אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק המוציא יין

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק המוציא יין

פרק כלל גדול

במתניתין רש"א כולן ברביעית ולא נאמרו כו' אלא למצניעהן, וקשה כיון דלר"ש הוי ב' שיעורין לכל אדם לבד ולמצניע לבד א"כ גם בשאר כל המשקין אמאי לא תני שיעורא דמצניע, ולולי פי' רש"י והרע"ב שפי' ולא נאמרו שיעורין שבמשנה ביין ושמן ודבש הי' אפשר לומר דר"ש אמר שני דברים כולן ברביעית קאי על יין ושמן וכו', וגם שיעורין הללו דברביעית וכל השיעורין של הוצאה שבפרק הזה חולק ר"ש וס"ל דנאמרו רק למצניע, אך לפי' זה יקשה דאמאי לא תני שיעורא של כל אדם לר"ש:

בתוס' ד"ה ויעמוד כו' ולע"ד הי' נראה לפרש התם דבשותה. מלא לוגמיו יוצא אע"ג שהכוס גדול ולא שתה רוב כוס אבל אם במיעוט כוס פחות ממלא לוגמא לא יצא ואין ה"נ דאם שתה רוב כוס א"צ כלל מלא לוגמיו וע"כ כיון דהתוס' מיאנו בזה מוכח דס"ל דרוב כוס בעינן אף שבמיעוטא יש מלא לוגמיו, ועי' בתוס' פ' ע"פ (ק"ח:) וע"ש בתוס' (ק"ז.) ובעירובין (ע"ט:) ובשו"ע (סי' תע"ב) לענין ארבע כוסות]:

דף עז.

בגמ' אמר אביי כו' ועוד מים בכד ומצטרפין. פי' רש"י דמשום הכי ע"כ צ"ל דלא צריך רביעית וקשה דאין סברא לומר משום דלאביי הוא דבר תימה לחייב משום דראוי למזיגה יוסיף תימא על תמיהתו לחייב בפחות. ועוד דהא אפ"ל דרבא לא אמר אלא להוכיח דלא צריך יותר מרביעית משום דכל המשקין שיעורן ברביעית אבל דלא מהני בפחות מרביעית אין ראי' די"ל כיון דראוי לכוס מיחייב בפחות א"כ למאי דס"ל לאביי דאין לצרף המים שבכד הי' צ"ל שיהי' צריך יותר. ולולי דברי רש"י י"ל הפי' דאביי הכי קאמר ועוד מים בכד ומצטרפין ולפיכך אין סברא שיהי' מחויב משום דראוי למזוג ולעמוד על רביעית ומ"מ כיון דיש בו מעלה זו דראוי למזיגה לפיכך יש לחייב בשיעור ממוצע וצריך שיהי' יותר מרובע רביעית בכדי שיהי' קרוב לשיעור כוס של ברכה עם המזיגה. (וכנראה כן הוא כוונת הרמב"ן בחידושיו ע"ש]:

בתוס' ד"ה ועוד כו' ואע"פ שאינו ראוי לכוס ש"ב בלא מים כו' מ"מ הוי כמו מים שמצניעין כו' פי' מהרש"א דאין דרך לשתותו כך (כמו שהוא חי בלא מים לשתיית הנאה אבל לבהמ"ז ולקידוש ראוי בלא מים ע"ש]. וקשה דבסוף הדיבור כתבו התוס' דגם לאביי לא מיחייב ברביעית יין חי אם הוא פסול לקידוש כיון שאין דרך לשתותו כך בלי מזיגה ובעי תיקון ע"ש. ואעפ"כ בראוי לקידוש חייב אע"ג דאין דרך לשתות כך א"כ הכא נמי מה בכך דאינו ראוי לשתי' כיון דראוי לקידוש], ורחוק הדבר שיהי' חזרה בתוס' באותו דיבור וצ"ע:

בא"ד ומיהו קשה לר"י כו' ולפענ"ד נראה דאפ"ל דאביי לא פליג כלל אהא דאמר ר"נ אלא אהא דאמר רבא אף אנן נמי תנינא דממתני' לא מוכח כלום אבל לדינא מודה לדברי ר"נ ורבא דבעי רביעית. ומיושב נמי בפשיטות הך דפ' ערבי פסחים שהביאו בתוס' בסמוך ע"ש. אבל עדיין אינו מיושב דהא מ"ש התוס' לפי' רש"י דאי כזית יבש לא חזי למזיגה כו' יקשה גם לדבריהם אליבא דרבא איך מפרש הך ברייתא דקרוש כיון דלא חזי למזיגה מה. מהני שהי' בו רביעית. ומה שלא הקשו התוס' אלא לאביי אולי משום די"ל דלא ידע רבא מהברייתא אבל זה דוחק אך מ"ש התוס' מ"ש מגרוגרות שצמקה. י"ל דשאני גרוגרות שצמקה דנחסר מהגרוגרות במה שצמקה אבל בכאן לא נחסר כלל אלא שנתייבש (ובידו להמחהו וישוב כבראשונה ויהי' רביעית]:

בד"ה הואיל ויכול לעמוד כו' ותימא כו' ועוד י"ל כו' אלא אית לי' שום דרשה כו' וקשה לתירוצם כיון דאיכא קרא דדם נבילות טמא א"כ מנ"ל באמת שצ"ל רביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית אכן בסנהדרין (ד'.) ובמנחות (ק"ד.) שם ביארו התוס' דבריהם דלבתר דמרבינן מקרא דדם נבילות טמא מסתבר לאוקמא ריבויא ברביעית הואיל ויכול לקרוש כו' ע"ש] אבל הראב"ד במס' עדיות (פ"ה מ"א) פי' דטומאת דם נבילה אינו אלא מדרבנן כיון שיכול לקרוש ולעמוד על כזית דומה לכזית בשר וגזרו אטו כזית ע"ש:

דף עז:

בגמ' סודרא סוד ה' ליראיו לולי פי' רש"י נראה לפרש כי הסודר היא מלבוש על הראש בלבד כדמשמע בכמה דוכתי בגמ' דאמרי' פריס סודרא ארישא. (וכן בקידושין (ח'.) ומיבעי לי' סודרא ארישא. וע"ש (כ"ט:) ברש"י דלא פריס סודר כו' שהיו רגילין לכסות ראשן]. ועיקר השכל והנשמה בראש לכן נקרא זה המלבוש סודרא כי גלימא ע"ש גולם על הגוף ומלבוש הראש נקרא ע"ש הנשמה כנ"ל:

שם בגמ' אבר קטן כו' פי' רש"י אחד מפרקי אצבע קטנה. והרמב"ם בפי' המשניות כ' אצבע קטנה של הרגל. וכן בחיבורו בה' שבת (פי"ח ה"ב) ומשמע כל האצבע. וראיתי בחי' הר"ן שמסתפק בזה:

ברש"י ד"ה מפגיע כו' וקולה גדול ושומע וירא שתהא ברי' גדולה ובורח. אינו מובן דמנ"ל דמהאי טעמא הוא דילמא משאר בריות אף שקולם גדול אין מתיירא אלא ממפגיע דוקא מפני שכך הטבע שלו:

דף עח.

בגמ' ר"ש בן אלעזר סבר כו' כי הדדי נינהו ור"נ סבר כו' קשה לומר דפליגי במציאות אם כי הדדי נינהו או לא. אם לא שנדחוק לפרש דיש מין שמן שאין ראוי' אלא לסיכת גדול. וס"ל לר"נ דשמן הראוי לסיכת קטן אית לי' שיעורא אחרינא]:

שם בגמ' אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא כו' בגלילא שנו. פי' רש"י קשה להבין נהי דאין משתמשין לקילור ביין וחלב אלא במים מ"מ עיקר מים לשתי' הוא ועי' לעיל (מ"ז.) בתוס' ד"ה בגלילא הקשו ג"כ על פרש"י ומפרשין דבגלילא מצוי רוב יין והיו שותין יין ואין משתמשין מים לשתי' ע"ש. ותמהני לפי' התוס' אכתי קשה בשינויא דרבא משום דשמואל כו' שוב יוקשה קושיא הנ"ל דהא בכל המקומות עיקר מים לשתי' כיון דאין מצוי רוב יין וצע"ג בכוונת התוס', ובעיקר דברי הגמ' הי' אפשר לפרש לולי פי' רבותינו ז"ל. דאביי השתא הדר בי' מהאי כללא דבעי למימר דשכיחא ולא שכיחא אזלינן בתר דשכיחא לקולא דעיקר הוכחה שלו הי' מיין ודבש כדפרש"י משום דשפין בהם הקילור ואהא משני בגלילא שנו שאין משתמשין בשאר משקין. וכן רבא משני כדשמואל דאין שורין קילור אלא במים ונמצא דיין ודבש לא חזי כלל לרפואה. ולעולם אימא לך דגם היכא דחזי לרפואה כמו מים אף דשכיחא טפי לשתי' מ"מ לחומרא אזלינן כנ"ל. ולפ"ז איכא נפ"מ רבתא לדינא דלמסקנא אזלינן לחומרא גם בתר מלתא דלא שכיחא. ונ"מ נמי דממילא הא דמים לשוף. את הקילור מצי איירי גם בשאר מקומות אף דשורין קילור גם ביין מ"מ לחומרא אזלינן אלא דמוקי הא דיין ודבש בגלילא כנ"ל. אך רבותינו רש"י ותוס' לא רצו לפרש כן דמדלא אמר אלא אמר אביי משמע דלא הדר בי' וכלל הראשון אמת:

דף עח:

במשנה קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין כו' פי' רש"י דאיידי דדמיו יקרים כו' אלא תפלין ומזוזות כו' וקשה דאמאי קלף לכדי לעשות קמיע או לכתוב קשר מוכסין לא מיחייב דכיון דזוטר ואינו ראוי לתפלין שוב ראוי לקמיע ולקשר מוכסין. [דגם לחבר עם חתיכה אחרת ע"י תפירה אינו ראוי כמ"ש ביו"ד (סי' רפ"ח ס"ד) דבכה"ג פסול אך למ"ש התוס' במנחות (ל"ב.) דע"י תפירה כשר וכמ"ש המג"א (סי' ל"ב ס"ק נ"ב) ג"כ בשם האגודה. שפיר י"ל דכיון דראוי לחברו בתפירה לצורך תפלין אינו עומד לקשר מוכסין כנ"ל]:

בגמרא רבב כדי לסוך תחת אספגין, פי' תוס' דשומן היא ולא שמן כו' וצ"ל דשמן אף דחזי נמי לאספגין, מ"מ כיון דתרוייהו שכיחי לחומרא אזלינן דאבר קטן פחות מסלע היא. אבל שומן לא שכיח לסוך אבר:

שם בגמ' אלא לרבא דאמר ב' אותיות דידן וב"א כו' הכא בית אחיזה ל"צ כו' עי' מ"ש בחי' הר"ן וצ"ע למה נטה מפי' הפשוט בשיטת רש"י. ולדברי הר"ן צ"ל דלרבא עיקר השיעור היא ב' אותיות עם בית אחיזה. והא דנקט תנא דמתני' קשר מוכסין משום דבקשר מוכסין נמצא ממילא ב' אותיות עם בית אחיזה. אבל פשוט נראה איפכא דעיקר השיעור ב' אותיות גדולות [כמ"ש רש"י בפי' המשנה] אלא דב"א קטנות עם בית אחיזה הוי ג"כ ממילא כשיעור ב' אותיות גדולות כנ"ל. וקושית הגמ' כאן הוא דהכא לא נכלל בלשון לכתוב ב' אותיות שיהי' ג"כ בית אחוזה כיון דיכולין לכתוב בל"ז וא"כ חסר השיעור דקשר מוכסין כנ"ל, וצ"ע בהרי"ף והרא"ש שהביאו לשון הברייתא סתם תנא כמה קשר מוכסין ב' אותיות. [והשמיטו מאי דאתמר עלה בגמ' שינויא דר"ש ודרבא]:

בתוס' ד"ה והמוציא קשר כו' איצטריך לאשמעינן כו' תירוצם אין מובן דמהיכי תיתי נאמר שיהי' פטור בקלף כיון דכתוב עליו קשר מוכסין מאי נ"מ אם היא קלף. וקושית התוס' י"ל דאיצטריך לאשמעינן כדר"י דס"ל דאף משהראהו למוכס חייב. (וכמ"ש הה"מ (פי"ח מה"ש ה' ט"ו) דמשו"ה פסק הרמב"ם כר"י מפני שהמשנה שנוי' סתם משמע דבכל גווני הוא חייב כדברי ר"י ע"ש. ולהנ"ל י"ל עוד דממשנה יתירא שמעינן דאתיא כר"י דאל"כ מאי קמ"ל כמו שהקשו התוס'. וכן תי' בריטב"א ובחפץ ה' ע"ש]:

בד"ה ובית אחיזה כו' וקשר מוכסין צ"ל דיכול לכותבו בלא אחיזה. וי"ל דהיינו טעמא משום דהמוכם דרכו לכתוב כמה חותמות ביחד וממילא בשעת הכתיבה יש לו בית אחיזה ואח"כ חותך חותמות ונותן לכל אחד ואין לו ב"א. ולפיכך נקרא קשר מוכסין מפני שנכתב הרבה ביחד. אכן בפיהמ"ש להרמב"ם מפרש טעם אחר מה שנקרא קשר מוכסין]:

בד"ה ת"ק כו' וי"ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים כו' ואי לא הוי טענינן ללקוחות כו' לכאורה דבריהם תמוהים דהא עיקר קושייתם הי' דאע"ג דע"פ דין אינו נאמן מ"מ כיון דיודע בעצמו שחייב לו באמת למה יהי' איסור אצלו להשהותו וע"ז לא תירצו כלום דנהי דאמר שאין לו קיום מ"מ הוא יודע בעצמו שבאמת לוה ולא פרע. וצ"ל דס"ל לתוס' דהב"ד אין משהין השטר בידו כשהודה שאין לו עדים ולכן נקרא א"צ לו כיון דאם יהי' נודע להב"ד לא יניחנו בידו ודוחק. אך עוד י"ל דעיקר קושית התוס' הי' רק דממ"נ רשאין להניח את השטר בידו דאי לא יהי' לו קיום לא יוכל לגבות וכשיהי' לו קיום בדין יגבה. ומ"מ היכא דבודאי הוא פרוע אף שלא יהי' ספק מכשול מוציאין מידו דלמה לו להשהות שטרות של חבירו, ולהכי הקשו כיון דהוא אומר דלאו פרוע היא ומכשול לא יוכל להיות כנ"ל למה יוציאו מידו. ותי' דאפשר להיות מכשול בכה"ג. ומ"מ באמת עדיין צ"ע דנהי דב"ד לא יניחנו בידו מ"מ כיון דלגבי דידי' ליכא איסור להשהותו שפיר הוא מצניע לצור ע"פ צלוחותו ואמאי פטור ואולי י"ל כיון דבב"ד נאסר לו דבר זה וגם הוא יודע שלא יוכל לגבות מלתא דלא שכיח הוא דמשום פרוטה דנייר לצור ע"פ צלוחותו יעכב אצלו דבר שהבי"ד ימחה בידו כשיתוודע להם. ואפשר יש להגי' בדברי התוס' שהוא ב' קושיות דמעיקרא הקשו וא"ת ומשפרעו אמאי פטור כו' הא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחותו וע"ז תי' דמיירי כגון שאמר אין לי עדים וכו' ושוב הקשו דהאיך נוציאנו מידו כיון שעומד וצווח שאינו פרוע. וע"ז תירצו דאי לא טענינן ליתמי ולקוחות מזוייף הוי א"ש וביתמי ולקוחות שפיר י"ל סברא דאנו חייבים לשמור אותם שלא יגיע להם היזק. גם מ"ש התוס' דמיירי שאמר אין לי עדים כו' קשה דהא דא"י להביא עדים כשאמר אין לי עדים היינו היכא שהמלוה או הלוה צריך ראי' לדבריו אבל כאן המלוה א"ל לראי' דהרי יש לו שטר אלא שהלוה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף א"כ כשמביא ראי' ממילא מסולק המיגו [דכיון שהביא ראי' לקיום השטר שוב איגלאי מילתא למפרע שלא הי' יכול לטעון מזוייף שהי' ירא שיתברר הדבר] ושוב השטר בתוקפו:

דף עט.

בגמ' ת"ש כו' שלשה עורות כו' קתני מיהת כדי לצור בו משקולת קטנה כו' התם בבישולא פ' רש"י בעודנו לח אינו ראוי לעיבוד. וקשה דלכאורה גם חיפה התחלת העיבוד הוא א"כ מה בין מצה לחיפה דגם מצה כשהי' יבש וראוי לעיבוד דינו כמו חיפה. וצ"ל דזה עצמו בכלל מצה כל שהוא לח ויבש נקרא חיפה וזה דוחק וצ"ע. עוד קשה תרצת מצה קשה בחיפה דאמאי לא יתחייב בראוי לעבוד בשיעור כדי לכתוב עליו את הגט לפי' רש"י דשיעורא דגט קטן יותר. וגם קשה לפרש"י מ"ש דשיעורא דגט קטן יותר הלא בגט עכ"פ צריך לכתוב ב' שורות או יותר הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן כדפרש"י אבל קמיע יש קמיע גם מן ב' וג' תיבות ומתוך כך משמע כמ"ש התוס' דשיעורא דגט גדול יותר אלא משום דדיפתרא חשוב ודמיו יקרין אין נוטלין אותו אלא לגט לפיכך לא מיחייב בפחות וממילא מיושב ג"כ הא דבחיפה שיעורו לעשות קמיע שהוא שיעור קטן מגט:

שם בגמ' ותני עלה הבגד ושק ועור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה. משמע דבגד ג' טפחים על ג"ט כההיא דמתני' גע"ג למדרס וכ"מ ברמב"ם (פי"ח מה"ש הל' י"ג) וקשה דנהי דלגבי מדרס כך הוא משום דאינו ראוי למדרס פחות מג"ט. אבל להוצאה כיון דלטומאת מת סגי בגע"ג אצבעות א"כ חשוב הוא למה לא יתחייב המוציאו בשבת. בשלמא שק ועור דגם לטומאת מת בעי ה"ט על ה"ט א"כ לא חשיב בפחות מהכי אבל בגד קשה. וגם קשה הא אמרינן לעיל המלבן כו' והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול והוא פחות מג"ט. מיהו זה יש ליישב דהתם עדיף הואיל ויכולין עוד לארוג בו יותר. דמה"ט שתי וערב מטמא בנגעים בשלש ע"ש משום דראוי להצטרף לבגד גדול כמ"ש התוס' לעיל (כ"ו:) ד"ה השתא. אבל קושיא הראשונה צ"ע ליישבה:

שם בגמ' ההיא בקרטובלא. קצת קשה א"כ למה לא אמר עולא ד' עורות הן כיון דמסקינן דבקרטובלא השיעור ה' על ה' כדקתני בהאי מתניתא דהכא. ולכאורה משמע דגם השיעורין דמתני' לענין טומאה איירי בקרטובלא כיון דתני עלה כשיעור לטומאה כך להוצאה. וגם מסברא י"ל כיון דבעור הראוי לתשמיש אחר חשיב בפחות מה' על ה' א"כ גם למדרס סגי בגע"ג כל דראוי למדרס וכ"ש לטומאת מת. אכן מפרשי המשנה שם בכלים וגם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ג מה' כלים ה"ג) כ' סתם עור ה' על ה' ולא חילקו בזה וצ"ע מנ"ל הא:

דף עט:

בגמ' קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ורמינהו כו' יש לעיין אי מיירי בקלף הנעבד לשם תפלין א"כ לא חזי למזוזה דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה. ואי נעבד לשם מזוזה לא מהני לכתוב עליו תפלין כמ"ש הפוס' בה' תפלין (סי' ל"ב ס"ח) ובה' ס"ת (סי' רע"א) ע"ש. מיהו להוריד לקדושה קלה כל שלא נכתב עליו יש מתירין [כמ"ש המג"א (סי' ל"ב סק"י) בשם הלבוש. ועי' בשאג"א (סי' מ"ז) שהאריך בזה]. אך לכתחילה נראה דודאי אינו עומד לשנותו. ולפ"ז הי' אפשר לפרש רישא וסיפא דברייתא כפשטא דקלף לפעמים שיעורו למזוזה היינו בנעבד לשם מזוזה ולפעמים בפ"ק שבתפילין בנעבד לשם תפלין ואפשר כן כוונת הגמ' גם במסקנא לכן לא אמרו אלא. דבאמת גם הרישא מתפרש כפשטא דקלף לפעמים שיעורו כמו דוכסוסטוס, אך לא משמע כן. וי"ל דמשו"ה לא מפרשי הכי סוגיא דגמרא מדלא קתני במשנה שיעור אחר אלא הא דפרשה קטנה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה והא. דהו"מ למיפרך ברייתא גופא רישא אסיפא. ולהנ"ל א"ש דבלא המשנה לא הוי מצי להקשות. אכן בל"ז קשה אי מיירי בנעבד לשם קדושה הא גם כל שהו חייב עלה שמצניעין אותו לגניזה כדלקמן (צ' (ע"ש ואפשר דאפי' אם לא נעבד לשם קדושה מ"מ כיון דאותו השיעור חשוב לדבר זה אילו הי' נעבד כתיקנו לכך גם בלא נעבד חייב עלה. דהא ודאי המוציאו חפץ בו אלא דבפחות מהני שיעורי לית בהו חשיבות. אבל בשיעורים הללו דחשובין הם שפיר חייב עליהם אף דאין עומד לכך וצ"ע. ויותר הי' נראה להוכיח מכאן כדעת רש"י בסנהדרין (מ"ח:) דלדידן דהזמנה לאו מילתא הוא א"צ עיבוד לשמה. אבל אכתי תיקשי לאביי דס"ל התם דהזמנה מילתא. אך כיון דפליגי שם תנאי בהכי י"ל דס"ל למתני' כהאי תנא דהזמנה לאו מילתא. ולפ"ז גם לשיטת התוס' שם בסנהדרין י"ל איפכא דמתני' אתיא כמ"ד דלא בעי עיבוד לשמה והזמנה מילתא. אך לפ"ז מתני' דלא כהלכתא דסתימת לישנא דמתני' משמע דבכל קלף אף שלא נעבד לשם תפילין שיעורו בפ"ק שבתפלין. וצ"ל אע"ג דבעי עיבוד לשמה מ"מ יכולין לחזור ולעבדו כמ"ש הטור יו"ד (בסי' רע"א) ע"ש. ומכאן ראי' לדבריו. ומ"מ צ"ע קצת דכיון דלא עיבדו לשמה מסתמא אינו מקיימו לתפלין כלל וצ"ע לדינא. [ובישוב הסוגיא כאן אפ"ל שהי' מעובד ע"ד לכתוב מה שירצה דלמ"ד יש ברירה מהני כה"ג או שהתנה בשעת עיבוד שיוכל להשתמש בו לדבר חול כמ"ש בשו"ת עבוה"ג (סי' ס"ה) ובשו"ת רעק"א (סי' ב') דבכה"ג מותר אפי' למאן דלית לי' ברירה ע"ש]:

שם בגמרא תנן קלף כדי לכתוב עליו פ"ק כו'. הי' אפשר לפרש דמסיפא דברייתא דלעיל מקשינן הכא. דהא ממתני' ליכא למידק כל כך כיון דלא מיירי כלל מדוכסוסטוס אלא מסיפא דברייתא מקשה, דמרישא לא מצי למידק די"ל דס"ל דהשיעור הוא כדי לכתוב עליו כל המצוה היינו ב' פרשיות שבמזוזה, וגם בקלף לא מהני פרשה אחת שבתפילין אלא כל הד' פרשיות לכך דייק מסיפא דקתני פ"ק שבתפלין דמינה מוכיח הגמ' לעיל דברישא תרי מילי נינהו קלף לעצמו ודוכסוסטוס לעצמו ופריך שפיר, אך התוס' מיאנו לפרש כן משום דאברייתא לא אמרינן תנן ומשמע דקאי על המשנה [ואין זה מוכרח לפמ"ש בחי' הרמב"ן לקמן (פ"ג.) דבכה"ג שהענין הזה שנוי במשנה אע"ג שהביאו ברייתא אמרי' תנן ע"ש] ומ"מ איני מבין קושית התוס' כאן דשפיר פריך הגמ' לעיל מסיפא דברייתא ארישא גופי' מלהקשות מדיוקא דמתניתין, מיהו בעיקר קושית הגמ' קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל בעמוד הקודם ד"ה כדי דאע"ג דקלף חזי לשקר מוכסין בעי שיעורא רבא משום שמצניעין אותו לתפלין א"כ גם הכא י"ל דאף דכשר לתפלין מ"מ כיון דס"ל השתא דאין כשר למזוזה אלא דוכסוסטוס, וכדמשמע ברש"י ד"ה למזוזה וכן הוא משמעות הגמ' ג"כ בסמוך, א"כ י"ל דלכך בעי שיעורה רבא משום שמצניעין אותו למזוזה ולא לתפילין כדברי התוס' דלעיל ושפיר י"ל כדקאמר רב דדוכסוסטוס כשר לתפילין ואפ"ה מתני' א"ש כנ"ל וצ"ע:

שם בגמרא א ת"ש הלכה למ"מ כו' למצוה, ולפ"ז הא דאמר רב אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפלין לאו דוקא, ואפשר דבשעת הדחק אמר דכותבין אבל שלא בשעה"ד אין כותבין אך לפ"ז בדוכסוסטוס שאין בו שיעור למזוזה שפיר יהי' עומד לתפילין ויתחייב עלה אי מיירי בנעבד לקדושה דא"כ הוי כשעת הדחק ויש לדחות ולחלק, מיהו קצת קשה שיהי' הלכה למ"מ למצוה בלבד. ואפשר לפרש דאה"נ דעיקר הלכה למשה מסיני הי' דקלף נמי כשר, אך לפ"ז קשה למה סתם התנא ותנא תפילין על הקלף דהו"ל למיתני בהדיא אף על הקלף וע"ז משני משום דלמצוה קלף בעינן ולא מהלכה היא אלא מצוה דרבנן כנ"ל:

שם בגמרא ר"פ אמר כו' ולטעמיך תפלין אגויל מי כתבינן כו'. ולכאורה תמוה טובא חדא מאי הוי ס"ד דר"פ, וגם מה דפרכינן בפשיטות מזוזה אקלף ותפילין אגויל מי כתבינן מנ"ל דאינו כן, וגם לשון מי כתבינן משמע דלכתחלה מיירי, לכן אפשר לפרש דהא גם למסקנא דמיירי בס"ת יש לעיין אי גם לכתחילה כשר בכל הני או דוקא בדיעבד כדקתני כשרה דמשמע דיעבד, אכן הטור ביו"ד (סי' רע"א) פוסק דגם לכתחילה כותבין בגויל ובקלף ובדוכסוסטוס, ונראה דיפה דייק דאי נימא דוקא דיעבד כשרה א"כ לכתחילה אין כותבין אלא על קלף או על גויל למה נקט התנא הא דכשר לכתחילה והוי לי' למיתני רק דוכסוסטוס בלבד דכשר דיעבד אלא ע"כ דכולהו שווין להיתרא ואיידי דברישא בנייר ומטלית תני פסולה תני בסיפא כשרה ולעולם ה"ה לכתחלה, ולפ"ז י"ל דזהו עצמו הוא דיוק הגמ' מזוזה אקלף מי כתבינן פי' דעכ"פ לכתחילה לא כתבינן דהא הל"מ איכא עכ"פ למצוה אדוכסוסטוס וכן תפלין אגויל ס"ל לגמ' דלכתחילה לא, [ ומלשון הברייתא משמע דכולהו שוין להכשיר נמי לכתחילה כנ"ל]. ור"פ לא ס"ל כן די"ל פי' הל"מ תפילין אקלף אף על קלף וה"ה אינך, ועפ"ז מיושב נמי קושי' התוס' מאי דלא קתני נמי בכלל אין בין ספרים לתו"מ כו' שאין נכתבין על הגויל. ולהנ"ל א"ש דבדיעבד תו"מ נמי כשרין אגויל:

שם בגמ' לימא מסייע לי' וס"ת שבלה כו'. יש לעיין אי דוקא בלה הואיל וכבר הי' עליו הקדושה בשלימות אבל אם רק נכתב לשם ס"ת מותר לשנותו למזוזה [למאי דקיי"ל הזמנה לאו מילתא הוא והכתיבה אינו אלא כהזמנה כדאי' במנחות (ל"ד:) בתש"ר דמותר לעשותן ש"י ע"ש]. או לרבותא נקט בלה דאע"ג שאין ראוי שוב למצוה זו אסור לשנותן [כמ"ש בא"ר (סי' ל"ב) דהתחלת הכתיבה הוי מעשה וע"ש במחה"ש (ס"ק י') ובנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' קע"ד) שהשיג עליו]. אבל קשה כיון שבלה ואין ראוי לקרות בו כס"ת א"כ מה מורידין בזה שעשאו מזוזה וקבעו בדלת מאחר שאינו ראוי לס"ת וכמ"ש הט"ז באו"ח (סי' קנ"ד) דאם אינו ראוי עוד לקדושה חמורה טפי עדיף להורידו לקדושה קלה. אבל דבריו תמוהין כמ"ש לעיל (כ"א.) בהג"ה ע"ש] ויש לפרש שבלה ונמחק שאין כאן אותיות עוד כלל ולפיכך כיון שהקלף הי' מקודם בקדושת ס"ת ועתה עושין אותו לקדושה קלה הוי מורידין כיון שיכולין לעשות ממנו עכשיו לקדושה חמורה. אך לא משמע כן במנחות (ל"ב.) דא"כ ל"ק מה שהקשו שם על ברייתא זו דהכא סתומות והכא פתוחות ע"ש:

שם בגמ' אין עושין מהם מזוזה, פי' רש"י אין מחתכין ממנה יריעה שפ' שמע והי' א"ש בתוכה לקובען במזוזה, משמע דס"ל דמותר לכתוב מזוזה על ב' קלפים שיתפור אותם והתוס' כאן לא פי' כן, ובמנחות (ל"ב.) נסתפקו התוס' ג"כ שיהי' מותר לחבר ב' פרשיות ע"י תפירה וקצת קשה לפ"ז אמאי יהבו שיעורא בדוכסוסטוס לכתוב עליו מזוזה הא פרשת שמע עצמו נמי ראוי' להצטרף למזוזה, ונהי דבלי חיבור תהי' פסולה הא תפלין נמי בעי עשיות הבתים ושאר הפרשיות ולתופרם ואעפ"כ בפ' שמע הוי שיעורא א"כ ה"ה מזוזה, וי"ל משום דהתם כל פרשה בבית בפ"ע חשוב הוא אבל מזוזה הוי רק כחצי מזוזה ולא הוי שיעור חשוב, או י"ל דלכתחלה לא הוי אורחא לחבר שני פרשיות למזוזה, ולכאורה הי' אפשר לפרש הכא הברייתא לענין הגוילין דגם על הגוילין וגליונות מס"ת שבלה אסור לעשות מזוזה, אך מהא דפרכינן במנחות (ל"ב.) מהאי ברייתא הא מורידין עושין ואמאי הכא סתומות והכא פתוחות ע"ש משמע דלא רצו לפרש על הגליונות, ואפשר ס"ל דגליונות מותר לעשות מהן קדושה קלה דלקמן (קט"ז.) מיבעיא ולא איפשטא בדין הגליונות אי מצילין אותם מפני הדליקה ע"ש, וכמ"ש התוס' במגילה (ל"ב) בשם הערוך דגליונות הספר אין בהם קדושה, אכן ברמב"ם (פ"ה מה' תפלין) ובטוש"ע יו"ד (סי' ר"צ) מבואר דגם בגליונות א"מ לקדושה קלה ע"ש]:

ברש"י ד"ה גויל מעובד בעפצים. לכאורה מנ"ל לרש"י דקלף ודוכסוסטוס אינו מעובד בעפצים, וי"ל דרש"י דייק הכי משום דקשיא לי' כיון דדוכסוסטוס היא שניטל הקליפה העליונה ולפיכך נקרא כך מפני שהיא לצד הבשר כמ"ש התו', א"כ אם קלף לא הוי אלא הקליפה העליונה הי' צ"ל נקרא דוך שער, וע"כ דהיא עור שלם ויותר טוב לכתוב לצד הבשר, א"כ מאי נ"מ בין גויל לקלף וע"כ צ"ל בזה דקלף אינו מעובד בעפצים וגויל מעובד בעפצים, ומ"ש התוס' דאם אינם מעופצים אמאי כשרין לכתוב עליהן ס"ת ותו"מ אפשר ליישב למ"ש בעצמם דקלפים שלנו אף בלי עיפוץ הוי כמעופצים א"כ י"ל דכן הי' קלף ודוכסוסטוס שלהם אבל גויל הוא בעפצים ממש כנ"ל:

בתוס' ד"ה תפלין כו' ומיהו קשה כו' כדמוכח בר"פ שמונה שרצים, צריך לפרש כוונתם הואיל ואמר התם דכותבין תפלין על עור של עוף טהור כו' משמע דבעי דוקא עור הגם דמסיק שם דסד"א הואיל ויש בעור נקבים לפסול כו' מ"מ משמע להו בלשון הגמ' דבעי עור דוקא דגבי עור דגים אמרי' התם שאם יבוא אליהו כו' אי דאית לי' עור כו' משמע דבעי דוקא עור] הגם דאינו מוכרח ע"ש, מיהו הא ק"ל מנ"ל דגם מזוזה פסול על נייר, ואי מזוזה כשר שוב שפיר לא כללינהו במתני' דמגילה בהדי אין בין כו', אמנם בעיקר הדין עי' תוס' מנחות (ל"א: ד"ה הא) דחזרו ממ"ש כאן וס"ל דגם ס"ת פסול על נייר ומחקו גי' זו דבמס' סופרים ע"ש, ובפסקי תוס' העתיק הכא כמ"ש כאן, ובמס' מנחות לא כ' כלום בפסקי תוס' וצ"ע:

בד"ה הא מורידין כו' אע"ג דפ' כו' אם הי' פרשת והי' א"ש בראש הדף יכול לכתוב למעלה פ' שמע, וכ"כ בחי' הר"ן והוא היפוך כל הפוסקים ביו"ד (סי' רפ"ח) דשלא כסדרן פסול במזוזה ע"ש דמייתי מכילתא דתפלין דכתבן שלא כסדרן יגנזו. אבל התוס' צ"ל דמחלקין בין תפלין למזוזה, אח"כ ראיתי שעמד בזה הט"ז שם (בסי' ר"צ) ודברי הנקודת הכסף שם אינם מובנים, גם דבריו אינם מספיקים רק בדברי התוס' במנחות אבל לא בדברי התוס' כאן ע"ש], ונעלם ממנו שגם בפסקי התוס' כאן כתב כן דכשר שלא כסדרן, ונראה כהט"ז דפליגי בדין זה [להכשיר שלא כסדרן מפרשה לפרשה]:

בד"ה השתא כו' ולא מצי קאי כו'. צ"ע למה לא מצי קאי הלא גם השתא דקאי אדוכסוסטוס בפלוגתא דת"ק ורשב"א אתיא, א"כ י"ל נמי כדמעיקרא ויהי' כתנאי דשינה בזה ובזה פסול ור' אחא דמכשיר, וגם בגמ' עצמו קשה למה הדר בי' מקמייתא, וצ"ל כיון דר"א סתמא מכשיר לית לן לאפושי פלוגתא, וכיון דמצינו תנאים דפליגי במזוזה אית לן למימר דר"א דמכשיר קאי נמי דוקא אמזוזה ולכך מהדרינן לפרש מילתא דרב אמזוזה, אכן מ"ש התוס' דהא דשינה בזה ובזה פסול קאי אתפלין תמוה לי למה הוצרכו לכך הלא בל"ז פליגי הכא תנאי במזוזה א"כ אדרבה אית לן למימר הני תנאי כהנהו תנאי ופליגי ת"ק ור' אחי בהך דת"ק ורשב"א, ולולי דמסתפינא להגי' בגמ' הו"א דט"ס נפל בספרים וברייתא דמביא הש"ס צ"ל כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה ארשב"א כו', ומקלף לא איירי ת"ק מידי ונמצא דלא פליגי במזוזה כלל ואתיא הא דרב ככו"ע, ובזה יתישבו דברי התוס' על נכון וגם לשון הגמ' א"ש אין והתניא כו', אבל לגירסא שלפנינו לא א"ש מה דאמרי' אין כיון דפלוגתא הוא וא"ש ג"כ לשון אמר רשב"א דהו"ל למיתני רשב"א אומר ולמ"ש א"ש, וצ"ע בתוספתא למצוא לשון הברייתא:

ועי' בר"ן שכתב ואוקימנא בגמ' הא דרב כר"מ כו' ומהא משמע דלכתחילה כותבין מזוזה על הקלף כו', וא"י מהיכן משמע דילמא רב לא ס"ל כר"מ אלא בדיעבד כמו דמצינו כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, דאל"כ מ"ט דרב לומר כר"מ ולא כרבנן דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ואין לומר משום דתניא ר"מ הי' כותבה ומעשה רב ז"א דהא חזינן דאי לא הוי מוקי להא דרב כר"מ לא הוי קיי"ל כר"מ, ומ"ש עוד הר"ן ולפ"ז הא דתניא כו' ומזוזה על הדוכסוסטוס ה"ק ומזוזה אף על הדוכסוסטוס תמוה דא"כ מאי פרכינן בגמ' עלי' דרב מדקתני תפילין על הקלף הא י"ל ג"כ לפרש דה"ק תפלין אף על הקלף לס"ד דגמ' דמזוזה אקלף לא כתבינן:

דף פ.

בגמ' תנא ב' אותיות בדיו כו' ב' בקולמוס כו' לכאורה קשה פשיטא מאי נ"מ איך שמוציאו בכלי זו או בזו. עוד קשה מה דבעי רבא אות א' בדיו אות אחד בקולמוס וכו' מאי מיבעיא לי' הא קיי"ל היכא דשיעורן שוה מצטרפין [כדאי' לעיל (ע"ו:) ועי' במעילה (י"ז.) וביומא (פ"א.) ע"ש דכו"ע מודו בהא]. ולפי פי' הרמב"ם א"ש דהוא מפרש דדיו בקולמוס צריך יותר מכדי ב' אותיות כיון שנשאר מעט גם בקולמוס. ולהכי שפיר מיבעיא לי' אי מצטרפין דהא אין שיעורן שוה, אך אכתי קשיא מה קמ"ל בקלמרין היינו הך דקולמוס. ואפ"ל שהם ג' שיעורים זה אחר זה. דכשמוציא דיו יבש צריך עוד להניח בכלי ואח"כ לטבול בו הקולמוס א"כ נשאר מעט בקלמרין ובקולמוס וחסר מהשיעור ולהכי צריך טפי. וכשמוציא בקלמרין צריך רק כדי שיחסר הקולמוס וכשמוציא בקולמוס הוא השיעור הקטן שבכולן ולולי פירש"י ותוס' הי' אפשר לפרש דגם על הוצאת קולמוס בעינן שיעור שיהא לכתוב בה ב' אותיות ואם אין שיעור זה אינו חייב על הוצאת הקולמוס. עד שיהא בהקולמוס כדי לבשל ביצה קלה כשיעור הוצאת עצים]. וע"ז מיבעיא אי הוציא דיו כדי אות אחת וקולמוס הראוי לכתוב אות אחת. אי נימא כמו בדיו כדי ב"א מחייבין אף בלי קולמוס הואיל וכשיהי' לו קולמוס יהי' ראוי לכתוב בזה הדיו. וכמו כן בקולמוס חייב הואיל וראוי לכתוב בו כשיהי' לו דיו א"כ בדיו כדי אות א' וקולמוס כדי אות א' ג"כ יתחייב או לא. והגם כי רבותינו לא פי' כן לא מנעתי לכתוב הנלע"ד. והנה רש"י כ' דהא דלא מתחייב על הקולמוס הואיל ובטל לגבי הדיו. ובאמת אין זה מוכרח הואיל והכתיבה נעשה ע"י הקולמוס כמו ע"י דיו למה יהי' קולמוס טפלה. וכמ"ש בירושלמי לקמן (פ"י ה"ה) דדוקא בתותים הצריכין להכלי' הכלים טפלין לאוכל ע"ש, וצ"ל בכוונת רש"י דמיירי באופן דא"צ לקלמוס דיש שם קולמוסים אחרים ובכה"ג שפיר היא טפלה לדיו. אך גם בל"ז י"ל דהא דאינו חייב על הקולמוס מיירי בשלא הניח הקולמוס רק על הדיו מתחייב בשעת הכתיבה כדלקמן משא"כ על הקולמוס:

שם בגמ' ואמר רבא הוציא חצי גרוגרות כו' והעבירה דרך עלי' חייב, יש לדקדק כיון דעיקר הרבותא הוא דבג' טפחים סמוך לקרקע הוי הנחה א"כ גם בגרוגרות שלם הי' יכול לומר הכי כשהעביר ע"ג דבר המונח ע"ג הקרקע, אך למסקנת הגמ' דדוקא במעביר הוי הנחה כה"ג ולא בזורק י"ל דקמ"ל דאפי' חצי גרוגרות קמא הוי בזריקה והשני בהעברה מצטרפין לחייב משום הוצאה, אבל לפ"ז העיקר חסר מן הספר דהו"ל לומר בהדיא שהוציא מתחילה חצי גרוגרות בזריקה:

שם בגמ' רי"א לרשות א' חייב לב' רשויות פטור, נראה דה"ה להיפוך ס"ל לר"י דכשמוציא שני גרוגרות כל אחד לרשות אחר חייב שתים כיון דחלוקין לרשויות חייב שתים אפי' בהעלם אחד וצ"ע:

שם בגמ' נקב קטן של יין, פי' רש"י שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן, אכן ברע"ב (פ"ג דכלים מ"ב) כ' דנקב של שמן קטן יותר מביין וכבר עמד בזה בתוי"ט כאן, ולכאורה י"ל דהכא איירי בנקב שעושין בכוונה לשאוב דרך הנקב ובהא אורחא דמילתא לעשות בשל שמן נקב גדול כיון דהוא עב צריך נקב רחב, אבל היכא דממילא נעשה נקב וצריך סתימה להגן ע"ז כ' הרע"ב שם דשמן נשפך ביותר ע"ש, ויש מקום לחילוק זה מסברא אך לשון רש"י זב דרך נקב משמע קצת בנקב הנעשה מעצמו:

ברש"י ד"ה פיסלא כו' וממלא כל רחבו כו'. נראה כוונת רש"י ז"ל דהיכא דרשות מפסיק ולא בכל רחבו נהי דבמקום הזריקה יש רשות המפסיק ביניהם מ"מ כיון דקאי לפרש הא דאמר ר"י לשתי רשויות פטור וכיון דבסוף כלות רשות המפסיק וחוזר להיות אחד נקרא רשות אחת ולא הוי הפסק [אע"ג דלענין גיטין לא בעינן שיהא ממלא כל רוחב הרשות]:

בתוס' ד"ה והעבירה כו' ונקט דרך עלי' דאפי' גבוה מן הקרקע ג"ט חייב כיון דהוי תוך ג' לחצי גרוגרות המונחת ע"ג קרקע, אע"ג דבעינן הנחה ע"ג מקום ד' וזורק על לבינה המונחת בקרקע פטור בכה"ג ולא הוי כמונח ע"ג קרקע, מ"מ הכא שאני דמצרפין ב' הנחות כיון דהנחה קמייתא נמי הי' על ידו באיסור הוצאה] והוי כמניח עכשיו ב' חצאי גרוגרות זה על זה ודוק ולפ"ז מיושב מה שהקשה לעיל אמאי לא נקט שהוציא גרוגרות והעביר ע"ג דבר המונח על הקרקע, דבכה"ג אם הי' אותו המונח גבוה ג' מן הקרקע הי' פטור כנ"ל]:

בד"ה בהעלם א' כו' ונ"ל כגי' ר"ח, לכאורה אין מובן כיון דלגבי הנחה ס"ל דדמי לכתיבה מ"ש דלגבי עקירה דלא קשיא להו מכתיבה דכיון דמדמי הוצאה לכתיבה אמאי ניחא להו טפי בפי' ר"ח, וי"ל בכוונתם דעיקר הטעם התם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה וזה שייך רק בסוף המלאכה דיכול לקרב ב' האותיות וכן הכא יכול לקרב ב' הנחות, אבל מה שכבר הי' העקירה ממקומות נפרדים זה א"י לתקן עוד ולכך לא שייך בזה סברא הנ"ל, ולפי' ר"י צ"ע אי מודה גם לפר"ח דבהי' העקירה מב' רשויות יהי' הפסק:

בד"ה אבל פיסלא כו' ואינו רחב ד', התם בגיטין הכוונה ד' אמות והכא אי אפשר לומר כן דרה"י היא, וצ"ל דהכא הפי' ד' טפחים או דלצדדים קאמרי בהכניס מרה"ר לב' רה"י ופיסלא מפסקת ביניהם ועי' מהרש"א ומהר"ם גם ברשב"ם (ב"ב נ"ו.) ובמהרש"ל ומהרש"א בגיטין], ומיהו אין כל כך תימא אי נפרש כפשטא דס"ל לתוס' דרבא מדמי לי' לגמרי לגיטין גם להחמיר, דכמו דהתם רשות פחות מד"א לא חשיב להיות נקרא ב' רשויות, ה"ה נמי הכא אע"ג דיש חיוב חטאת ביניהם מ"מ לא חשיב רשות בפ"ע אבל העיקר כמ"ש מקודם:

פ"כ במשנה לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס, הרמב"ם בפי' המשנה כאן ובפ"ה דכלים (מ"ב) וגם הרע"ב בב' מקומות הללו פירשו באילפס שהוחם כבר שהיא ממהרת להתבשל ע"ש. ולא מצאתי מנא להו לפרש כן. והר"ש ורא"ש בכלים סתמו ולא כתבו כלום משמע דס"ל דאילפס צוננת היא. וכן משמע ודאי פשט הלשון, ומקור מקום שהוציא הרמב"ם דבריו לא נודע לי [וגם בחיבורו בה' שבת ובה' כלים הביא סתם כלשון המשנה ע"ש]:

שם בגמ' מאן תנא דחול מעלי לי' לסיד, קצת קשה מנ"ל דמעלי לי' אפשר דמוסיפין בו חול משום שסיד ביוקר הוא וגם אי בלא חול מעלי טפי מ"מ אם נוהגין לערב בו חול ודאי חייב בהאי שיעורא. ומהיכי תיתי לומר דר"י ורבנן פליגי במציאות אי מעלי או לא הא י"ל דגם רבנן ס"ל דסיד בלא תערובת חול טפי מעלי ובחול יותר מעלי מבתבן, אלא דרבנן ס"ל דלא אסרינן אלא סיד גרידא ור"י ס"ל דגם בתערובת חול אסור וא"כ שפיר מיתוקם מתני' גם כרבנן דנהי דסיד יותר טוב מ"מ הא נמי מעלי משום שהוא בזול יותר ולא כל אדם לוקח סיד נקי כנ"ל, ואפשר לומר דזהו בכלל שינויא דרבא דאמר קילקולו זהו תיקונו היינו שמרויח בתערובת החול מקום סיד ואיכא הרווחת מעות, דלפי' רש"י זהו תיקונו דאי לאו דמקלקל לי' ומשחירו לא הי' מישתרי, קשה דהא אם משייר אמה על אמה מותר לסוד כל הבית גם בלא תבן או חול כמ"ש בטור או"ח (סי' תק"ס), ואפשר דרש"י לא ס"ל הכי כמ"ש הב"י שם די"ל דברייתא דהכא פליגא וס"ל דלא מהני שיור אמה ע"ש]:

שם בגמ' אמר ר"ח ר' יהודה היא דתניא לא יסוד כו'. לכאורה קשה אדרבה לר' יהודה כיון דאסור לסוד גם בתערובת חול א"כ מסתמא אין עושין כן, וי"ל דמוסיפין בו תבן ג"כ, או י"ל דדוקא לסוד הבית אסור אבל לסוד כלים וכדומה מישרי שריא וכ"ז פשוט, אבל באמת י"ל עוד כמ"ש הפוס' דעיקר איסורא דהאי ברייתא הוא לסוד כל הבית אבל במשייר אמה על אמה מותר בכל גווני, ובב"ב שם איתא ב' הברייתות ביחד הך דהכא. ובתר הכי תנא שם סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט כו' אמה על אמה ע"ש, וי"ל דקאי נמי אסיד בלי תבן וחול, ועפי"ז א"ש מנהגינו שאין משיירין אמה על אמה ] כמ"ש בדרכי משה באו"ח (סי' תק"ס) דע"י שיור אמה על אמה נוהגין היתר בכל, ממילא בעירוב תבן או חול א"צ לשייר כלום], ולפ"ז א"ש סוגיא דהכא דכשמניחין אמה רשאין לסוד בסיד ממש ג"כ, וכן ראיתי בחי' הרמ"ה סו"פ חזקת הבתים והוא גורס לא יסוד כל ביתו בסיד:

שם בגמ' קנה כדי לעשות קולמוס כו' קשר העליון כו' נראה דדוקא במוציא קנה לעשות קולמוס בהא מיבעיא להו לומר דהשיעור היא שיהי' מגיע לקשר עליון, אבל במוציא קולמוס גופא אפי' אם אין מגיע אלא לקשר תחתון מחייב כיון דבשעת הדחק יכולין לכתוב בו [ואפי' למ"ד לעיל (ע"ו.) אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה ופטור, היינו משום דראוי לאכילה שלא ע"י הדחק משערינן במידי דאורחי' אבל הכא ע"כ משתמש בו כמו שהוא]:

שם בגמ' א"ל ביעתא דצילצלא כו' מ"ט משום דזוטרא כו' ומ"ש מכל שיעורי שבת כגרוגרות כו', א"ל כו' קשה כיון דמשמע דאיהו נמי ידע דכל שיעורי שבת כגרוגרות א"כ מאי אמר לי' מ"ט משום דזוטרא מאי נ"מ במה דהוי זוטר טפי משאר ביצים, כיון דצריך כגרוגרות ממילא צריך ב' או ג' ביצים להשלים השיעור, והכי הו"ל למיפרך למאי נ"מ משערינן בביעתא דזוטרא:

דף פא.

במשנה צרור או אבן כו' לכאורה צרור עץ הוא ולמה לא הוי השיעור כמו המוציא עצים (לקמן פ"ט.) וקנה עבה ומרוסס דבסמוך דשיעורן לבשל ביצה קלה, [דשכיח יותר לבשל בו מלזרוק בעוף או בבהמה והו"ל לשער במידי דשכיח טפי כדאמרי' לעיל (ע"ח) דאפי' לקולא אזלינן בתר מאי דשכיחא], וי"ל דאיירי בלחים דלא חזי להיסק:

שם בגמ' כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן, בפי' רש"י משמע דלסימנא בעלמא אמרה, ולולי דבריו י"ל דמשו"ה נתן סימן בה דלא נאמר דשיעורא דאגוז וכביצה דפליגי ר"מ ור"י הוא מכל הג' אבנים ביחד לפיכך נתן סימן כמו באתרוג דפליגי בשיעור אתרוג אחד ה"ה הכא פליגי בשיעורא דאבן אחד:

שם בגמ' כלאחר יד, צ"ל דכלאחר יד שוב לאו פ"ר הוא או דכלאחר יד אף פסיק רישא מותר ומשמעות הפוס' לקמן (ע"ב) דהוכיחו דחייב משום תולש מדרבנן קאמר מדשרי לטלטל פרפיסא לצורך בהכ"ס, ומדלא תירצו דהיינו בכלאחר יד משמע דבכל דבר שחייב עליו חטאת אין מתירין לו לעשותו אפי' כלאחר יד לצורך בהכ"ס, ויש לדחות דלשון שרי לטלטלו משמע להו אף להדיא ולא כלאחר יד, ולעולם כלאחר יד י"ל דשרי בכל גווני:

דף פא:

בגמ' איתבי' רבינא למרימר ר"א כו' וחכמים כו' לכאורה קשה הא טעמא דחכמים שם משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה וא"כ י"ל דאבן שפיר מוכן לכל צרכי אדם גם לחכמים כמו קיסם לר"א. וי"ל דבאמת משום הכי לא הקשה אהך דאבנים מקורזלות דלעיל מה"ט די"ל דמוכן הוא רק הכא להעלותן לגג דאיסור טירחא זו לולי כבוד הבריות ושפיר פריך דלישתרי גם קיסם לחכמים מצד כבוד הבריות. ובתוס' לא ס"ל כן ע"ש שהקשו על רש"י. וצ"ל דפשיטא להו דאבן מוקצה הוא כדמשמע בכמה דוכתי ובפ' נוטל לקמן דאבן מוקצה הוא, ועי' בביצה (ל"ג.) בתוס' ד"ה ר"א דפירכת הגמ' הכא מדר"א דאינו מתיר אלא משלפניו ע"ש. והשיגו מטעם זה על מ"ש רש"י שם דשלפניו לאו דוקא. והוא תימא דלמה לא פי' הפירכא דהכא מדברי חכמים. אכן נראה דלשיטתייהו אזלי שם בתר הכי בד"ה וחכמים דטעמא דחכמים משום שמא יקטום. וא"כ אין קושיא מחכמים דאף דמתירין איסור טלטול משום כבוד הבריות מ"מ בקיסם אסרו משום דאיכא למיחש דשמא יקטום ויתחייב חטאת. (כמו דאמרי' בסמוך דאסור לפנות בשדה ניר משום דילמא נקט מעילאי כו' ומחייב ולא התירו משום כבוד הבריות]. ולכך הכריחו לפרש דהפירכא כאן מדברי ר"א דלית לי' שמא יקטום. ומ"מ עדיין צ"ע מה השגה היא זו על רש"י דאין זה מוכרח דשפיר י"ל כנ"ל ולפי' התוס' כאן דהכא מיבעיא לי' משום דביהכ"ס קרוב על הגג ויכול להכין מע"ש. קשה קצת דא"כ מאי משני הכא אדם קובע מקום לביהכ"ס כיון דאיירי במקום שיכול להכין וצ"ל דהכי קאמר דלסעודה דרך אדם לקבוע מקום משו"ה לא התירו לו אבל לבהכ"ס לא רמיא עלי' דאדם כל כך להכין ולכך התירו ודלא כפי' רש"י:

שם בגמ' אר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי ופירש"י דלית בי' משום תולש. וקשה חדא דלשון לטלטולי לא משמע כן. ותו מנ"ל דלית בי' משום תולש דלמא מיירי ר"ל כשאין הצרור מונח בעפר רק ע"ג דבר המפסיק ותו דפ' פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו ומנ"ל לדמות צרור לעציץ נקוב ולשיטת התוס' בגיטין שם דעציץ של עץ גם אינו נקוב הוי כנקוב יתיישב זה אבל לרש"י עצמו שם דלא ס"ל הכי קשה. וגם משום הכי פירש"י אח"כ דחייב משום תולש לאו דוקא וזה דוחק. וכן מפורש ברמב"ם (פ"ח מה"ש) דבנקוב חייב חטאת. ונראה דהרמב"ם מפרש (כמ"ש ג"כ הלח"מ שם] דר"פ לא קאי במנחא אארעא ובהא ודאי ליכא משום תולש אלא משום טלטול. ובעי להוכיח מדר"ל דליכא איסור ודחה ר"כ דבשלא לצורך י"ל דאסור. וא"ש נמי הלשון לצורך דאמר ר"כ דלפי' רש"י הו"ל למימר משום כבוד הבריות דוקא, וא"ש נמי מה דאמר אביי האי פרפיסא הואיל דאתי לידן נימא בה מילתא הי' מונח כו' ומשמע דהאי דלעיל לא איירי בכה"ג כלל. ולפ"ז בהא דאביי שפיר חייב חטאת. וי"ל עוד דהאי פרפיסא דאמר ר"פ מיירי באינו נקוב והאי הוא דמדמי לצרור והא דאביי מיירי בנקוב ובזה חייב. אבל א"צ לזה אלא כמ"ש לעיל א"ש בפשיטות כנ"ל. ודברי הה"מ שם צ"ע בענין זה ע"ש:

ברש"י ד"ה אמרו אינהו מילתא ע"י שם טהרה. לכאורה משמע מדבריו דדברי כשפים אסור לעשות אף להציל עצמו. ואפשר הכא שאני כיון דהיו יכולין להציל עצמם ע"י שיתנו רשות להכניס אותה לספינה כדמשמע דמשו"ה אסרתה לארבא. ואם היו מכניסין אותה היתה מבטלת הכשפים. וי"ל עוד כוונת רש"י דלכאורה קשה מה אמרה מאי איעביד לכו כו' הלא הועיל' בכשפי' [לאסור הספינה. והא דאמרו אינהו מילתא ושריוה אינו דבר חידוש] דגם במקום שמועילים, ודאי ע"י כשפים אחרים יכולין לבטל אותם. לכן פי' שהתירו הספינה ע"י שם טהרה ובמקום שהכשפים מועילים אפשר דאין שם מועיל לבטל אותם כדאמרי' בגמ' בסנהדרין (ס"ז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה אך זה דוחק דמסתמא ודאי יש שמות הקדושה שמועילין לכל דבר ועי' ברש"י חולין ק"ה ע"ב ] שפי' כן שהיו בקיאים בדבר הכישוף ועשו להציל עצמן והביא בשם איכא דאמרי שהי' ע"י שם

בתוס' ד"ה והניחו ע"ג כו' האי חייב מדרבנן כו' וקשה לר"י כו' לכאורה גם אי האי חייב מדאורייתא תקשי ג"כ הא שם אמר ר"ז דתליא בפלוגתא דר"י וחכמים וס"ל לחכמים דגם במונח ע"י יתדות הוי מחובר ונראה דבאמת אין הכרח מהתם ובאמת הרמב"ם (פ"ח מה"ש ה"ט) פוסק כן בהא דהכא בהניחו ע"י יתדות דחייב מדאורייתא וכדמשמע ודאי פשט לשון הגמ' ואע"ג דלגבי מעשר וכן גבי פרוזבל בגיטין פ' השולח (ל"ז.) חשוב מחובר לקרקע אף שמונח ע"ג סיכי ויתדות ע"ש. מ"מ ע"י השינוי ממקום למקום הוי כתולש מכאן ונוטע במקום אחר דמ"מ באותו מקום עמידתו יונק וכיון שלקחו ממקומו תולש הוא אף שחוזר מיד ויונק ממקום אחר לכך לא הקשו התוס' אלא לפי' רש"י דמדרבנן קאמר. ולפי דעת הרמב"ם צ"ל דאביי חולק אהך דר"ל וס"ל באמת דאסור ליקח צרור שעלו בו עשבים אף לצורך קינוח. ולכך השמיט הרמב"ם באמת ההיא דינא דר"ל [וע"ש בהה"מ ובלח"מ מ"ש בזה] אך לפ"ז קצת קשה מ"ש הרמב"ם (פכ"א מה"ש ה"ב) דאסור לפנות בשדה ניר בשבת משום גזירה שמא ישוה גומות ע"ש. הלא י"ל כס"ד דגמ' משום תולש דצרור כיון דלא קיי"ל כר"ל [וגם מהא דמקשינן אמימרא דר"ה מדר"ל משמע דליכא מאן דפליג אדר"ל]:

בד"ה והא"ר יוחנן כו' בסוף הדיבור ואמוראי נינהו אליבא דר"י. ואין מובן מה מקומו כאן ועי' מהרש"א. ודברי מהר"ם לובלין בזה תמוהין דהא באלו טריפות שם דמסקינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ליכא מחלוקת וסתם בתרי מסכת ע"ש. ול"נ דכוונת תוס' אינה לתרץ מה שהקשו אלא בפ"ע ליישב דברי רבא דקאמר טעמא דר"י משום השרת נימין והניח בקושיא מהא דאר"י הלכה כסתם משנה, ע"ז מסיימי התוס' דאותו אמורא שאמר זאת בשם ר"י ס"ל דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כיון דבאלו טריפות אמרינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ורבא לגרמי' ס"ל דאמר ר"י הלכה כסתם משנה לכך הקשה עליו כנ"ל:

דף פב.

במשנה חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו. פירש"י כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות כו' ובביצה (ל"ט.) ובב"ב (כ:) פי' רש"י בענין אחר. גם הרמב"ם בפי' המשניות כאן פי' בע"א. מיהו לכל הפירושים צריכין לפרש דשיעור זה דר"י פחות מאינך שיעורי דר"מ ורי"ו כדאמרינן לעיל דשיעורא דרבנן נפיש מדר"י ולפ"ז צ"ע לשון רש"י בב"ב ע"ש דלפי פירושו שם. שיעורא דר"י גדול ונפיש טפי] וי"ל דמשכחת בהא קולא וחומרא דהיינו היכא דהחרס גדול יותר אבל אין בו בית קיבול למים ולענין זה ר"י מחמיר:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה