אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כלל גדול

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כלל גדול

פרק במה אשה

דף סז:

במשנה היודע עיקר שבת כו' חייב על כל שבת ושבת ופירש"י הטעם דמסתמא נודע לו בינתים והקשו בתוס' דלקמן אמרי' דאפי' נודע לו שהוא שבת ושוב נשכח ממנו איסור המלאכה לא חשיב ידיעה, א"כ ה"ה נמי אם נשכח ממנו שעשה המלאכה, ועוד הקשו דלרש"י דסברא היא למה לן קרא, ונראה לחלק דלא דמי להא דלקמן דכיון דצריך להיות שב מידיעתו פי' דאם הי' נודע לו בשעת החטא מה שנתודע לו אח"כ לא הי' חוטא אז חשיב ידיעה [אפ"ל דגם הידיעה לחלק בחטאות צ"ל באופן זה), א"כ התם כיון דכשנזכר מן השבת סבור דטחינה או קצירה מותרת א"כ כשהי' לו ידיעה זו בשעת העבירה הי' עובר וקוצר וטוחן לכן לא חשיבי ידיעה לחלק, משא"כ הכא נהי דשכח עתה כל מעשה המלאכה שעשה בשבת מ"מ מאחר שנודע לו שהי' שבת וכל המלאכות האסורים ידועים המה לו א"כ אם הי' לו זו הידיעה בשעת העבירה לא הי' עובר חשיב שפיר ידיעה לחלק ואפשר כן הוא כוונת המהרש"א מ"ש דלכאורה יש לחלק כו' ע"ש ובחי' הרמב"ן והריטב"א], ומה דהקשו עוד דלמה לי קראי קושיא זו מתורצת בחברתה דבלאו קרא הו"א דדמי להך דקצירה הנ"ל כקושייתם, והשתא קמ"ל קרא דכיון דהי' לו ידיעת שבת בינתים אפי' נשכח ממנו המלאכה שעשה חשיב ידיעה לחלק [וכן תי' במג"ש ע"ש]:

והנה תוס' פי' דגזה"כ היא דימים שבינתים הוין כידיעה לחלק בשגגת שבת ע"ש, ולכאורה צריך ביאור דא"כ בשוכח עיקר שבת נמי להוי כידיעה לחלק, ונהי דאיכא ב' קראי הסותרין זא"ז מ"מ טעמא בעי לחלק ביניהם, ונראה דהחילוק הוא דמה ששכח שהיום שבת אין זה סיבה שישכח גם בשבת השני, להכי אפי' אי איתרמי ששכח בשבת הב' ג"כ ע"ז אמרינן ימים שבינתים מחלקין, אבל בשוכח עיקר שבת חשיב חד העלמה על כל השבתות, ומה"ט א"ש נמי ס"ד דרב ושמואל לחלק בין תינוק שנשבה דאז אין עומד כלל שידע גם בשבתות הבאין אבל בהכיר ולבסוף שכח י"ל דעומד הדבר לזכור, ולמסקנא אין חילוק משום דנהי דבהכיר ולבסוף שכח אפשר שיזכור מ"מ אם בסוף לא נזכר נמצא דהעלם אחד היא, אבל בשכח שהיום שבת ובשבת שני נמי שכח כל שכחה בפ"ע היא לגמרי כנ"ל:

דף סח.

במשנה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' א"ח אלא אחת וה"ה אב ותולדה דידי' כדפירש"י ואפי' לפמ"ש התוס' לקמן (ע"ה ד"ה הרי) בשם י"מ דממתני' דהכא לא שמעינן אלא ב' תולדות דאב אחד אבל לא אב ותולדה דידי' ע"ש, מודו לדינא דקיי"ל כרבנן דר"א דלא מחייבי אתולדה במקום אב כיון דממתני' דאבות מלאכות דלקמן מוכח לאפוקי מר"א ע"ש), ויש לעיין אי זה דוקא היכא דלא הי' לו ידיעה בינתים וסובר שמלאכה זו ותולדה שלה שניהם מותרים ועשה שניהם ואח"כ נודע לו, דבזה מחלקין בין אם שגג בב' מלאכות ונודע לו אח"כ בין אם שגג באב ותולדה דידי', אבל אי שגג באב ואח"כ נודע לו שאב זה אסור אלא דאכתי לא ידע שתולדה אסורה ושוב שגג בתולדה י"ל דכה"ג הוי ידיעה לחלק, ולשון רש"י דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת א"כ כה"ג דאם הי' חוזר ועושה אב הראשון לא הוי העלם אחת י"ל דגם על התולדה חייב בפ"ע, או אפשר דכיון דלא נודע לו מן התולדה לא חשיב ידיעת כל האב כיון דהתולדות כלולים באבות ולכך לא חשיב ידיעת האב בלבד ידיעה לחלק וצ"ע, והדעת נוטה יותר למ"ש בראשונה דכה"ג הוי ידיעה לחלק:

בגמרא א משום דבעי למיתני עוד כלל אחר כו', מלשון רש"י משמע דכלל שיש בו פרטים רבים יותר מיקרי גדול וכן מסתבר, ולפ"ז נראה דבהך דשביעית גרס רש"י בסיפא ג"כ כל שהוא מאכל אדם א"כ יש בסיפא רק פרט א' מתקיים בארץ חשיב כלל הראשון גדול, אבל התוס' גרסו בסיפא כל שאינו מאכל אדם כמ"ש במהרש"א, לכן הוצרכו לפרש משום דהדינים חמירי טפי דברישא י"ל ביעור ובסיפא אין להם ביעור], ולהכי קשיא להו ממעשר דאינו גדול מן השני, אבל לפי' רש"י מיושב קושית התוס' דגם התם איכא פרטים יותר בכלל הראשון מהשני ע"ש, והתיו"ט (פ"ז דשביעית) כ' שהתוס' גורסין כאן כל שהוא כ"כ מהר"ם אבל יותר נראה כמ"ש מהרש"א כנ"ל, אכן ברשב"א מבואר דגם לגירסא כל שהוא צ"ל כמ"ש התוס' ע"ש. ודבריו צריכין ביאור]:

שם בגמרא ואילו שביעית בתלוש ליתא, פרש"י במה שנתלש לפני שביעית, ותימא הוא דהא אין זה פירות שביעית כלל רק פירות ששית [ומאי שייך בזה לומר שביעית בתלוש ליתא], ונראה יותר כפי' התוס' דדיני מלאכת שבת נוהגין אפי' בתלוש אבל מלאכת שביעית לא נאסרו רק בקרקע וכמ"ש בשם הירושלמי, ולשון הירושלמי משמע דאפי' לדיני אכילת פירות שביעית א"ש האי חילוק דכל הדינים שנאמרו בשביעית הם רק בגידולי קרקע, ודיני שבת בכל מילי נינהו:

דף סח:

בגמ' אבל לא שכח מאי חייב על כל מלאכה, צריכין להבין מ"ט לחלק בין שכח שהיום שבת בין שכח עיקר שבת לענין חילוק מלאכות, ונ"ל קצת כיון שיודע עיקר שבת נהי שאינו זוכר שהיום שבת מ"מ כל מלאכה שעושה יודע שבשבת אסור לעשותה והוי כקצת ידיעה לחלק משא"כ כשא"י עיקר שבת אינו יודע שיש חילוק מלאכה זו וזו לעולם

דף סט.

בגמ' מנינא ל"ל כו' לר"י משכחת לה דידע לשבת בלאו, וקשה דכיון דלדידי' ידיעת לאו ל"ש ידיעה לפוטרו מקרבן מאחר דשגג בכרת למה יועיל ידיעה זו לחייב על כל או"א אכתי הו"ל שגגת שבת ויתחייב רק אחת. שוב ראיתי בחי' הרמב"ן שהניח בקושיא וכן בחי' הר"ן ע"ש. ולכן אפשר דהפי' ידע לשבת בלאו היינו מלאכה אחת ידע בלאו, ואידך לא ידע כלל וסבור שמותרים הם ולכן ודאי חלוקין הם כיון דכל א' נתעלם ממנו אם מלאכה הוא:

שם בגמ' דידע לי' לשבת במאי. קצת קשה דמצי לאוקמא כשידע האבות ומנינא דמתני' אתי לאורויי דמשכחת ל"ט חטאות והיינו כשעשה תולדותיהן של אותו האבות הגם דקתני הרי אלו אבות מלאכות מ' חסר אחת אין ראי' דהא גם התולדות כאבותיהם.] אכן לפמ"ש התוס' לקמן (ע"ה: ד"ה הרי) דמתני' דהתם אתי לאשמעינן דלא מחייב אתולדה במקום אב ע"ש. א"כ ע"כ מיירי שעשה האבות עם התולדות בשוגג. ובזה י"ל גם קושי' התו"י דאי אפ"ל שידע התולדות דא"כ מאי קמ"ל. אך עדיין י"ל דידע מכל אב תולדה אחת. ואותם התולדות שלא ידע עשה בשוגג עם האבות]. ובתוס' ישנים הקשו להיפוך דמשכחת לה דידע התולדות. ותירוצם אינו מובן דהא משכחת לה שפיר בעם הארץ. ומ"ש עוד בתו"י דמצי לשנויי שטעה בשיעורין כו' עי' לקמן (ע"ג.) דאין הכי נמי דמוקי הכי אליבא דאביי וכאן י"ל דמקשה אליבא דרבא דס"ל דפטור לגמרי בכה"ג כיון דלא מתכוין לאיסור כלל ע"ש. דגם בזה שהי' סבור דהשיעור גדול יותר הוי כמתעסק כיון דלא נתכוין לאיסור כמ"ש במהר"ם שם. אך גם דבריו אינם מובנים מ"ש דהוי כמו חלב וסבור שהוא שומן ע"ש. דהא בכה"ג שהוא מתכוין לאותו דבר אלא שהי' סבור דלא אסרה תורה אותו שיעור נראה דשוגג גמור הוא ולא מתעסק כיון שנתכוין לאותה מעשה כמו שגג וסבור שמלאכה זו מותרת דחייב חטאת דהוי שוגג כמ"ש התוס' בכריתות (י"ט: ד"ה דהא) לחלק בין שוגג למתעסק ע"ש וה"ה הכא ושפיר הקשו בתו"י]. אך י"ל עוד דמשכחת גם בנתכוין למלאכה דאיסורא אלא שהי' סבור דמותר לעשות כגון הך דמל של מו"ש בשבת דלקמן (קל"ז.) עוד קשה די"ל שלא עשאם לכל הל"ט מלאכות כאחת רק שקודם עשה ל"ח ושכח שהם מלאכות והי' זכור את השלשים ותשיעית. ואח"כ שכח גם זו ועשאה:

בתוס' ד"ה מה שעכו"ם וא"ת וכו' ואפי' אי לא הוי כתי' קרא דוהנפש כו'. וי"ל פשוט כיון שיש באיסור ע"ז גם חייבי לאוין גרידא כגון מגפף ומנשק ומכבד ומרבץ לפני' כדאי' בסנהדרין (ס':) לכן בע"כ צריך להך קרא דוהנפש וגו' דמפורש בה ע"ז שבכרת כמ"ש במהר"ם ונדחק לפרש דברי התוס' ע"ש], אך י"ל כיון דמדכתיב וכי תשגו ול"ת את כל המצות ילפינן דקאי בע"ז משום דהיא מצוה השקולה ככל המצות כדאי' בהוריות (ח'.) ע"ש]. מזה עצמו יש להוכיח דדוקא בע"ז גמורה דחיוב כרת איירי ולא בלאוי גרידא. אכן לשון רש"י כאן משמע כמ"ש. וגם בלאו גרידא דע"ז שקולה ככל המצות דהא חייבין למס"נ על אביזרייהו דע"ז ג"כ. (כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) וע"ש בש"ך. אך לפמ"ש בחינוך (מצוה רצ"ו) י"ל גם בע"ז דא"צ למסור נפשו באיסורי לאו. וכמ"ש בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ו) ולטעמי' אזיל דגם בג"ע ס"ל כדעת החינוך כמ"ש שם (פ"ב:) להקשות ע"ד הרמ"א הנ"ל]:

בד"ה אלא למונבז שגגה במאי כו' לא מ"ל ששגג בלאו והזיד בקרבן כו' דלאו שב מידיעתו כו'. ולכאורה איפכא מסתברא דאע"ג דהזיד בקרבן כיון ששגג בלאו לא ידע חומר האיסור וכשהי' יודע היה שב מידיעתו, אבל להיפוך כשהזיד בלאו וכרת מה בכך שלא ידע ששוגג מביא קרבן הרי עכשיו מזיד הוא. ובפשטות הגמ' הי' נראה דמונבז לית לי' דצ"ל שב מידיעתו רק ר' יוחנן ס"ל בהא דלא כמונבז. אך בתוס' לא פי' כן. ויש לבאר דבריהם דכוונתם ששגג בלאו והזיד בקרבן וגם בכרת רק לא ידע האזהרה ובהא שפיר תירצו דלא מיקרי שב מידיעתו כיון שיודע חומר האיסור:

ומה שחילקו אח"כ בין כרת לסקילה משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד כו'. נ"ל דבאמת מה דאין חייבי כריתות מתכפרין בתשובה כדאיתא ביומא (פ"ו.) י"ל משום דתשובה עושה להחטא כשוגג והרי גם השוגג צריך עוד כפרת הקרבן. לכן שפיר מיקרי שב מידיעתו דהוא סבור שיועיל לו תשובה על הכרת כיון דלא ידע שיש בשגגתו קרבן א"כ שפיר זהו שב מידיעתו הגם שעכשיו עושה במזיד כיון שהי' פורש עצמו מהעבירה עי"ז שהי' יודע חיוב קרבן, משא"כ באיסורי סקילה אין תשובה מועיל בל"ז ושוב לא הוי שב מידיעתו ע"י ידיעת חיוב קרבן וכן לקמן גבי שבועת ביטוי נמי א"ש כיון דבלאו דלא תשא לא מהני בי' נמי חשובה [כדאמרינן התם ביומא משום] דכתיב לא ינקה ואפשר ג"כ הטעם משום דאית בי' קרבן ואיהו דלא ידע מקרבן סבר דמהני תשובה. גם חילוק השני שכתבו התוס' דאם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב. אינו מובן אם מצד דתרוייהו איתנייהו חמור הוא יותר א"כ גם בסקילה י"ל כן. לכן אפשר דאה"נ למונבז חייב בכה"ג תרוייהו כרת וקרבן כרת כיון דהזיד בכרת וקרבן על שגגת קרבן כמ"ש בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א) דלר"י בהזיד בלאו ושגג בכרת לוקה ומביא קרבן כן י"ל למונבז בהזיד בכרת ושגג בקרבן דחייב כרת וקרבן. וכעין זה בשבועות (ל"ז.) גבי שבועת הפקדון ע"ש], וכן י"ל המשך ברייתא דמונבז בסמוך שגג בזה ובזה זהו שוגג בלבד וחייב חטאת. הזיד בזה ובזה מזיד בלבד וחייב כרת. ויודע אני שמלאכה זו כו' חייב פי' שניהם כרת וקרבן, הגם דכולל נמי שם עוד בבא דשגג בשבת כו' שגג במלאכות כו' יש ליישב. ולכן א"ש דמיקרי שב מידיעתו משא"כ בסקילה פטור מקרבן בכה"ג דבתרי קטלא לא קטלינן לי' אפי' בדלא אתרו בי' כיון דאילו אתרו בי' פטור כדאי' בכתובות (ל"ה.) וגם בקרבן דבא לכפר נמי איכא למימר הכי כמ"ש התוס' בב"ק (ד':) בשם הריב"א גבי כופר אכן לדעת ר"י שם בתוס' לא שייך כאן קלב"מ ועי' מ"ש התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה ר"נ) דבקרבן לא אמרי' קלב"מ]:

בד"ה כגון שגג בכרת כו' וטעמא דר"י משום דלא כתיב לאו בהיקשא כו' אלא כרת ולהכי כו' ולא בעי מ"ט דר"י כו'. וקשה לדבריהם בסמוך בגמ' דפריך בשבועת ביטוי דאמרי' הכל מודים מאן ר"י פשיטא והא טובא קמ"ל כיון די"ל דהא דשגגת קרבן בלחוד לא מהני נשמע ג"כ מדכתי' תורה אחת כו' וכתי' בי' כרת אלמא דבא לכפר על שגגת כרת משא"כ שבועת ביטוי דאינה בכרת ואינו בכלל זה ההיקש מהני גם שגגת קרבן. ולולי דברי התוס' י"ל דמסברא אמרה ר"י דכל ששגג בכרת מיקרי שב מידיעתו. וחייב קרבן כיון דהקרבן אין בא אלא על דבר שזדונה כרת. וכמו כן י"ל למונבז דעיקר היקשא בא לפטור תינוק שנשבה. אלא דס"ל נמי דדי בכ"מ בשגגת קרבן ובהא ס"ל לר"י ור"ל נמי כוותי' לפטור תינוק שנשבה. אבל בהא דס"ל דשגגת קרבן סגי לא ס"ל כמונבז [וכן מבואר בפי' הר"ח ע"ש]. ובזה מיושב קושית התוס' בסוגיא זו לעיל ד"ה כ"ש שהוספת ולקמן ד"ה אמר קרא כו'. וכן מיושב מאי דלא אמרו ר"י ור"ל לעיל סתם הלכה כמונבז משום דלא ס"ל כוותי' אלא בחדא כנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמרי' אמר אביי כו' הכל מודים מאן ר"י ופי' רש"י דליכא למימר דאמונבז קאי ע"ש. ולהנ"ל י"ל משום דכר"י קיי"ל אבל כמונבז לא קיי"ל ואביי דקאמר הכל מודים מסתמא קאמר אליבא דהלכתא:

דף סט:

בגמרא רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי. נראה דנקט חומש במקום קרבן למונבז דבשגג בחומש גרידא נמי חשוב שוגג, מיהו לפי הסברא שכ' תוס' לעיל דקרבן לא אפשר בתשובה לפמ"ש לעיל לפרש דבריהם [דכיון דאיכא בשוגג חיוב קרבן לא מהני תשובה במזיד] לא יתכן הכא דודאי מהני תשובה במיתה בידי שמים. אבל אפשר דבתרומה כיון דיש חומש בששגג מה"ט לא מהני תשובה במזיד וגרע משאר חייבי מיתה בידי שמים וצ"ע:

שם בגמ' אמר ר"ה כו' מונה ששה ומשמר יום אחד. פי' רש"י מיום ששם אל לבו שכחתו. ואפשר דדוקא כשיודע שביום הקדום לא עשה מלאכה ולכן יכול לחשוב אותו היום לשבת:

שם בגמ' ואם הי' מכיר מקצת היום כו' עושה מלאכה כל היום כולו. לכאורה נראה דעושה בו פרנסת ששה ימים הנשארים ג"כ כיון דהיום ודאי איננו שבת, אך לפ"ז מאי מקשה פשיטא. ולכן י"ל דבאמת לכאורה קשה דהו"ל לתקן לברור ג' ימים לעשות מלאכה ובד' ימים ישבות ואז יהי' רוב מהימים בלי מלאכה. משא"כ השתא ממ"נ מחלל גם יום השבת. וע"כ צ"ל דמן התורה בל"ז אין איסור או משום דס' דאורייתא מה"ת לקולא כדעת הרמב"ם. או דכל יום תופסין שהוא מהרוב שהם ימי חול גם למ"ש המג"א (סי' שד"מ) דהוי קבוע מ"מ אינו אלא דרבנן כדין קבוע שאינו ניכר ולמ"ש התוס' בנזיר (י"ב.) גם מדרבנן לא הוי קבוע וכן משמע בירושלמי כאן]. רק מדרבנן בעלמא שתיקנו לעשות כן זכר להשבת. והאי קידושא ואבדלתא דהכא אפשר שאינם בשם ומלכות דהא ספק ברכות להקל [הגם דמסתימת לשון הפוס' ל"מ כן] וא"כ י"ל דגם במכיר מקצת היום נמי מותר בשאר הימים ג"כ. והנה מלשון רש"י שכתב שלא לפקוח נפש משמע דכדי פרנסתו היינו רק מצומצם שלא ימות ברעב ולכן א"ש מ"ש וההיא יומא לימות שא"י לצמצם מעט מעט משאר הימים לצורך השבת (וכן פי' הריטב"א ע"ש]:

שם בגמרא אר"נ אמר רב"א תרי קראי כתיבי כו' מתקיף לה רנב"י כו'. לכאורה הי' נראה דרנב"י היינו ר"נ עצמו רק מקודם אמר בשם רב"א ואח"כ מתקיף עלה. דאל"כ הו"ל למימר ורנב"י אמר ולא שייך לשון מתקיף לה, אך לשון פי' רש"י לא משמע כן אלא דר"נ סתם לאו היינו רנב"י ורנב"י חולק עליו. [אכן בגיטין (ל"א:) משמע מפי' רש"י דסתם ר"נ הוא רנב"י. וע"ש בתוס'. ובעירובין (מ"ג:) שהקשו ע"ז והוכיחו דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יעקב]. ויל"ד מאי אתקפתא דרנב"י דהרי צ"ל דהך קרא ושמרו בנ"י את השבת אע"ג דכתי' בלשון יחיד אי אפ"ל כן וכי שבת א' צריכין לשמור ולא יותר וע"כ לומר דהכוונה הוא בדרך כלל לשמור שיש שם שבת בעולם וא"כ היינו שמירה אחת לשבתות הרבה אבל שבתותי תשמורו היינו שמירה אחת לכל שבת:

דף ע.

בגמ' דתניא הבערה ללאו יצאת דברי ר"י. יל"ד דכמו כן נאמר לר"י בחריש ובקציר תשבות נמי יצאו שלא יהיו בכלל מלאכות, וצ"ל דלר"י לאו בשבת קאי רק לענין תוספת שביעית וכדומה כמ"ש רש"י למסקנא אליבא דר"נ:

בתוס' ד"ה יכול כו' ומיהו קשה לר"י דלקמן בהזורק משמע דהאי מנינא אתיא לחלק כו' ופי' בקונט' התם דהכי פריך כו' לכאורה קשה דשפיר פרכינן התם מהא דקאמר רבי אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני ואי גם אתולדה במקום אב חייב הרי יש יותר מל"ט וליכא נ"מ בהאי מנינא מידי, וכן יש לפרש דברי רש"י שם, הגם שכ' ומניינא למה לי ע"כ לדעת כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם א', קושטא דמילתא קאמר אבל גם בלא"ה קשה כנ"ל, אך אפשר דגם אם נאמר לרבי דמחייב אתולדה במקום אב מ"מ בשתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכמ"ש התוס' לקמן (ע"ה: ד"ה הרי) דאי לאו משנה יתירא הוי אמרינן הכי ע"ש], ולכן נ"מ במה שנאמרו בסיני להיות אבות ואותן שלא נאמרו הם תולדותיהן:

בא"ד ונראה לר"י דגריס כו' והשתא אי לאו לא תבערו ה"א דמנינא אתא למימר שאינו חייב עד שיעשה כל הל"ט כו', ולכאורה איך אפ"ל כן כיון דנתפרש חריש וקציר לחוד. וצ"ל דהייתי מכניס במקומם שני אבות אחרים שיהי' מיושב מנין ל"ט של אלה הדברים כו' (כיון דליכא למילף מינייהו לשאר מלאכות כמ"ש רש"י ותוס', משא"כ בהבערה דמצי למילף מיני' דגם בכל המלאכות חייב על אחת מהן לא אמרינן הכי]:

בא"ד אבל לגי' הספרים מאי קאמר לפי שנאמר כו' ונ"ל דמשום דבא למידרש הבערה לחלק ויותר הי' נראה לדרוש ללאו יצאת, רק משום דס"ל דאלה הדברים רמז לל"ט מלאכות א"כ הבערה בכלל ולא יצאת רק לחלק:

בד"ה הבערה ללאו יצאת, וא"ת והא איצטרך כו' משום סיפא דקרא דכתי' בכל מושבותיכם, ולכאורה י"ל דהו"ל למיכתב הך בכל מושבותיכם גבי לאו דמלאכה כל מלאכה ל"ת בכל מושבותיכם, [וכעין זה תי' התוס' ביבמות (ו:) ד"ה טעמא ע"ש], ואולי דשייך טפי בהבערה דמיתת ב"ד ע"י שריפה נמי היא, ובגליון הקשה למה לא הקשו התוס' גם למ"ד לחלק יצאת, ואפשר לומר דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה יכול וכן אי' ברש"י פ"ק דיבמות דפי' לחלק לאפוקי שלא יתחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ע"ש, ל"ק קושית התוס' דהגם דלגופי' איצטריך הך לא תבערו מ"מ ממילא נשמע דאסור לעשותה בשבת ובכלל כל העושה מלאכה יומת הוא ואפי' בעשאה בלבדה, ואין להקשות לפי' זה לפשוט דחייב נמי אמלאכה אחת ממקושש דאולי אפשר דהוראת שעה הוה [וכן תי' במזרחי פ' ויקהל, אך למ"ש רש"י לעיל (ו:) דחיוב סקילה בשבת ילפינן ממקושש ע"ש, ולא אמרי' דהוראת שעה הי' שוב גם חילוק מלאכות מצי למילף ממקושש], או י"ל דבמזיד ליכא ס"ד לפטור עד שיעשה כולם רק בשוגג סד"א לומר כן, [וכן פי' בחי' הרמב"ן והריטב"א] ע"ב בגמ' א"ל רבינא לר"א כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום כו', יל"ד לר"י לעיל דכל ששגג בכרת הגם דהזיד בלאו מיקרי שוגג, א"כ משכחת שפיר דפריש ממלאכות ולא משום שבת דהיינו שנתוודע לו שיש לאו אבל מהכרת עוד לא נתוודע לו. ושפיר פריש שאינו רוצה לעבור על הלאו, וכן אידך דכלום פריש ממלאכות אלא משום שבת י"ל נמי כשלא ידע כלל המלאכות והי' סבור שאיסור דרבנן יש בזה אבל לא ידע שזו מלאכה דאורייתא, וי"ל דהאיבעיא העלם זה וזה בידו היא כשע"י העלם כ"א בלבד נמי הי' עושה המלאכה אבל אי לא גרם המעשה אלא העלם דשבת בלבד פשיטא לגמ' דחייב רק אחת, וה"ה איפכא אי כל העשי' הי' בשביל העלם מלאכה ודאי חייב על כל מלאכה ומלאכה להכי לא מוקי האיבעיא בכה"ג:

ברש"י ד"ה מהו כו' וממתני' דהשוכח עיקר שבת כו' חדא שגגה היא כו', ולכאורה תמוה דמדאמרינן לקמן אא"ב העלם זה וזה חייב כו' מוכח דאפי' בהעלם איסור דשבת נמי מיבעיא לי' וכבר הקשו בתוס' כן, אכן נראה דכוונת רש"י ג"כ רק לאפוקי שוכח עיקר שבת דמתני' דלא ידע שם שבת כלל דחדא שגגה היא משום דלא שייך בי' העלם מלאכה כיון דא"י איסור מלאכה כלל משא"כ ביודע עיקר שבת דכתיב בי' ל"ת כל מלאכה אלא שהוא ע"ה ושוגג לומר דכל הל"ט מלאכות מותרות, ונהי דאנן חשבינן זאת להעלם שבת כיון דל"ת כל מלאכה קאי רק על הל"ט מלאכות שהוא סובר דלאו מלאכות הם ולא נשאר לו ידיעת שבת, מ"מ שפיר מיקרי העלם מלאכות ג"כ שהרי הוא טועה שיש מלאכות אחרות ולא אלו הל"ט, נמצא לפמ"ש מודה רש"י דבשוגג בכל הל"ט מלאכות מיקרי שפיר העלם זה וזה, ומה דסיים רש"י דהאי איבעיא מיירי בשכח שהיום שבת, היינו דלא נראה לרש"י לפרש דמיירי בשכח כל הל"ט מלאכות רק דשגג בג' או ד' מלאכות כנ"ל, וא"צ לדחוק כמ"ש התוס'. ואולי גם התוס' כוונו למ"ש דבל"ז תמוה טובא דבריהם שכ' דאי מדכרי לי' מידכר, ומה זה הלא העלם שבת בא מכח העלם ל"ט מלאכות א"כ מה מידכר לי' שייך. רק כוונתם כיון דיודע שכ' בתורה ל"ת מלאכה אלא שטועה וסובר שיש עוד מלאכה ואם ישאלו אותו הלא אסור היום במלאכה ויזכור דאמת כן הוא, וכשיתבונן דלא השאיר לו מלאכה שיהי' אסורה זולת אלו המלאכות ידע ממילא שאלו אסורים:

ברש"י ד"ה ונודע לו כלומר או על זו או ע"ז כו', אין לפרש כוונתו דאאידך לא נודע לו כלל אף אח"כ דהא פשיטא דאין חטאת מכפרת בלי ידיעה, רק כוונתו דאע"ג שלא נודע לו עליו עד ידיעתו מהקצירה וטחינה של שגגת מלאכות מ"מ נפטר בחטאת אחת, אבל צ"ע מנ"ל הא לרש"י ז"ל בפרט לישנא דכלומר שכתב דמשמע דאיכא הכרח לפרש כן, גם מ"ש בחי' הר"ן על דברי רש"י אלו דמיירי שנודע לו קודם שהפריש הקרבן צ"ע טובא דהא כתב רש"י בהדיא בדיבור שאח"ז דמיירי שהפריש מיד החטאת קודם שנודע על קו"ט השני' אך בדברי הגמ' יש לפרש כן כמ"ש התוס' בסוף ד"ה ונודע, אכן במהרש"א לקמן ד"ה בפרש"י בד"ה וחזר ונודע מבואר בכוונת רש"י כמ"ש בחי' הר"ן ע"ש, א"כ לכאורה דבריו נראין כסותרין זא"ז, אך לפמ"ש בפנ"י כאן לחלק בין הא דקו"ט ובין הא דאכל שני זיתי חלב, שוב אין צ"ל כמ"ש המהרש"א ודו"ק]:

בתוס' ד"ה אמר כו' והא דמהדר לי' הכא, לפוטרו משום דקסבר שגגת שבת עיקר כו' ולולי דבריהם נראה הטעם פשוט משום דכיון דהעלם שבת כולל כל המלאכות וזה ההעלם גורם לו שממילא יעשה כל המלאכות אמרינן דל על העלם פרטי דכל מלאכה ומלאכה דהעלם פרטי בטל לגבי העלם כללי כנ"ל:

בד"ה נודע לו פי' ר"ש כו' דבו תליא מילתא כו' כדאמר רבא בסמוך כו', ויש לחלק דשאני הכא דמאחר שנודע לו קצירה וטחינה שני' הוא מחויב קרבן על כ"א בפ"ע כדינו למה יוכל לפטור עצמו בחטאת אחת, אבל התם כיון שהאכילה האמצעית היתה בהעלמתו של הראשונה והשלישית. כשמביא עלי' הוא מביא על כל האיסור חלב שאכל, ולמ"ש התוס' דגרסי' כאן רבה צ"ל דגם בסמוך בהך דשני זיתי חלב גרסי' רבה ולהכי מקשינן מינה דהכא לית לי' לרבה גרירה אך מאי דמשני בתר דשמעה מאביי סברה דוחק הוא לומר דהדר בי' רבה בתר דשמעה מאביי תלמידו:

דף עא.

בגמ' מילתא דפשיטא לאביי ורבא כו' מיבעיא לי' לר' זירא כו' היינו ללישנא קמא דללישנא בתרא ר' ירמי' בעי לה ור"ז הא פשיט לי' דלא כאביי ורבא, ולכאורה קשה דהא הפשטן הוא מרא דשמעתא יותר מבעל הבעיין ולמה לא הביאו ראי' מר"א דפשיט בעיא דר"ז דהוא חולק ואומר דאין מצטרפין, ועי' במהר"ם ובפנ"י מ"ש בזה). וי"ל משום דס"ל לסתמא דגמ' דהלכה כאביי ורבא ואע"ג דאמרינן דמבעיא לי' לר"ז מ"מ ידוע דאין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי נקטי האי לישנא משא"כ אי הוי אמרי מילתא דפשיטא לאביי ורבא להאי גיסא פשיסא לר"א לאידך גיסא הי' אפ"ל דהלכה כוותי' דר"א:

עם בגמ' אנן אסיפא מתנינן לה כו' משני מינים כו', ויל"ד לפ"ז אמאי קרי לי' חומר במין א' מב' מינים כיון דתרוייהו מין אחד, ואין לומר דקרי להו ב' מינין משום דאחד צלי ואחד שלוק, דהא ברישא דקתני זה חומר ב' מינין הרבה ממין אחד משמע דשם עבירות חלוקות דוקא נקראו מינין הרבה:

בתום' ד"ה משני מינין אע"ג דלענין מלקות כו' הנה שם בע"ז אי' דילפינן לה מדכתיב ל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך כו' ולכאורה היינו דוקא לר"י דאית לי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל לר"ל דמותר מה"ת לא מיקרי תועבה מה"ת וכה"ג כ' בס' טה"ק בזבחים (ע"ח.) דלר"ל לא שייך לומר דהיתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור ג"כ הוא היתר. וא"כ הכא דהסוגיא אזלא אליבא דר"ל ליכא למימר כמ"ש התוסע, ואולי זה פירוש חזי לאצטרופי דאמר ר' יוחנן היינו לאיסור אחר מהא דכתיב בתורה ע"ז ל"ת כל תועבה וא"כ מוכח דח"ש אסור מה"ת, וצ"ל גם לר"ל דמ"מ כיון דהוא מין אסור הו"ל תועבה אע"ג שהוא אוכל פחות משיעור אבל המין מתועב:

פ"ב בתוס' וד"ה מאן דאמר כו' י"ל דר"ט לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בב' אשמות כו' לכאורה יש לפרש הטעם כמו דאמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא כמו כן הכא כיון שיש לו עכשיו עצה לצאת ידי הספק שמא יתוודע לו אח"כ צריך להביא מיד, אך לפ"ז אין מיושב הלשון מה לזה מביא ב' אשמות כו' דמשמע שהי' יכול לעשות כן אם ירצה גם י"ל דפטור להביא ולהתנות משום דהוי ספק ספיקא שמא לא יתוודע לעולם ואת"ל שיוודע שמא יתברר דשל חולין אכלא, לכן נראה לפרש הסעם דהוי כמו חולין לעזרה אם יביא ב' אשמות על חטא אחד (כדאי' בנזיר (כ"ט:) בזכר שכן איסור אחד ע"שא, וכיון שיש לו עצה להתנות למה יעשה כן וזה פי' דברי ר"ע מה לזה מביא ב' אשמות, ובהא פליג רע"ק וס"ל דיכול להביא ב' אשמות במעילה מרובה **ולפמ"ש רבינו המחבר בכריתות שם גם רש"י לא נתכוין אלא להוכיח דר"ט לא בעי ידיעה בתחלה אבל לא להוכיח מכאן דרע"ק פליג וס"ל דבעי ידיעה ע"ש, וכדאכתוב כאן בס' חפץ ה', ולכאו' דבריהם תמוהין מדברי רש"י לקמן בסמוך בד"ה במעשה כו' אבל בידיעה דקודם אפי' לרע"ק פלוגתא דר"י ור"ל היא כו' הרי דלרע"ק בעי ידיעה בתחילה, אך אפ"ל דנהי דממתני' דהכא ליכא הוכחה דרע"ק בעי ידיעה מ"מ ממתני' דהתם דקתני בא א' ואכל הראשונה כו' וזה מביא אשם תלוי דברי רע"ק מוכח דס"ל כר"י דאין שניהם מביאין אשם אחד בתנאי וע"כ משום דבעי ידיעה בתחילה כדס"ל לר"י כמ"ש הבעה"מ והרמב"ן כאן, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רע"ק לר"ע נראין דבריך במעילה מועטת לדבריו דר"ט קאמר ולי' לא ס"ל, א"כ י"ל דכן הוא כוונת רש"י לקמן, אבל ממתני' דהכא אין הוכחה היכי ס"ל לרע"ק כנ"ל הגם דבשטמ"ק בכריתות מפרש דרע"ק לא ס"ל כר"י ע"ש מ"מ י"ל כנ"ל בכוונת דברי רש"י:** אבל בהא דס"ל לר"ט דלא בעי ידיעה בתחילה מודה רע"ק:

דף עב.

בגמ' דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרה"מ יש לתמוה דמה לו להזכיר בכאן אתקפתא דרב המנונא דהא עיקר קושיתו אינו משום דרה"מ, והו"ל למימר דהפרשה עדיפא מידיעה וכמו דמספקינן לעיל לומר דלאחר הפרשה לכו"ע מחלקת, אך לפי' התוס' ניחא דעיקר התירוץ משום שהי' גם ידיעה בין חטא לחטא, ובלא זה לא הי' מועיל נמי הפרשה והיינו ממש דרב המנונא:

בתוס' ד"ה בעל כו' וא"ת לחייב ב' דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות כו' והרי אותה ידיעה גורמת כפרה, וי"ל דזה אינו נקרא ידיעה דצריכא לגוף חיוב הקרבן דהא הקרבן בל"ז מחויב, אלא דכ"ז שאינו יודע ליכא למימר דמחויב דלמי נאמר שיביא כיון שאינו יודע [וכמ"ש רש"י בשבועו' (ד') דידיעה בתרייתא לא בעי קרא דאי א"י שחטא אמאי מייתי קרבן וע"ש בתוס'] ומשום הכי לא חשיבא אותה ידיעה לחלק לחייב שתים:

דף עב:

ברש"י ד"ה מאהבה כו' כלומר שגג בהכי דסבור כו' מותר וקשה דא"כ היינו אומר מותר דלכו"ע חייב, ולולי דבריו יש לפרש שהי' שוגג בפני עצמו ולבד זה הי' אנוס מאהבה ומיראה, ובזה מכוון יותר לשון הגמ' במה דמדמה לה להעלם זה וזה בידו דהא דהכא ג"כ הוי ממש העלם זה וזה:

בתוס' ד"ה נתכוין פי' בקונט' כו' אבל לחתוך מחובר זה וכו' משמע דחייב לכו"ע, ולכאורה אינו מוכרח די"ל דנקט בכה"ג לרבותא דאביי דאפי' בנתכוין לתלוש וחתך מחובר מחייב ולעולם לרבא אף במתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור, וצ"ל דס"ל להתוס' כיון דהלכה כרבא יותר הו"ל לאשמעינן רבותא אליבי' אך שם בכריתות משמע דרבא ס"ל גם כן הא דשמואל:

ד"ה רבא אמר כו' וקשה לרשב"א כו' והכא פטור אפי' מאהבה, ולכאורה מסתבר לחלק דדוקא בהשתחואה פטור היכא שהי' מאהבה או מיראה ולא בשאר עבודות, והטעם דהשתחוי' וכריעה כיון שהיא מאהבה ומיראה לא הוי עבודה כלל אבל שאר עבודות כגון מזבח ומקטיר או אפי' זורק אבן למרקוליס וכה"ג דהיא מעשה עבודה שעושין דבר זה לע"ז והוא מעשה איסור מה דעביד עביד ומה לי מה שהי' ע"י איזה סיבה, אבל לא משמע כן בסנהדרין שם בעיקר פלוגתא דאביי ורבא ע"ש, וגם בהא דאמר רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם קאי נמי אהשתחואה ע"ש:

בא"ד וי"ל כדאמרי' במדרש ב' צורות הי' על לבו והיינו למ"ש לעיל בתי' הב' דאינו פטור אלא בע"ז שכל עיקרה אינה רק מאהבה ומיראה א"כ כיון שהי' ב' צורות שהי' ע"ז ממש אינו מועיל מה שאינו עובד רק מיראה, אך בעיקר קושי' התוס' י"ל דנהי דפטור לרבא אבל איסורא מיהא איכא ומשו"ה לא השתחוה מרדכי [ואע"ג דאינה ע"ז ממש מ"מ גם באביזרייהו דע"ז מחויב למסור נפשו, כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) או מחמיר על עצמו הי' לדעת הפוס' דאפי' היכא דמדינא יעבור ואל יהרג רשאי להחמיר על עצמו]:

דף עג.

במשנה אבות מלאכות כו' הבורר פי' רש"י פסולת בידיו, יל"ד דהא עיקר ברירה הוא בכלי בנפה וכברה כדמשמע בגמ' [ועי' ברע"ב שפי' בידיו או בכברה], וי"ל משום דבאמת קשה דהיינו זורה ומרקד ונהי דמתרצין בגמ' משום שהיו כולם במלאכת המשכן חשיב להו מ"מ מוסיף רש"י ז"ל לפרש דג"כ יש לחלק קצת דבורר הוא גם בידיו ואינך בכלי, מיהו לקמן (ע"ה:) פי' רש"י דלא דמי אהדדי דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח]:

שם במשנה הקורע ע"מ לתפור ב' תפירות, יש לעיין אם הי' קודם נקרע ג"כ מקום תפירה אחת וקרע עד תשלום ב' תפירות מהו, דיש להסתפק בהא דקתני במתני' ב' תפירות אי קאי על הקורע והיינו דצריך לקרוע מקום ב' תפירות או נימא דלא קאי אלא אהא דקתני ע"מ לתפור, ונראה דקאי אתרוייהו ולכך תני להו בסוף ולא מיד הקורע ב' תפירות ע"מ לתפור, וכן כ' במנ"ח בקונט' מוסך השבת (אות כ"ד) להוכיח כן מלשון הרמב"ם ע"ש]:

ברש"י ד"ה ע"מ לתפור כו' אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן, וקשה דהא בל"ז הטעם פטור משום מקלקל, ודוחק לומר דגם טעם דמקלקל פטור משום דלא הוי במשכן דמנ"ל הא דלא הוי במשכן [ובמקלקל היינו טעמא דפטור כדאי' בחגיגה (י:) משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש], ועוד הא קורע בחמתו דהוי מתקן חייב כדאי' לקמן (ק"ה:) והא לא הי' במשכן, וי"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא לענין אב מלאכה דלכך לא חשיב תנא דמתני' במנין האבות אלא ע"מ לתפור דכיון דלא הוי במשכן לא הוי אב. אבל גם שלא ע"מ לתפור אסור אף שלא הי' במשכן וחיובא נמי איכא משום תולדה, ועי' בתוס' הגרעק"א ז"ל שהביא דברי הב"י (סי' שי"ז) והקשה עליו כנ"ל ולא הזכיר דברי רש"י דהכא, ואולי גם כוונתו כנ"ל דבדברי רש"י כאן י"ל דשלא ע"מ לתפור הוי תולדה כנ"ל, אבל ע"ד הב"י שכ' דאינו חייב כל שאינו ע"מ לתפור אפי' היכא דלא הוי מקלקל קשה:

בתוס' ד"ה אלא כו' ומיהו עוד קשה דלוקמא כו' נרבע לזכר כו' והביא בהמה עליו כו', ונראה לתרץ לומר דרובע ונרבע בין בזכר בין בבהמה אינו אלא איסור אחד איסור שכיבה עם זכר או בהמה והוי כמו קצירה וקצירה דהכא כיון דמחד קרא נפקי אליבא דרע"ק כדאי' בסנהדרין (נ"ד:) וכן תי' במג"ש ע"ש]:

בד"ה העושה צ"ל כו' לכאורה כולהו י"ל לבד עושה שני בתי נירין וכותב, דבאורג אין זה שיעור האריגה אלא דכל היכא שאין בו ב' חוטין לא הוי אריגה כלל דכל אריגה הוא מה שמחבר שני חוטין יחד, וכן בפוצע יש לפרש שינתק ב' חוטין אחד מחבירו, וכן תופר כל שאינו תופר ב' תפירות לא מיקרי תפירה, [ובפחות מכן י"ל דאיסורא נמי ליכא משום חצי שיעור דהוי כמו עקירה בלא הנחה דליכא איסורא דאורייתא משום ח"ש כמ"ש המאירי לעיל (ג:) ע"ש משא"כ בכותב אות אחת]:

דף עג:

בגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא כו' והדר ליתני זורע, יש להקשות דילמא להכי תני זורע ברישא לאשמעינן דאף כשחורש לאחר הזריעה ג"כ חייב, הגם שאינו מועיל כלל לגידול הפירות דבלאו האי חרישה הי' צומח מ"מ חייב דגם העושה גומא בעפר תיחוח חייב משום חורש [כמ"ש התו' לעיל (ל"ט. ד"ה מפני), אכן לפמ"ש הפנ"י שם ובביצה (ח.) דבעפר תיחוח ליכא אלא איסור דרבנן ע"ש, א"ש הכא דכיון דכבר נחרש הוי תיחוח משא"כ בא"י דהוא קרקע קשה, ואפשר דגם לדעת התוס' בעפר תיחוח לא הוי אלא תולדה דחורש, א"כ במתני' דהכא דתני במנין האבות ע"כ צ"ל דבא"י קאי]:

שם בגמ' זומר וצריך לעצים חייב שתים כו' לכאורה משמע דדוקא לענין חיוב קצירת העצים צריך שיהי' צריך לעצים, אבל לענין חיוב נוטע לא בעי שיהי' צריך לכך מדלא קאמר ג"כ וצריך לזמור, וכן משמע בתוס' ד"ה זומר שפי' כן ומשו"ה הקשו מגמ' דסנהדרין דאמר לעקל בית הבד אני צריך ולא מחייב משום נוטע. אך תירוצם אין מובן מה שתי' דהתם מיירי בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך דא"כ מאי ס"ד דגמ' שם דאמר כהן וזמיר ור"ל השיב הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש, הלא לא הוי זומר כלל כיון דאינו מתקן האילן, לכן נראה יותר לפרש דדוקא אם צריך לזמור חייב משום נוטע ומשום הכי בסנהדרין דהי' צריך לעקל בית הבד ולא לזמירה לא מחייב משום נוטע, והא דלא אמר בהדיא וצריך לזמור משום דסתם זומר כך היא שמתקן האילן, וכן משמע מרש"י שפי' זומר להצמיח הגפן משמע דאי לאו הכי לא מחייב משום נוטע, [ועי' בחפץ ה' שהאריך בזה]:

שם בגמ' אר"פ האי מאן דשדא פיסא לדיקלא כו' ואחת משום מפרק כתבו התוס' בשם רש"י דמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו, ולפ"ז לאו דוקא בתמרים אלא בכל הפירות הדין כן [כמ"ש הרמב"ן והר"ן על זה דא"כ גם בבוצר ומוסק ליחייב תרתי] אמנם ברש"י שלפנינו אינו כן אלא מפני שמפרק התמרים מן המכבדות, ונמצא דחייב משום קוצר המכבדות מן האילן וכשנתלשו מן המכבדות חייב משום מפרק [וכן פי' ג"כ הרמב"ן והר"ן ע"ש], אך לפ"ז נמצא דגם כשיתלוש ענבים מן האשכול התלוש יתחייב משום מפרק אבל לפי' התוס' שיש על התמרים קליפה העליונה ניחא הכל דשפיר הוי מפרק מגידולו אוכל מתוך פסולת:

שם בגמ' אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך, ופרש"י ע"י זריקה אבל ביד או בכלי חייב, ולולי דבריו י"ל לפי' התוס' דלא מחייב כלל אפי' ביד ובכלי כשתולשין מן הקליפה באילן, משום דדרך הוא לתלוש ואח"כ לפרק מן הפסולת ולא לתלוש מיד מן הקליפה שעליו:

בתוס' ד"ה מכדי כו' לא שייך למידק בהא דקתני המכבה והמבעיר כו'. י"ל דהתם גם לאחר הכיבוי לפעמים מבעיר. אבל כאן קושי' הגמ' היא דלאחר הזריעה שוב א"צ לחרוש כלל אם לא בא"י א"כ לא שייך כלל למיתני חורש בתר זורע:

בד"ה משום בסוה"ד ועוד ראי' דבריש ב"ק קאמר ולר"א כו' ולא משני דלהכי קרי לי' אב דצריך להתרות אתולדה משום אב. ראי' זו אין מובן די"ל דהא בהא תליא דלר"א דמחייב אתולדה במקום אב ולא בטלה התולדה להאב שפיר א"צ להתרות אתולדה משום האב משא"כ לרבנן דלא מחייבי אתולדה במקום אב דבטלה לגבי אב ממילא עיקר היא האב וצריך להתרות אתולדה משום האב:

דף עד.

בגמ' אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, ופירש"י ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא. ותמוה דהא גם בורר ומרקד בכלל זורה היא ואפ"ה כיון דהוי במשכן חשיב לה הכי נמי ליחשוב כותש ויש לפרש זורה ובורר ומרקד כיון דסדורא דפת נינהו חשובה כל חד מלאכה בפני עצמה אבל כותש כיון דעני אוכל פתו בלא כתישה לא חשיב מלאכה בפני עצמה וכלל לה בהדי דש [עי' במהר"ם ובחפץ ה' פי' דברי רש"י דאכותש ודש חייב שתים. אכן בחי' הרמב"ן משמע בכוונת רש"י כנ"ל]:

שם בגמ' ת"ר היו לפניו מיני אוכלין כו' מאי קאמר כו' צ"ע דלמה לא מפרשי לה כך דאם יש לפניו מינין הרבה בורר ואוכל בורר ומניח היינו שנוטל מתוכם מה שיבוא לידו וכשעלה בידו אוכל אוכלו וכשעלה בידו פסולת מניח ואינו אוכל. ואינו בורר כלל כל אחד בפני עצמו אלא נוטל הכל וכשעלה בידו פסולת אינו אוכלה. והא דקתני סיפא לא יברור פי' שלא יטול הפסולת ממקצת אוכל ואח"כ יאכלנו ואם בירר חייב חטאת ואתי הכל כפשטא:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דהא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפ"ב דיומא כו' [וכ"כ בהגהת אשרי בסוף פרקין]. וקשה הניחא לטעמא דאיסור ח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי הכא נמי אסור מה"ט דיכול להצטרף עם עוד חצי גרגרות. אבל לטעמא דיליף מכל חלב י"ל דדוקא במידי דאכילה אסור ח"ש **כמ"ש בשו"ת ח"צ פ"ו) ובדגמ"ר. (סי' (סי' תמ"ב) הוכיח כן מדברי התוס' בשבועות (ט"ז:) ע"ש וכ"מ ברמב"ן ובחי' הר"ן לקמן (צ"ד:) שנסתפקו להתיר. להוציא לכרמלית פחות מכשיעור משום דלא הוי איסורא דאורייתא ע"ש אכן בהה"מ (פ"א מה' גניבה) מבואר דבשאר איסורין ח"ש אסור מה"ת. וכ"מ בר"ן בשבועות (פ"ג) ע"ש. אך בשבת יש להתיר מטעם אחר לפמ"ש הרשב"ם בב"ב (נ"ה:) דפחות מכשיעור לא הוי מלאכת מחשבת. אכן במאירי לעיל (ג:) מבואר דבכל מלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת לבד בעקירה בלי הנחה. וכן יש להוכיח מהא דאי' בכריתות (י"ב) דלר"ג דס"ל אין ידיעה לח"ש גבי שבת בכותב ב' אותיות בב' העלמות ה"ה באוכל חלב חצי זית וחזר ואכל אפי' הי' ידיעה בינתים ואי נימא דבשבת ח"ש מותר מה"ת א"כ לפמ"ש המאירי לעיל שם דמשו"ה קי"ל דיש ידיעה לח"ש מטעם דגם ח"ש הראשון הי' אסור י"ל דדוקא גבי שבת ס"ל לר"ג אין ידיעה לח"ש כיון שלא עשה איסור בהעלמה קמייתא משא"כ בחלב ואע"ג דהתם הסוגיא אזלא לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת גם בחלב מ"מ דוחק לומר דשינויא דרבינא שם אתיא דלא כהלכתא כיון דקיי"ל כר"י, ופי' בלח"מ (פכ"א מה"ש) דח"ש אסור בשבת מדכתי' וביוה'"ש תשבות. ולפ"ז לר"ל הומ"ל אפכא דאפי' לחכמים דס"ל יש ידיעה לח"ש דוקא בשבת דח"ש אסור ולא בחלב דח"ש מותר וצ"ע:** ומכאן אין ראי' דאפ"ל דמקשה דמדרבנן עכ"פ אסור:

שם בגמ' ולמחר לא יברור. קשה דנימא דבאמת מותר כיון דשרי לצורך אכילה לבו ביום ממילא שרי כל היום אפי' א"צ לדידי' משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי'. ונהי דעכ"פ לכתחילה אסור אף היכא דאמרי' הואיל מ"מ למה תני ואם בירר חייב חטאת [כמ"ש התוס' בפסחים (מ"ו:) דבשבת נימא הואיל וראוי לחולה שי"ב סכנה ותי' דהואיל דלא שכיח כלל לא אמרינן ע"ש. א"כ הכא די"ל הואיל דשכיח שפיר קשה כנ"ל. אך לפמ"ש רבינו המחבר זצ"ל במנחות (ס"ד.) דדוקא ביו"ט איכא למשרי משום הואיל ולא בשבת א"ש נמי הכא]:

בתוס' ד"ה מתקיף כו' פי' הקונטרס כו' ונראה לר"י כו' נראה מדבריו דמפרש דהא דקאמר ר"י בקנון ותמחוי לא יברור. אינו פי' על מה דתני בברייתא לא יברור דהברייתא קאי על נפה וכברה דלא יברור ואם בירר חייב אלא רב יוסף קאמר מסברא דנפשי' דבקנון ותמחוי נמי לא יברור ואם בירר פטור. ולפ"ז שפיר פריך רב המנונא כיון דנחת לפרושי דיני ברירה הי' לו לשנות בהדיא דין קנון ותמחוי אבל פשטא דגמ' משמע דר"י מפ' דהאי לא יברור דתני בברייתא קאי על קנון ותמחוי א"כ כבר תני דין קנון ותמחוי. לכן נראה דמשו"ה לא ניחא לי' לרש"י לפרש כפי' ר"י. ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי משני רב המנונא הא גם לדידי' קשה מידי אוכל מתוך פסולת קתני. י"ל דלשון בורר ואוכל משמע לי' שבורר האוכל מתוך פסולת ואוכלו:

דף עד:

בגמ' דשלקי לי' שבע זימנין כו' עי' ברש"י שהביא ג' פירושים ולולי דבריו יש לפרש שיש בהם יפות ורעות. והיפות צריכין בישול ז' פעמים. והרעות אי מבשלי להו הרבה פעמים מסריח ולכן כששולקין אותו איזה פעמים נוטלין הרעות מביניהם וזהו בורר מתוך פסולת שלהן וחייב ואפשר כן הוא כוונת הירושלמי כאן בעובדא דרבי אמי דהו"ל אורחין ואפיק קומיהון תורמיסין ופסיליין כו' דאתון מיכול קיסייא בסופא ע"ש]:

שם בגמ' אר"פ האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן ואע"ג דלא דמי לשאר טוחן דנוטל הקמח מתוך הקליפה. והכא הרי גם לאחר שנטחן הוא כמקודם ולא נשתנה מראיתו שפיר חייב דממשכן יליף והתם לא הוי טחינת חטים אלא טחינת סממנין. וג"כ לא נשתנה מראיהן אחר טחינה, [אכן ברש"י לקמן (קכח.) כ' האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן משמע דאינו טוחן ממש וכן ברמב"ם (פ"ז מה"ש ה' ה') וביראים (סי' ק"ב) מבואר דהוי תולדה דטוחן ואפשר משום דאינו טוחן ממש אלא מחתך אותם לחתיכות דקות. אבל לפי' הר"ח דעביד כעין כתישה הוי ממש טוחן חע"ג דלא נשתנה מראיהו כנ"ל]:

שם בגמ' אמר ר"א כו' האי מאן דשדא סיכתא לאתינא חייב משום מבשל. והא דלא מחייב ג"כ משום מכה בפטיש דגומר מלאכת היתד. משום דפירש"י לקמן בהא דאמרי' דמאן דעבד תנורא חייב שמונה דחיוב מכה בפטיש אינו אלא כשעושה בידים ולא כשנגמר מאליו בתנור. ולולי דבריו י"ל עוד דמכה בפטיש אינו חייב אלא היכא דמצד עצמו אינו מלאכה חייב משום דגומר הכלי אבל הכא דיש עלי' תורת מלאכה מצד עצמה משום מבשל לא מחייב משום מכה בפטיש. ובזה יתיישב ג"כ לקמן בהא דתנור. וכן משמע לקמן (ק"ב:) בפלוגתא דרב ושמואל במסתת ועושה נקב בלול ובמעייל שופתא בקופינא דמרא דלרב דמחייב משום בונה ליכא משום מכה בפטיש ע"ש. וכ"כ המאירי לקמן סו"פ הבונה ע"ש. וכ"מ ביראים (סי' ק"ב) דאפי' בכלי דפטור משום בונה מ"מ אין לחייב משום מכה בפטיש כיון שלא הי' נגמר מקודם אכן בלח"מ (פ"י מה"ש ה' י"ד) מפרש דלרב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש. וכן צ"ל לשיטת רש"י הנ"ל]:

שם בגמ' קשירה במשכן היכא הואי כו' קושרין ביתדות אוהלים כו' קושר ע"מ להתיר הוא, לכאורה מנ"ל הא דילמא הקשר הי' מתקיים תמיד רק כשנועצין היתדות בארץ היו תוחבין היתדות בתוך נקב שהי' בהקשר כעין עניבה גם יש להשקות למה לא יליף קשירה מן הציץ שהיו קושרין אותו עם הפתילים והתם לא הוי ע"מ להתיר דלעולם הי' כן והכהן הי' פושטו ולובשו כשהוא מקושר. והי' נראה לומר דקשירה לא שייך אלא כשמחבר שני חוטין יחד ע"י הקשירה וגם בקשירת היריעות ביתדות הי' בשני חוטין ביחד. אבל כשעושה בחוט א' בעצמו קשר לא מחייב, ולדעת הרמב"ן בפי' החומש (פ' תצוה) והרמב"ם (פ"ט מה' כה"מ) הי' רק פתיל אחד. וע"כ הי' קשר באותו הפתיל בסופו כדי שלא יצא מן הנקב ובכה"ג לא מחייב. ובזה הי' מיושב מה דקשה הא הוי קשירה במשכן כשתופר את היריעות דבכל תפירה צריכין לעשות קשר אחד בסוף החוט ובראש החוט וכדאמרי' לקמן בתפירה והוא שקשרן. ולמ"ש ניחא דבאותו חוט עצמו לא שייך קושר. אך הרמ"א (בסי' שי"ז ס"א) כ' בשם הסמ"ג דגם בחוט א' חייב משום קושר וצ"ל לדידי' דמציץ לא יליף דבגדי כהונה לא חשיב מלאכת המשכן וצ"ע עדיין מאי דלא יליף מתפירס היריעות דהוי קושר כנ"ל:

שם בגמ' שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. לכאורה מאי צידת חלזון הי' שם גבי מלאכת המשכן הלא נצטוו להביא תכלת וכל א' הביא מאשר נמצא בידו כדכתיב וכל א"נ אתו תכלת וגו' הביאו. [וגם לפמ"ש התוס' במנחות (מ"ב:) דבגדי כהונה בעינן צביעה לשמה. מ"מ קשה כיון דמבגדי כהונה לא ילפינן כמ"ש בסמוך. אלא ממלאכת המשכן דהיינו לצורך היריעות והפרוכת ולזה הביאו מן הנמצא בידם ולא היו צריכין לצידת חלזון]:

בתוס' ד"ה חביתא כו' פרש"י כו' אבל כשעושה כל הכלי חייב משום בונה כו' וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית כו' בזה י"ל דבונה היא דוקא כשמחבר איזה דברים ונעשה מזה בנין. אבל המנפח בכלי זכוכית דמחתיכה אחת כשמנפחו נעשה הבנין לא מחייב דלא הוי דומיא דבונה שהי' במשכן שהעמיד הרבה קרשים יחד. אבל עדיין צ"ע מהא דאמרינן התם בפ' הבונה במסתת ובעושה נקב בלול של תרנגולים דחייב משום בונה ע"ש. אכן לפי' היראים שהביא בהגהת מרדכי שם דהא דאמר רב משום בונה לא לחייב משום בונה אלא לפטור משום מכה בפטיש ע"ש לק"מ קושי' התוס' די"ל כנ"ל. אבל בדברי התוס' כאן ולקמן מוכח שהי' להם גירסת הגמ' רב אמר חייב משום בונה ולפ"ז הקשו שפיר].

דף עה.

בגמ' המותח חוט של תפירה בשבת חייב. ונראה דעכ"פ צריך שיקשור ג"כ דלא עדיף מגוף עיקר התפירה דבעי נמי קשירה ואי לאו הכי לא מחייב. וכן הוא כוונת המאירי ע"ש אך לשונו צריך תיקון]:

שם בגמ' והיודע לחשב כו' אסור לספר הימנו. לכאורה דוקא אם הוא פנוי מתלמיד תורה דאל"כ ת"ת עדיף. (וכן משמע במד"ר פ' נצבים בפסוק לא בשמים הוא בו' אין התורה מצוי' באסטרלוגין שאומנתן בשמים כו' לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה]. ואולי י"ל כיון דמצוה הוא צריך לבטל מלימודו כמו בכל המצות:

שם בגמ' תסתיים דרב דאמר גרופי כו' דאי ס"ד חרשי הכתיב לא תלמד כו'. ותמוה מאין מוכח מכאן דלומד להבין ולהורות מחרשי עצמו. ויש לפרש דה"ק כיון דמותר ללמוד ולהורות א"כ אין לגנות את החרשי דילמא גם הוא למד כדי להורות. ויותר נראה דמוכח מדכתיב קודם האי קרא תמים תהי' וגו' כי הגוים האלה וגו' ובתרי' כתיב לא תלמד לעשות. דמשמע דלא תלמד מהם כדי לעשות אבל אתה למד מהם כדי להורות הרי דשרי ללמוד מן החרשי:

שם בגמ' ת"ר הצד חלזון והפוצעו כו' וליחייב נמי משום נטילת נשמה כו'. קצת קשה דילמא הכי פי' הצד חלזון או הפוצעו חייב אחת, והפוצעו חייב באמת משום נטילת נשמה. והא קמ"ל דהצד אין חייב משום נטילת נשמה דלא נימא דחייב ג"כ משום נטילת נשמה כמ"ש התוס' והפוצע אינו חייב משום דש, ור"י פליג אפציעה ומחייב שתים משום דש ומשום נטילת נשמה:

שם בגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. לכאורה קשה מכאן למ"ש התוס' ביומא (ל"ד:) ד"ה הני דלר"ש אפי' במידי דהוי פ"ר גבי שבת ליכא אלא איסורא בעלמא ואין חייב עלי' ע"ש. וכ"מ בלח"מ (פ"ב מה' עיוה"כ) ועי' בשעה"מ (פי"ב מה"ש) שהשיג עליו] דא"כ מאי מקשינן הכא, אך י"ל דהטעם דאין חייב בפ"ר באיסור שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והכא הרי כ' התוס' ד"ה מתעסק דלא בעינן כאן מלאכת מחשבת דהואיל ומקלקל בתבורה חייב מתעסק נמי חייב ודינו כמו בשאר איסורין שבתורה להכי בפ"ר חייב. ואפשר דמ"ש התוס' ביומא דבפ"ר אינו אלא איסורא בעלמא היינו היכא דלא ניחא לי' כנראה שם בדבריהם. א"כ א"ש הכא לס"ד דגמ' דס"ל דיש תיקון במיתת החלזון כמ"ש התוס':

ד'"ה וליחייב ובכה"ג שפיר חייב היכא דהוי פ"ר וכן מבואר בתוס' לקמן (צ"ה.) ד"ה המכבד דהיכי דהוי פ"ר חייב חטאת וע"ש במהרש"א]:

שם בגמ' שוחט משום מאי חייב. ופרש"י דלא הוי במשכן דעורות אלים מאדמים בחניקה סגי. ואין מובן דמ"מ הריגת בעלי חיים הי' במשכן אע"ג שהי' ע"י חניקה מלאכה היא. וכמ"ש במאירי דגם בנוחר ומעקר חייב משום נטילת נשמה ולאו דוקא שוחט ה"ה דחונק חייב], ולולי דבריו הי' נראה לפרש דשפיר הי' במשכן. ומ"מ בעי משום מאי חייב לידע אם יש בו עוד איסור צביעה:

בתוס' ד"ה טפי כו' ורש"י פי' כו' ותימא דבספ"ק דחגיגה כו'. לכאורה תמוהין דבריהם אמאי לא ניחא להו כאן בפי' רש"י דטפי ניחא לי' שאינו רוצה שימות ולא ניחא לי' בהכי, דלפי' זה מיושב מה שהניחו בתימא די"ל דלעולם בעלמא כל היכא דלא איכפת לי' לא הוי פ"ר ופטור דהא בעינן מלאכת מחשבת. ומשו"ה במורד זרדין פטור כיון דלא איכפת לי', והכא כיון דלא בעינן מלאכת מחשבת בחבורה צריך רש"י לפרש משום דניחא לי' יותר שיחי' דמה דלא איכפת לי' אינו פוטר אותו כיון דלא. בעי מלאכת מחשבת וצ"ע:

והנה שיטת התוס' היא דהיכא דניחא לי' מודה ר"ש בפ"ר דכיון דניחא לי' הוי צל"ג והיכא דלא ניחא לי' וא"צ לגופה גם בפ"ר פטור לר"ש מצד מלאכה שאצ"ל. אמנם גוף הסברא צ"ע להיות נקרא צריך לגופי' משום דניחא לי' אע"ג דאין מתכוין, אך לכאורה דבריהם מוכרחים דאל"כ קשה בכל פ"ר דמודה ר"ש ואמאי הלא א"צ לגופה היא והי' נלפע"ד דבכל דשא"מ נקרא צריך לגופה, למשל מטה כסא וספסל במקום דהוי פ"ר כגון בגדולים שפיר גוף הגומא והחלל נצרך לו [דבהאי חריץ גורר ומעביר את הכסא והספסל]. ואף דכל הצורך של החריץ בא לו ע"י הגרירה מאי בכך מ"מ נקרא צריך לגוף המלאכה. אבל בחופר גומא וא"צ לחללה אלא לעפרה הוי אצ"ל. וכמו כן במכבה וא"צ לפחם נהי דצריך הוא להסיר האור מ"מ כיבוי האור א"צ ונקרא א"צ לגופה מה שאין כן בגורר צריך הוא החלל של הגומא להעביר דרך שם הכסא וספסל. ונמצא לפ"ז אה"נ דבא"מ והוי פ"ר אלא דא"צ לגופה לא מודי ר"ש כלל. [וגם בחותך ראש עוף כדי לצחק את הקטן פטור מה"ט שא"צ להריגת העוף כמ"ש הכפ"ת בסוכה (ל"ג:) דהא דאמרו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות דרך משל נאמר ע"ש]. והא דאמרינן לקמן (ק"ג.) דבתולש עולשין ומזרד זרדין ומשווה גומות דמודה ר"ש בפ"ר אף דא"צ לגופה. נלע"ד דלאו אליבא דר"ש אמרו כן אלא דאביי ורבא פי' טעם הברייתא הנ"ל דמותר משום דלא מכוין דבזה קיי"ל כר"ש וע"ז פרכינן הא מודה ר"ש בפ"ר דנהי דלר"ש גופי' מותר משום דא"צ לגופה הא אנן בהא לא קיי"ל כר"ש. כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה"ש) במלאכה שאצ"ל כר"י וכ"מ בטור חו"מ (סי' תכ"ד). אכן לעיל (ג'.) בתוס' ובטור או"ח (סי' רע"ח) פסקו כר"ש ועי' במג"א שם]. אבל סוגיא דהכא קאי לר"ש גופי' בר פלוגתא דר"י להכי שפיר מותר מטעם א"צ לגופה כנ"ל:

ובהכי נ"ל ליישב ג"כ סוגיא דגמ' בהא דנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק לעיל (נ':) וברש"י שם מבואר הטעם משום דהוי פ"ר וכ"כ הרע"ב בנזיר (פ"ו מ"ג) ותמוה דהתם בנזיר (מ"ב.) מפרש רבה הטעם דאסור בסורק משום שמתכוין לתלוש נימין המדולדלות ע"ש וכבר כתבנו לעיל מזה. ולמ"ש י"ל בפשיטות דרבה שם בעי לאוקמא מתני' אליבא דר"ש גופי' דס"ל דמשאל"ג פטור וא"כ נהי דהוי פ"ר מ"מ הא הוי מלאכה שא"צ לגופה [ואע"ג דבכל איסורין לבד משבת אין להתיר משום שאצל"ג כמ"ש התוס' לעיל (מ"ב.) ובזבחים (צ"ב.) מ"מ בדשא"מ אין לאסור משום פ"ר היכא דאצל"ג. לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר אפי' בשאר איסורין כמ"ש במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ') בשם מהר"ל מפראג ע'"ש]. אבל לדידן דבמלאכה שא"צ לגופה לא קיי"ל כר"ש שפיר כ' רש"י ורע"ב הטעם דהוי פ"ר כנ"ל. דכיון דמלאכה שאצל"ג הוי מלאכת מחשבת להפוס' כר"י ממילא גם היכא דאינו מתכוין אסור משום פ"ר דלדידי' לא מהני מה דלא ניחא לי' כנ"ל]:

דף עה:

בגמ' אמר ר"א ואפי' רבה בדר"ה לא אמר אלא דבעי לאורחא כו'. לכאורה למאי נ"מ אמרה ר"א כיון דהלכה כרבא [כמ"ש הרמב"ם, (פי"א מה"ש ה"ה) ועי' בתוי"ט לקמן (פי"ד מ"ב) שהוכיח מכאן דר"א ס"ל כרבה ברי' דר"ה] וי"ל דאגב אורחין שמעינן מיני' דבמידי דשייך עיבוד בעי מליחה כדבעי לאורחא ולא סגי במליחה כל דהו. אי נמי כיון דמ"מ אסור הוא אפי' לרבא כמ"ש התוס' וקמ"ל דדוקא כדבעי לאורחא אסור. [כמ"ש התוס' בחולין (קי"ב.) בשם הר"י ישראל דבפחות מהכי חשיב עדיין נאכל מחמת מלחו ולא הוי נמי כרותח. אך למסקנת התוס' שם דמליחה לקדירה נמי הוי כרותח נראה דאסור בשבת מדרבנן. וכ"מ בתוס' בחולין (י"ד.) ובר"ן שם להדיא, וכ"מ בתוס' יו"ט במנחות (פי"א מ"ז). אך אפ"ל דהתם לאו משום עיבוד אסור אלא משום דאסור לאכלו בלא מליחה משו"ה אסור למלוח דהוי כמתקן מנא]:

שם בגמ' ת"ר כו' מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב. צ"ע במוחק מקום הראוי לב' אותיות אבל דעתו הי' לכתוב רק אות אחת. דלכאורה י"ל דמקום הראוי לב' אותיות מחשיבו מלאכה. ותיקון הוי ע"י שרוצה לכתוב אות אחת כי גם אחת תיקון הוא ומה בכך דלגבי התיקון אינו כשיעור. [ והא דקתני במתני' המוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות לאו דוקא שיהי' בדעתו לכתוב ב"א אלא שיהי' אפשר לו לכתוב ב"א] וצ"ע. גם צ"ע בהי' מקום לכתוב אחת ומחק בצידה אות כדי שיוכל לכתוב ב' אותיות אי חייב בזה:

דף עו:

בגמ' אמר אביי שכן עני כו' ואין מובן למה לענין הוצאה אינו כן מהאי טעמא, ונראה דנהי דאורחי' דעני לאכול כך מ"מ הסובין עצמם אינם מזון דמורסן וסובין לא הוי מאכל כלל (כדאיתא בתרומות (פי"א מ"ה) דמורסן וסובין של תרומה שאין בהן קמח מותרין לזרים, אכן בתוספתא דמכילתין (פ"ט) תניא דמוציא מורסן לאכילה שיעורו כגרוגרות משמע דאם מחשב עליהם לאכילה הוי מאכל וצ"ע], ולפ"ז הי' נראה לכאורה דגם באכילת איסור אינו לוקה, אלא בכזית בלי הסובין ומורסן, וכמו כן במצה אין מצרפין המורסן לכזית, אכן במג"א (סי' תנ"ד) משמע דס"ל בפשיטות דמצרפין המורסן כ"ז שלא נטלו מתוכן ע"ש, וא"י מנ"ל הא דברמב"ם ושאר פוסקים שם כתבו רק דיוצאין בפת מורסן ומ"מ י"ל דצריך כזית לבד המורסן, אך דעת המג"א רחבה מדעתי הקלה:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה