:
שם במשנה את המת במטה חייב וכן כזית כו'. נראה דה"ה כשהוציא עצם כשעורה אע"ג שאינו מטמא באהל דחייב. דעכ"פ מוציא טומאה מהבית ולא גרע מכזית מן הנבילה וכעדשה מה"ש דחייב. אכן למ"ש התיו"ט דאע"ג דמת אסור בהנאה ואין מצניעין כמוהו מ"מ חייבין עליו משום דמצניעין אותו לקוברו. י"ל דעצם כשעורה דאינו מטמא באהל אינו מצווה לקוברו ומשו"ה אין חייבין על הוצאתו]. והא דר"ש פוטר י"ל דוקא היכא שההוצאה הי' רק לצורך המת דהוי גוף ההוצאה משאצל"ג אבל בכזית מן הנבילה שהוציא לצורכו אף דבלא הטומאה הי' פטור משום דהוי פחות מגרוגרות מ"מ מועיל הטומאה להחשיבו לכשיעור. אע"ג דהצלת הטומאה שמשלים לשיעור הוי א"צ לגופו. מ"מ גוף ההוצאה צריך לה הוא. וכן משמע בירושלמי דבמת עכו"ם והוציאו לכלבו חייב בכזית ע"ש דאפי' לר"ש חייב כמ"ש הרשב"א והר"ן. אכן בקה"ע לא פי' כן וע"ש בשירי קרבן]:
בתוס' ד"ה אמר מר. ואור"י דאין למחוק הספרים משום זה כו' וכ"כ הרשב"א בחי' דכיון דאינו יכול ודאי היא דבר כבד ויש בו שיעור לזה ולזה ולכך נקטו הבעיא בזה יכול וז"י אליבא דר"מ. ותמהני דלפמ"ש התוס' בעצמה לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר מר בשם הר"י דזה אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שנטלו באצבעו אף שבכל היד הי' יכול א"כ שפיר משכחת בדבר קל ג"כ זה אינו יכול וזה א"י. וכן קשה על הרשב"א שהביא ג"כ לעיל דברי הר"י בפשיטות. וצ"ל בדוחק דמ"מ לא שכיח שיאחזנו שניהם באצבע א' וכדומה [ולפמ"ש לעיל דלא כתבו התוס' כן אלא גבי ז"י וזה א"י אבל בזה א"י וזה א"י כה"ג נמי פטורים א"ש דבריהם הכא]:
בד"ה ששגג כו' ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם כו' דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן. ונ"ל פי' רשב"ם דמיירי שהי' מזיד והתרו בו שיתחייב מיתה ע"ז והוא הכחישם ואמר דזה מותר דבכה"ג אינו חייב מיתה כיון דלא התיר עצמו למיתה. ושב מידיעתו הוי דאילו הי' יודע אז דהאמת כדברי העדים שהתרו בו לא הי' עושה. אבל פי' רש"י אין מיושב כיון דמפרש בהדיא דחייב מיתה ובכה"ג שלא קיבל ההתראה פטור הוא ממיתה:
דף צד.
בגמ' לימא מתני' ר"נ היא כו' אמר רבא אפי' תימא רבנן כו' ויש להקשות דבס"ד דגמ' טפי הו"ל לאקשויי מתניתין אהדדי דלעיל סו"פ ארע"ק (צ:) איתא דמוציא חגב חי טהור כ"ש וכן צפורת כרמים בין חי' כו' אלמא דחייב במוציא חגב חי. ובמתני' דהכא קתני את החי במטה פטור. א"כ ע"כ מוכרחין לחלק בין אדם לבהמה ועוף וצ"ל בדוחק דהו"מ לשנויי דהתם מיירי בכפות. אבל רבנן דר"נ הכא ע"כ לא איירי בכפות כיון דבכפות גם ר"נ מודה ופריך שפיר:
שם בגמ' א"ל ראב"א לרבא והא דתנן בן בתירא כו' לס"ד דגמ' דלא ידע דאיכא סוס המיוחד לעופות הו"מ להקשות מדרבנן דפליגי אבן בתירא ואסרו נמי בסוס ע"כ משום דס"ל דגם באדם אין נושא את עצמו דאל"כ ליכא למיגזר כלל כיון דלא עבדי מלאכה דהא אין סברא לומר דמ"מ כיון דאסור מדרבנן גזרו בה. דהא הו"ל גזירה לגזירה [וגם לקמן (קנ"ג:) מפורש דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחילה ע"ש. מיהו י"ל דאפשר טעמא דרבנן כרבי שם בע"ז משום תורת כלי זיין. הגם דבתוס' שם הקשו על סוגיא דהכא דמנ"ל דרבנן לא ס"ל כר"נ דלמא טעמייהו כרבי. כבר תמה עליהם בתוס' רע"ק דבסוגיא דהכא לא נזכר כלל טעמייהו דרבנן ע"ש] ולמסקנא דב"ב מיירי אפי' בסוס המיוחד לעופות לכאורה נראה כמ"ש התוס' דכיון דריב"ב מתיר סתם משמע בכל גווני אף במיוחד לעופות אבל רבנן פליגי עלי' ואסרו נמי בכל סוסים ומטעם דלא פלוג חכמים בתקנתם בין דבר שחייבים עליו חטאת או לא. אכן הרמב"ם והרע"ב שם בע"ז פירשו דת"ק אוסר דוקא בסוס המיוחד לעופות ולא במיוחד לרכיבת אדם מטעם דחי נושא א"ע ע"ש. וגם בתוס' שם (יד:) ד"ה וב"ב וכן (בד' ט"ז.) משמע הכי דלא כמ"ש כאן. וצ"ע לדינא בדעת הת"ק:
בתוס' ד"ה שהחי תימא לר"י כו', ואומר ר"י דממשכן גמרינן. תירוצם אין מובן דכי צריך להיות ממש אותו דבר שהוציאו במשכן כיון דגוף הוצאה הי' במשכן ממילא חייב על כל מה שיוציא. וקושיתם י"ל דבעלמא היינו טעמא דז"י וזה אינו יכול פטור משום דאי לא הוא הי' יכול חבירו לבדו לשאת. נמצא דהא"י אין מצטרף עמו דלא עשה כלל עמו ומשו"ה חייב אותו שיכול. אבל הכא לא שייך לומר דל כח האדם ויכולה הבהמה בעצמה לשאת. דזה אינו דהא כח האדם אי אפשר להפרד ממנו אם לא שילך לו לגמרי אבל כל זמן שהוא נישא על הבהמה אי אפשר לומר דבלא כח האדם תשא הבהמה אותו. דהא אי אפשר שתשא אותו ולא יהא כחו עמה. וממילא ע"כ מצטרף ושפיר לא הוי מלאכה:
בד"ה את כו' נראה לר"י דמהכא כו' ורשב"א אומר כו' אפ"ל דמכאן אין ראי' כמ"ש לעיל דיש לחלק דדוקא התם במשמשי ע"ז דההוצאה הי' לצורך אלא דאי לא האיסור לא הי' חייב משום דלא הוי כשיעור. לזה שפיר מועיל מה שהוא צריך לגונזו להחשיבו לשיעור הגם דזה הוי א"צ לגופו אבל היכא דגוף המלאכה שלא לצורך גופה לא מוכח מהכא דליחייב ר"י. אך קשה הא דאמרי' לעיל פ' כלל גדול דלרבנן המוציא עצי אשרה פטור משום דאין מצניעין כמוהו. והלא משמשי ע"ז מטמאין. והוי כמו המוציא כזית מן המת דחייב משום דהצילו מטומאה:
בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י כו' וחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא כו' קשה דהא היו חופרין כדי למלאות מזבח הנחושת עפר כמ"ש רש"י פ' יתרו בפסוק מזבח אדמה וגו' ובפ' תרומה בעשיית המזבח. אכן במכילתא שם משמע דפליגי בהא תנאי ומ"ד מזבח אדמה שלא יבננו ע"ג כיפין לית לי' שהיו ממלאין חללו אדמה. ועי' בזבחים (ס"א:) מעיקרא סבור כו' שהי' אטום באדמה ולבסוף סבור כו' ע"ג כיפין] נמצא דגם במשכן הי' חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. וי"ל דמה"ט לא ניחא לרש"י לפרש כן, ומה שהקשו התוס' לפי' רש"י מסותר ע"מ לבנות כו' י"ל דבסותר ע"מ לבנות א"צ לגוף הסתירה כלל ובכה"ג לא מחייב אבל במכבה לעשות פחמין הרי צריך להכיבוי עצמה אלא דהצורך הוא כדי לעשות פחמין שפיר חייב:
דף צד:
בגמ' פוטר הי' ר"ש אף במוציא את המת לקוברו לכאורה קשה למה פטור בזה הלא ההוצאה היא לצורך ואף דהוי רק לצורך המת מ"מ הא פשיטא דבמוציא לצורך אחר חייב. ומאי נ"מ אם מוציא לצורך חי או לצורך מת וי"ל דהכא גם הצורך של מת אינו גוף הקבורה אלא שלא יהא מונח מגולה בבזיון נמצא דגם הקבורה הוי ג"כ א"צ לגופה ולהכי פטור [ ולפ"ז הא דבעי בסנהדרין (מ"ו:) קבורה משום בזיונא או משום כפרה ולא איפשטא הו"מ למיפשט מהכא דמשום בזיונא דאי משום כפרה הוי צורך המת ואמאי פוטר ר"ש. אלא דלא בעי למיפשט מדברי האמוראים כמ"ש התוס' ביומא (י"ט:) דכה"ג מצינו בכמה דוכתי. אכן ברמב"ן בס' תוה"א ובב"י (יו"ד סי' שמ"ח) מבואר דהוי איבעיא דלא איפשטא. גם קשה לפמ"ש התוס' שם בסנהדרין דלכו"ע הוי נמי כפרה ע"ש א"כ שוב הוי צורך המת ג"כ וצ"ע:
שם בגמ' ההיא שכבא כו' שרא רנב"י לאפוקי' לכרמלית, פי' רש"י ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק. והרמב"ן בחי' הקשה ע"ז דלמה לנו לחוש לאיסור טלטול ולהרבות בשביל זה בהוצאה של ככר או התינוק. ונ"ל דכוונת רש"י היא דבתחילת טלטולו בחצר יקח ככר או תינוק וכשיבוא להוציא ישליך מידו הככר. ומ"מ לא יהי' איסור טלטול דהא קיי"ל בדבר המוקצה שהתחיל לטלטלו מותר לטלטלו למקום שירצה. [כדאי' בשו"ע (סי' ש"ו ס"ג) וכן (בסי' רס"ו סעי' י"ב) ברמ"א ע"ש] הרי דגם כשהשליך הככר מידו ג"כ בהיתר מטלטל [והרמב"ן אפשר דס"ל כמ"ש באבן העוזר שם דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור אמרינן הכי אבל לא במוקצה גמור ע"ש א"כ כאן במת בכה"ג נמי יהי' איסור טלטול]:
ועי' בר"ן שהקשה למה לא שרי להוציא המת לב"ה כיון דקיי"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור, ונראה דאע"ג דפטור לר"ש מ"מ איסורא דאורייתא מיהא איכא ואע"ג דאמרי' בגמ' כמאן כר"ש אימור דפטר ר"ש מחטאת איסורא דרבנן מיהא איכא היינו לס"ד דלא ידע דלכרמלית דוקא התיר הי' מוכרח לומר דלר"ש ליכא אלא איסורא דרבנן דאל"כ הוי דלא כמאן אבל למסקנא י"ל דגם לר"ש לא שרי אלא לכרמלית דלרה"ר מיהא איכא איסורא דאורייתא. וכמ"ש בפנ"י לעיל (מ"ו:) שהי' רגיל לומר כן דנהי דמשאצל"ג פטור מ"מ לאו דל"ת כל מלאכה איכא. אבל חזר בו מהא דמקשינן לעיל (מ"ב.) עלי' דשמואל דמשמע להדיא דלר"ש דפוטר במשאצל"ג מותר לכבות גחלת של עץ ברה"ר משום דליכא איסורא דאורייתא אך י"ל דשפיר מקשינן אדשמואל כיון דס"ל לקמן (ק"ז.) דהא דקתני פטור בצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. וע"כ דס"ל דמשאצל"ג לר"ש מדרבנן היא דאסור ומשו"ה במקום צערא לא גזרו. א"כ ה"ה דהו"ל להתיר לכבות בשביל נזק רבים מהאי טעמא. אבל לרנב"י דהכא שפיר י"ל כנ"ל דגם לר"ש אסור מדאורייתא ואין ה"נ דבצידת נחש ומפיס מורסא פטור אבל אסור והא דקתני מחט של יד ליטול את הקוץ י"ל כמ"ש דתוס' לקמן (ק"ז.) משום דאינו חובל בודאי. והא דקתני ועל עקרב של תישוב י"ל דלא דמי נחש לעקרב דהוי יותר סכנה כמ"ש בהגהות הב"ח שם ודוק]:
שם בגמ' איתמר כו' אחת משלש ר"נ אמר חייב רש"א פטור. נראה דהוי מצי למינקט פלוגתייהו בשתים מארבע דאע"ג דשקיל שתים דהוי סימן טומאה מ"מ לר"ש פטור כיון דהשתא מיהא איתא לטומאה. וצ"ל דנקט אחת משלש לרבותא דר"נ דגם בהא חייב אע"ג דשער אחד לבד לאו סימן טומאה היא [ואע"ג דבכל דוכתי אמרינן כחא דהיתרא עדיף והו"ל למימר שתים מארבע לרבותא דר"ש דגם בזה מותר מה"ת כבר כתבו הפוס' להוכיח מדברי הרשב"ם בפסחים (ק"ב.) דהיכא שהאיסור הוי חידוש כחא דאיסורא עדיף]:
שם בגמ' אמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב כו' מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור. כ' הר"ן די"א דמוכח מהכא דהלכה כר"א דאם לא כן מאי נ"מ בהא דלחבירו לכו"ע פטור. ותמוה דאי הלכה כר"א קשה מאי נ"מ בהא דבכלי לכו"ע חייב. ונראה דנ"מ דבכלי גם לחבירו חייב. אבל איפכא ליכא למימר דהלכה כחכמים ונ"מ דלחבירו גם בכלי פטור. דאין הדין כן דהא הטעם דפטור בחבירו משום דבידו קשה לתלוש שער חבירו משא"כ בכלי. כמ"ש רש"י דא"י לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי. וגם המאירי שפי' טעמא דבחבירו פטור דמשום מיאוס אין דרכו בכך מסיים בפירוש דבכלי חייב גם בחבירו ע"ש] והכי קיי"ל בפוסקים. מיהו הא קשיא לי על הר"ן דהא בהדיא אמרינן בסמוך דהלכה כר"ש בן אלעזר בצפורן שפירש מקצתה דבכלי חייב וביד פטור והא וודאי אתיא כחכמים ולא כר"א א"כ הלכה כחכמים וצ"ע:
גם י"ל דס"ל כהרמב"ם שהי' גורס איפכא דלחבירו ד"ה חייב כנראה מדבריו בפי' המשניות ע"ש א"כ שפיר קמ"ל לרבנן דהלכתא כוותיהו דלחבירו ד"ה חייב:
שם בגמ' וכמה מלא פי הזוג אר"י שתים והתניא ולקרחה ב' אימא וכן לקרחה תניא נמי הכי כו'. קשה דלמא צריך להגי' וכן לקרחה לימא דאתיא כר"א דאמר בסמוך אחת. ואף דמלשון רש"י נראה שנשמר מזה ופי' דגם ר"א לא אמר דמלא פי הזוג אחת אלא דחייב בא' ולעולם פי הזוג ב' וא"כ האי ברייתא דתני הנוטל מלא פי הזוג חייב ע"כ לא אתיא כר"א. מ"מ מנ"ל להגמ' להקשות דלמא סבר ר"א דפי הזוג אחת ואתיא כר"א. אך בתוספתא משמע כפי' רש"י דלא פליג ר"א בשיעור פי הזוג כמה הוא אלא דמחייב בפחות מפי הזוג ע"ש:
שם בגמ' מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר. קשה דהא איכא כה"ג לעיל (ע"ד בבורר דביד מותר ובנפה וכברה חייב ואע"ג דשם איכא נמי כלי הממוצע כגון קנון ותמחוי דפטור אבל אסור. מאן לימא לן דהכא ליכא כה"ג שיש כלים דאין הנוטל בהן חייב אבל אסור:
דף צה.
בגמ' ת"ר המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש כו' וחכמים אומרים כו' אינו אלא משום שבות לא נתפרש בגמ' מ"ט אית בהו משום שבות. ובשלמא במכבד ומרבץ א"ש דאיכא שבות משום דאתי לאשוויי גומות כדפרש"י אבל ברודה חלות דבש מאי שבות איכא. וצ"ל דהוי גזירה אטו תולש. [ועי' ברמב"ם (פכ"א מה"ש ה"ו) מפני שהיא כתולש וכן בשו"ע (סי' שכ"א סעיף י"ג). ואפי' אם אין הכוורת מחוברת בטיט אסור כמ"ש התוס' בב"ב (ס"ה.) ד"ה הרי ולפמ"ש הרע"ב בשביעית (פ"י מ"ז) דאם היא מחוברת בטיט לקרקע לכו"ע חייב. וכ"מ בתוספתא סוף עוקצין. י"ל דגזרו גם באינה מחוברת לקרקע אטו כשהיא מחוברת וכ"מ במתני' דשביעית שם ודעוקצין (פ"ג מ"ז) דקתני וחכמים אומרים כו' והרודה ממנה בשבת פטור וקי"ל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אכן בחי' הר"ן לקמן (קל"ח.) מבואר דלחכמים מותר לכתחילה. ודבריו צ"ע]:
בתוס' ד"ה המכבד כו' תימא דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר כו' י"ל דלר"א לא הוי מלאכה משום אשוויי גומות אלא דמכבד גופא הוי בונה אף אם אינו משווה הגומות מ"מ משנה הבנין מכמות שהי'. וכן מרבץ גופא אב מלאכה היא דהוי בונה כנ"ל, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה שרא דבשילהי תמיד נשחט כו' והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות. ולמ"ש דלר"א גוף הכיבוד והריבוץ הוי מלאכה אפי' אם אינו משווה גומות. א"ש התם דגם ברצפה אסור. אך מ"מ קשה מאי דאמרי' שם דאי רבנן האמרי שבות היא וא"ש במקדש דלמה לי האי טעמא תיפוק לי' דברצפה ליכא שבות כלל דליכא אשווי גומות כיון דלא סבירא להו דהכיבוד והריבוץ גופא הוי מלאכה:
דף צה:
בגמ' בעא מיני' ההיא סבא מר"ז שורש כנגד נקב מה לי אר"ש כו', לכאורה קשה דלמאי הלכתא בעי אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותי' וי"ל דנ"מ נמי לדידן להפוס' דבשל עץ לא מהני נקיבה כמבואר בתוס' מנחות (פ"ה:) מיבעיא לי' בשורש כנגד הנקב דאם גם ר"ש מודה בזה אף דלדידי' לא מהני נקוב כן גם לדידן בשל עץ יועיל הנקב שכנגד השורש להחשיבו כמחובר:
שם בגמ' השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך כו'. כל סוגיא זו לא זכיתי להבינה מה קושיא היא זו מאי ענין זה לזה. וגם מה השיב אביי דגם בלא נשאר לקבל רביעית תיקשי קושיא הנ"ל, ולולי פי' רש"י ז"ל הי' נ"ל קצת לפרש כל הגמ' בדרך אחר דהכי מקשה דס"ל דכל היכא דהנקב למטה היא בכלל שורש כנגד נקב, ובעי למימר דר"ש איירי דוקא בניקב מן הצדדים ולא פשיט לי' הא וע"ז פריך מדקאמר ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו אבל בפחות מהכי לא אע"ג דניקב למטה, דאי ניקב בדופן לא שייך כדי טהרתו הואיל ועדיין מקבל למטה. ומפרש אביי דאף מן הצדדים משכחת כדי טהרתו שלא נשאר שיעור קיבול רביעית. וג"ז דוחק לומר דלס"ד לא ידע לפרש דמיירי למטה מרביעית דאל"כ נשאר עדיין כלי שלם. לכן נראה לפרש דהסבא הי' מפרש דברי ר"ז ניקב בכדי טהרתו אף דהי' למעלה מרביעית דנשאר עדיין שם כלי מ"מ למעלה מן הנקב של כדי טהרתו חשיב מחובר. ושפיר קא"ל השתא כנגד הנקב ממש מספקא לך דלא ליחשוב מחובר ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. דהא שם כלי יש לה והשורש אינו ממש כנגד הנקב אלא למעלה מהנקב ודאי אינו מחובר. וע"ז מסיק דר"ז לא אמר אלא אם ניקב למטה מרביעית דלא נשאר שם כלי עלה אבל בדאיכא שם כלי גם כנגד הנקב מספקא לי':
שם בגמרא אמר רבא כו' ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא. פי' רש"י כלומר כו' אבל אם הי' שבר כלי וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום גיסטרא. משמע מדבריו דדוקא אם נעשה הנקב אחר שהי' גיסטרא. וא"י מנ"ל הא די"ל דאפי' הי' הנקב כשהי' שלם מועיל הנקב דכשיהי' גיסטרא לא יטמא טומאת גיסטרא. ואין לומר דרש"י לרבותא נקיט הכי דאפי' כבר הי' מיוחד לגיסטרא וניקב כמוציא משקה טהור. וכ"ש אם הי' כלי שלם ונשבר דאין מטמא משום גיסטרא אלא ע"י יחוד. כמ"ש התוס' בנדה (מ"ט.) ד"ה אלא. דאם ניקב כמוציא משקה לא מהני יחוד דהא מדברי רש"י בחולין (קכ"ג.) משמע דס"ל דגם בלא יחוד מטמא משום גיסטרא]:
והא דאמרינן דאם ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת. לכאורה אין מובן הטעם דתליא בכונס משקה ויותר הי' ראוי לפסול במוציא משקה ונראה משום דבניקב כמוציא משקה משתמש בו ע"י שמניחין תחתיו גיסטרא והמשקין היוצאין אין חוזרין ונכנסין. אבל בניקב ככונס משקה פסול משום דאיכא למיחש דילמא יצא המים לחוץ לתוך הגיסטרא ונפסל משום שלא הי' בתוך כלי. ואח"כ נכנס לתוך הכלי ע"י הנקב שכונס משקה ונפסל הכל. [אך לפ"ז היינו דוקא לרבנן דאם המשקה נכנס בשולי הכלי הוי כונס משקה. אבל לר"י בנדה (מ"ט:) דכה"ג לא הוי כונס משקה אלא כופף אזני קדירה כו' ע"ש. לא שייך האי טעמא ועי' מ"ש בתוס' ד"ה טהור מלקדש]:
שם בגמ' ואם הוקף צמיד פתיל כו'. לכאורה איכא שש מדות ולמה אמר חמש. [ועי' מ"ש במהרש"א], ואפ"ל דהך דצמיד פתיל לא חשיב לה דאינו משום חסרון בהכלי כלל אלא דהנקב מגרע הצמיד פתיל ורבא לא חשיב אלא מדות שבכלי חרס אך הרמב"ם (פי"ט מה' כלים ה"ב) חשיב לה. ומוציא הך דרמונים משום דפסק כדמסקינן בסוף פרקין דאין מועיל בכלי חרס יחוד לרמונים. ומדברי התוס' ד"ה ניקב שהקשו לפי' רש"י דהמ"ל שש מדות, נראה דס"ל דגם כלי השלימה קודם כל נקב היא מדה א'. מדה ב'. כמוציא משקה. ג'. מכניס משקה. ד'. שורש קטן. ה'. מוציא זית. ומשו"ה הקשו דגם מוציא רימון הוי מדה ו' בגיסטרא. אבל לרש"י נראה דלא חשיב הכלי עצמו אלא המדרגות שנשתנה הכלי חשיב. א' מוציא. ב' מכניס. ג' שורש קטן. ד' מוציא זית. ה'. מוציא רימון. והמהרש"א כתב לפרש דברי התוס' דמוציא רימון הוי מדה חמישית בצמיד פתיל עד שיפחות רובו ותמהני דהא לפי' התוס' לקמן בדרברבי ע"כ צמיד פתיל לא קאי אדלעיל במוציא רימון כמ"ש תוס' ד"ה הא כו'. [אלא אמוציא זית קאי ואינו בסדר המדות דאמר רבא]:
בתוס' ד"ה ומודה כו' דאפי' לרבנן לא חשבי לי' כמחובר בכונס משקה כו'. דבריהם תמוהין לי חדא דמנ"ל הא דלמא רבנן איירי בעשוי לאוכלין דשיעורו במוציא זית ואה"נ דבעשוי למשקין סגי בכונס משקה, ואי מסברא לא נראה להו שיהי' יניקה מהמחובר בפחות משורש קטן א"כ לר"ש בעצמו שייך זאת הסברא כמו לרבנן, וקושיא זו מצאתי במהרש"א ע"ש מ"ש בזה, אך עוד תימה דנהי דהוכיחו דכמוציא משקה לא מהני אכתי מנ"ל דבעי לר"ש כמוציא זית, הלא י"ל דלענין יניקה לכו"ע סגי בניקב כשורש קטן, ור"ש מוסיף דבעי נמי שיהא ניקב כדי טהרתו ממילא במיוחד לאוכלין בעי כמוציא זתים ובמשקין בשורש קטן כמו לרבנן ודוק וצ"ע:
בד"ה טהור מלקדש וכ"ש דטהור כו' אם הי' מיוחד למשקין נראה כוונתם דהא דלקבל מי חטאת שיערו בכונס משקה משום דהוי כעשוי למשקין דשיעורו בכונס משקה לכך לגבי מי חטאת נמי דינא הכי ומשום הכי כ"ש במיוחד למשקה דהוא עיקר הכלל כנ"ל:
בד"ה טהור מלהכשיר כו' דכ"ח בעי נקיבה ודלא כפי' הקונטרס בפ"ק דגיטין, ועי' במס' עוקצים, (פ"ב מ"י) דבשל אדמה א"צ נקב. וי"ל דרש"י ס"ל דספינה של חרס שעומדת תמיד במים הוי כמו אדמה הואיל ומרטבת. ע"י המים ומשו"ה לא בעי נקיבה, עוד י"ל דדוקא בספינה שמונחת על העפר או במים דלא הוי הפסק לעפר לא בעי נקיבה, כיון דהחרס גופא נמי הוי עפר. אבל הכא שהאויר מפסיק מודה רש"י דבעי נקיבה:
בד"ה ניקב כו' נסתפקו בכלי שלם שניקב אי מטמא מטעם גיסטרא. ולכאורה מהא (דפ"ד דכלים מ"ב) בחבית שנתרועעה וא"י להטלטל בחצי נקב גרוגרות דטהורה מוכח דלא חשיב גיסטרא, אך ז"א די"ל לרש"י דמיירי דלא יחדוהו לגיסטרא. דבלא יחוד אינו מטמא משום גיסטרא כמ"ש התוס' בחולין (נ"ה.) ואפי' לדעת הר"ש בכלים (פ"ב מ"ב) דגם בלא יחוד טמא. וכן משמע בחולין (קכ"ג.) כמ"ש התוס' שם (ע"ב:) ד"ה משעת ע"ש, מ"מ בכלי שלם שניקב לכו"ע בלא יחוד אינו מטמא משום גיסטרא כלשון הגמ' כאן טהור מכלום, וכמבואר ברש"י אלא א"כ מצניעו לגיסטרא], אבל קשה ממשנה ג' שם איזהו גיסטרא כל שניטלו אזני', משמע דאף דכל הכלי שלם אלא דניטל האוזן חשוב גיסטרא וכ"ש בניקב. ואולי יש לתוס' פי' אחר במתני' דהתם, אבל לפי' הרמב"ם והרע"ב מוכח להדיא כשיטת רש"י ע"ש:
דף צו.
בגמ' הא ברברבי הא בזוטרי, בתוס' הקשו על פי' רש"י ולכן פי' דברברבי בעי כמוציא רימון ובזוטרי ברובו ונדחקו לפרש דעד שיפחת רובו לא קאי אמוציא רימון דסמיך לי' אלא אמוציא זית. וא"י למה לא פי' להיפוך דברברבי בעי שיפחת רובו ובזוטרי דרוב היא פחות ממוציא רימון בעי שתפחת כמוציא רמון, ולפי' זה הא דקאמר רבא עד שיפחת רובו שפיר קאי אמוציא רימון:
בתוס' ד"ה ולענין כו' ומקשינן דתנן בפ"י דמסכת כלים כו' ואומר ר"י כו' בין מצידיהן כו' הא דלא תי' גם הך דמצידהן דמיירי כשנפחת ברובו (כמו שהקשה במהרש"א], י"ל משום דרש"י פי' דרוב היינו פתח לא ה"ל לתנא לאפלוגי בין מפתחיהן או מצידיהן להכי פי' דמיירי בפחות מרוב אלא שנעשה לשם פתח:
בא"ד והא דבעי רבא בב"ק שם אגף חצי'. כו', א"י להבין כוונתם בזה דמה ענין זה לפי' ר"ת דשפיר יכולין לפרש כפשוטו וכפרש"י התם דבנסתם קצת שלא נשאר שיעור מוציא זית בעומד לזיתים ומכניס משקה שעומד למשקין בעי רבא, ור"ת לא חידש לן אלא דבנפחת רובו לא מהני סתימה אבל בנפחת מיעוטו שפיר י"ל דבפחות ממוציא זית מהני וגם בתוס' בב"ק שם הביאו שיטת ר"ת ולא הוסיפו דברים אלו שבכאן. וצ"ל דמילתא באפי נפשי' היא דס"ל לר"ת מסברא דהיכא דהוי נקב כמוציא זית אין להועיל סתימת חצי' וע"כ צ"ל דהאבעיא דרבא הוא באגף חצי' וסתם חצי' בשמרים וצ"ע מנ"ל הא. לכן נראה לפרש דהמשך דבריהם כך הוא משום דבמשנה (פ"י דכלים) שהביאו לעיל דקתני במה מקיפין כו' משמע דבעי סתימה לגמרי שלא יהי' אף נקב כלום וא"כ קשה מאי בעי רבא, אך לפי' רש"י ור"י א"ש דשם מיירי בפתח אבל מן הצדדים בעי רבא, אבל לפי' הר"ת דלא מהני סתימה כלל ברוב כלי וע"כ קאי מתני' דכלים בפחות מרוב א"כ ק"י מאי בעי רבא משום הכי פי' דמיירי באגף חצי' וסתמוה שמרים חצי' כנ"ל:
בד"ה שיעורו כו' וא"ת מתני' הוא במס' כלים כו' וע"ש בפ"ג דכלים מ"ב] דפליגי תנאי בחביות כמה שיעורו ופוסק הרמב"ם דשיעורו כאגוזים ולפי' הרע"ב שם פליגי בכל כלי חרס ע"ש, ולפ"ז קמ"ל הכא שפיר דהלכה דמשערינן בזיתים, דלא כמ"ש הרע"ב שם דהוי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה נסתם וע"ש בתוס' יו"ט]: