אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה

פרק במה בהמה

דף נז.

יש לעיין למה הקדים התנא פרק במה בהמה לפ' במה אשה (וכן הקשה הפנ"י לעיל בר"פ במה בהמה ע"ש]. וי"ל משום דבהמה אסורה לצאת בהרבה דברים משום דהוי משאוי לה. א"כ הוי איסור דאורייתא. וממילא יש לאסור גם כן לצאת ע"ש עם חשיכה שמא תצא משתחשך. אבל במה אשה עיקר הפרק היא להשמיענו איזו תכשיטים שאין יוצאין ובתכשיטין טעם האיסור משום גזירה דלמא שלפא ומחויא ואסור מדרבנן. וכיון שכן אין לגזור ע"ש עם חשיכה כיון דכשתחשך נמי אינו אלא איסור מדרבנן. נמצא דאיסור בהמה קודם בזמן לאסור האשה ומשו"ה הקדימו התנא. מיהו אין נראה לאסור בבהמה לצאת בע"ש עם חשיכה. אלא משום דשביתת בהמתו היא איסור דאורייתא אקדמי' או משום דזוטרן מילייהו קדים תני להו כדאמרינן בכמה דוכתי הכי:

שם בגמ' בעא מיני' ר"כ מרב תיכי חלילתא מהו. לולי פי' רש"י הי' נראה לפרש דאין הבעיא לענין חציצה דודאי לא הוי חציצה כיון דעייל בהו מיא. אלא משום דמסתמא הנשים מסירין אותם בשעת טבילה כדי שלא יתקלקלו ולהכי יהיו אסורין לצאת בהן וכן פי' בחי'. הר"ן בשם הרא"ה] וע"ז פשיט לי' מהא דחזינן דלא קפדי, ולחד לישנא פשיט לי' דכ"ש ארוג לא גזור דמשמע דחכמים לא גזרו בשבת אלא דוקא בהנך דאסור לטבול בהם. דבזה היא בהולה להסירו ואתיא לאתויי אבל במה שמן הדין מותר לטבול בהם אפי' אי אינהו קפדי להסירן לא גזרו בזה הגם כי הטעם דחוק מ"מ לפי' רש"י נמי קשה הטעם. ולפרש"י צ"ע הלשון כ"ש ארוג לא גזרו דהו"ל למימר דאינו חציצה [ובחי' הר"ן תי' דמשו"ה נקט לשון לא גזרו משום זוג שבכסותו לקמן (נ"ח.) דקמ"ל נמי דל"ג דלמא מיפסק ע"ש. וא"י למה נדחק בזה דלפמ"ש הר"ן כפי' הנ"ל בפשיטות ניחא לשון לא גזרו כנ"ל]:

שם בגמ' אלא אר"י היינו טעמא דר"ה כו', בתוס' נתקשו בלשון אלא, וי"ל משום דמפרש טעם אחר לדברי ר"ה משום שאין חונקת עצמה, ולפ"ז אם באמת חנקה עצמה בחוזק חוצצת אבל לס"ד דס"ל דע"ג רך אינו חוצץ לעולם אין חוצצין שייך לשון אלא כיון דאיכא נ"מ לדינא:

בתוס' ד"ה השתא כו' דהא לר"י חוטי. צמר אין חוצצין כו' לא הבנתי דבריהם מאי שייטא דר"י הכא, הלא ר"י טעמא אחרינא אית לי' דכל היכא דעייל בי' מיא אינה חציצה אפי' כשהיא דחוק וא"י המים לכנוס בין חוטין לצואר מ"מ החוטים עצמם מלאים מים, אבל לדברי הת"ק שפיר איכא לחלק בין רך לקשה, וכן משמע מהא דמתקיף ר"י למעוטי מאי כו' דלכאורה קשה דהא י"ל דר"ה קאי לר' יהודה דאמר של צמר אין חוצצין ולזה קאמר ר"ה דוקא שבראשי הבנות אבל דצואר חוצץ דרך ע"ג רך חוצץ אלא ודאי דלר"י אפי' כשהוא דחוק אינו חוצץ כנ"ל, וצ"ל דלא משמע לי' לרב יוסף דר"ה אמר לפרש דברי ר' יהודה כיון דלא קיי"ל כוותי' [וכ"כ בחי' הר"ן דמסתמא ר"ה את"ק קאי ע"ש]:

דף נז:

בגמרא הכא בקטלא עסקינן כו', עי' ברש"י ובתוס' מ"ש מ"ט לא אסרי' הכא ג"כ משום דילמא שלפה ומחויא כמו במתני', ועוד נראה לולי דבריהם דאין זו הקטלא דמתני' דלקמן (נ"ט:) דמפרש מנקסא פארי דשם הוא תכשיט כמ"ש שם רש"י שהיא של כסף וזהב, אבל כאן הוא רק רצועה רחבה שאינה חונקת כדפירש"י, וזו הרצועה הוא במקום שעושין שם הקטלא ונקרא חבק אבל אינו הקטלא שהיא תכשיט כנ"ל, [וכעין זה כ' הרשב"א בשם התוס' ע"ש]

שם בגמרא איתמר אר"נ א"ש מודים חכמים לר"י בחוטי שער, נראה דצ"ל הגי' אתמר נמי ראי' לאביי, וא"ל לגי' ס"א הכתוב על הגליון, ומאי דאמרינן תניא נמי הכי כו' ולא אמרי' תיובתא דר' יוסף נראה די"ל דהברייתא פליג עם המשנה, כיון דפשטא דמתני' משמע דת"ק סבר אף בשל שער דחוצץ, וכ"נ מדברי הרמב"ם בפי' המשניות במקואות שם שכ' דהלכה כר"י בחוטי שער, משמע ג"כ דסבר דלא אידחי דברי ר"י דפליגי ת"ק ור"י גם בשער, [אך צ"ע מ"ט לא מפרש כאביי ורנב"י ור"נ א"ש דפליגי, אר"י וס"ל דמודים חכמים בחוטי שער, וכמו שפי' הר"ש והרע"ב שם]:

שם בגמ' מאי טוטפת אר"י חומרתא דקסיפתא מתקיף לה אביי מ"ש מקמיע מומחה כו' תנ"ה כו' לכאורה נראה דלר"י הוי האיסור משום משאוי כמו קמיע שאינו מומחה, אך לפ"ז קשה מאי פריך אביי דלמא איירי ברפואה שאינו מומחה וי"ל קצת משום דסתמא קתני, אך איפכא קשה מנ"ל הא גופא לאביי דילמא טעמא דר"י משום דאתי לאתויי וא"כ ל"ק מקמיע לכך נראה דכן הוא סיגנון הגמ' דר"י ס"ל דחומרתא דקטיפתא שייך בי' חששא דשלפא ומחויא ואתי לאתויי כיון שמרפא הוי כמו תכשיט דאינו משוי ואסור מהאי טעמא, וע"ז הקשה אביי כמו דקמיע לא חשיב תכשיט אף שמרפא לענין זה לחוש דיבוא להראותו מדמותר לצאת בקמיע מומחה, א"כ ה"ה הא, ואין לומר דאיירי הכא באינו מומחה דא"כ גם תפורין ליתסר משום משאוי ותנא דמתני' דוקא באין תפורין אוסר, וכ"מ בתוס' דאי הוי ס"ל דלר"י הטעם משום משאוי א"כ א"ש הראי' מברייתא דמתיר בקבועין בסבכה דמשום משאוי מה בכך דקבועין בה, ומדנדחקו התוס' בזה משמע דס"ל דלאו משום משאוי היא כנ"ל, אבל עדיין קשה דילמא הא דמותר בקמיע מומחה דוקא באיש אבל באשה אסור משום חשש דלמא שריא לה לצורך טבילה ומייתי לה, דהרי התוס' הקשו לעיל ד"ה במה אשה דבכל המלבושים ניחוש הכי ותי' דמיד כשטובלת אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שתלבישם, ובקמיע לא שייך זה דהא אינו מלבוש ומשו"ה אסור, ואולי קים להו דחומרתא דקטיפתא המים באים בהן וא"צ להסיר בשעת טבילה, [גם י"ל דאי משום חשש טבילה אוסר תנא דמתני' הו"ל למיתני הא דטוטפת קמי הא דקתני ולא תטבול בהן]:

שם בגמרא א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר, נראה דמסתבר הכי משום דדוחק הוא לאוקמא מתני' בשפחה דוקא דסתם אשה קתני, ומאי דקאמר ותניא נמי הכי כו', הגם די"ל דמתני' אתיא כרשב"א דכיפה של צמר שרי, ומתני מיירי בכבלא דעבדא מ"מ מסתבר דמסתמא אתיא כת"ק, ותו דכיון דמצינו בברייתא דהתנא קרי כיפה של צמר כבול ל"ל להוסיף דכבלא דעבדא נמי נקרא כבול, אבל שמואל דקאמר לקמן כבלא דעבדא תנן נראה דס"ל דמתני' רשב"א היא, ואפשר זה כוונת רש"י בד"ה ושמואל אמר כבול דמתני' ע"ש, משום דשמואל נמי ידע הברייתא אלא דמתני' כרשב"א אתיא כנ"ל:

בתוס' ד"ה אי כבלא כו' בסוף הדיבור ולקמן דפי' רש"י כו' קשה לר"י כו', אפשר ליישב שיטת רש"י דהא דתני לקמן בכבול ופאה נכרית לחצר, הך לחצר קאי רק על פאה נכרית אבל כבול דהיינו כיפה של צמר אפי' לר"ה מותר למ"ד הכא דכבלא דעבדא תנן כנ"ל, [ואע"ג דבהדיא פי' רש"י לקמן דלחצר קאי נמי אכבול, היינו למאי דקיי"ל דכבול הוא כיפה של צמר וכן תי' המג"ש], עוד י"ל דהא דתנן לקמן בכבול לחצר רבותא היא דאפי' בחצר דאינה בושה כ"כ להסיר השבכה מ"מ מותר וכ"ש בר"ה, והיינו בחצר שאינו מעורבת דשייך חשש שלפא ומחויא מ"מ מותר כנ"ל דכיון דליכא למיגזר לר"ה גם לחצר לא גזרו:

דף נח.

בגמרא ומי אמר שמואל הכי והא"ש יוצא העבד כו' ולא בחותם שבכסותו יש לפרש דמקשה מדאמר סתם ולא בחותם שבכסותו משמע דאסור לצאת אפי' לחצר ובמתני' תנן ולא בכבול לר"ה משמע דבחצר מותר, ובזה מיושב קושי' התוס' דלוקים מתני' בחותם שבכסותו דעיקר הקושיא היא מחותם שבכסותו כנ"ל, ומיושב נמי מה דתמוה לכאורה דמקשה אדשמואל דאמר כבלא דעבדא תנן, והלא אפי' אי אמר כיפה של צמר נמי קשה דאמרי' לעיל דכ"ש כבלא דעבדא כמ"ש במהרש"א ולהנ"ל ניחא דאי מתני' בכיפה של צמר י"ל דכבלא דעבדא דהוא חותם שבכסותו אסור גם בחצר:

שם בגמרא ולא תצא בהמה כו' ולא בזוג כו' פי' רש"י משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, וכ' בתוס' אבל לא משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי [ועי' מ"ש במהרש"א משום דמיירי באריג וכמ"ש התוס' לעיל (נ"ד:) ע"ש, אך התוס' כאן כתבו בסתם דל"ג דלמא מיפסיק], ולכאורה הי' נראה הטעם דדוקא בעבד חיישינן כיון דבהיל ומחמת יראה אתי לאתויי אבל לא בבעלים, ובהכי הי' מיושב קושי' התוס' מהא דבני מלכים יוצאין בזגין, אך ז"א דלעיל (נ"ד.) גבי ולא יצא הגמל במטולטלת נמי חיישינן דמיפסק ואתי לאתויי, ולכן נראה דזוג שתולין בבהמה נוהגין לקשור הרבה בחוזק משום דלפעמים הולכת בעצמה ואי מיפסיק תאבד הזוג, משא"כ בגמל במטולטלת אי אפשר לקשור בחוזק בזנבו אם לא בזנבו ובחוטרתו ובכה"ג באמת מותר כדלעיל ע"ש,, אבל עבד דבר דעת הוא אין קושרין החותם או הזוג כל כך וחיישינן דילמא מיפסיק

בתוס' ד"ה אע"פ שחיברו כו' לולי דבריהם הי' נראה דטומאת מדרס שאני דאמרי' בי' עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שעשאו לוילון או נתנו לספר ואינו מיוחד למדרס סגי בהכי אפי' בלי מעשה **וכ"מ מדברי הרמב"ם בה' כלים (פכ"ג ה"י) כמ"ש בשו"ת הרדב"ז שהביא המל"מ שם, ומה שהשיג עליו המ"ל דאשתמיטתי' דברי התוס' בפ"ד דחולין, לא ידעתי היכן כתבו כן בחולין, אכן במנחות (כ"ד:)

מפורש בתוס' דגם בסדין בעי שינוי מעשה כדאי' בכלים (פ"כ מ"ו) מאימתי טהרתה כו' ובה"א משיקשור, אבל אינו מוכרח די"ל דקשירת הלולאות צריך כדי לתקן הסדין שיהי' ראוי לתלותו ולא משום דבעי שינוי מעשה:** אע"ג דמעיקרא הי' מיוחד למדרס מ"מ עתה דינו כסאה ותרקב לקמן (נ"ט) אבל בטומאת מת דל"א בי' עמוד ונעשה מלאכתינו שפיר במחשבה גרידא לא נטהר כנ"ל וצ"ע לדינא:

דף נח:

בגמרא ורמינהי זוג של בהמה טמאה כו', קצת קשה למאי נפקא מינה מביא סיפא דברייתא של דלת וכו' דהקושיא היא מרישא לחוד וקתני זוג של בהמה טמאה:

שם בגמרא א מה נפשך אי מנא הוא כו' פי' רש"י דתכשיט חשיב לי' נראה דהוכרח לפרש כן דאי מנא ממש קאמר מאי פריך הלא י"ל דשפיר מנא הוא רק בדלית לי עינבל הוי גולמי כלי מתכות כיון דעתיד לעשות עינבל וטהור, [דלא גרע מכלי העתיד לשבץ לכרכב דטהור בכלי מתכות כדאי' בחולין (כ"ה:) משום דאין משתמשין בהם עד שיגמרו ע"ש] לכך פיר"שי דבס"ד לא ידע שום טעם להיות כלי רק מצד תכשיט ובלא העינבל נמי הוי תכשיט כנ"ל, (וי"ל דבתכשיט גם גולמי תכשיט טמאין אם ראוי להתקשט בו כמו שהיא]:

שם בגמרא מנין למשמיע קול בכלי מתכות כו' שנאמר כל דבר וגו', אע"ג דהתם מיירי בכלי הראוי להשתמש דכתי' אשר יבוא באש שמשתמשין בו אצל האש, מ"מ מיתורא דדבר מוכח דבכלי שיש לו עינבל נמי מיירי ולהגעלה אין דיבור מעלה ומוריד כמ"ש התוס' וע"כ אתי לרבות לענין טומאה [וכ"כ בחי' הר"ן]:

שם בגמרא ורמינהי העושה זגין למכתשת, פי' רש"י דקיי"ל בכריתות (ו:) שהקול יפה לבשמים, וקשה דהא בלא הזג איכא קול המכתשת, [וגם משמע בדברי התוס' התם בכריתות שהבל הקול היוצא באמירתן הדק היטב כו' יפה ומועיל וכ"נ מלשון הגמ' שם שהדיבור יפה לבשמים, א"כ הכא בזג דליכא הבל ליכא למימר הכי], לכן הי' נ"ל משום דקול המכתשת הי' גס ועב עושה לה עינבל כדי לבסם הקול:

שם בגמרא מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור כו' ד"ת בשעת מלאכה חיבור כו', כל הסוגיא תמוה דמאי ענין זה לזה נהי דאינו חיבור שיהי' נטמא אחד בנגיעת חבירו מ"מ להיות שם כלי עליו שפיר קאמר אביי כיון דהדיוט יכול להחזירו חשיב כלי, וגם פי' התוס' תמוה דמפרשי בדאביי דאם נטמא העוינבל נטמא גם הזוג כו' מהיכן משמע דאביי ס"ל הכי כדי להקשות עליו, ותו דאכתי למה חידש רבא טעם אחר דהואיל וראוי להקישו, לימא כטעמא דאביי ויכרש שלא נטמא א' מהם ע"י נגיעת השני. ולולי דמסתפינא הוי אמינא דס"ל לרבא בהך דרבה דד"ת אינו חיבור אלא בשעת מלאכה ממילא נמי לא מקבל טומאה כלל אלא בשעת מלאכה, דבאמת הסברא הכי דאי אמרת דמקבל טומאה וכלי חשבת לי' ע"כ הוי חיבור ג"כ דאם נידון כ"א לעצמו אינו כלי, וכל התשמיש הוא רק ע"י שניהם יחד א"כ כלי אחד הוא, אלא וודאי דמה"ת אין עליו שם כלי כלל אלא בשעת מלאכה, ורק מדרבנן מקבל טומאה כל שהוא מחובר משום גזירה אטו שעת מלאכה, והשתא מקשה רבא שפיר דאין לנו לומר דמקבל טומאה משום דהדיוט יכול להחזירה כיון דאפי' הוא מוחזר מה"ת אינו כלי אלא בשעת מלאכה והוי כמו גזירה לגזירה כנ"ל והגם שלא מצאתי לי חבר בזה מ"מ הנלע"ד כתבתי:

עוד נראה לפרש הא דמייתי מדתנן הזוג והעינבל חבור משום דמזה מוכח שאין ההדיוט יכול להחזירו שאינו של פרקים רק חתיכה אחת דאי הוי של פרקים והדיוט יכול להחזירו לא הוי חיבור. ומאי דקאמר וכי תימא הוא כמו שפירש"י, ולפי פרש"י נראה לפרש דודאי דאביי דאמר משום דהדיוט יכול להחזירו ס"ל דכיון דהדיוט יכול להחזירו חשוב כ"א בפ"ע כלי שלם כיון דראוי לכל הדיוט לעשות בהם מלאכתן והוי כמו שנתקנו מתחילה להיות ב' כלים נפרדים לחברן בעת שירצו, דאי לאו הכי אטו משום שכל הדיוט יכול לעשות זאת הכלי יהי' עלי' קודם עשי' ג"כ דין כלי אלא ודאי דגם מקודם שנתחברו הי' שם כלי על כל אחד מהם, וע"ז מתיב רבא למה יהי' חיבור כיון דהם כמו ב' כלים, ומדהוי חיבור שהזאה של צד אחד מהני לצד השני מוכח דדוקא בהתחברם יש להם שם כלי ולא בהיותן נפרדין כנ"ל וכ"ת דבאמת לא מהני הזאה לא' והא דקתני הזוג והעינבל חיבור פי' חיבור היא דגם בהיותן נפרדים חשובין כמחובר לטומאה כו' ולא להזאה דלפי' רש"י הא דהכא לאו מתני' דפרה היא], ע"ז מקשה ממספורת כו' דחזינן דהוי ממש חיבור להזאה מדאורייתא א"כ גם חיבור דזוג ועינבל הי' הכונה להזאה כו' כנ"ל לפי פי' רש"י, ולפי' התוס' דלאביי חשיב חיבור דכשנגע טומאה בזוג ואח"כ:

חיבר לו העינבל הנוגע בעינבל ג"כ טמא, מ"מ מסתמא כוונתם דוקא בשעת חיבורם אבל כשחזר וניטל העינבל ודאי לא נטמא הנוגע בו:

בתוס' ד"ה אלא אמר רבא כו' פי' בקונטרס כו', כבר כתבו מהר"ם ופ"י שלא נמצא כן בפרש"י ואדרבה נראה איפכא, וצ"ל דגירסת התוס' הי' ברש"י כמו שמגי' מהרש"ל ברש"י ד"ה אלא אמר רבא כו', דלפ"ז עיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא דלאביי מכאן ולהבא נמי מקבל טומאה ולרבא דוקא נטמא כבר עודנו בטומאתו אבל מכאן ולהבא לא מקבל טומאה, ולכן הקשו תוס' על פי' רש"י דכיון דלרבא לא נטמא להבא רק טומאה דלמפרע לא פרחה א"כ ע"ז מספיק ג"כ טעמא דאביי ולמה הדר משינויא דאביי, ובאמת קושיא זו יש לישב בנקל ולומר איפכא דרבא מוסיף הטעם דראוי להקישו משום דלפ"ז גם אי נעשה באופן שאין הדיוט יכול להחזירו מ"מ טמא, ובהא פליגי דאביי ס"ל לפרש דהא דקתני עדיין טומאתן עליהן קאי נמי לענין להבא לכן מוקי לה דמיירי כשהדיוט יכול להחזירו, ורבא ס"ל כיון דלהבא לא מהני טעמא דיכול להחזירו א"כ יותר טוב לומר הטעם הואיל דראוי להקישו כו' דמספיק גם באין הדיוט יכול להחזירו, אכן התוס' אפשר מיאנו בזה משום דכתבו לקמן דפלוגתא דרבא ור' יוחנן דס"ל הואיל וראוי לגמע בו מים איירי בהדיוט יכול להחזירו דאי לאו הכי גם ר"י מודה ע"ש ד"ה ור"י, לכך הוכרחו לפרש דרבא קאי נמי בהכי שהדיוט יכול להחזירו דאל"כ מנ"ל דפליג על ר"י בהא אבל אין זה מוכרח כמ"ש לקמן, אמנם באמת צ"ע בדעת רש"י דלקמן (צ"ה:) ד"ה ועדיין כלי לקבל זיתים כתב ג"כ כשיטת התוס' דמקבל טומאה מכאן ולהבא ע"ש.

בא"ד ולפי' הקונט' ניחא, קצת קשה דאכתי לאביי תיקשי גם לפי' רש"י דלאביי גם מכאן ולהבא מקבל טומאה, ואולי י"ל דלאביי ל"ק די"ל דהתם איירי באין הדיוט יכול להחזירו אבל לרבא פשיטא להו דכיון דראוי מעין מלאכתו א"צ להיות הדיוט יכול להחזירו, אבל קשה לפי' רש"י דהכא מיירי לענין טומאה שהי' עליו, דא"כ מאי מקשינן בסמוך דר"י אדר"י הא י"ל דהתם מיירי לקבל טומאה מכאן ולהבא שפיר בעי מעין מלאכה ראשונה, אבל היכא שכבר נטמא כל שראוי למלאכה קצת לא פקע הטומאה:

דף נט.

ברש"י ד"ה הואיל וראוי להקישו כו', משמע מלשונו דג' חילוקים יש ובזוג דבהמה אף שהי' לו עינבל ונטלו טהור ע"ש, וצ"ל הטעם דדוקא בהני דאדם עוסק בהם בזוג דעריסה ודספרים ודתינוקות מהני טעם הואיל וראוי להקישו אבל של בהמה כיון דמעצמו לא ישמיע קול לאו כלי הוא, ולפ"ז לכאורה קשה לעיל דפריך במאי אוקימתא בדלית לי' עינבל באדם אמאי טמא, הלא י"ל שהי' להם עינבל וניטלו ובבהמה כה"ג לאו כלי היא ובאדם כלי היא, והי' מכאן ראי' לשיטת רש"י שהביאו התוס' דמכאן ולהבא לא מהני טעם ראוי להקישו ובברייתא לעיל איתא דמקבלין טומאה משמע מכאן ולהבא ג"כ ופריך הגמ' שפיר, ולאביי דמקבל טומאה גם מכאן ולהבא לדידי' בל"ז לא תקשי דלדידי' גם בבהמה מקבל טומאה מטעם דהדיוט יכול להחזירו, ולהכי מביא רש"י הג' חלוקות רק לאוקימתא דרבא, אבל לשיטת התוס' קשה, וצ"ל דלא ס"ל להתוס' בזה כרש"י רק דגם בבהמה מהני טעם דראוי להקישו וכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' כלים ה"ז) ע"ש דקאי גם אזוג של בהמה] וצ"ע בדין זה:

שם ברש"י ד"ה ר"א אומר במדרסות כו' בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס כו' ונחלקו כו', כוונת רש"י לישב קצת תמיהת התוס' ד"ה ואין דמה ענין זה לסאה ותרקב, לכן מביא רש"י דגם זה נכלל בעמוד ונעשה מלאכתינו לענין מדרס בסוף טומאה, אבל תמוה מה דנקט בכה"ג שנחלקו דבזה שאין ראוי כלל עכשיו למדרס א"צ לטהרו מטומאה משום עמוד ונעשה מלאכתינו, דדוקא בכלי שראוי עכ"פ להשתמש בגמיעת מים וכיוצא בו פליגי אי אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו אבל בכה"ג דאינו ראוי עכשיו למדרס כלל פשיטא דטהור, ויותר הוי מצי רש"י לפרש לפמ"ש לעיל (נ"ח.) בתוס' ד"ה אע"פ, דהיכא דהוי מקודם מיוחד לשכיבה ואח"כ עשהו תרקב וסאה וראוי גם עכשיו לישיבה ואפ"ה טהור משום דעכשיו אמרינן בי' עמוד ונעשה מלאכתינו לענין טומאת מדרס וכמ"ש שם:

בתוס' ד"ה ור"י כו' קשה לרשב"א כו' ולקמן סו"פ המצניע כו', ותמוה לי דמאי קשיא להו הא לקמן היא מימרא דרבא ורבא ס"ל הכא דבעינן מעין מלאכתן הראשונה לכך מצריך רש"י יחוד, ולעולם אליבא דר"י א"צ שם יחוד והתם דמעיקרא הוי מקבל זיתים ועכשיו ראוי רק לרימונים לא מיקרי מעין מלאכתן הראשונה, וכן מוכרחין לפרש גם דעת התוס' בעצמם בסוף הדיבור דשם לא מיקרי מעין מלאכתן, (דהרי כתבו וכ"ש דאי בעינן בעלמא יחוד דאתי טפי שפיר, ואי הוי מעין מלאכתן הראשונה אכתי קשה אמאי בעי יחוד דהרי הכא נמי לא בעי יחוד להקישו, ע"ג חרס כיון דהוי מעין מלאכתן], וא"כ מאי קשיא להו, וגם למ"ש בחי' הרשב"א דשם רבה אמר לה [ועי' בב"ב (קנ"ה.) תוס' ד"ה אתמר שנסתפקו בזה אי גרסינן לקמן רבה או רבא], אכתי מצי למימר דרש"י כתב שם אליבא דרבא דקיי"ל כוותי' וצע"ג בזה, גם ק"ל דלפי' רש"י בלא זה לק"מ דאזיל לשיטתו דדוקא היכא דהוא טמא מכבר לא פרחה טומאה מיני' אבל מכאן ולהבא לא מקבל טומאה וצריך שם יחוד לקבל טומאה מכאן ולהבא:

בא"ד ואי לאו פי' הקונטרס דהתם הוי ניחא, קשה איך נוכל לפרש שם דלא כרש"י אלא דלא בעי יחוד א"כ מה בין נקב פחות ממוציא זית או כמוציא זית כיון דמקבל טומאה בלי יחוד **ואע"ג די"ל דהא דאמר רבא חמש מדות פי' חמשה נקבים ולא כפי' המהרש"א שם, וא"כ בלאו חילוק דמוציא זית איכא חמש מדות בכ"ח בהדי הא דמסיים ואם הוקף צ"פ עד שיפחת רובו, מ"מ לא משמע הכי דא"כ למה אמר ועדיין כלי הוא לקבל זיתים כו' כיון דליכא נ"מ מידי בהא אכן ברמב"ם (הל' כלים פי"ס ה"ב) מוכח כפי' הנ"ל דאל"כ לרבא איכא ששה מדות בכ"ח כיון דלדידי' לא מהני יחוד לרמונים ואפ"ה איכא ה' מדות א"כ לרבא דמהני יחוד איכא ששה, וע"כ ס"ל דלא כפי' רש"י וגם בלא יחוד לקבל רמונים טמא ולהכי ליכא אלא חמש מדות, ואיני מבין מ"ש שם בכ"מ ס"פ המצניע וכפירש"י, דהא ע"כ לא ס"ל לרש"י לחשוב נמי הא דצמיד פתיל בחמש מדות בכ"ח דאל"כ איכא ששה מדות כנ"ל או דס"ל כמ"ש המהרש"א דחמש כלי' חשיב ולא חמש נקבי':** ולמה חלקן רבא שם לב' חלוקות ע"ש וצ"ע:

בא"ד וי"ל כו' וגם עתה הדיוט יכול להחזירו כו' משמע דוקא אם הדיוט יכול להחזירו ולכאורה קשה, א"כ מאי פריך מדאר"י, אף אומר בט"מ עמוד ונעשה מלאכתינו דילמא כוונת ר"י שם היכא דאין הדיוט יכול להחזירו, [ועי' במהרש"א שהרגיש בזה אבל דבריו אין מובנים דמנ"ל דר"י מיירי בהכי], ואולי ס"ל לתוס' דדוקא אם הדיוט יכול להחזירו אז שייך נעשה מלאכתינו אבל אם צריך אומן לכך לא שייך כלל נעשה מלאכתינו לפי שיטת ריב"א שבתוס' לקמן ודוחק, ובחי' רשב"א מעתיק בשם התוס' ויכול להחזירו ולא נקט הדיוט, ולפ"ז מיושב שפיר דהא דאמרי' עמוד ונעשה מלאכתינו לריב"א הוא עכ"פ בשיכולין להחזירו ע"י אומן, ובניקב א"י להחזירו כלל רק ע"י פנים חדשות אבל דוחק לומר שיהי' לשון הדיוט יכול להחזירו שכ' תוס' לאו דוקא, וצ"ל דקושית הגמ' הואיל ואמר ר"י סתם אף אומר בט"מ עמוד ונ"מ משמע בכל גווני כמו גבי מדרס ואולי כן הוא כוונת המהרש"א], וכ"מ שיטת התו' לקמן ד"ה בשעה דשוה ממש טומאת מת למדרס שהקשו דא"כ יטמא מדרס משמע דלגמרי מדמינן טו"מ למדרס, אבל אין זה מוכרח די"ל דלגבי טומאת מדרס צריך להיות מיוחד לזה בלבד, מיהו אכתי קשה לשיטת התוס' גבי סנדל מה הדיוט יכול להחזירו שייך התם כיון דסנדל בהמה לאו בר קיבולי טומאה היא אלא ע"י שראוי לקבל בו מים ושמן א"כ מאי מדמי הגמ' סנדל לזוג דהדיוט יכול להחזירו, וצ"ל דס"ל להתוס' דלענין עיקר קבלת טומאה מהני טעם דראוי לגמוע בלבד, אלא לענין דבעי יחוד הוצרכו לטעם דהדיוט י"ל, ובסנדל ל"ק מהא דאמרי' דבעי יחוד דשם מעיקרא נמי עשוי לכך כמ"ש תוס' ד"ה הואיל, ומ"מ איפכא נמי אין להקשות כיון דחשיב שם יחוד הא כ' תוס' דביחדו לכך לא פליג ר"י בר"ח, דז"א דהתם אינו מיוחד אלא כשיצטרך לפעמים לשתות מים או לקבל שמן אבל אינו עומד לכך ואין להאריך:

דף נט:

בגמ' ת"ר לא תצא אשה בעיר של זהב כו' וחכמים אומרים לא תצא כו' וקשה רישא למה לי כיון דמסיק דאם יצתה חייבת וביותר יל"ד בלשון דחכמים לא תצא למה לי. וי"ל לא תצא קמ"ל דאפי' בחצר אסורה לצאת אבל בבית מותרת להתקשט כמ"ש התוס' לקמן (ס"ד:) אכן לדעת הרמב"ן והרשב"א לקמן דלמאן דאסור בחצר ה"ה בבית אי אפ"ל הכי):

שם בגמ' כלילא רב אסר ושמואל שרי כו' מר סבר אניסכא עיקר ומ"ס ארוקתא עיקר, לשון הגמ' אין מובן מאי נ"מ מה עיקר דהא הכל תליא אי שייך בי' שלפא ומחויא, ולולי דמסתפינא הו"א דפליגי בחול לענין הא דאסרי עטרות כלות בסוטה (מ"ט:) א"כ אי אניסכא עיקר אסור ואי אריקתא עיקר שרי והגם דלרב אשי דלקולא אתמר ע"כ פלוגתייהו בשבת מ"מ ללישנא קמא י"ל דפלוגתייהו בחול, ולכאורה משמע דלר"א פליגי בפלוגתא דהני תנאי דלעיל בעיר של זהב, ואפשר לא שמיע להו הך ברייתא [ומאן דשרי סבר כר"א בעדיות (פ"ב מ"ז) ע"ש דיוצאה אשה בעיר של זהב], אבל אנן דשמיע לן האי ברייתא קיי"ל כחכמים דאסרי, אך מהנהו אמוראי דבסמוך דסברי כלילא שרי מוכח דלכו"ע פליגי רו"ש ורחוק לומר דכולהו אמוראי לא שמיע להו האי ברייתא] והי' נראה לומר דחכמים ור"א פליגי אי להתקשט בעיר של זהב מיוחד דוקא לאשה חשובה אבל בכלילא כו"ע מודין, אך זה דוחק קצת דא"כ יהי' פלוגתא דידהו במידי דמציאות, ומדברי התוס' משמע דפלוגתא דתנאי בעיר של זהב משום דחשיבא טובא ושייך גם באשה חשובה למיחש דלמא שלפא ומחויא וכ"כ בחי' הרשב"א להדיא ולפ"ז יש להוסיף עוד ולפרש דהא דפליגי בכלילא איזו הוא עיקר בהא פליגי דאי דאניסכא עיקר שייך גם בחשובה דאתיא לאחוויי ואי דארוקתא עיקר ג"כ אינו מותר אלא לאשה חשובה, ונימא דגם ארוקתא מיוחד דוקא לחשובות, וכ"מ קצת דאי לא תימא הכי אלא דארוקתא אינו דוקא לחשובות א"כ מנ"ל ללישנא דפליגי בארוקתא לומר דלכו"ע דאניסכא אסור, הא ג"כ י"ל איפכא דאניסכא לכו"ע מותר כיון דמיוחד לחשובות משא"כ ארוקתא פליגי בה, ע"כ נראה דגם דארוקתא מיוחד דוקא לחשובות, ומ"מ גם שיטה זו דחוקה לפע"ד דכיון דחשובה לא שלפא ומחויא אין טעם לומר דבמידי דחשיב טובא אתיא לאחוויי דא"כ נתת דבריך לשיעורין, לכן נראה יותר לומר אליבא דלישנא בתרא דפליגי בפלוגתא דתנאי דלעיל, אבל צ"ע דא"כ הוי להו לפלוגי בדינא דמתנ:' בעיר של זהב גופא [וממילא הוי ידעינן, בכלילא כיון דחד טעמא הוא]:

שם בגמ' איכא דאמרי דארוקתא ואר"ס מידי דהוי אטלית מוזהבת וא"ד דאניסכא ואר"ס מידי דהוי אאבנט של מלכים. עי' פי' רש"י [ומ"ש במהר"ם דגם ללישנא קמא צ"ל הא דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא משום שאין דרך להתיר אזורו בשוק]. ולולי דבריו נראה לפרש דבארוקתא הטעם כדלעיל משום דארוקתא עיקר ולא שלפא ומחויא. ולהכי מדמה לה לטלית מוזהבת דודאי העיקר הוא הטלית אלא שיש בו קצת זהב כמו כן הכא. אבל באניסכא ע"כ הטעם משום דאין דרך להסיר האזור ולהכי קאמר מידי דהוי אאבנט של מלכים וכן משמע בתוס':

שם בגמרא א"ל תרי המייני קאמרת עי' ברש"י ב' פי' [ולפי' א' אסור משום דהוי משאוי] והביא ראי' לאסור מדלא חשבינן בהדי י"ח כלים אלא חגור אחד. וזה תמוה לע"ד דאדרבה איפכא יש להוכיח משם מדפליגי גבי דליקה אי לובש כל מה שיכול ללבוש או רק י"ח כלים מוכח דמטעם משאוי ליכא איסור ומותר ללבוש כמה מלבושים שירצה אלא להציל בדליקה משום דלא שכיח לילך רק בי"ח בגדים נראה כמערים להוציא ומשו"ה אסור לר"י **דאיתא לקמן (ס"ה:) וע"ש ברש"י דמשמע דר"י אוסר מטעם הנ"ל אכן בר"ן לקמן בפ' כל כתבי מפרש דלר"י יותר מי"ח כלים אסור משום משאוי ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין מסוגיא הנ"ל. ואפ"ל למ"ש בחי' הר"ן בשם הר"י דהא דקתני במתני' וחוזר ולובש ומוציא ר"י קאמר לה ומתיר להערים ור"מ אוסר ע"ש. א"כ י"ל דהא דאמרי' לקמן תיבעי למי"ד אין מערימין ר"מ היא ולמ"ד מערימין היא ר"י אכן הר"ן שם חולק על פי' הר"י הנ"ל וצ"ע:** מ"מ נראה עיקר דלאיסור פשיט לי' דאי להיתרא מה מדמי קמרא להמיינא הא בקמרא שייך לחוש דלמא שלפא ומחויא וההיתר הוא משום שאין הדרך להסיר האזור כדפירש"י לעיל א"כ ע"ג המיינא שפיר יש לאסור כיון דאפשר לשלוף העליון אבל תרי המייני כיון שאינו תכשיט שפיר מותר. אלא ודאי דלאיסור פשיט לי' דליכא נ"מ בהא דבלא"ה מתיר:

דף ס.

בגמ' וחכ"א הכל הולך אחר המעמיד. קשה חכמים היינו ת"ק. ולולי פירש"י י"ל דבקצת דברים מודין חכמים לר"נ כגון קולב אחר מסמרותיו דהמסמרות הן המעמידין. אך רש"י לא פי' כן [ואפשר משום דבתוספתא דכלים (ב"מ פ"ג) משמע דאכולהו הני דר"נ פליגי, וע"ש דלא קתני ברישא דת"ק מטהר בהיא של אלמוג כו' ולפי' אין להקשות דחכמים היינו ת"ק]:

שם בגמ' רבא אמר לצדדים. קתני כו' רנב"י אמר טומאה כו'. לכאורה משמע דרבא ורנב"י ס"ל דגם מתניתין דתכשיטי נשים אתיא כר' נחמי'. ומתני' דהכא ע"כ אתיא כר"נ. ולפ"ז קשה דהא קיי"ל כמתני' דהכא אע"ג דלא קיי"ל כר"נ. וגם קשה למה נדחקו רבא ורנב"י ליישב מתני' דתכשיטי נשים כר"נ כיון דבל"ז סתם מתני' דטהרות בכלים (פי"ג מ"ו) דלא כר' נחמי' גבי טבעת של אלמוג ומתכת. ע"כ נראה לפרש דכך הוא המשך סוגית הגמ' דודאי מסברא יש לחלק דאע"ג דבטומאה הולכין אחר המעמיד והטבעת הוא המעמיד ולא החותם מ"מ אתי שפיר דלא מיקרי תכשיט טבעת שי"ל חותם כיון דאין דרך אשה בכך, רק מעיקרא דלא הוי ידעו לשנויי רומיא דמתני' דהכא וההיא דכלים דתכשיטי נשים לכך הוצרך ר"ז לחדש דתליא בפלוגתייהו דרבנן ור' נחמי' אבל למאי דמשני רבא ורנב"י מתני' דפ"ג שוב הדרינן לסברא קמייתא דלכו"ע לאו תכשיט היא ומתני' דהכא לכו"ע היא וטומאה שאני כו' כנ"ל, מיהו לשון התוס' ד"ה רנב"י לא משמע כן וצ"ע בכוונתם:

שם במשנה ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה:

פי' רש"י דקמיע מומחה תכשיט הוא לחולה כו' משמע דבאינו מן המומחה הוי משאוי וקשה דא"כ יתחייב חטאת ג"כ. (ועי' מ"ש במג"א (סי' ש"ח ס"ק נ"ז) דפטור מחטאת משום דשמא היא מרפאת. ותמוה כיון דספק רפואה לא חשוב מלבוש אם באמת אינה רפואה א"כ הו"ל להתחייב באשם תלוי ולא דמי לאינך מילי דמתני' דאסורין רק מדרבנן]. וגם הסברא דחוקה דכיון דהוא הולך בה לרפואה ליהוי גבי דידי' תכשיט מה לי שאינו מן המומחה אטו תכשיט ממש שאינו לכו"ע תכשיט ליתסר והכי נמי כיון דהוא מחזיק עצמו ברפואה זו ליהוי נמי תכשיט. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סי' מ"ז) דהסברא נותנת דכיון שהוא נושאו לרפואה או להצלה דהוי תכשיט כאילו הוי מומחה ע"ש]. ע"כ נראה דודאי לענין תכשיט אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ובכל גווני חשוב תכשיט ומיהו אינו תכשיט גמור רק דרך תכשיט הוא לכך פטור אבל שבות דרבנן הוי רק בקמיע מומחה לא אסרו לו חכמים שבות זה ולפ"ז איסור דקמיע שאינו מומחה מצד שבות הוצאה היא כמ"ש. וכן משמעות הרמב"ם (פי"ט מה"ש הי"ד) לפע"ד. אבל גם למשמעות הפוס' דמטעם דלמא שליף ומחוי אסור [כמ"ש במאירי דכיון שאינו סומך עליו חיישינן שמא ישלוף ויביא] ג"כ י"ל דבקמיע מומחה כיון דלרפואה הוא לא אסרו לו חכמים, וי"ל ג"כ דבקמיע מומחה לא יקחנו להראותו הואיל ורפואה בדוקה היא. אך זה ג"כ דוחק כמ"ש לעיל:

שם בגמ' א"ש שלפי הגזרה היו כו' ראב"א אומר במערה היו יושבים כו' רמב"י אמר בבהכנ"ס היו יושבין כו'. אפשר שכל אלו היו והכל אמת ולכן כיון שבג' פעמים אלו הי' הסיבה על ידי הסנדל המסומר לכן גזרו עליו:

דף ס:

בגמ' וכמה לנוי ר"י אמר חמש בזה כו'. נראה דלנוי היינו שהכוונה בעשיית המסמרים הי' לנוי ואעפ"כ ביותר מה' כו' אסור משום דמיחזי שעשאו לחזק אבל אם עשאן לחזק אסור אף ג' וד'. ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן כאן שנגממו כו' ופרש"י דבנעקרו מתחזי כאילו מעיקרא הי' כך. וקשה הא גם אי מעיקרא הי' כך מתיר ר' חנינא לעיל עד ז' וגם לר"י מ"מ בה' משמע דמותר אף בסנדל קטן דסתמא אמר ולקמן מתירין רק בגדול ובקטן עד ד', ותו כיון דאם הי' תחילתו כך מותר בה' מאי קמ"ל בנשתייר, אבל לפמ"ש מיושב שפיר דכיון דנעשה לחזק מיתסר אף בפחות ושם באמת קודם שנשרו נעשו כולם לחזק ומ"מ בנשתייר ה' בגדול מותר כנ"ל. ולהך לישנא ברש"י דמתיר בנעקרו אפי' טפי מחמש י"ל דשאני התם כיון שנשרו ונשתנו ממה שהיו קודם ניכר ואינו כשאר סנדל המסומר, [ועי' מ"ש במאירי דמשו"ה מותר בנעקרו דכיון שנעקרו רובן נחלשו הנשארים ואינם לחיזוק אלא לנוי]:

שם בגמ' א"ל ר"י כו' לדידי שתים מכאן ושתים מכאן וא' בתרסיותיו, לכאורה נראה דדוקא בכה"ג אבל ד' מצד אחד ובצד השני ליכא כלל מ"מ אסור והא אתי ר"י לאשמעינן:

שם בגמ' דתניא ר"נ אומר ה' מותר ז' אסור הדיוקים סותרים זה את זה לענין ששה אי מותר או לא, ואפשר דעכשיו נמי ס"ל דנוטה שאני במקצת לכן אמר ז' אסור גם בנוטה וה' מותר גם בלי נוטה:

שם בגמ' תניא כוותי' דר"ש כו' אבל מטלטלין אותו כו' וראב"ש אוסר, קשה לי דבביצה (ט"ו.) קאמר אביי מסברא דנפשי' דסנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו והוכיח כן ממתני' דהתם ע"ש:

והלא הכא פלוגתא דתנאי היא וגם אי נאמר דלא שמיע לי' לאביי ההיא ברייתא דהכא מ"מ סוגית הגמ' דכאן דשקיל וטרי אי הלכה כראב"ש למה לא הביאו מימרא דאביי הנ"ל והראי' ממתני' דביצה. וביותר תמהני מאוד על מ"ש התוס' לעיל בד"ה לא בסנדל כו' דאפי' לרבנן דראב"ש דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו ביו"ט. והלא המה דברי אביי להדיא התם בביצה ולמה לא הביאו דבריו וצע"ג בזה. (ועי' בשעה"ה (פ"ה מה' יו"ט) מ"ש בזה]:

שם בגמ' הא גופה קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע"ג דנשתיירו בי' טובא כו'. וקשה איזו הכרח איכא לומר כן דילמא תרוייהו בעינן נשרו רוב וגם לא נשתייר יותר מד' או ה'. ומשמע לכאורה משמעות הגמ' דס"ל דהיכא דלא נשתייר אלא ה' ודאי מותר אף דלא נשרו רובו כיון דגם מתחילתו אם אין בו רק ה' מותר. מיהו זה אינו לפמ"ש לעיל דדוקא אם עשאו בכוונה לנוי מותר בה' משא"כ הכא דמעיקרא נעשו לחזק. ולכאורה זה מוכרח דאל"כ קשה לר"ח לשתרי גם בז'. ובאמת בל"ז נראה דאין קושיא כלל מדלעיל דהתם צריך להיות ב' בצד זה וב' בצד זה לר"י או ג' בצד זה כו' לר"ח. והכא י"ל דנשתייר ה' מותר אף שהם רק בצד אחד ולכך צריך להיות נשרו רוב. נשכח ממני השאר:

בתוס' ד"ה השתא חמש כו' דא"כ התרתה סנדל המסומר דבריהם תמוהים הא הכא לא התירו אלא דוקא בנשארו רוב מסמרותיו כדתני רישא (כמו שהקשה במהרש"א]. ואדרבה כן מוכח מלשון הגמ' הא גופה קשיא שלא הקשו אלא מכח דסיפא סותר לרישא אבל ברישא גופא דמשמע אפי' טובא לא הקשו א"כ התרתה סנדל המסומר ולולי דבריהם הי' נראה לתרץ משום סיפא דרבי מתיר עד שבעה א"כ משמע דת"ק אוסר שבעה ולכן א"י לומר ד' וה' ואפי' טובא, ואין לומר דרבי מחמיר אדת"ק דא"כ הו"ל למיתני ורבי אוסר יותר משבעה והא דמקשה והדר הני ד' וה' ותו לא היינו מכח הסיפא דרבי מתיר עד ז' כנ"ל:

דף סא.

בגמ' אר"ה באותה שיש בה מכה כו' וחייא ב"ר כו' לכאורה נראה דלדינא לא פליגי דבמקום שאין הולכין במנעלים ולצורך המכה נועל מותר באותה שיש בה מכה. ובמקום שהולכין במנעלים וע"י המכה א"י לנעול מותר באותו שאין בו מכה. והרי"ף הביאו דמותר באותה שאין בה מכה כחב"ר וכר"י. ולכאורה פשטא דגמ' משמע איפכא (דר"י ג"כ לכאורה כר"ה ס"ל. ומ"ש בפי' ר"ח דר"י ס"ל כחב"ר הלא תראה כו' ש"מ דסבר ר"י כי מי שאין עלי' מכה היא שיש בה נעילת סנדל. דבריו אינם מובנים לפי גירסא שלפנינו בגמ']. שוב ראיתי בבעל המאור שהקשה עליו והרמב"ן במלחמות מביא דבאותה שאין בה מכה לכו"ע מותר ואזיל הרי"ף לחומרא וגם בזה צ"ע דא"כ ספיקא דרבנן הוא דקי"ל דלקולא אזלינן:

שם בגמ' א""ל אביי כו' וא"נ שמיע לי' וקסבר אין הלכה כאותה משנה. קשה א"כ דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוי ספק ושפיר י"ל דעבד הכי עביד כו' אכן נראה דכיון דברייתא תני הכי ובדר"י מספקא לן אי שמע אי לא שמע א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ואיכא למיפסק כברייתא כנ"ל אכן בדברי התוס' משמע דלא ניחא להו בהכי כמ"ש במהרש"א]:

שם בגמ' א"ר ספרא לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין כו', אפשר דס"ל לר"ס בלשון ראשון דלהך מ"ד א"צ לטעמא דדילמא אתי כו' דמשאוי הוא. [ועי' בתוי"ט ובמג"א (סי' ש"א ס"ק י"ב) מ"ש בזה]. דגם חייב חטאת, [ ולפ"ז צ"ל דהני תנאי דמתני' דהמוציא תפלין בעירובין (צ"ה ס"ל דשבת ז"ת ופליגי במצות צ"כ ע"ש]. ובזה א"ש שמעתין דלעיל (י"ב) דתנא דבר"י יוצא בתפלין ע"ש ע"ח כו' חייב למשמש כו' שנדחקו הב"י והט"ז (בסי' רנ"ב) והרי בל"ז לא אתי לידי חיוב חטאת כו'. ולמ"ש י"ל דס"ל לתדבר"י דשבת לאו זמן תפלין ומשו"ה משאוי הוי כנ"ל. ואולי בלילה דלאו זמן תפלין לכו"ע מדרבנן נמי משאוי הוי. אך ללשון שני כאן פטור גם למ"ד לאו זמן תפלין. והטעם דמ"מ שם תכשיט עליו והאיסור רק מטעם דילמא אתי לאתויי כו'. אך יותר נראה דב' לשונות לא פליגי לדינא דאפי' לל"ק כיון דאמר לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין א"כ משמע מיהא דגם למ"ד לאו ז"ת מוקים מתני' ועלה תני בסיפא דאם יצא אינו חייב חטאת. וכמו כן ללישנא בתרא דקאמר ל"ת אליבא דמ"ד זמן תפלין א"כ משמע נמי דקאי עכ"פ גם למ"ד זמן תפלין ומ"מ לכתחילה לא יצא. ויש לעיין אי בתפלין אסור גם בחצר די"ל כיון דלמ"ד שבת זמן תפלין אלא דחכמים אסרו לצאת היינו דוקא לר"ה אבל בחצר לא אסרו שלא לבטל המצוה **ובזה מיושב מ"ש רש"י בסנהדרין (ס"ח.) ד"ה לחלוץ תפלין דקסבר שבת לאו ז"ת היא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה. ותמוה דהא אפי' למ"ד שבת ז"ת נמי אסור מטעם הנ"ל. ולהנ"ל ניחא דלמ"ד שבת ז"ת מותר להניחן בחצר וא"כ לחלוץ תפלין. ועי' במנחות (ל"ו:) בתוס' ד"ה אי קסבר. דבתפלין מותר לצאת בחצר משום דחייב למשמש בתפלין מידכר דכיר להו ולא יצא בהן לר"ה. ובזה ג"כ י"ל דברי רש"י הנ"ל לפמ"ש המג"א (סי' ש"ח ס"ק י"א) דלמ"ד שבת לאו ז"ת א"צ למשמש בהן א"כ להאי מ"ד אסור לצאת בהן בחצר ודוק:** ואפשר אפי' בחצר שאינו מעורבת וצ"ע בזה. ואי נימא דגם בתפלין אסור בחצר ולדעת הפוסקים דהיכא דאסור בחצר ה"ה בבית אסור א"כ עקרו חכמים בשוא"ת מצות תפילין בשבת כמו בשופר ולולב:

שם בגמ' ת"ר איזה קמיע מומחה כו' אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין נראה דאין מצרפין לאמחויי גברא ע"י ב' של כתב ואחד של עיקרין או איפכא. ולא דמי למ"ש רש"י דנעשה מומחה בג' מיני קמיעין כדאמרי' בב"ק גבי נגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל. דכולהו נגיחות חד שמא נינהו וכן מיני קמיעין של כתב או של עיקרין. אבל כתב ועיקרין שני שמות הן ואין מצטרפין]:

בתוס' ד"ה אע"ג כו' כדמוכח לקמן כו'. ראי' זו יש לדחות דהתם לאו מטעם דהמחאת קמיע עדיפא מהמחאת גברא. אלא משום דהא דאמרי' לקמן דיש לתלות במזל החולה שייך בהמחאה דגברא דאפשר שניהם במזל אחד ולהכי מהני קמיע דהאי גברא להאי גברא דוקא מה שאין כן המחאת הקמיע אין לתלות במזל החולה אבל החזקה דהמחאה י"ל דשניהם שוין. מ"מ הדין שכ' התוס' נראה נכון מסברא:

דף סא:

בגמ' איבעיא להו קמיעין יש בהן משום קדושה כו'. נראה הפי' הגם שכתוב בהם שמות ג"כ מ"מ כיון שלא נכתבו לשם קדושת השם י"ל דאין בהן קדושה, וכמ"ש הב"י בבדה"ב ביו"ד (סי' רע"ו) בשם הרשב"ץ דאין איסור במחיקתו ג"כ ע"ש. [ אכן בש"ך שם (ס"ק י"ב) אינו מתיר למחוק אלא לצורך תיקון ע"ש]:

שם בגמ' הכא במ"ע בחולה שיש בו סכנה. פי' רש"י ורשאי לילך לביהכ"ס עם הקמיע. ולכאורה לא הי' צריך לזה דבלא"ה שרי נמי להוציא ברה"ר משום סכנה אבל באמת מוכרח רש"י לפרש כן דאל"כ גם באינו מן המומחה לשתרי משום סכנה דהא ספק נפשות ג"כ דוחה שבת ומכ"ש

גזירה דרבנן. אלא ודאי דבזה לא שייך להתיר משום סכנה דהא יכול להיות בבית ולא יצא לר"ה. רק בקמיע מומחה דהוי לגבי דידי' כמו תכשיט מותר לצאת במקום סכנה כיון דרשאי לילך עמה לבה"כ ליכא חשש כדפי' רש"י:

בתוס' ד"ה תלת קמיע כו'. ובקונט' פי' בפי' הא' כו' וקשה לר"י לפי' זה דהא אמרינן לקמן חד קמיע לתלתא גברי קמיע אתמחי כו'. וי"ל פשוט דרש"י קאי שם לעיל למאי דס"ד דר"פ דאסור לצאת אלא בקמיע דמומחה גברא ומומחה קמיע. והפי' ברש"י שם לענין לצאת באותה קמיע זו עצמה ולענין זה ודאי מהני קמיע שריפא ג' אנשים. אפי' אי הוי אמרינן פי' מומחה דמתניתין מומחה גברא וקמיע. אבל לענין להיות מומחה קמיע בפ"ע שפיר פי' רש"י הכא באופן אחר:

דף סב.

בגמ' והתניא ר"א אומר ובלבד שלא יאחזנו בידו כו', נראה דר"א איירי היכא דכשיאחזנו בידו לא ירפאנו. אבל אם כן הוא ג"כ דרך הרפואה למה יהי' אסור. והגע עצמך כשיהי' סגולת הקמיע דוקא שיאחזנו בידו למה יהי' אסור. מידי דהוי כתיגר דמותר לצאת במקל שבידו כמבואר בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"ז) וכן בתכשיט שנושאו בידיו ליכא איסורא אלא משום מה"ע כמ"ש במג"א שם (ס"ק כ"ז). ומ"ש התוס' כאן דאיכא איסורא דאורייתא צ"ל דמיירי היכא שאינו דרך תכשיט לישאנו בידו כמ"ש בלבושי שרד שם. א"כ הכא אם גם בידו מרפא הוי נמי תכשיט אפי' נושאו בידו כנ"ל]. ופירכת הגמ' כאן מדתני ר"א הוא משום דבמשנה תני סתם ומשמע דבקמיע מומחה נפיק אפי' היכא שאינו מרפא כשנושאו בידו. אך בחי' הר"ן לא כתב כן אלא דאע"ג דמסי בדנקיט לי' בידי' מ"מ לא יאחזנו בידו והסברא צ"ע. גם סברת תוס' אינו מובן במ"ש דבכה"ג ליכא איסור מ"ע בחדרי חדרים כשנושאו בקומצו:

שם בגמ' אלא הב"ע במחופה עור והרי תפלין כו'. בחי' הרשב"א ברכות (כ"ג:) הקשה דהרי בכליין בעי חלל טפח וכאן בתפלין אע"ג דמחופה למה יועיל כשאין טפח דהו"ל נמי כליין והניח בצ"ע, וי"ל דלפי' רש"י שם סוגיא דהתם מיירי לענין שלא יהי' בזיון במה שמונחין ע"ג קרקע ובהא לא מהני בכליין אבל בכאן לענין הפסק לביהכ"ס מהני, [וכן תי' הפנ"י שם בברכות, וכ"נ כוונת המג"א (סי' מ"ג ס"ק י"ג) דלאחר שהביא קושי' הרשב"א הנ"ל כ' ורש"י פי' כו' ע"ש משמע דלפי פי' רש"י לק"מ. והרשב"א ס"ל דבברכות נמי מיירי להכניס בביהכ"ס כדעת השו"ע וכפי' רה"ג שהביא הר"י שם]. ועי' ברי"ף דמסיק להלכה בקמיע דיש בהן קדושה ודוקא במחופה אור מותר. אך בגמ' לא איפשטא בהדיא. וי"ל דדין מחופה בעור דמותר בהא תליא דאי בקמיעין יש בהן קדושה מוכרחין להתיר במחופה עור כדמוכח מההיא דקמיע. וכן משמע לשון המקשן והרי תפלין דהוי בעי להוכיח דמחופה לא מהני, וא"כ ע"כ צ"ל דאין קדושה בקמיע כקושית הגמ' ואפשר דאביי דס"ל בברכות שם דבכליין לא מהני חיפוי בפחות מטפח איהו ס"ל דקמיע לית בי' קדושה. ולכאורה נראה מוכרח כן דעת המקשן מתפלין דהרי"ף מביא לשון הברייתא בתפלין דאוחזן בבגדו ובידו ונכנס. ומסתמא כן הי' לו הגירסא בגמ'. וא"כ אי לא מהני מחופה מאי מהני מה שאוחזן תחת בגדיו. אלא ודאי משום דבגדיו לאו כליין נינהו וכשיטת אביי דהתם:

בתוס' ד"ה שין של תפלין כו' ולא פריך דלית כו'. כוונתם דבאמת לעיל קפריך נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וקשה כיון דגמירי דבעי רצועות שוב הוי בכלל מן המותר בפיך כמו דשני על שין הלכה למ"מ וצ"ל החילוק דשין של תפלין הו"ל כעין כתיבה ובכתיבה הוא דנלמד מתורת ה' בפיך מן המותר כו' אבל לא ברצועות דאינם בכלל כתיבה. ולכן שפיר הקשו כאן דאם הדלי"ת נמי הל"מ הו"ל נמי כמו כתיבת השין דהתם. אכן יש לישב גירסת רש"י דס"ל לרש"י דשיעור אורך הרצועות בימין עד הטבור ובשמאל עד החזה הכל הל"מ כמו כל שיעורין הל"מ. אכן אין הרצועות צ"ל מעור אחד. [ואע"ג דלפי' רש"י במנחות (לה:) בנפסקו הרצועות אסור לתופרן ע"ש היינו מדרבנן כדאי' התם פוק חזי מה עמא דבר. אבל מדאורייתא ע"י תפירה הוי קשירה תמה). וא"כ י"ל דשינויא דגמ' דלעיל אינו אלא על השין הל"מ כיון דהבתים עם השין צ"ל מעור אחד א"כ בע"כ טהורות הם. אבל ברצועות הגם דהדלי"ת הל"מ י"ל דאה"נ מקום הדלי"ת שברצועה צ"ל ממין טהור. אבל יכול לתפור שאר אורך הרצועה ממין שאינו טהור לכן שפיר תני רבי יוסף שם לא הוכשרו כו' לכל אורך הרצועה כדכתיבנא:

בד"ה וכל כו' וא"ת והא הוצאה כלאחר יד היא ושריא כו' י"ל דקושית הגמ' הוא משום דקתני אחד האיש ואחד האשה ש"מ דתרוייהו שוים ואיזו מהם שירצה מותר להכניס התפילין לעיר. והרי כשיש גם איש יהי' עדיף לכתחילה שהוא יכניסם ולא האשה. דאע"ג דלגבי דידה נמי ליכא איסור דאורייתא דהוצאה כלאחר יד הוא. מ"מ כיון דבאיש לאו הוצאה הוא כלל ואינו אסור לצאת בתפלין אלא משום גזירה דילמא מיפסקי כו' יותר יש להתיר לאיש, אלא ודאי דגם לאשה הוי מלבוש כמו באיש:

דף סב:

בגמ' ומאי ר"מ כו'. לכאורה הו"ל למימר נמי ומאי ר"א כו'. וצ"ל הפי' דאין הכי נמי דידע מברייתא זו אלא שהקשה הא ר"מ לא פריש כלל דין דכובלת כדאמרי' כובלת מאן דכר שמה. לכן משני דבע"כ חסורי מחסרא כו':

שם בגמ' מתיב רב יוסף כו', נראה דר"י רצה להוכיח דפלייטין נעשה רק להסיר הריח רע ולא לתענוג ובאמת מדר"א דמתיר לצאת בו משמע הכי דאין נעשה רק לריח רע וכדאמרי' לעיל ר"א סבר מאן דרכה למירמה אשה שריחה רע], אבל חכמים אפשר דפליגי בזה על ר"א וס"ל דהוי נמי לתענוג:

שם בגמ' במתניתא תנא כו' בפני מטתו ערום ברש"י אורחא דמילתא נקט כו' דטורח הוא לו ללבוש ולצאת, ונראה דאתי לאשמעינן דדוקא בכה"ג דמצד הטירחא אינו יוצא אינו רשאי לעשות כן. אבל אם צריך להשתין תיכף אמרינן בעלמא דאפי' ברה"ר מותר דסכנה הוא כדאי' בבכורות (מ"ד:) ע"ש:

שם בגמ' ומזלזל בנט"י. לולי פירש"י י"ל דלאו בנט"י דלאכילה קאי דבהא לא הוי אמר רבא דמשי ולא משי לית לן בה רק דומיא דהני משום מאיסותא שיהי' תמיד ידיו נקיות כי מאיסותא מביא עניות כדפירש"י לעיל. ובזה מיושב קושית התוס' בסוטה (ד:) ד"ה נעקר ע"ש. ועי' בפרישה באו"ח (סי' קנ"ח) דגם בנט"י לאכילה פי' הטעם שבא לידי עניות הואיל ואוכל במיאוס ולכלוך הידים כשלא נטל ידיו]:

דף סג.

במשנה בירית טהורת ויוצאין בה, לרש"י דשייך לומר בבירית לא מגלי שוקה ולהכי לא שלפא ומחויא. לכן י"ל דליכא חשש דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה כמ"ש תוס' לעיל (נ"ז.) בשאר בגדים כשיצטרך להסיר הבגד ליכא למיחש דילמא אתי לאתויי בדברים שהם עיקר מלבוש ע"ש. אבל לפי' התוס' לקמן ד"ה בירית דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים והיא לנוי נהי דליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה ע"ש מ"מ יש לחוש דלמא מיתרמי לה טבילה כנ"ל]:

שם בגמ' א"ל רב כהנא כו' האי בד"ת כתיב, לכאורה מ"מ כיון נמשלת בה תורה ש"מ דתכשיט הוא כעין דמצינו ביבמות (ס"ג:) כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה, ואולי דהיינו בכלל מ"ש דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

שם בגמ' העושה מצוה כמאמרה כו' שומר מצוה כו'. י"ל כמו שאמרו ושמרתם זה משנה כדאי' בתו"כ פי' אמור] שלומד כל הדינים והדקדוקים שבמצוה איך לקיימה זהו כמאמרה:

שם בגמ' כל המגדל כלב רע כו' שנאמר למס כו' קשה למה נקט כלב רע כיון דבקרא נרמז סתם כלב [ולא כלב רע וגם מ"ש במהרש"א דבכלב רע עובר משום ול"ת דמים בביתך]. לכן אפשר לפרש אפי' כלב רע כלומר בעל מום דשקילין ניבי' וטופרי' כו' וכדמסיק:

בתוס' ד"ה אין בין כו' אע"ג דהשתא אין ירושלים ואין ביהמ"ק כו', י"ל פשוט דזהו נכלל ממילא בהא דקאמר אין בין כו' אלא שעבוד מלכיות כיון שלא יהי' שעבוד מלכיות נוכל לקיים כל המצות וגם זה בנין ביהמ"ק וישיבת ירושלים כאחד מהם:

דף סג:

בגמ' בירית תחת אצעדה עומדת, לולי פירש"י י"ל תחת ממש שהבירית תחתי' ומחזיק את האצעדה ג"כ, והנה מסקנת הגמ' כאן דאלו ואלו בשתיים וצ"ע בתוס' לעיל (ס'.) ד"ה ותיהוי [שכתבו דאינה נוי לאשה כיון דאינה כי אם באחת ע"ש]:

שם

בגמ' א"ל אביי וציץ ארוג הוא והתניא ציץ כמין טס של זהב כו' ותימא דמפורש בכתוב דשל זהב הי' ולמה לי' להביא הברייתא, ואולי דקרא י"ל שהי' שזור חוטין אחרים ג"כ בתוך הזהב [כמו האפוד שנאמר וקצץ פתילים וגו' או שהי' נעשה בחוטי זהב שזורין]:

שם בגמ' מנין לתכשיט כ"ש שהוא טמא מציץ, עי' פי' רש"י ותוס'. ולע"ד תמוה מה בעי קרא וכמה שיעור יש לנו לתת אי נלמד דתכשיט טמא ממילא ידעינן כיון דלא נתפרש שיעור מה לי גדול או קטן והלא בבגד שלם לא שייך ג"כ שיעור, ודוקא בבגד ג' ע"ג שאינו ראוי אלא למטלית בהא יהבו שיעור שיהי' חשוב לעניים ולעשירים אבל תכשיט דהוא בשלימות שמתקשטין בו מה לי גדול מה לי קטן, ותו קשה לפי' זה דמציץ נמי ליכא למילף על תכשיט פחות מב' אצבעות. וצ"ל לפ"ז דכיון דיצא מכלל ג' ע"ג שוב ילפינן אפי' כ"ש וזה דוחק. ולולי דבריהם הי' נראה דמכאן ילפינן עיקר טומאת תכשיט ופי' תכשיט כ"ש איזה שיהי'. ויליף מציץ דנחשב בתורה בכלל הבגדים מדכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו אע"ג דציץ אינו מלבוש אלא להתקשט ש"מ דכל תכשיט שעל הגוף בכלל בגד הוא. [אע"ג דבהך קרא דואלה הבגדים לא כתי' ציץ מ"מ כיון דבאותה פרשה כתיב נשמע דהוי ג"כ בכלל הבגדים. וכ"מ בפנ"י כאן. אכן באבן עזרא שם בפ' תצוה לא כתב כן ע"ש] וממילא היא בכלל טומאת בגדים כנ"ל. ולפ"ז אפשר לפרש גם בהא דאריג ותכשיט כ"ש, דתמוה טובא כיון דאריג כ"ש לחוד ותכשיט כ"ש לחוד טמא למה צריך קרא לאריג ותכשיט כ"ש] ומ"ש בתוס' דאפי' כ"ש שיעור זוטא מיהו בעי. תמוה דהוי להו לפרש לנו השעור. ואולי ס"ל דשיעור תכשיט ב' אצבעות כמו ציץ. אבל אריג כ"ש לא ידענא שיעורא [ועי' מ"ש הרשב"א בשם התוס' לתרץ באופן אחר]. ולפמ"ש אפשר לפרש דהוא תכשיט כ"ש הנעשה בכ"ש אריג שמתקשטין בזה האריג כ"ש דהוי רבותא. דנהי דמוכח מקרא דתכשיט הוי בכלל בגד אע"ג דאינו מלבוש אלא להתקשט. מ"מ י"ל דאם התכשיט נעשה מבגד צריך להיות שיעור בגד ג' על ג'. ונהי דאתרבי אריג כ"ש היינו שארגו לצורך בגד אבל ארגו לתכשיט בלבד אפשר לא אתרבי וצריך קרא דכל כלי מעשה. כנ"ל נכון לפרש דאריג ותכשיט כ"ש היינו שעשה תכשיט מאריג בלבד ונ"מ נמי למ"ש התוס' דאין אריג מטמא עד שיהי' ראוי לכוף ולקפל להניח בו דבר אבל בתכשיט כ"ש ממש (אע"ג שאין בו שיעור הנ"ל] טמא. ושוב מצאתי במאירי כמו כן כעין זה אלא שהוא כתב הנ"מ לענין שאינו מטמא מטעם אריג כגון שהי' בדעתו להוסיף ולארוג בו יותר ע"ש:

דף סד.

בתוס' ד"ה ש"מ לאפנויי, הקשה הר"א ממיץ כו' וי"ל דאפי' נימא דבמיעוט נמי ילפינן למד מן הלמד מ"מ בגונא דהכא לא שייך ללמוד. כיון דבטומאת מת כתיב וכל מעשה עזים. ובשרץ כתיב שק ובשכבת זרע לא נכתב כלל טומאת עזים. א"כ לולי הג"ש אי הוי מקשינן ש"ז לשרץ לטמאות בו שק לא הוי שייך להקיש אח"כ טומאת מת לש"ז דבעי טווי דהא לא למדנו מיעוט בש"ז משרץ אדרבא בש"ז לא כתיב בו טומאה כלל רק בבגד ועור אלא דלמדנו טומאה בארוג וטווי משרץ ואיך נלמד מיעוט מש"ז למת. אדרבא נהי' מסופקין אי להקיש ש"ז לשרץ דדוקא טווי. או להקיש למת דכל מעשה עזים טמא להכי צריך גז"ש. אח"כ ראיתי בחי' הר"ן בשם הרא"ה קצת מזה והוא השיג עליו ולע"ד מיושב שפיר:

דף סד:

בגמ' כדתניא והדוה בנדתה כו' עד שבא רע"ק ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה כו' מגרשה. פי' אם בלא זה לא תמצא חן בעיניו וע"י מניעת הקשוטין ימהר לגרשה, דאם לא כן מה ירויח באחרת מאחר דכל הנשים אסורים להתקשט בימי נדתן אלא מה ת"ל והדוה בנדתה כו', ועי' בקרבן אהרן סו"פ מצורע מפרש כפשטא דפליגי זקנים ורע"ק בפירוש הכתוב הדוה בנדתה, אבל דוחק הוא לומר דע"י סברא זאת דא"כ בעלה מגרשה נוציא קרא מפשטי' מאחר דמשמעות הכתוב דהדוה בנדתה מוכח דאסורה להתקשט ועוד קשה דלפ"ז מה ראי' הביאו לכאן מדברי רע"ק דהתם שפיר קאמר רע"ק מאחר דאין סברא לומר דאסורה להתקשט ניחא יותר לפרש הפסוק באופן אחר, אבל לעקור תקנת חכמים שאסרו לצאת בתכשיטין עי"ז מאין לנו, ויותר נראה לפרש דגם זקנים הראשונים ס"ל דאינה אסור מה"ת להתקשט רק מדרבנן ומה שדרשו מקרא דוהדוה בנדתה אינו אלא אסמכתא בעלמא לכן שפיר הביאו ראי' דכמו דהתירו התם איסור דרבנן משום שלא תתגנה על בעלה כמו כן הכא התירו איסור דרבנן משום האי טעמא:

בתוס' ד"ה ובלבד פי' ה"ר פורת כו' האמר בפ"ב דעירובין מחזירין רטי' כו'. ונ"ל דס"ל להר"פ דהתם איירי שנטלו בכוונה על דעת להחזיר ודוקא בכה"ג התירו ולא גזרו משום שחיקת סממנים כיון דלא הוי נתינה חדשה. אבל בנפל מעצמו אסור להחזיר. וכה"ג איתא לעיל (ל"ח:) בחזרה ע"ג כירה דאם לא הי' דעתו להחזיר הוי כמטמין לכתחלה ע"ש. אכן בעירובין (ק"ב) ברש"י ד"ה רטי' שפרשה מבואר דיותר יש להתיר בנפלה מעצמה משום דמילתא דל"ש היא ול"ג בה רבנן. וע"ש בתוס' ובבעה"מ דלא ס"ל הכי]. והא דאיתא התם בגמ' הוי קאימנא קמי אבא נפלא לי' אבי סדיא כו' דמשמע שנפל מעצמו. יש לפרש שנפל מידו לאחר שנטלו מקודם בכוונה. והנה מלשון התוס' משמע דלא ס"ל לגמרי הטעם דשחיקת סממנים אכן הראי' שהביאו אינו אלא להוכיח דטעמא דשחיקת סממנין לבד אינו מספיק מדאסרינן אף להחזיר וצ"ל הטעם מפני שנראה דמערמת אבל לדינא שפיר י"ל דאסור ג"כ מטעם שחיקת סממנים ונ"מ דאילו לטעם שנראה כמערמת אינו אסור אלא במוציא לר"ה אבל מטעם שחיקת סמנים אסור אף בבית:

בתוס' ד"ה רבי ענני כו' ונראה דהלכה כר"ע כו' ור"י תנא היא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל. נראה לפרש דבריהם דהביאו ראי' מדר' ענני פוסק כר"י והיינו מדאמר מילתא משמי' דר"י בר"י ורב לא אמר לפסק הלכה אלא לפרש לשון המשנה ממילא הלכה כר"ע דהא יש כח באמורא לפסוק כחד תנא. משא"כ אי הוי ר' ישמעאל אמורא והי' חולק עם רב בפירושא דמתני' לא הי' ראי' לפסוק כר' ענני נגד רב אבל השתא אינו מחולק עם רב כלל. וכתבו עוד דאף אם נאמר דחולק עם רב כיון דפלוגתייהו בשל סופרים הלכה כדברי המיקל:

דף סה.

בגמ' אבוה דשמואל כו' ומפצי ביומי תשרי. עי' בר"ן שהקשה הא המים קודמין ואין הטיט חציצה ותי' דבין אצבעות הרגלים אין המים נכנס. ונראה להסביר דהא באמת בית הסתרים א"צ ביאת מים א"כ מקום הטמון בין אצבעות אין מים נכנס לשם וא"צ לכנוס אך מיהו בעי ראוי לביאת מים וחציצה פוסלת בהם א"כ א"ש דע"ז לא שייך ההיתר דמים קדמו דהא לא הי' שם מים ומה שהי' ראוי לביאת מים לא מהני כשבסוף איכא חציצה וגרע מגוף הרגל שכבר הי' בסיס כנ"ל. ומה שהקשה עוד הר"ן דטיט לח אינו חוצץ י"ל דהיינו דוקא בשנדבק מעט טיט על בשרו דאמרי' דהמים ממחין הטיט או שבאין המים דרך הטיט על בשרו אבל כשעומד ברגליו על הקרקע מליאה טיט אין לומר לומר דהמים באין שם כיון דבמקום שעומד מלא טיט עד התהום ואין שם מים. וכ"מ בדרישה ביו"ד (סי' קצ"ח ס"ק ל"ד) אנן הש"ך שם (ס"ק מ"ז) לא ס"ל הכי ע"ש]:

דף סה:

בגמ' סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין. עי' בר"ן שהביא שיטת הראשונים דהא דריבוי נוטפין פסול דוקא במקום שלא הי' שם הנהר מקודם. ומביא ראי' מן המשנה דמקואות (פ"א מ"ז) במעיין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין דינו כמקוה לטהר באשבורן ודינו כמעיין לטהר בכ"ש ורישא וסיפא סותרין. ופי' דינו כמקוה במקום שנתרחב ודינו כמעיין במקום המעיין ע"ש. ותמוה לחלק המשנה במה שעיקר חסר מן הספר. ולע"ד פי' המשנה כפשוטו דנהי דהיכי דרבו נוטפין אינו מטהר אלא באשבורן כדאמרינן הכא היינו דוקא לענין דין נוטפין וזוחלין לטהר בזחילה. אבל לענין פסול שאובין כיון דאין שאובין פוסלין אלא כשלא הי' מ' סאה. אבל מקוה טהורה אפי' נפל שאובין כמה וכמה לתוכה כשירה א"כ פסול שאובין דוקא קודם שהוכשר לטבול שם א"כ מעיין דמטהר בכ"ש שוב אינו נפסל ע"י ריבוי שאובין דמעיין כ"ש כמו מ' סאה במקוה. א"כ המשנה כפשטא. וכן הרמב"ם והרע"ב שם הבינו המשנה כפשטא ע"ש, מיהו הדין שכ' הר"ן יוכל להיות אמת מסברא דבמקום הנהר לעולם טובלין אך הראי' תמוה, ויש להסביר דברי הראשונים הנ"ל דהא כל החילוק בין מעיין וזוחלין דמטהרין בזחילה ונוטפין דצריך אשבורן היינו משום דבנוטפין עיקר מקום קביעתם היא מקום הקביצה שנתאספו ועומדים שם והיינו אשבורן. אבל הזוחלין אדרבא עיקר מקומם היא הזחילה וזהו מקום קביעתם ולכן גם אם נתרבו נוטפין אינו אסור אלא באותו מקום הרוחב שנתפשט יותר ממה שהי' מקודם אבל במקום קביעותם אין קפידא אף שנתרבו הנוטפין. ואין להקשות לשיטה זו אמאי עביד להו אבוה דשמואל לבנתי' מקואות ביומי ניסן והלא יכלו לטבול במקום הזחילה שהי' כבר. די"ל דטירחא רבה היא וקשה לטבול באמצע הנהר בעת התגברות המים. אך מ"ש עוד הר"ן להוכיח דאשבורן מטהר אף במעיין דאל"כ מה הועיל אבוה דשמואל דעביד להו מקואות והא שמא רבו זוחלין על הנוטפין ואינו מטהר באשבורן, אינו מובן די"ל דטבלו ג"כ בנהר רק משום שמא רבו נוטפין על הזוחלין עביד להו מקואות ג"כ לטבול גם בהם וממ"נ סלקא להו טבילה:

בתוס' ד"ה דאמר שמואל כו' וי"ל כדאמר במס' תענית שאין טפח יורד מלמעלה כו'. וקשה דמ"מ בעובדא דאבוה דשמואל דהכא דעביד לבנתי' מקואות ביומי ניסן דאיכא למיחש בריבוי הנהרות מהפשרת שלגים אמאי יהי' מותר דהא בעת ירידת השלג בהרים בודאי לא נתרבה בהנהרות. וגם אח"כ בהפשרתו אין הטעם מספיק דהא לא אמרי' התם בתענית אלא דאין טפח יורד מלמעלה כו' אבל לא כשהאדם שופך קיתון מים שיתרבה ע"י זה. וצ"ל דהא דהביאו משם הוא רק לסמך ועיקר כוונתם ממעשים בכל יום דחזינן דכפי ריבוי המים כן המקור והמעיין ג"כ מתרבה ומתחזק יותר וזה אין נ"מ ע"י מה נתרבה אם ע"י גשמים או מהפשרת שלגים. וכן מוכיח לשון הגהות אשר"י שכ' כדאמר שאין לך טפח כו' כמו שמלחלחים הקרקע כמו כן הנהרות גדילים ע"י כך ע"ש:

בד"ה הקיטע כו' והרב פורת פי' דקיטע י"ל סמך כו' עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל. ויש לתמוה דא"כ היכי אמרינן ביבמות (ק"ב:) דלר"מ חלצה בקב הקיטע חליצתה כשרה. והלא קב הקיטע דהכא אינו סנדל כלל לפירושו ואינו עשוי לתשמיש הילוך רק שיטעו בנ"א שיש לו רגל. גם קשה הסוגיא דיומא שהביאו התוס' דאמרינן בהדיא דלענין יוה"כ לכו"ע הוי מנעל ואסור:

דף סו.

בגמ' וסימנא סמך סמך. הא דלא קאמר וסימנא מם מם והי' הסימן דר"מ מתיר י"ל משום דלא קתני במתני' הלשון דר"מ מתיר אלא הקיטע יוצא כו'. וי"ל עוד מדלא אמר וסימנא ס"ס בר"ת משמע דהסימן הוא ג"כ על המ' שבתוך הסמך לרמוז דר"מ מתיר ולהכי אמר סמך סמך דיש בזה סימן לדברי שניהם דר"י אוסר ור"מ מתיר. ובזה מתורץ קושית התוס' דלקמן (ק"י.) ד"ה סיסאני דהכא ניחא יותר האי סימנא סמך סמך דאית בי' סמך וגם מם משום דבעי נמי לרמוז המ' דר"מ מתיר משא"כ התם ע"ש:

שם בגמ' אמר אביי ואין טמא מדרס. פי' רש"י משום דלאו לסמיכה עבידי. ותמוה דהא מ"מ בעת שהולך עליו הוא סומך והוי כמו כל המדרסות [כמ"ש בתוס' לעיל ד"ה הקיטע לגי' ס"א שהוא נסמך עליו וע"ש במהרש"א שעמד בזה והניח בקושיא]. ולפי' ה"ר פורת שכ' התוס' לעיל ניחא דאינו הולך ע"ז הקב אלא דלפעמים נסמך עליו כשהוא יושב כמ"ש התוס'. ואולי י"ל דגם לפירש"י ס"ל לאביי הפי' במתני' כפי' הר"פ ורבא פליג עלי' דאביי וס"ל דאפי' בכה"ג דפי' הר"פ טמא מדרס. וע"ז אמר מנא אמינא כו'] ופי' רש"י לעיל במשנה הוא אליבא דהלכתא דפסקינן כרבא דלדידי' אפ"ל מתני' דלא כפי' הר"פ:

בתוס' ד"ה כוורת הקש כו' וא"ת והיכי מטמא כו' אי נמי הך טומאה דרבנן הוא. וקשה דהא בשפופרת של קנים ודאי מטמא רע"ק מדאורייתא דהא קנים הוא של עץ. ואיך אמר סתם מטמא אתרוייהו כיון דכוורת אינו טמא אלא מדרבנן ושפופרת טמא מדאורייתא וצ"ל דגירסת התוס' היא כמו דאיתא במשניות שלפנינו וכמ"ש בגליון ושפופרת הקש. אך לפי הגירסא שלנו בגמ' כאן מיושב יותר הראי' מר"י בן מרי שהביא ר"י והיינו משפופרת של קנים דהוי נמי עץ כמו סנדל. [ואפ"ה מטהר משום דלאו אורחי' הכי לפי' רבותיו של רש"י, אכן לפי' רש"י דריב"נ מטהר משום דקש לא הוי עץ. צ"ל דגרסי' במתני' שפופרת של קש]:

דף סו:

בגמ' ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר"מ אמרו אף במשקל א"ת ופי' רש"י בדבר ששקלוהו כנגדה וקשה להבין במה פליגי דנחזי אם מרפא או לא ולולי פרש"י הי' אפשר לפרש דמשקל א"ת היינו אם קשה לה לשאת הא"ת שמכביד לצד א' עושה לה בצד הב', ג"כ אבן במשקל האבן תקומה. וקמ"ל ר"מ דגם בזה האבן מותרת לצאת משום דע"י יכולה לשאת הא"ת. והא דקאמר אביי והוא דאיכוין ואיתקל י"ל ג"כ בדרך זה והיינו שאותו אבן צריך שלא יהי' בו יותר ממשקל האבן תקומה דאותו המעט שהוא יותר אסורה לשאת. אך קשה לפרש מה דבעי אביי משקל דמשקל מהו. ואפשר לומר דמספקא לי' לאביי דכשנותן על האבן תקומה עוד אבן קטן להשלים ולכוין שיהי' בם כשיעור האבן הב' ג"כ יהי' מותר כיון דהשתא כולהו צריכי להאבן תקומה אבל זה דוחק. מיהו צ"ע לדינא אי מותרת לשאת אבן בצד הב' היכא שקשה לה לשאת האבן תקומה לבד:

שם בגמ' אלא לימא כו' צ"ל דכל אלו הסגולות לא הי' קבלה בידם כן רק מכח סברת עצמם אמרו כן דאל"כ איך חזרו לומר בדרך אחר. וכן לקמן אמרי' אלא ליומא קמא כו' משמע הכי:

דף סז.

בגמ' ולאסאה שחינא כאובין בזך בזיך כו' יש לפרש שזה מכה אחרת ולחש אחר והלחש מתחיל מתיבת בזך:

שם בגמ' מאן תנא א"ר אושעיא כו' רבא אמר באריג בכסותו כו' פי' רש"י דלא שליף לי' ומחוי, וקשה דא"כ מאי קאמר במתניתין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה הלא בכל אדם אינו מותר אלא באריג ובני מלכים מותרין אפי' באינו אריג. ולולי דבריו יל"פ דקושית הגמ' מאן תנא הוא מטעם דהוי משוי ומתרץ ר"א דכ"י בני מלכים ולא הוי משוי ורבא מתרץ דמיירי באריג. ובאריג לא הוי משוי דמאחר דמחובר להבגד הו"ל כגוף הבגד ולא הוי משוי כלל [וכן פי' בחי' הר"ן בשם הרא"ה] מיהו גם לבני מלכים צ"ל ג"כ באריג. דאל"כ אסור משום דילמא שלפא ומחוי:

סליק פ' במה אשה:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה