אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק רבי עקיבא

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק רבי עקיבא

פרק המוציא יין

בגמ' תנן התם מי שהי' ביתו סמוך לע"ז כו' נראה לפרש דלרבותא נקט הכי דאע"ג דהוי דיעבד שבנאו בהיתר כמ"ש הר"ן בע"ז בשם הירושלמי דמיירי כשקדם הכותל לע"ז ע"ש]. אפי' הכי אסור לחזור ולבנותו כשנפל. ומ"מ גם לכתחילה בכונס ד"א לתוך שלו נראה דמותר לבנות הבית אע"ג דמהני קצת לחצר ע"ז. ואין נראה לפרש דדוקא בנפל הכותל אחר שבהיתר בנאו מעיקרא מותר כה"ג:

בתוס' ד"ה אסור כו' ה"מ לגבי מכס שאין נראה כל כך כוונתו לע"ז כו' קצת קשה להבין דבריהם דאטו הכא אינו ניכר שעיקר הבנין לגרמי' היא דעביד. ויותר הי' אפשר לתרץ דהכא מהנה לגמרי בדבר בעין לע"ז אבל התם במכס הוי רק גרם הנאה ועי' בתוס' בע"ז (י"ג. ד"ה אבל) שם הקשו כן על מה דפריך הגמ' התם (מ"ז:) דגם בכונס לתוך שלו שביק רווחא ומהנה לע"ז ומשני דעביד לאותו מקום בהכ"ס ע"ז הקשו דבלאו הכי מותר דדומה למכס דהוי באמת ג"כ רק גרם ע"ש. ועי' במהרש"א שם מ"ש דממתני' דהכא אין להוכיח דמהנה אסור. גם י"ל דהכא הוי ג"כ נהנה להגן מן הקור כשיש בית סמוך לביתו:

דף פב:

בגמ' אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. ברש"י בע"ז (מ"ז:) וכן הרע"ב שם (פ"ג מ"ו) פירשו דאפי' חלקו של ישראל נמי מטמא משום דאין ברירה והקשה התוי"ט דהא טומאת ע"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה ונראה דהא דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא היכא דלא הוי אלא דרבנן גרידא. אבל הכא דאיכא נפ"מ נמי לענין דאורייתא לאיסור הנאה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה. ממילא גם לענין טומאה שהוא דרבנן נמי אמרינן דאין ברירה [וכן מסתבר כיון דהא דבדרבנן י"ב הוא משום דהוי ספיקא וסד"ר לקולא. א"כ היכא דהספק נוגע גם לדאורייתא אזלינן לחומרא גם בדרבנן כמ"ש המג"א (סי' קפ"ד ס"ק ז') לענין ברכה ד' בבהמ"ז ע"ש אכן מדברי הרשב"א שהביא המג"א (ריש סי' ס"ז) לענין ק"ש לא משמע כן. גם י"ל דהתיו"ט לטעמי' אזיל דמדינא יש ברירה אלא שהחמירו חכמים בשל תורה לומר דא"ב כמ"ש בפסחים (פ"ח מ"ב) ע"ש ולאו משום ספק הוא א"כ שפיר הקשה דבדרבנן אין להחמיר]:

ברש"י ד"ה נדה מטמא במשא דאיתקש לזב כו', ובמס' ע"ז פי' רש"י דבנדה גופא כתיב טומאת משא מדכתי' וכל הנוגע וגו' אשר תשב עליו כו', [ובתיו"ט בע"ז הרגיש בזה והניח בקושיא ע"ש], ונראה דהכא פי' כן אליבא דרבה דמפרש דבמשא דאבן מסמא קאמר וזה נלמד רק מזב דכתי' אשר יהי' תחתיו כמ"ש רש"י בסמוך, וכן משמע ברש"י ר"פ דם הנדה ע"ש:

דף פג:

בגמ' מאי בינייהו כו' א"נ ספינת הירדן כו' דאר"ח בן עקביא כו' עי' פירש"י דמפרש דספינת הירדן קטנה היא וכן נראה בדברי התוס' ד"ה ולחנניא] שהבינו כן, ותימה היא בעיני דא"כ מאי צריך לאתויי מדר"ח ב"ע כו' שטוענין אותה ביבשה כו' גם קשה מאי קאמר ר"ח מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה כיון דלא ס"ל הא דאני' בלב ים למה לא תטמא כיון דקטנה היא, גם אין מובן למה נקט ספינת הירדן דהו"ל למימר א"נ ספינה קטנה כו', ולע"ד הי' פשוט הפי' איפכא דספינת הירדן אף דבאה במדה מ"מ טמאה, כיון דהכי אורחה להשתמש אותה מלאה כדאמר רחב"ע טעמא מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה לים, [וכן מבואר בדברי הראב"ד בה' כלים (פ"ג ה"א) דספינת הירדן אע"ג דבאה במדה טמאה ע"ש]. וכדמצינו בפ' ט"ו דכלים) דיש דברים הטמאין אף דבאין במדה מה"ט דמשתמשין כך [מלאים, וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב, וגם לפי' מהר"ם שהביא התיו"ט שם דלא ס"ל כהרמב"ם והרע"ב, י"ל כמ"ש הראב"ד דספינת הירדן שאני שאין דרכה להורידה במים אלא טעונה ע"ש], דבאמת עיקר הטהרה דכלים הבאין במדה הוא בדבר שאין משתמשין מלאים מתוך כבדן, וילפינן מקרא דאע"ג דבהיותם ריקנין מטלטלין אותן אעפ"כ טהורין דצריך להיות דומיא דשק שיהיו ראוין לטלטלן נמי מלאים, אבל בהנך דרגילין להשתמש בהם אף מלאים שפיר טמאים ובהכי א"ש הכל, וא"ש נמי גירסא דידן בגמ' ולחנניא טילטול ע"י שוורים שמי' טילטול אין דתנן כו', ומפי' רש"י ותוס' נראה דלא גרסי אין, אבל לפמ"ש א"ש גירסא שלפנינו כיון דגדולה היא ע"כ צריך שוורים ומייתי ראי' דאע"ג דצריך שוורים מטמא, אבל לפרש"י צ"ל דמילתא באפי נפשי' הוא וקאמר דגם בגדולה טמא לחנניא דהא עד כאן מיירי בקטנה, ואיך שיהי' תמהני על פרש"י כיון דמסקינן דע"י שוורים שמי' טילטול והיינו בגדולה כדפרש"י עצמו בסמוך בד"ה ולחנניא וכו' א"כ למה פי' כאן שהיא קטנה, גם צ"ע מ"ש רש"י נשנית משנה זו של מסכת כלים וכן בתוס' ד"ה ולחנניא כ' ממתניתין דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה, וחפשתי ולא מצאתי משנה זו בכלים ואדרבה בפ"ב דכלים מ"ג מצינו דספינה של חרס טהורה ודלא כחנניא א"כ ה"ה דספינת הירדן טהורה, אכן לפמ"ש רש"י לקמן (ק"א:) בד"ה קשרה לספינה כו' מביא לה טומאה יש להוכיח כן ממתני' דאהלות דספינת הירדן טמאה וע"כ פליג אמתני' דהכא, אך לגירסא דידן במשנה דאהלות (פ"ח מ"ה) מביאה את הטומאה י"ל דספינה עצמה טהורה]:

שם בגמ' דאמר ר"ח ב"ע מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה כו' לכאורה הא דרחב"ע דלא כהלכתא דאנן קיי"ל כתנא דמתני' דכל אני' בלב ים טהורה, ולכאורה הי' נראה לפרש דכיון שכן דרכה לטעון אותה ביבשה א"כ אינה בכלל אני' בלב ים דהיינו דוקא המיוחדת רק לים ולא ביבשה כלל, ולפ"ז הו"ל למימר הנ"מ בינייהו איפכא דלדידן טמאה אע"ג דבאה במדה כיון דליכא למעט מהא דבלב ים וכנ"ל, ולחנניא טהורה כיון דאינה מיטלטל מלא וריקן הגם דמצינו לפעמים בדבר דדרכו בכך טמא גם בא במדה, (]כמו בור ספינה. קטנה ודרדור עגלה בכלים פ' ט"ו) פי' רע"ב שם], אך סוגית הגמ' אינה כן, מיהו נ"ל דמשו"ה הוסיף רחב"ע לפרש הטעם מפני שטוענים אותה ביבשה כו' לומר דאפי' אי באה במדה מ"מ כיון שמיוחדת לכך להכי טמאה אליבא דחנניא וכמ"ש לעיל:

בתוס' ד"ה נלמדנה כו' לבפי דבריהם בספינה המיוחדת לאנשים ולא לסחורה מטמא מדרס, וא"כ קשה דלימא איכא בינייהו הא דלמאן דיליף מאני' בלב ים גם בזה אינו מטמא מדרס, אבל במנחות (ל"א.) בתוס' ד"ה שידה כתבו עוד תי' דכיון דאין הישיבה בספינה אלא כדי לעבור הים לא הוי מיוחד לישיבה ע"ש [ועי' לעיל (מ"ד:) בתוס' ישנים מ"ש בזה], וכן נלע"ד נמי הטעם דכסא של כלה ומשבר של חי' (בפכ"ב דכלים) דס"ל לר"י דאין מטמא מדרס וכ' תויו"ט דלא אתפרש טעמא, ולהנ"ל נראה דאין זה מיוחד לישיבה. אלא דלכבודה יש כסא מיוחדת לפי שעה כשמתכנסין לחופתה וכן היולדת כדי שתלד, אבל אינו לכוונת ישיבה לכן אינו מטמא מדרס, ואח"כ מצאתי שם גם בתוס' חדשים כן בשם הרא"ש:

דף פד.

בגמ' דתנן שלש עגלות כו' שלש תיבות כו' והבאה במדה כו'. י"ל קושית התו' דהא דמייתי סיפא דמתני' ג' תיבות כדי לסיוע לדר' יוחנן דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. דבל"ז י"ל דגם עגלות של אבנים קטנים הם וא"צ שוורים. לכן מביא דבסיפא מסיק ותני בבא מיוחדת דבאה במדה טהורה ולמה לא קתני נמי הכי בעגלות. וע"כ משום דבעגלות אע"ג שבאין במדה מ"מ טמאים כיון דאורחייהו בטלטול שוורים ושמי' טילטול. אך מ"ש התוס' דהו"ל לאתויי הך דעריבות ולא סיפא דתיבות אכתי קשה. וגם זה י"ל קצת כיון דלבתר דתני בעריבות דהבאה במדה טהורה קתני נמי בתיבות א"כ גם בעגלות הו"ל למיתני כנ"ל ואיכא סייעתא לר"י. אבל אי לא הוי קתני אלא בעריבות הומ"ל דתני בחדא וה"ה לאידך ולא הוי סייעתא כנ"ל):

ברש"י ד"ה טהורה מכלום כו' דכל הכלים שיעורן כרימונים. משמע מכאן דגם ביחדינהו למידי אחרינא לא מהני כשהיא טפי משיעור רימונים. [ומשו"ה טהורה אפי' יחדה להוליך בה אבנים]. ועי' לקמן (צ"ה:) בתוס' ד"ה ניקב ולעיל (נ"ט.) תוד"ה ור"י. והיה אפשר לומר פי' חדש דאע"ג דביחדו לטפי מרימונים. מהני היינו כשהי' גם קודם השבר מיוחד לטפי מרימונים כגון לאבנים דהכא ומשו"ה אפי' שנשבר אח"כ ג"כ עומד בתשמישו דמעיקרא. אבל כשלא יחדו קודם השבר אלא אחר שנשבר מוכרח הוא ליחדו לאבנים זהו לא מהני כנ"ל. [אכן לקמן (צ"ה:) ברש"י ד"ה ועדיין כו' רימונים מבואר דאפי' לאחר שנשבר יחדו לרימונים מהני וכ"מ בתוס' בחולין (נ"ה.) ד"ה שיעורן ע"ש א"כ ה"ה דמהני יחוד לטפי מרימונים אחר שנשבר אבל בפי' הר"ח שם מבואר דבעינן שיהי' מוכן מעיקרא לרימונים א"כ גם כאן י"ל כן]:

בתוס' ד"ה ולחנניא כו' תימא לר"י אמאי נקיט חנניא כו' ועוד דנראה כו' א"כ ממתני' דכלים כו'. נראה מדבריהם דלא גרסו כגירסא שלפנינו [כמ"ש הב"ח למחוק תיבת אין] דלגי' שלנו דבלשון שאלה נאמר לק"מ דאה"נ מוכיח מדאמרי' דלחנניא ספינת הירדן טמאה אע"ג דמיטלטלת ע"י שוורים ומ"מ ס"ל דשמי' טלטול דמה"ט טמאה. ולהכי קא מתמה ולחנניא טלטול ע"י שוורים בע"כ דשמי' טלטול ושני לי' אין דהכי תנן נמי התם. וא"כ ל"ק לומר דחנניא נמי ס"ל הכי. ומיושב ג"כ מאי דנקיט חנניא כיון דמדברי רבנן דפליגי עלי' ליכא הוכחה היכא ס"ל בטלטול ע"י שוורים א"כ ליכא לאקשויי מידי עלייהו:

בד"ה לאפוקי כו' תימא דהא כופת שאור שיחדה לישיבה כו' אע"ג דלית לי' טהרה במקוה עי' במהר"ם פי' דבריהם משום דאוכלין אין להם טהרה ולולי דבריהם הי' נראה דאה"נ דיש לו טהרה במקוה כיון דמטמאות לי' מפני שיצא מתורת אוכל ונעשה כלי כמבואר שם בחולין כששימש מעשה עץ שימש א"כ מה"ט עולה מטומאתה ע"י המקוה ככלי דעלמא:

בד"ה מפץ כו' וא"נ לר"ת דהא פשוטי כ"ע י"ל טהרה במקוה כדמוכח בפ"ק דסוכה דאמר מטה מטהרת איברים ומוקי לה בפשוטין כו' אין מפורש שם כן וגם ל"ק על רש"י כנראה מפירש"י שם דס"ל דשם איירי כשנטמאת בעודה שלימה ומשו"ה י"ל טהרה במקוה גם אחר שנשבר ונעשה פשוטי כ"ע (וכן תי' גם בס' מג"ש ע"ש]. גם י"ל פי' רש"י לפמ"ש התוס' בשם ר"י דנפקא לן טהרה במקוה לפשוטי כ"ע מדכתי' וכל כ"ע תתחטאו. א"כ י"ל למ"ש רש"י לקמן ד"ה מפץ שטמא בזב דמהך ק"ו דמפץ כו' נשמע דכל המטמא מדרס מטמא במת ג"כ ע"ש. והנה שם בכלי מדין נצטוו רק על טהרת טומאת מת כדכתיב כל נוגע בחלל כו' אבל לא לטומאת מדרס דהא עכו"ם א"מ בזיבה מדאורייתא כדאי' בנדה (ל"ד:) ע"ש]. וא"כ י"ל דאה"נ להמסקנא כאן דיש במפץ טומאת מת מכח ק"ו כיון שיש לו טומאת מדרס אה"נ דיש לו טהרה במקוה דשפיר הוא בכלל הא דכתי' וכל כ"ע תתחטאו כו'. אבל לס"ד כאן שלא יהי' בו טומאת מדרס א"כ גם טומאת מת אין בו ושוב אינו בכלל וכל כ"ע תתחטאו דמדין ולהכי הקשה שפיר שאין לו טהרה במקוה ובזה מתורץ ג"כ תמיהת התוס' בעמוד ב' ד"ה והא כו' תימה דבסוף כיצד הרגל כו' ע"ש. דכיון דלמסקנא אית לי' טהרה במקוה שפיר שייך להזכיר טומאת ערב ושבעה ודוק:

דף פד:

בתוס' ד"ה והא לית לי' טהרה במקוה ע"ש ובדבריהם בב'"ק הוסיפו דאפי' את"ל דלאו דוקא נקט טומאת ז' אלא דין טומאת ז' שיהי' נעשה אב הטומאה מ"מ תמוה דהא כל שאין לו במקוה אינו נעשה אב הטומאה ע"ש. וכ"כ התוס' הכא לעיל בד"ה ומה פכין כו'. ולפע"ד צ"ע מנ"ל הא דדוקא בכלי חרס אמרינן התם בעירובין דאינו נעשה אב הטומאה. אבל במפץ שפיר י"ל הואיל ובמינו יש לו טהרה במקוה שפיר נעשה אב הטומאה כי היכי דאמרינן הכא לענין טומאת מדרס וצ"ע לדינא. גם הרמב"ם (פ"ה מה' טו"מ) לא הביא שאין נעשה א"ה אלא על כלי חרס ע"ש:

ברש"י במשנה בד"ה וא' באמצע כו' והמפרש ד' גרעינן בד' הרוחות טועה דאי כו' ט' זרעונין יש לזרוע כו'. אבל דעת המפרשים נראה דס"ל דצריך שיהי' הרחקת ג"ט דיניקה חוץ ממקום הזרע. ולכן כשאין בין כולם אלא ה' זרעונין נמצא שיש מהאמצעי הרחק ג"ט חוץ ממקום הזרע. דהא נוסף האלכסון מהאמצעי להרוחות ויש ראי' לשיטה זו מלשון הגמ' קים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי משמע שהרחקת כל הזרעונין מטעם הרחקה של יניקה. ולרש"י דוקא הגרעין האחד של האמצעי מטעם יניקה ושברוחות מטעם היכרא. ובאמת קשה על רש"י דמטעם היכר הוא ג"כ א"כ כמו כן אפשר לומר דקים להו לרבנן דהרחקת ג"ט נמי הו"ל היכר והכל משום היכרא ושוב לא הי' צ"ל דהא דקים להו לרבנן מילתא כו'. עוד קשה לפי' רש"י דהשיעור עם מקום זרע הנזרע כמה שיעור לדבר וכמה עובי זרע הנזרע. וצ"ל דכך הוא טבע היניקה שלא יתפשט בין הכל רק טפח ומחצה וכשהגרעין ממלא אותו השיעור שוב אין לו כלל התפשטות יניקה לצדדין אלא תחתיו ומ"ש התוס' דלפירש"י טוב יותר שיוכל למלא בזרעונין כל אורך הרוח ואם יזרע ט' זרעונין יהי' רק גרעינין יחידים. אכתי אינו מספיק דהא בזרע האמצעי יוכל לזרוע ולהרחיב גרעיניו ולעגלם בעגול שיהי' ניכר כעין ראש תור דמהני ושוב יוכל לזרוע עם ט'. אך לשון ד' מארבע רוחות לא משמע כאותו פירוש דהו"ל למיתני מארבע זוית. גם קשה להבין מאי דמקשינן לקמן והאיכא מקום קרנות ע"ש:

גם לשון הרמב"ם במשנה וציורו אין מובן. וי"ל דאה"נ ס"ל כנ"ל שזורע בד' הרוחות אלא דס"ל דכך אמרו חכמים דבמקום שיכול לזרוע בערוגה זו ה' זרעונין יחידים באופן שלא יהי' כלל יניקה. יכול נמי להרחיב מקום זריעת הגרעינין ולזרוע במקומם הרבה ע"י היכר. אבל בפחות מששה על ששה שא"א ביחידים שלא יהיו יונקים זה מזה שוב גם אין היכר מועיל. ובזה אתי שפיר נמי בעיות הגמ' לקמן הפקיע תלם א' ע"פ כולם דפירש"י שם קשה להבין. ולהנ"ל י"ל דהכי מיבעיא להו אי גם זה בכלל היתר כיון שהי' יכול לזרוע גרעינן יחידים בלי יניקה אלו לא הפקיע שורה זו, או דילמא כיון דעכשיו שנזרע זה התלם שוב הוי הפסק ולא מהני שוב להתיר ע"י היכר:

דף פה.

בגמ' גבולי' בכמה כדתנן וכו' וקשה דהתם בכלאים פליגי במתני' עלי' דר"י ושם פסקו הרמב"ם והרע"ב כרע"ק ולא כר"י. ואפשר לדבריהם פי' לשון הגמ' כדתנן כדי להורות דתלי בדינא דמתני' דהתם ומייתי רק דברי ר' יהודה כדי לקצר ולעולם לא בעי לקבוע הלכה כר"י. אח"כ מצאתי בחי' הר"ן דמסופק לומר דהלכה כר"י כיון דפרישנא טעמי' וסמכינן לי' אקרא וצ"ע:

שם בגמ' והאיכא מקום קרנות. עי' בפי' רש"י אבל לשון הגמ' והאיכא מקום קרנות דחוק לפירושו. ולולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש לפמ"ש התוס' בד"ה וקים דבאמת יש מקום לזרוע תשעה בכל קרן גרעין אחד ובאמצע כל רוח ג"כ. ותי' דמוטב לו לזרוע כל אורך השורה מלזרוע גרעינים מיוחדים ע"ש. ולפ"ז א"ש דהכי מקשה והאיכא מקום קרנות ואמאי נקטה המשנה ה' זרעונין והלא יש מקום לזרוע ט' כנ"ל ובשלמא אי מיירי בערוגה שבין ערוגות א"ש דע"כ אין הזריעה מותרת בכל השורה אלא זו לצפון וזו למזרח כדפירש"י [א"כ א"י לזרוע בכל קרן וגם באמצע]. אבל אי איירי בחורבה ורשאי לזרוע כל השורה א"כ משכחת שוב תשעה זרעונים כנ"ל ומשני כתי' התוס' דמוטב לו למלאות כל השורות מלזרוע רק גרעינים כנ"ל:

בתוס' ד"ה לא תסיג כו' וי"ל דלא לקי אהאי לאו משום דקרא נמי איירי בהסגת גבול ממש דאין לוקין בלאו הניתן להשבון. יש לתמוה על דבריהם דהרי בלאו דגזל גופי' אלמלא ביטול העשה הנמחק הי' לוקה. אלא דלא משכחת בי' ביטול העשה משום דניתן לתשלומין כדאי' במכות (טז.) וע"ש בתוס']. וא"כ כשכולל נמי הס"ג דכלאים שאינו ניתק ולא שייך בי' השבון שפיר ילקה וצ"ע. שוב ראיתי במל"מ (פ"ג מה' מלוה ה"ד) הרגיש בדברי תוס' אלו כעין זה:

דף פה:

בגמרא שאני הכא דאיכא שראכא. לפירש"י הו"ל למימר שאני התם ובתוס' משמע דגרסי שאני התם וכן היא בחי' הר"ן]. ולולי דבריהם י"ל דמהדר אדלעיל לאקשויי למה לא יועיל ערוגה בין הערוגות דהו"ל שפיר היכר כמו דמהני בקישואין ודלועין. ואהא שפיר משני שאני הכא דאיכא שראכא דכאן מתערבין טפי העלין:

דף פו.

במשנה מנין שמרחיצין את המילה כו' גירסא דמתני' בפ' ר"א דמילה מרחיצין את הקטן וע"ש בגמ' דלכך אינו ראי' גמורה משום דבקטן סליק בישרא הייא ולפ"ז נראה דגם הכא גרסינן הקטן דאל"כ מאי פריך בגמ' רישא ראב"ע כו'. והלא י"ל דדוקא בקטן פליגי התם רבנן לקמן בפ' ר"א אבל בגדול לכו"ע הוי ראי' גמורה מהאי קרא דשכם ולכו"ע מחללין השבת בגדול. וע"כ דגם הכא גרסינן את הקטן. וכן הוא ברי"ף ורא"ש וכן הגירסא בירושלמי כמ"ש גם התיו"ט. ולדעת הרשב"ץ שהביא הש"ך ביו"ד (סוס"י רס"ו) דאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' כדי שלא יצטרך לחלל שבת ביום ג' ע"ש. ע"כ צ"ל דמתני' מיירי בקטן הנימול בזמנו. ודוחק לומר דמיירי בעבר ומל באיסור סמוך לשבת]:

והנה לכאורה קשה למה לי קרא כיון דאיכא סכנה פשיטא דמחללין שבת. וצ"ל כיון דלקמן בפ' ר"א דמילה פליגי רבנן משו"ה אסמכי' התנא אקרא כוותי' דראב"ע דס"ל דיש סכנה בדבר. אבל אכתי קשה היכי מצי להוכיח מהאי קרא דאיכא סכנה דהא דכתיב בהיותם כואבים י"ל שנחלשו לעמוד בקשרי מלחמה עם בני יעקב אבל מנ"ל דסכנה הוא. איברא דבפי' המשנה י"ל דאה"נ דאינו סכנה אלא כאב בעלמא וכיון דרחיצה בחמין בשבת אינו אלא איסור דרבנן במקום צערא התירו [וכן פי' בס' המכריע (סי' נ') ע"ש] אך בדברי רש"י מבואר דאף ביום ג' מסוכן הוא. וכן הוא לשון הגמ' לקמן (קל"ד:) ע"ש. ובחי' הר"ן מבואר פי' שמרחיצין שמחממין לו חמין בשבת וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם וכ"מ בתוס' בעירובין (ס"ז:) וברא"ש לקמן בפ' ר"א דמילה (סי' ב') ע"ש] ונראה מכאן ראי' להמפרשים שפי' דדוקא ביום ג' מסוכן ולא ביום ב' לכן א"ש דע"ז בלבד הביא ראי' מהאי קרא כיון שלא הלכו להלחם עד יום ג' למילתם ש"מ דבאותו יום יותר כואב מיום הקדום. וממילא גם לענין רחיצה כן ולא בא התנא להביא ראי' מקרא דאיכא סכנה דמסברא פשיטא לי' ול"צ קרא להכי. [אכן רש"י לא ס"ל הכי אלא דגם ביום ב' מרחיצין והתנא מייתי ראי' דאף ביום ג' מסוכן הוא ועי' בר"ן לקמן בפ' ר"א דמילה שהביא מחלוקת הפוס' בזה:]

שם במשנה מנין שקושרין לשון כו' שם הי' שני לשונות חצי' קשר בסלע וחצי' בין קרניו כדאי' ביומא (ס"ז) וז"ש כשנים ילבינו לשון רבים [והא דמקשינן לקמן בגמ' כשני מיבעי' לי' היינו לפרש פשטי' דקרא אבל לפי אסמכתא דמתני' י"ל כנ"ל]:

שם בגמ' בהשכמה עלה דכתיב וישכם כו' ובהשכמה ירד שנאמר לך רד ועלית כו' מקיש כו' הך השכמה דהכא לכאורה קשה הא כתיב מקודם ויהי ביוה"ש בהיות הבוקר וכיון דכבר הי' בוקר א"כ מתי הי' השכמה] ואולי דלשון בהיות הבוקר משמע שלא הי' עדיין בוקר ממש אלא קודם לו. מיהו לפעמים מצינו בוקר קדים טובא ג"כ כמו בהרמת הדשן דאמרינן תן בוקר לבוקרו של לילה [כדאי' ביומא (כ':) ע"ש. אכן בפדר"א (פ' מ"א) איתא וישנו ישראל עד ב' שעות ביום ששינת היום בעצרת עריבה ע"ש. א"כ ע"כ לא הי' בהשכמה קודם היום]:

בתוס' ד"ה אע"פ כו' ומיהו ראי' גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתי' כו'. דבריהם צריכין ביאור דאיך החליטו בתחלת דבריהם היפוך מסקנות הגמ' ביומא שהביאו אח"כ דהאי קרא מיירי בשתי'. ונראה דהמשך דבריהם כך הם דראי' גמורה לא הוי משום דאיכא למידחי דאיירי ברחיצה ולא בשתי' ודוק. ומה שהקשו בסוף הדיבור דהו"ל לאתויי קרא כו' וסך ל"ס כו' דסיכה איקרי עינוי. י"ל להסוברים דשאר עינוין לבד אכילה ושתי' אינם מן התורה מ"מ כאן בסיכה שהוא כשתי' אה"נ דאסור גם מה"ת. לכן מביא ראי' זו דמהתם אין להוכיח אלא דנקרא עינוי ורק מדרבנן הי' אסור:

בד"ה תני רישא טהורה כו' וא"ת כו' וסיפא דקתני טהורה היינו דלא כרע"ק. י"ל דלא קשה כל כך דהכי פירושא דמתני' מנין שמשכחת פולטת בג' טהורה כשיהי' ה' עונות שלימים בהמשך הג' ימים וכן להגירסא טמאה י"ל נמי כן דקמ"ל דמשכחת בתוך ג' ימים פולטת טמאה כשלא יהי' ה' עונות שלימות. ויתכן עוד לומר לפמ"ש בתוס' דיש גירסות חלוקות איכא דגרסי טהורה ואיכא דגרסי טמאה ולכן יש לגרוס תרוייהו טהורה וטמאה. והיינו כנ"ל דלפעמים ביום הג' טהורה כשיעברו ה' עונות ולפעמים טמאה וכנ"ל:

דף פו:

בגמ' והא טבולי יום נינהו כו' ניתנה תורה לטבו"י כו' ראוי' קאמינא כו' לכאורה הא בע"כ ראוי' ליתן לטבו"י הגם שילכו לטבילה ויהיו הללו הולכין כו' והללו הולכין לקבל את התורה. דאל"כ איזו עצה הי' להם כשיארע קרי לאחד ובע"כ יצטרך לטבול. אך י"ל דאה"נ שמרו עצמם כל הלילה וניערו שלא יצטרכו לטבול בשחרית. הגם שמצינו במדרש שה"ש בפסוק עד שהמלך במסבו ובפדר"א פ' מ"א] שהיו ישנים אז. מ"מ אין הכרח לומר כן. די"ל כמ"ש באבן עזרא בפי' הפסוק והיו נכונים ליוה"ש שלא יהיו ישנים בלילה כו' כדרך כ"ג ביוה"כ ע"ש שלא היו מניחים אותו לישן ליל יוה"כ מטעם הנ"ל. ובאמת למסקנא דראוי' תורה ליתן לטבו"י לא שייך הכא האי טעמא אבל לס"ד דגמ' הומ"ל הכי):

שם בגמ' אר"ח כו' אבל פירשה מן האיש טמאה כ"ז שהיא לחה. צ"ע בפי' מן האשה תוך שלשה אי מטמאה כ"ז שהיא לחה אף אחר ג' דלכאורה נראה כן. אך לפ"ז לא הו"ל לחלק בין איש לאשה והכי הו"ל למימר מחלוקת בפולטת אחר ג' אבל בפולטת תוך ג' טמאה כ"ז שהיא לחה ואפשר דפולטת תוך ג' טמאה עד שישלים ג' ימים ואז תסריח וצ"ע:

בתוס' ד"ה אמר כו' וא"ת א"כ מה צריך ר"י לדרשה דלא מראש בסתר כו'. וי"ל דלפי האמת דלא ניתנה תורה לטבו"י אלא דראוי' קאמינא א"כ באמת כבר טבלו מבעו"י א"כ לקבלו תורה ביני שימשי וע"כ הוצרך לטעם דלא מראש בסתר כו'. ומה שתי' התוס' דביום אם היו מתאחרין היו מתבטלין מת"ת קשה דא"כ עיקר התירוץ חסר בלשון הגמ'. עוד י"ל דפי' שלא יהא הללו הולכין הוא משום דמאחר דישראל קדושים הם כו' ביום. א"כ היו יכולין לטבול בלילה לבד אותם מועטים שנזדמן להם כת"ח ובית אפל כו' אבל רוב אנשים א"צ לטבול בצפרא ויהי' הללו הולכין לקבל תורה והללו כו'. משא"כ הכא בהא דמקשינן דליטבלי ביני שימשי שהיו כל הטובלין צריכין טבילה באותו לילה י"ל דלא שייך כלל הללו והללו כנ"ל:

והנה הרמב"ם בפי' המשניות (במקואות פ"ח מ"ג) מפרש דלראב"ע בעינן ג' עונות ולר"י בעינן ב' מעל"ע מקודם עלות השמש עד יום ב' קודם השמש. ולכך לפעמים ד' כשפירש קודם אור הבוקר ולפעמים ה' כשפירש בתחלת הלילה ופעמים ו' פירש בבוקר ע"ש. ולדבריו הי' נראה דראב"ע ור"י ס"ל דטבלו בשבת בצפרא ולא ס"ל שלא יהיו הללו הולכין לקבל תורה כו' ולפ"ז אלו הקושיות בגמ' כאן אינם אלא אליבא דרע"ק. וראב"ע ור"י תרוייהו למדו מדהמתין הקב"ה ליתן התורה עד יום השבת בבוקר. ולא ס"ל ג"כ הא דלא מראש בסתר דברתי] ולכאורה א"כ קשה קושית הגמ' דישראל קדושים הם גם על ראב"ע ור"י [דלפ"ז אע"ג דלא ס"ל הא דראב"א דבהשכמה ירד איכא עוד עונה אחת כיון שלא שמשו ביום]. והנה על ראב"ע י"ל דלא מצי פריך דמצי לשנויי דס"ל ג"כ שלא יהיו הללו הולכין כו' [ולא קבלו בצפרא דשבתא]. ונפקא לי' ג' עונות מדלא ניתנה תורה בלילה. וס"ל דגם בלילה שייך האי טעמא שלא יהיו הללו הולכין כמו שהקשו התוס' ד"ה אמר. משו"ה כיון דבעי ג' עונות ולא היו יכולין לטבול ביום ע"ש. לא ניתנה תורה בלילה. הא לאו הכי הי' ניתנה בלילה ולית לי' הא דלא מראש בסתר דברתי] אך על ר"י קשה דכיון דפירשו בהשכמה א"כ סגי בפרישה דיום ה' דשוב טובלין בשבת בצפרא. ואי נימא ג"כ דלא יהיו הללו הולכין כו' א"כ מנ"ל דתליא בב' מעל"ע שמא כרע"ק וסגי בה' עונות. וי"ל יותר הא דלא פריך על ר"י די"ל באמת דגם לדידי' בה' עביד פרישה וטבלו בצפרא דשבתא. ודייק דלא סגי בג' עונות מדהמתין עד הבוקר ופליג עם ראב"ע ולית לי' האי סברא דהללו הולכין כו' [דבלילה ליכא למימר הכי כתי' התוס'] והא דאמר לר"י בד' עביד פרישה היא למסקנא דגמ' דבבית אפל מותר כו'. אכן מ"ש רש"י ז"ל יש גורסין לר"א לישמשו ביממא דחמשא לר"י לישמשו בלילה דחמשא לרע"ק לישמשו ביממא דארבעה כו' ולא ידע לפרש כו'. נראה דגירסא זו הי' לפני הרמב"ם ז"ל. א"כ נראה דגם ראב"ע ור"י אית להו דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד. ולפ"ז א"ש כל הגירסא שברש"י הנ"ל. ומ"מ בס"ד י"ל דפי' כנ"ל אלא דלבתר דאמר ראב"א בהשכמה ירד לכו"ע אמרינן הכי. והא דלא אמרינן דגם ר"י אית לי' בה' עביד פרישה אלא דטבלו בצפרא דשבתא. י"ל דא"כ אין ראי' אלא דסגי בד' עונות ומנ"ל דדוקא מעל"ע מאור הבוקר לכך צ"ל בד' עביד פרישה ומוכח מדהמתין כנ"ל:

ולהרמב"ם צ"ל פי' בהשכמה היינו קודם אור הבוקר, דלכך גם לר"י לא הי' הללו הולכין כו' דטבלו בלילה קודם שהאיר היום, אך קצת דוחק הוא, ולפירש"י צריך עיון בדעת רע"ק אי תליא דוקא בה' עונות בין לקולא בין לחומרא כדמשמע בתוס' ד"ה וליטבלו, דלכאורה נראה דרע"ק מוסיף רק חומרא דלעולם בעינן ה' עונות לאפוקי מר"י דלפעמים ד' אלא דאף ביום ד' טמאה כל שאין ה' עונות, ואהא קאמר דאם יצאתה מקצת עונה כו' כגון שפי' באמצע יום ד' טהורה באמצע ליל שבת דהוי ה' עונות ויום ד' ג"כ, אבל ה' עונות קודם יום ד' י"ל דטמאה כגון בפי' באמצע ליל ד' טמאה כל יום ו' עד הלילה. וכן משמע קצת ברש"י דלא פי' רבותא זו בדרע"ק ע"ש, וגם קצת יל"ד כן בגמ' דא"כ הא דקתני במתני' טמאה, יהי' דלא כרע"ק, דלדידי' כיון דנפיק ה' עונות גם ביום ג' טהורה ובתוס' ד"ה תני משמע דלמאן דתני טמאה אתיא מתני' כרע"ק], ולמ"ש י"ל שפיר דטמאה לעולם לרע"ק ביום השלישי כנ"ל:

והנה פי' בהשכמה י"ל דהוא קודם אור הבוקר ג"כ. בפרט אי נימא דהנך עונות נחשבים מהנץ החמה ודאי השכמה היא קודם שיעור זה, א"כ לכאורה קשה מה דפריך והא טבולי יום נינהו ודילמא לרע"ק טבלו קודם הלילה דמקצת עונה הי' להם קודם זריחת השמש כיון דהי' בהשכמה כנ"ל, ומה"ט קשה ג"כ מאי פריך למה לי' למימרא כו' ישראל קדושים, די"ל דאמר להו לפרוש שעה קודם הבוקר מה"ט כדי שיוכלו לטבול קודם הלילה ולא יהיו טבולי יום, ולכאורה עוד ראי' לזה דקשה מנ"ל לרע"ק דמצטרפין ב' עונות להשלים מקצת עונה ראשונה, אלא אי נימא כנ"ל א"ש, אכן אי נימא כמ"ש מקודם דגם לרע"ק בעינן דוקא ה' עונות א"ש פירכת הגמ', דלא מצי למימר דטבלו קודם הלילה דהוי ביום ג' וטמאה אף בתר ה' עונות כנ"ל, וצ"ע בדעת רע"ק באמת היכא ס"ל, אלא דבתוס' משמע דרע"ק חולק אף לקולא וצ"ע:

גם יש להסתפק בצירוף דב' עונות לענין אי היום ארוך והלילה קצרה, דודאי ה' עונות הם אף שיהי' ג' לילות קצרים וב' ימים ארוכים או להיפוך אין נ"מ בזה, אבל אי עונה ראשונה היתה ארוכה וחסרה חצי שהיא כמו כל הלילה בעונה ששית, אי סגי להשלים חצי עונה מהלילה כמות שהיא הגם דהיא רבע עונה ראשונה, או בעינן כל הלילה דוקא, וראשון נראה עיקר דהאי עונה נחשבת כדקיימינן בה הן קצרה הן ארוכה, ולפ"ז מיושב יותר מ"ש בסמוך דאי השכמה היא קודם הבוקר משכחת עונה ה' איזה שעה קודם שקיעת החמה כיון דבעצרת היום ארוך מהלילה כנ"ל:

ומ"ש לעיל דקשה מנ"ל לרע"ק דיצאת מקצת עונה משלימין נראה דס"ל להיפוך דמסתמא לא הי' קודם אור הבוקר כיון דעלה וירד והי' הפרישה איזה שעה על היום, ואי אין משלימין [נמצא דבליל שבת הי' עונה חמישית א"כ ע"כ היו טובלין בצפרא דשבתא והיו הללו הולכין כו' ומזה הוכיח דמשלימין, ובזה מיושב מאי דמעיקרא פריך לרע"ק כמאן ובתר הכי פריך ליטבלו בצפרא דשבתא וקשה נימא אה"נ דלא ס"ל בהשכמה ירד אלא דס"ל לרע"ק דהיו טובלין בצפרא ושפיר איכא ה' עונות, ולמ"ש א"ש דא"כ שוב תיקשי כנ"ל מנ"ל דמשלימין דהא ודאי הפרישה הי' קצת קודם הלילה ואיכא ה' עונות אי טובלין בצפרא גם בלי השלמה כנ"ל, ומיושב ג"כ מה דלא אמר דאף דלא הי' בהשכמה מ"מ מצד דישראל קדושים יש ה' עונות, ומאי פריך למה לי' למימר להו כו' דמשמע דמקשה אדרע"ק דילמא אה"נ דלא ס"ל בהשכמה ירד ואפ"ה איכא ה' עונות כנ"ל], ולהנ"ל א"ש דאכתי מנ"ל השלמה כיון דלא שימשו כלל באור הבוקר, והא דפריך למה לי' למימרא להו ולא פריך מנ"ל השלמה, עדיפא מיני' קפריך דכיון דאמר ראב"א הכי דירד בהשכמה]:

דף פז.

בגמ' הוסיף משה יום א' מדעתו, קשה איזו הוספה הי' כיון דבד' אמר לו הקב"ה לפרוש. ואי משום שאמר לשלשת ימים אין זה הוספה במעשה כלל כמו אינך מילי דפירש מן האשה ושבר את הלוחות, ולפי' הרמב"ם ז"ל י"ל כיון דגם לר"י ס"ל בהשכמה עלה כנ"ל א"כ הפרישם קודם אור הבוקר כדי שיטבלו ביום ו' א"כ זה הי' ההוספה, דאי ס"ל כראב"ע היו מותרין כל היום כיון דסגי ג' עונות והוי זה הוספה, אבל לפירש"י באמת היו מותרין עד סוף היום מה הוספה הי', איברא דקשה לרש"י ז"ל מאי ראי' מהשכמה לדרע"ק יותר מלר"י, לכן אפשר דלרע"ק דתליא בעונות לא רצה שיטבלו כל ליל שבת דיהי' זמן קבוע, והפרישם בתחילת היום שעה או ב' כל מה דיכול להקדים ויש ג"כ הוספה דלר"י מותרין כל היום ודוחק. ואולי י"ל דבינתים למד עמהם דין זה דפולטת ביום הג' טמאה, אבל גם זה דוחק דלא מצינו שהיו נוהגין טומאה וטהרה קודם קבלת התורה, ואפשר דבשמים החשבון להיות הלילה נמשכת ליום הקדום נמצא הפי' היום הוא עם הלילה שלאחריו, אבל למטה בעוה"ז הוצרכו להיות כמחר מה מחר כו', ולכן הי' מוכרח להוסיף יום א' מדעתו ולהורות להם דהיום הולך אחר הלילה, גם י"ל דמשה ידע מצב בנ"י שלא יהיו כל כך דואגים במצות ולכן הוסיף יום א' שאינה מסרחת בב' ימים וכדלעיל:

בדרש דהיום כמחר, אפשר לפרש כיון דמצינו בקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו, א"כ י"ל דמאמר השי"ת היום ומחר כפשוטו ליל שאחריו עמו יום ד' ולילה שאחרי' וה' עם לילה שלאחרי', אלא כיון דלדידן נחשב היום אחר הלילה למד משה רבע"ה להיות הפרישה נמי לדידן היום כמחר והיינו ב' ימים לבר מהאידנא. וא"ש נמי מה דקשה מנ"ל דלבר מהאידנא, ולהנ"ל א"ש כיון דגם זה אמת דאצל הקב"ה מתקיים כפשוטו היום ומחר [ בהדי יומא דהאידנא) כנ"ל, והסכים השי"ת להיות גם אצלינו היום כמחר ולא נתן בערב שבת כנ"ל, ולרמב"ם ז"ל י"ל באופן הנ"ל דבאמת כן דרש משה רבע"ה לילו עמו, והיינו דלענין ב' מע"ל דטומאה הוא מקודם אור הבוקר כמ"ש הרמב"ם לר"י, ולכך לא היו יכולין לטבול עד יום ו'. וכדי שלא יהי' הללו הולכין כו' המתין עד שבת דאי לאו הכי היו טובלין בליל ו' והי' הקב"ה נותן התורה בע"ש, אלא שהסכים למרע"ה דב' מע"ל מקודם הבוקר בעינן כנ"ל. והלילה הולך אחר היום כנ"ל:

ובמה שכתבתי י"ל מ"ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, וקשה דהא יום ד' הוי בשלמא מ"ש ביום השלישי ירד ה' הי' קודם שהוסיף משה אבל מ"ש ויהי' ביום השלישי כו' קשה [ודוחק לפרש שלישי לימים שלימים שלילן עמם קאמר כפי' רש"י], וגם כי ביום הג' ירד ה' כו' לא משכחת כלל לפרש על ע"ש, דבודאי לא עלה ע"ד הקב"ה ליתן התורה קודם שבת, אלא שלא פי' בהדיא והשאיר מקום למרע"ה שיוסיף, אבל לא שפי' בהדיא להיפוך דאיך יניח משה מאמרו ית' ולדרוש דהיום כמחר כו'. ולפמ"ש י"ל דכיון דהי' סוף הלילה כמ"ש בהיות הבוקר נקרא שפיר יום השלישי, כמ"ש בתשעה לחודש בערב דהפי' ערב שאחר ט' בחודש כן ה"נ י"ל אחר יום שלישי כיון דלילה הולך אחר היום כנ"ל. ומ"מ הפסוק כי ביום הג' ירד אינו מיושב בטוב. ורש"י ז"ל תי' ג"כ בדוחק:

שם בגמ' ת"ש והיו נכונים ליוה"ש, הקשה רש"י דהו"ל להקשות מדכתיב ויהי ביוה"ש בהיות הבוקר, ותירץ לימים שלימים שלילן עמן קאמר, וקשה א"כ גם כאן בהא דכתי' והיו נכונים ליוה"ש הו"מ למימר הכי, והי' אפשר לומר דבאמת עמדו שם כל המעל"ע תחת ההר דכן נראה לשון הכתוב ויתיצבו ואיננו לשעה קלה, כי הגם שהוסיף משה מדעתו יום אחד אבל אכתי לא ידע אם יסכים עמו הקב"ה, וכן הי' קולות וברקים ביום ההוא, ומ"מ הא דכתיב וירד ד' על הר סיני הי' למחרתו ע"ש בלשון הפסוק דמשמע כן, לכן אין להקשות מהך דכתיב ויהי' ביום השלישי דאה"נ הי' אז קולות וברקים, אך לא משמע כן לקמן (פ"ח.) בקושית הגמ' מדקתני בששי לא הי' לו פנאי מאי לאו משום תורה והרי י"ל כמ"ש שלא הי' לו פנאי משום תורה שחשב שיתנו אז תורה:

בתוס' ד"ה ואתה פה כו' וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי כו', תימא על תמיהתם מאין הי' להם לידע מה שנאמר למרע"ה, לא מיבעיא למ"ד (בגיטין ס') תורה חתומה ניתנה. אלא אפי' למ"ד מגילה מגילה ניתנה מ"מ מנ"ל שכתב מיד מה שנאמר לו, בפרט שכתבו מרע"ה במשנה תורה אחר הסתלקות אהרן ומרים ומנ"ל שידעו אהרן ומרים מזה וצ"ע, גם לשון המאמר שהביאו התוס' שמיום שנתיחדה שכינה כו' צ"ע דמשמע קצת דפירש ממנה גם קודם מתן תורה, ועי' ביבמות (ס"ב.) בתו' ד"ה דכתיב דכ' בשם הספרי שמיום שדברה השכינה כו' פי' ממני, אכן באותו הדיבור מבואר בלשון התוס' דכששמע משה מפי הגבורה אל תגשו כו' נשא ק"ו כו' ועשה לה אהל בפ"ע או נתן לה גט ע"ש] ובמ"א כתבתי עוד על סוגיות הללו לכן קצרתי:

דף פז:

בגמ' ואר"י אמר רב כאשר צוך במרה, לכאורה תמוה דהרי כתיב מפורש שבת בקרא קודם נסיעתן מרפידים בפ' המן ולמה הוצרך להביא הא דר"י א"ר, וגם מה שהקשו התו' דילמא באמת כאשר צוך במן, אך י"ל דבאמת דרשינן הא דכתיב אל יצא בפ' המן לאיסור תחומין בסוף פ"ק דעירובין ע"ש, [ודוחק לפרש כמ"ש התוס' דאחר מתן תורה נאמר ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם], וא"כ בע"כ כאן דמר סבר אתחומין לא איפקוד, צ"ל דס"ל דמפרשת המן אין ראי' די"ל דדוקא על מילי דהוצאת המן הוזהרו כשיהי' שבת, כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ר"פ יציאות השבת ע"ש ולא ס"ל כסוגיא דעירובין הנ"ל], ולא שישמרו שבת בכל מילי, ולכן א"ש דגם תחומין לא הוזהרו אז אלא לגבי לקיטת המן וע"כ דכאשר צוך פי' במרה לא במן, [ואיסור תחומין נפקא לן מהא דדריש רע"ק בסוטה (כ"ז:) ומ"ד אתחומין איפקוד במרה אפשר נמי ס"ל הכי ולא מדכתי' אל יצא כנ"ל]:

שם בגמ' ת"ש דלא עברוה כו' אמר ר"פ ת"ש כו' המשך הסוגיא הוא דמייתי עכשיו סיפא דברייתא לדחות הא דמשני דעברוה דבסיפא מוכח דלא עברוה וע"כ דר"י היא, ולפ"ז לרבנן אכתי איכא למימר דג"כ לא עברוה לאייר אלא דלא חל ניסן בה'. וע"ז בא ר"פ להוכיח מגוף הפסוק דחל ניסן בה' א"כ ע"כ פליגי רבנן ור"י אי עברוה לאייר, אך תימא לקמן דמייתי מסדר עולם דלרבנן דר"י חל באמת ר"ח ניסן בע"ש. א"כ הדרא קושיא דר"פ לדוכתא, מדכתי' ששת ימים תלקטוהו, וצ"ל דתנא דס"ע ס"ל פי' הכתוב כמו שהקשו התוס' ד"ה וכתיב], וצ"ע על התוס' ומהרש"א שלא העירו בזה. גם יל"ד הא דאמר וכתיב ששת ימים תלקטוהו דהו"ל לאתויי קרא דכתי' והי' ביוה"ש והכינו כו' ויהי' ביוה"ש לקטו כו' דכתיבי קמי האי דששת ימים תלקטוהו, ואין לומר דהתם ששי לימי השבוע קאמר דהרי אמרו בריש פ"ק דר"ה דלא אשכחן שני בשבת דכתיב:

שם בגמ' ראשון לעבודה, פירש"י לסדר עבודת ציבור תמידין כו', ותימא דהא בסוף פקודי משמע דבימי המילואים נמי הקריב משה התמידין, וכדפירש"י שם ויעל וגו' העולה ואת המנחה של תמידין דאף ביום השמיני כו' שימש משה והקריב קרבנות צבור, משמע דכ"ש שהקריב בימי המלואים, וכן פי' הרמב"ן שם שכן נצטוה משה וזה אשר תעשה עה"מ שיעשה כן בימי המלואים, וכן פי' הראב"ע בפ' תצוה בפסוק הנ"ל ע"ש, וכן פי' רש"י בפ' פנחס בפ' התמיד דהא דכתיב בפ' תצוה וזה אשר תעשה הוא לימי המלואים ע"ש], ואולי כיון דזה הי' מלואים וחינוך העבודה לא חשבינן לי', ועיקר העבודה התחיל מיום השמיני, ושבעת ימי המלואים לא היו אלא הכנה, אכן בפי' הראב"ד בתו"כ פ' שמיני מבואר דהא דכתיב וזה אשר תעשה עה"מ קאי אהא דכתיב מקודם שבעת ימים תכפר עה"מ משמע אחר שבעת ימים כו', ובפרשת עשי' בכל ימי המלואים לא תמצא עשיית התמיד ע"ש]:

ברש"י ד"ה לשכון בישראל כו' כדכתיב ושכנתי בתוכם כו' איני יודע למה לא פי' כפשטי' דכתיב בהקמת המשכן בפ' פקודי וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה כו' כי שכן כו', ומהך קרא ושכנתי בתוכם אין ראי' מתי הי' ואפשר הי' אח"כ:

בתוס' ד"ה כאשר צוך כו' שבת ראשונה לא שלטה בהן כו' דמעיקרא כתיב ויסעו מאלים כו', וי"ל כלפי מ"ש בפרשת המן למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. א"כ עכשיו שהתחיל נסיון חדש, לכן אלמלא שמרו ישראל שבת זה שהוא שבת הראשונה למבחן שרצה השי"ת לנסותם בנתינת המן כנ"ל, לא שלטה בהן אומה ולשון, עוד י"ל כיון שע"פ ה' הלכו א"כ אינו בכלל מנין שבת ראשון כיון שעברו ונדחה השבת ברצון ה', לכן החשבון הוא משבת שני' ושפיר נקרא שבת הראשונה:

בד"ה לרבנן ח' חסירים עבוד כו', נקט נמי לרבנן שמונה. עי' מ"ש מהרש"ל להקשות דמשום איידי דר"י יאמר שקר דהא מסקינן לעיל דעברוהו לאייר והיינו מכח הא דאמר ר"פ לעיל. ובאמת בע"כ לברייתא דלקמן בסמוך (פ"ח.) ניסן שבו יצאו כו' ואותו היום ע"ש הי', מוכרח דח' חסרים עביד דאסיק עלה, הא מני רבנן היא, ומהא דמייתי ר"פ לעיל ג"כ ליכא ראי' דעברוה לאייר, דבאמת י"ל הגם שבאו שם בט"ו מ"מ לא נתלוננו רק עד למחרתו, כי אותו יום עוד הי' להם לאכול לפי החשבון [ס"א סעודות שאכלו מן העוגה שהוציאו ממצרים כמ"ש רש"י פ' בשלח], וע"כ למחרתו דהיינו בט"ז הי' שבת א"כ שפיר ר"ח סיון שבת והיינו כאחרים, ור"פ לעיל לא הביא ראי' אלא דעכ"פ חד בשבתא הי' ר"ח וקשיא לרבנן, וכ"ש אם נאמר דהוי ר"ח סיון בשבת דקשה טפי, אבל הקשה לכל האופנים אפי' נימא דלא כאחרים, ולרבנן דט"ו בניסן הי' ע"ש צ"ל דס"ל דלא כר"פ, והא דכתיב ששת ימים תלקטוהו נאמר אחר שכבר ירד להם המן שבוע אחת כמ"ש התוס' ד"ה וכתיב]:

מה שמקשין לדעת הטור ושו"ע דקיי"ל דבעי ו' עונות א"כ בז' בחודש ניתנה תורה והאיך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו ע"ש במג"א (סי' תצ"ד). נלע"ד דמ"ד ו' עונות ס"ל דטעם פרישה דבסיני לא הי' מחשש פליטה כלל. וכ"מ קצת בירושלמי ולפ"ז אע"ג דקיי"ל דבעי ו' עונות מ"מ בו' ניתנה תורה ולא ס"ל כפי' רש"י דחכמים פליגי על הא דלא מראש בסתר דברתי. וס"ל ג"כ דהלכו לטבילה ביום שניתנה תורה. ופשט הלשון זו דברי ר"י ורע"ק אבל חכמים כו' משמע נמי דלא ס"ל כלל הילפותא מסיני כנ"ל. ועי' במג"א שם הביא עוד קושיא בשם הע"מ דהא ניתנה תורה ביום נ"א לספירה כיון דעברוה לאייר. וא"י מה קשיא להו הלא מסקינן דלא עברוהו לאייר כלל ולרבנן חל חמשה עשר בניסן בו' לא בה' כדקתני בסדר עולם. שוב ראיתי בם, מחצית השקל שם שהקשה כן. ותי' דהוכיח המג"א כן מדברי הטור (סי' ת"ל) שהביא דחמשה עשר בניסן הי' ביום ה' וא"כ דברי הטור תמוהין. ובב"ח (סי' ת"ל) האריך בזה. אבל. לענ"ד ברור דהטור ס"ל כמ"ש מקודם דבו' ניתנה תורה וחל ט"ו בניסן בה' גם לרבנן דר"י. אבל לענין פרישה פוסק כחכמים דשש עונות בעינן מטעם אחר כמ"ש. וכן נראה ברור ממ"ש בסי' ת"ל דאיך יאמר הטור מסברא דעיברוהו לאייר מה שאין כן מסקנת הגמ'. וגם הדבר רחוק דכיון דע"כ צ"ל דחסרו בשנה זו יותר מבכל השנים א"כ אין סברא להיות ב' מלאים זה אחר זה. ומה"ט נראה דאמרינן ח' חסרים עביד דלא עברוהו לאייר כלל למסקנא ואלו הברייתות שהובאו בגמ' לעיל כולם ר"י הם. [לפי סוגית הגמ' דלכו"ע בשבת ניתנה תורה]. וברייתא דסדר עולם כרבנן הוא דט"ו בניסן הי' ביום ו'. א"כ הטור אע"ג שהביא דהי' בה'. ע"כ ס"ל דבו' בחודש ניתנה תורה כנ"ל ברור כמ"ש. ולפ"ז נמצא דלא ניתנה תורה בשבת וס"ל כמ"ש בפרקי דר"א (פ' מ"ו) דבע"ש בששה בחודש ניתנה תורה. אכן בדברי הטור (סי' רצ"ב) מפורש דלכ"ע בשבת ניתנה תורה ומשו"ה תקנו בתפלת שבת שחרית ישמח משה ע"ש. וצ"ע כי אין דברי הטור הנ"ל מספיקין לדעת פדר"א הנ"ל]:

דף פח.

בענין כפיית ההר כגיגית שכ' התוס' שהיו יראים כשיצאה נשמתן. נלע"ד לפרש לפי דבריהם דלמסור נפשם על ג' עבירות שחייבין עליהם ליהרג ולא לעבור ע"ז לא הי' מקבלין בלי כפי' (ואפשר לא הי' ביכולת למסור נפשם קודם סיוע קבלת התורה אלא עכשיו אחר מ"ת התורה מסייעא. אבל קודם קבלת התורה הי' צריך להיות ע"י כפי' כנ"ל). ואין המודעא מועלת שלא יהיו נענשים על כל התורה רק כשלא יהרג על ג' עבירות ע"ז יש מודעה. ובאמת כ' הרמב"ם (בפ"ה מה' יסוה"ת) שאם עבר ולא נהרג נחשב אונס עיי"ש. וא"ש מאי דאמרינן הדר קבלוה בימי אחשורוש דמעיקרא בימי נ"נ השתחוו לצלם ע"י שלא מסרו נפשם ואח"כ כשנעשה להם נס קבלו גם למסור נפשם ברצון כנ"ל:

שם בגמ' בתחלה יראה כו' פירש"י בתחילה קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע ולבסוף כשקבלוה ולמה יראה כדר"ל כו' יום הששי כו'. אע"ג דכבר אמרו ישראל נעשה ונשמע קודם לכן. כשבנה משה מזבח והקריב עליו ואותו היום חמשה בסיון הי' כמ"ש רש"י בפ' משפטים]. צ"ל כמ"ש התוס' גבי כפיית ההר שמא יהיו חוזרין בהם כשיראו האש הגדולה. ומה"ט נמי ארץ יראה. ולפ"ז גם אחר שאמרו נו"נ ארץ יראה:

בתוס' ד"ה ירדו ק"כ רבוא כו' ה"נ גדולה הוא כו' והגם דאי' מדה טובה יתירה ממדת פורענות ה' מאות פעמים כמ"ש רש"י בפ' יתרו. מ"מ י"ל דאה"נ הי' יכול כל מלאך ליתן ת"ק כתרים אלא שכן הי' הרצון בשמים ליתן רק ב' כתרים:

דף פח:

בגמ' בתחלה באחת מעיניך לכשתעשי בב' עיניך. יש לפרש כי כשחטאו ואבדו נעשה כדאי' במד"ר פ' יתרו בפ' כ"ז שברחם נעשה הזהרו בנשמע]. לכן רק באחת מעיניך. אבל לכשתעש יהי' גם נעשה יהי' שניהם כנ"ל:

דף פט:

במשנה תבלין כדי לתבל ביצה קלה. צ"ע למאי דאמרי' לעיל (פ':) כגרוגרות מביצה קלה והיינו ביצת תרנגולת] א"כ בתבלין מה נ"מ בביצה ואולי ביצת תרנגולת מתובלת בפחות משאר אוכלין. ועי' ברמב"ם (פי"ח מה"ש ה' ה') שהביא כדי לתבל ביצה דמשמע ביצה ממש ולא כגרוגרות מביצה. אכן במאירי הביא י"מ כגרוגרות ממנה ע"ש]:

שם במשנה ומצטרפין זע"ז, יש לעיין במיני תבלין שאין חריפתן בשוה וכחצי זית מזה מתבל כמו כזית מהשני אי אלו נמי מצטרפין. אע"ג דאין שיעורן שוה משום דעצם השיעור שנתנה תורה בהם שוה בכולהו לתבל בכגרוגרות ולא איפכת לן במה שמצד הפעולה משתנה שיעורייהו, [וכן מבואר במאירי דאע"פ שזה חד הרבה וזה אינו חד כל כך מצטרפין], והי' מיושב מה דקמ"ל התנא בתבלין זה הדין דמצטרפין טפי מבכל מילי, מיהו אין סברא לומר שיצטרפו לשיעורא זוטא דבהו דמ"מ הא אין בהם כדי לתבל אלא לשיעורא רבה, ומ"מ נקט התנא שפיר סתם ומצטרפין דלשיעור דקתני בהו לתבל ביצה מצטרפין לעולם רק התיבול הוא כשיעורא רבא דבהו וצ"ע, גם יש לעיין אי צריך להיות שיעור המרובה כדאמרינן לעיל (ע"ו.) במלא פי גמל דמצטרפין לשיעור הגדול שבשניהם או נימא דכיון דבב' מינים שונים ג"כ הביצה מתובלת א"כ סגי בחצי שיעור קטן של מין החריף וחצי שיעור גדול של מין הקל וכ"נ עיקר:

שם במשנה ר"י אומר כדי להעביר את הכתם לפי פי' רש"י והרמב"ם דהיינו מטומאת הכתם א"כ י"ל דהיינו בכתם כגריס, אבל כדי להעביר לכלוך הדם לא איכפת לן דלא שכיח שיעבירו באלה המינים אלא לצורך בדיקת כתם נדה, אכן גם לפי דבריהם אפשר דבמעביר קצת מן הכתם הוי שפיר בדיקה דהוא דם ולא צבע ולפ"ז את הכתם לאו דוקא רק להעביר כ"ש מן הכתם, וצ"ע דאין הלשון משמע כן:

בתוס' ד"ה תבלין כו' ולפי דעת רש"י נראה דה"ה לגבי ביטול איסורין שטעמן שוה כגון נבילה וטריפה אין מצטרפין וסגי ס' נגד כזית א' [כמ"ש הב"ח ביו"ד [סי' כ"ז) דנו"ט שנתערבו מבטלין זא"ז ע"ש]. אבל לתוס' צריך שני פעמים ס' כיון דטעמן א' אע"ג שהם ב' מינים איסורין דהיינו ב' שמות ] וכמ"ש בדרישה ובפר"ח שם וגם הב"ח בקונטרס אחרון ס"ל הכי], ובשו"ע יו"ד (סי' צ"ח) לא נתבאר הדין בפירוש וצ"ע, [ועי' בתב"ש (סי' ל"ג סעי' ג') שהסכים לדברי הב"ח אם נפלו למינם דלא בעי ס' אלא מדרבנן ולפ"ז לדעת רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא גם באינו מינו י"ל כן]:

בד"ה אסורין כו' ור"ת מפרש דאסורין ומצטרפין הכל מיירי כו' אין מובן תירוץ ראשון של הר"ת דלמה קתני אסורין, אך י"ל כמ"ש התוי"ט בערלה בשם הרמב"ם דחדא קתני מצטרפין לאסור ע"ש] ולשון הר"ש בפ"ב דערלה בזה דאוסרין פי' דכ"א בפ"ע אוסר] תמוה ביותר ע"ש דהא פשיטא ומאי קמ"ל]:

דף צ.

בגמ' ה"נ חזי למתק, עי' בתוי"ט שהקשה על מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה תבלין פלפלין זנגביל קידה כו', ודייק מלשון זה דשומין ובצלים לאו בכלל תבלין והקשה עליו שסותר דבריו במשניות דערלה ע"ש, ואיני רואה סתירה בכאן דכוונת הרמב"ם פשוטה דהני מיני חדא פעולה נעשה מהם ולהכי מצטרפין שראוין למתק. ואה"נ דשומין ובצלים ודומיהן נמי יש להם צירוף (לפעולה אחרת]. אבל פלפלין עם שומין ובצלים אין מצטרפין שאין מתיקה אחת נעשה מהם וזה פשוט בעיני, והנה הרמב"ם וכן הרע"ב לא העתיקו דין זה ומשמע דבכל מיני תבלין איירי מתני'. וראיתי שהה"מ עמד בזה וכ' שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת וא"י כוונתו, ואפשר לפירש"י במס' ע"ז (ס"ו.) דרבא פליג אחזקי' ע"ש ולדידי' ע"כ מוכרחין לחלק בין צירוף דאיסורין לצירוף דהוצאת שבת וס"ל להרמב"ם דלא קיי"ל כההיא סוגיא דהכא אליבא דחזקי' אלא כרבא ועי' בשו"ת מעיל צדקה (סי' ס"ד) מ"ש בזה]

במשנה פלפלת כ"ש, פרש"י שאינו פלפל שלנו, ומשמע משום דשלנו בכלל תבלין הוא [ושיעורו כדי לתבל בו ביצה קלה כדלעיל וכ"כ התיו"ט בשם הר"ש, והקשה ע"ז דנהי דבכלל תבלין הוא מ"מ כיון דראוי לריח הפה כדלקמן לכן הוא בכ"ש ע"ש, וי"ל דפלפל שלנו הוא באמת גם כ"ש ראוי היא לתבל בו אוכל כגרוגרות וא"כ אכתי משנה יתירתא היא. גם י"ל כוונת רש"י דפלפל שלנו אינו טוב לריח הפה, ובט"ז ביו"ד (סי' ק"ח ס"ק י') כתב דפלפלין שלנו בכלל בשמים הן אך בנקה"כ שם חולק עליו ע"ש]:

בתוס' ד"ה לא יפחות, תימא לר"י דלא יפחות מפרוטה הו"ל למימר כו' בפ"ב דמנחות כו', דבריהם סתומים וחתומים באין מובן דהא שם במנחות איתא גם דין זה דנחושת ע"ש ומאי קשיא להו, ואי כוונתם דכמו בכסף וזהב אמרינן מטבע פחותה כך נימא בנחושת מטבע פחותה דהיינו פרוטה, הלא שם אמרינן בגמ' דהא דכסף וזהב איירי דאמר מטבע ע"ש אבל הך דנחושת. ודאי לא איירי דאמר מטבע מדאמר ר"א שיעורא דצנורא, ומהתימא שלא ביארו המפרשים כלום וגם הי' להתו' להקשות כן שם במנחות. ועיינתי שם בבה"ז וראיתי שעמד בזה אך גוף כוונת התוס' לא ביאר הבה"ז ע"ש שכתב דקושיא אלימתא הוא ובעניי לא זכיתי להבין זה, ונראה דהמשך דבריהם כך הוא והכי קשיא להו דהו"ל נמי למיתני הדין במטבע של נחושת דלא יפחות ממטבע הפחותה שבמטבעות ולא קשיא להו על השיעור של מעה דהכא לא מיירי שנדר מטבע, אך הא גופא קשיא דלמה לא תני כמה יתן אם נדר מטבע כדתני שם בזהב וכסף בדאמר מטבע כך הו"ל למתני נמי בנחושת, וגם זה י"ל דדוקא מטבע פחותה של זהב או של כסף שפיר חשוב ותלינן דלכך נתכוין אבל פרוטה של נחושת אין חשיב כלל להקדיש משו"ה מחויב במעה, עוד נ"ל דמאי שהקשו שם במנחות בזהב וכסף דלמא נסכא דילמא פריטי משום דאין לומר דחייבו חכמים דסתם נדבה לבדק הבית יהי' מטבע חשובה כדינרין שהרי בנחושת סגי במעה ופריטי דדהבא וכספא שוין טפי ממעה משו"ה צריכין לשנויי דלא עבדי מטבעות כאלה מזהב וכסף ע"ש, משא"כ בנחושת י"ל שפיר דנהי דפריטי נמי עבדי אבל התקנה הי' דנדבה פחותה לבדק הבית תהי' במעה עכ"פ דכל הני מילי תקנות נינהו כמו שתקנו שיעורי דשור ונסכיו ע"ש במנחות:

דף צ:

בגמ' מאי צפורת כרמים כו' לכאורה נראה דהוא מין טהור ומתה היינו שנשחטה או כמו שפי' הר"ח דהוא ממיני חגבים וא"צ שחיטה] אך במאירי כתב שהוא מין טמא וא"כ צ"ע איך רשאין לאוכלה ובלי אכילה לאו רפואה הוא ורחוק לומר דהוי רפואה גם לעכו"ם להתחכם בחכמות אחרות:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה