שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה בהמה
בגמ' אר"י א"ש מחליפין לפני רבי כו' נאקה באפסר לא תיבעיא לך כו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא כו' עד סוף הסוגיא. יש כאן הרבה קושיות והנלפע"ד דתלמידים של רבי לא אמרו לפניו אלא מה הדין בחילוף של זו בזו ושמואל בעצמו הוסיף זאת דנאקה באפסר לא תיבעי לך וכו'. ולפי הקדמה זו מסיק שמואל ג"כ דהא דפשיט להו ר' ישמעאל בר"י מדברי אביו. ודאי הי' כוונתו למעוטי גמל בחטם כיון דכל האיבעיא לא הי' אלא אהא. וגם דלא מסתבר למימר דלמעוטי נאקה באפסר אתי כיון דמילתא דפשיטותא הוא לשמואל. וסתמא דגמ' דחי דברי שמואל ואמרו לא למעוטי נאקה באפסר. פ' דגם זה אינו דבר פשוט ועיקר הבעיא לפני רבי הי' ע"ז וע"ז פשיט להו ר"י בר"י מדברי אביו. אבל בגמל בחטם לא פלפלו כלום. ובזה א"ש הא דקאמר בגמ' אח"כ אדרבה תסתיים דשמואל כו' ולק"מ תמיהת תוס' ד"ה אדרבה (ע"ש בלשון התוס' דלכאורה משמע כו' דכל זה מדברי שמואל. משמע די"ל שאין זה דברי שמואל וכ"נ מדברי הרמב"ן במלחמות ע"ש]. ועי' בלשון רש"י שם ד"ה דאיתמר מ"ש וההיא דמחליפין כדאוקימנא כו' מבואר כמ"ש. דאי לאו הכי הו"ל לרש"י למימר וההיא דארבע בהמות יוצאות בו ודוק כי כנים דברי:
ולכאורה נראה דהא דאמרי' גמל בחטם מאי דדוקא בלא אפסר מיבעיא לי' כיון שנושא החטם במקום האפסר חשיב נטירותא, ואע"ג דהי' יכול ליקח אפסר מ"מ עכשיו החטם היא לנטירותא כיון דאינו משתמר בלי החטם ובלי אפסר, אבל בשניהם באפסר עם חטם או ב' אפסרים י"ל דאסור לכו"ע, דאפסר הב' והחטם בהדי אפסר אינו לנטירותא כלל כיון דבלא החטם קמשתמר בהאפסר, אכן מהא דלקמן דמדמי הגמ' הא דפרה ברצועה כו' להא דגמל בחטם והתם אין הפרה צריכה שום שמירה, (כיון שהולך אחרי' וכמ"ש לקמן בדיבור התוס' ד"ה קשרה], וי"ל דאינו בכלל נטירותא יתירתא ג"כ ויהי' אסור לכו"ע, מוכח דמאן דשרי בנטירא יתירתא מתיר ג"כ בב' אפסרין ואפסר, וחטם דמ"מ מוסיף לו עוד שימור, וכ"מ בתוס' ד"ה אמר שמואל דגם ברסן ובאפסר שרי לחנניא דמתיר בנטירתא יתירתא ע"ש]:
והנה מלשון הגמ' נאקה באפסר לא תיבעי לך, נראה דפשיטא להו דאין להתיר שניהם נאקה באפסר וגמל בחטם משום דא"כ לא הוי מחלק להו התנא בתרי בבי והו"ל לערבינהו וליתנינהו גמל ונאקה באפסר וחטם, ולהכי צריכין ע"כ לומר דחד מינייהו ודאי אסור ומסברא קאמר שמואל דנאקה באפסר טפי איכא למיסר, מיהו בעיקר הסברא יש לעיין דלכאורה י"ל נמי איפכא דנאקה באפסר אע"ג דלא מיטרא לגמרי מ"מ ודאי קצת שמירה הוא, וכמו כן בנטירותא יתירתא קשה מ"ט יאסור כיון דעכשיו היא מינטרא רק בהכי, ולכן הי' אפשר לפרש דמיירי באית עלה תרוויהו פי' נאקה באפסר לבד החטם וגמל בחטם לבד האפסר, ובזה מובן שפיר דמה דאינו שמירה הוי משאוי, ונטירותא יתירתא נמי י"ל כיון דא"צ להכי דבלא"ה משומר הוא בהאפסר להכי חשוב משאוי, אך לפ"ז נצרך לומר דבשני אפסרים מותרת לצאת מדלא מיבעיא להו אלא בנטירותא יתירתא, והסברא אינו כן וצ"ע, ואי היו מפרשין כן הי' מיושב קושית התוס' ד"ה או דילמא וא"ת תפשוט ממתני' כו' כיון דבנטירותא יתירתא גרידא מותר לכו"ע שפיר תנן ולובדקים בפרומביא אבל כשיש עליו שניהם מבעיא למיסר, אך יקשה ע"ז מה דמיבעי בסמוך בחמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא הא בפרומביא גרידא לכו"ע מותר ובשניהם למה נתיר ע"י שעסקיו רעים, אך לק"מ דאי הוי שמירה שלו בפרומביא הואיל ועסקיו רעים ממילא גם בשניהם מותר כמו ב' אפסרין לשיטה הנ"ל, ועי' ברי"ף שהביא הא דאר"י א"ש מחליפין לפני רבי של זו בזו ושל זו בזו מהו, ותמוה דהא נאקה באפסר לא מיבעיא להו אלא גמל בחטם א"כ לא הי' צ"ל אלא של זו בזו כלשון הגמ' בגירסא שלפנינו ולא יותר:
שם בגמרא במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר, אין מובן ענינו לכאן תוך הפלפול של נטירותא יתירתא, ועי' במהרש"א שהביא בשם הרי"ף והרא"ש דמכאן נפשוט שפיר למעוטי גמל בחטם, ודבריו דחוקין, אבל בפשיטות נראה דה"ק דלא מצית למימר דהא דאר"י ארבע בהמות יוצאות באפסר אתי למעוטי נאקה באפסר דהא בל"ז איכא נמי לובדקים דיוצאות באפסר, וע"כ הארבע לאו דוקא ותני ושייר א"כ גם נאקה באפסר ליכא למעוטי, אלא ודאי דאתי למעוטי גמל בחטם, והשתא א"ש דמברייתא זו ודאי מוכח דלמעוטי גמל בחטם אתי דאי למעוטי נאקה באפסר הלא שייר. כל הני סוס ופרד וחמור, ולפמ"ש דמברייתא זו אידחי לי' ההיא שנויא דלמעוטי נאקה באפסר מיושב. שפיר סוגיא דלקמן הא דאמרינן אדרבה תסתיים כו' לאו למעוטי גמל בחטם, ומיושב תמיהת התוס' שם, [דלבתר דמייתי האי מתניתא הדר בי' מהא דקאמר לא למעוטי נאקה באפסר], ומכח זה נראה שהוציאו הר"ף והרא"ש לפרש כן כאן כנ"ל:
בתוס' ד"ה במה בהמה כו' דכתיב למען ינוח ומיהו לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך כו' ונראה דלאו דוקא נקפו בהמתו **וכ"מ מדברי הרשב"א יבמות (ו'.) בשם מורו דבמחמר ליכא עשה, דאי נימא דלאו דמחמר אינו אלא בבהמתו ע"כ איכא נמי עשה דשביתת בהמתו, אכן בדברי התוס' שם מפורש דאיכא נמי במחמר עשה דלמען ינוח ע"ש, וכן הביא הא"ר בריש (סי' רס"ו) הרבה פוס' דבבהמת חבירו ליכא משום מחמר, ומ"ש הר"ן בע"ז דא"כ בטלת איסור מחמר כיון דליכא במחמר חיוב קרבן ומלקות תיפוק לי' משום שביתת בהמתו, י"ל דנפ"מ בבהמת הפקר דאע"ג דבבהמת חבירו שרי מ"מ בהפקר אסור כמ"ש הרמב"ן בליקוטי מס' פסחים בחמץ דאע"ג דכתיב לך למעט של אחרים מ"מ י"ל דעובר בחמץ של הפקר ע"ש, ובזה א"ש מה דלכאורה קשה מהא דלקמן (קנ"ד.) דממעט ר"י מקרא דאין לוקין אלאו דמחמר ואי אינו חייב אלא בבהמתו תיפוק לי' דהוי התראת ספק שמא הפקיר בהמתו דבכה"ג שאין הספק יכול להתברר אלא על ידו לכו"ע לא הוי התראה כמ"ש השאג"א (סי' ע"ז), ולהנ"ל א"ש דאפי' אי הפקיר נמי חייב, אך לשיטת התוס' בפסחים (ד':) דכיון דממעטינן של אחרים ממעטינן נמי של הפקר אכתי קשה כנ"ל, ואפ"ל דר"י לטעמי' בנדרים (מ"ה.) דס"ל דהפקר צריך מה"ת שיהי' בפני שלשה א"כ אין לפוטרו משום שמא הפקיר, אך למ"ש התוס' בב"מ (ל':) דלהפקיע איסור א"צ שלשה ליכא למימר הכי, אולם בתוס' בפסחים שם משמע דגם במקום איסור צריך שלשה, ובל"ז י"ל דלא הוי ה"ס משום דמוקמינן בהמה בחזקת מרא קמא שהיתה שלו וכעין מ"ש התוס' בגיטין (ל"ג.) ע"ש, ובישוב קושית הר"ן הנ"ל דא"כ בטלת איסור מחמר, י"ל לפמ"ש הפרמ"ג והגרעק"א די"ל דנשים אין מוזהרים בשביתת בהמה משום דהוי מ"ע שהז"ג א"כ שפיר נפ"מ בלאו דמחמר לחייב נמי נשים, ובזה מיושב ג"כ מ"ש התוס' בע"ו (ס"ו.) ד"ה ושמעה, דל"ל התם טעמא דמחמר תיפוק לי' משום ש"ב, ולהנ"ל ניחא דאצטריך טעמא דמחמר לאסור ג"כ לנשים מכירת בהמה לעכו"ם ודו"ק.** דבמחמר אחר בהמת חבירו נמי חייב כמבואר בר"ן שם ד"ה והלא מחמר, ובפ"ק דע"ז דבמחמר אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו והא דנקט בהמתו מילתא דשכיחא נקטינן ועוד דבהמתו ידעה לקלי' כו' ע"ש וכן כ' הריטב"א לקמן בר"פ מי שהחשיך]:
בד"ה קדמי משמע שמכבדין בדרכים כו' אכן מלשון רש"י נראה דלא כיבדו אלא שהי' חושש שיהי' סבור שעשה מדעת ובכוונה רצה לקדמו ע"ש, [ופשיטא דאע"ג דא"מ בדרכים אסור לבזותו. ולהניח חבירו לילך אחריו הוי בזיון ואין להקשות לפמ"ש בגור ארי' (פ' יתרו) דמניעת הכבוד הוי ג"כ בזיון א"כ אמאי א"מ בדרכים, דזה אינו אלא במקום שחייב בכיבוד אבל בדרכים כיון דא"צ לכבד לא הוי בזיון וזה ברור]:
דף נב.
בגמ' אמר לי' חמור שעסקיו רעים כו'. נראה דסבר דיש טעם לאסור בזה משום מראית עין דיש לחוש דהרואים לא ידעו שעסקיו רעים. ולפ"ז איכא נ"מ בהא גם לחנניא בשמירה פחותה דלכו"ע אסור דאפי' באותן בהמות שהן בני תרבות דסגי להו בהכי יש לאסור ג"כ משום מ"ע. ואפשר לומר דלא דמי דבזה מעשיו מוכיחין עליו כיון שהולכין אחר מנהיגן בשמירה כזו מוכח ונראה שהן בני תרבות משא"כ חמור שעסקיו רעים בנטירותא יתירתא. שאין גלוי, ונראה תמיד שעסקיו רעים כדמשמע בעובדא דהכא שהי' סבור רבה בר"ה דמדעת קדמי'], וגם אם יצא בשמירה מעולה לא יוכל למרוד ולא יהי' ניכר שעסקיו רעים בלא שמירה זו ויסברו דגם נטירותא יתירתא מותר. גם כיון דלא נפשט הדין אי חיישינן למ"ע אין להחמיר מספק:
שם בגמ' רבינא אמר במורדת. לכאורה נראה דמאי דמספקא להו לאמוראי קמאי בחמור שעסקיו רעים פשיטא לי' לרבינא הכא. וכן איתא בשו"ע (סי' ש"ה ס"ד) דבהמה שעסקי' רעים מותרת לצאת בשמירה יתירה ע"ש. אבל צ"ע על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו האיבעיא בחמור שעסקיו רעים. וגם מימרא דרבינא במורדת. והי' נראה לומר דדוקא לענין פסלות דמלאכה בפרה תירץ רבינא דכיון דמורדת היא הוי לצרכה ולא חשיב מלאכה. אבל לענין שביתת בהמתו בשבת עדיין הספק במקומו אי גזרו רבנן דהוי משאוי ולא פלוג רבנן בהכי משום גזירה. וכ"כ הפנ"י]. או משום מ"ע דהרואים לא ידעו שהיא משונה משאר הבהמות. אכן דברי הרי"ף אינם מיושבים עדיין למה השמיט האי דינא. וגם קשה לחלוק ע"ד הה"מ (פ"כ מה"ש ה' י"א) והג"א שפסקו להתיר ע"ש. וכ"כ הש"ג בשם הראבי"ה וכ"פ באו"ז אכן במאירי הביא יש חולקים ואוסרים]. ע"כ נלע"ד דהנה המהרש"א כ' דיש לחלק בין עסקיו רעים למורדת ע"ש. ולכאורה דבריו דחוקין. אבל נראה מוכח כדבריו מלשון הגמ' חמור שעסקיו רעים כגון זה. ונ"ל להוסיף ע"ד מהרש"א ז"ל דזה הי' פשוט לכו"ע דעסקיו רעים וכן מורדת ודאי שרי. אלא דלוי שאל לרבה בר"ה כדי לפייסו אי חמור שעסקיו רעים כמו זה חשוב בכלל מורד או לא. דודאי לא יתכן כלל לומר שיהי' מעשה כזה שהקדים ומיהר ללכת נקרא מורד. דהא ודאי לא ניתק האפסר בהליכתו בע"כ שלא מדעת לוי. דא"כ מה הי' צריך לפייס את רבה הלא ראה שבע"כ עשה כן. אלא ודאי הי' הולך כדרכו אלא שמיהר קצת לילך וכדומה. וזה ודאי לא נקרא מורד ועדיין סגי לי' באפסר כיון שלא ניתק האפסר. אלא לפייס דעתו דרבה שאל זאת. ומתוך שאלתו הבין דס"ל נטירותא יתירתא אסור משו"ה השיב לו דברי שמואל דהלכה כחנניא. אבל לעולם מורד ממש וכן עסקיו רעים באמת פשוט דמותר לכן השמיטו הרי"ף כנ"ל:
עוד נלע"ד דיש לעיין בגוף פלפול הגמ' דנטירותא יתירתא ומורדת מהיכי תיתי לאסור כיון דצריך עכשיו למושכו בזה. וגם גמל בחטם כיון דאין לו אפסר ומושכו בזה, א"כ צריך הוא לו למשיכתו ואיך יהי' נקרא משאוי. ולא עוד דאף נאקה באפסר קשה למה ליתסר אם אין לו חטם ומושכו באפסר דאי יש לו לגמל גם אפסר נראה דגם ב' אפסרים אסור. ע"כ אפשר לומר דבהכי לא איירי הגמ' כלל דאם צריך להנהיגה בזה ודאי הכל מותר. אלא כשהבהמה הולכת לעצמה בשדה וא"צ להנהיגה כלל בזה שנו במתני' החילוק במה בהמה יוצאה דמידי דאורחי' שרי. אבל גמל בחטם ומכ"ש נאקה באפסר כיון דלאו אורחי' בהכי ועכשיו א"צ כלל להנהיגה אסור כנ"ל. הגם שלא מצאתי לי חבר בזה מ"מ הנלע"ד כתבתי. ועפ"ז נתישב הכל דבחמור שעסקיו רעים ג"כ איבעיא להו דוקא כשהולך בשדה כמ"ש. וההיא דפרה ברצועה לשמור דפליגי ג"כ הפי' שנתלה בה הרצועה לשמור אבל עכשיו א"צ שמירה ויוצאת לעצמה ומשני רבינא שפיר במורדת דבשעה שמורדת ודאי חשוב לצורכה כיון שצריכה עכשיו לכך כנ"ל. ולפ"ז נראה לדינא דחמור שעסקיו רעים אסור לצאת בחטם כשאינו לצורך הנהגה. והה"מ דמתיר י"ל דוקא להנהיגה מתיר. ולהנהיגה לפע"ד הכל מותר כדכתיבנא וצ"ע בזה. והא דאוקים רבינא מתני' דפרה במורדת אע"ג דסתמא קתני י"ל דבסתמא פרה אדומה מורדת היא מפני שאין עושין בה מלאכה ומפטמין אותה במאכל ומשתה לפיכך מורדת. כמ"ש רש"י בב"ק (ל"ז.) מועד לשבתות לפי שבטל ממלאכה זחה דעתו עליו ע"ש. אכן ברמב"ם (פ"א מ"ה פרה ה"ז) כ' אם היתה מורדת כו' כשרה ע"ש משמע דבסתמא אינה בכלל מורדת ואפשר דס"ל כפי' הירושלמי שהביאו התוס' שם בב"ק ע"ש ולא כפי' רש"י הנ"ל):
ברש"י ד"ה יוצאה באפסר כו' ואתי לאתויי כו'. ויש להקשות דל"ל למימר משום ספיקא דאתי לאתויי טפי הו"ל למימר משום דהוי משאוי כיון דלא מינטרא בי' מאחר שחתנתקת לכאן ולכאן כו' ונופל לפעמים. מיהו מה שהקשה המהרש"א בגמ' אהא דאמרינן בהא דבעי ר"י כו' זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי אמאי לא אמרי' משום דלא מינטרא בי' והוי משאוי. י"ל דאין הפי' שם דלפעמים נופל וא"י אימת אלא הכי פירושא שאין יכול להיות נקשר שם רק זמן מה ולבסוף נופל. א"כ שוב אין לומר דאסור מטעם משאוי דממ"נ שרי כיון דבאותו הזמן שיודעין שלא ינתק הוי שמירה מעליותא ולכשיפול לא שייך לאסור מטעם משאוי דהא נפל. וע"כ צ"ל הטעם משום דילמא אתי לאתויי. אבל בקשירה בעלמא בין קרני' דמשמע מדברי רש"י דמפני שהיא מתנתקת לפעמים נופל שפיר י"ל דהוי משאוי כיון דאינו משתמר בו. ועי' ברמב"ם (פ"כ מה"ש הי"א) שפוסק בהך בעיא דר"י לחומרא. וצ"ע דבשלמא אי הוי אמרי' הספק לאסור מטעם דהוי משאוי ניחא משום דהוי ספיקא דאורייתא. אבל לפי מה דאי' בגמ' לשון האיבעיא מטעם דילמא זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי וכ"מ בדברי הרמב"ם שם א"כ לא הוי אלא ספיקא דרבנן וצריכין לפסוק לקולא:
בד"ה אסור דפרה מינטרא בלא אחיזה כו' וקסבר נטירותא יתירתא משאוי היא. וקשה מה דאמרי' תסתיים דשמואל כו' הלכה כחנניא. דהא לא דמי כלל דשאני התם כיון דעכ"פ צריך נטירה ומינטר בהכי אלא דהוי נטירותא יתירתא בהא חנניא מתיר. אבל הכא בפרה דא"צ נטירה כלל כמ"ש רש"י דמינטרא בלא אחיזה י"ל אף דשם לא הוי משאוי מ"מ כאן גם לחנניא הוי משאוי ואסור. דבאמת קשה להבין הסברא בנטירותא יתירתא אמאי הוי משאוי כרבנן דפליגי אחנניא הא עכ"פ עכשיו מינטר בהכי דאין לו שמירה אחרת וא"כ קשה כנ"ל דמה הדמיון לדהכא. אכן לפמ"ש לעיל דהא דפליגי רבנן וחנניא מיירי היכא שיש לו אפסר לבד מהחטם דבכה"ג בשני אפסרים הי' מותר לכו"ע אבל בחטם לבד האפסר כיון דהוי נטירותא יתירתא ס"ל לרבנן דאסור שפיר דמי לדהכא דגם שם מינטר בלאו הכי אך מדברי התוס' בד"ה אמר שמואל כו' משמע דס"ל דבשני אפסרין ג"כ אסור ושוב אינן יכולין לפרש כנ"ל א"כ שוב קשה כנ"ל:
בתוס' ד"ה אמר שמואל כו' פר"ח דהלכה כרב כו' מדמשני אביי ורבא ורבינא כו' ולפי מה שכתבתי לעיל דאע"ג דנטירותא יתירתא מותר מ"מ כאן בפרה דא"צ כלל לנטירה גרע טפי א"כ י"ל דאין ראי' של התוס' מוכרחת לפסוק דלא כחנניא דנטירותא יתירתא יהי' אסור. די"ל דפלוגתא דרב ושמואל התם דוקא בפרה דא"צ כלל לנטירה אבל היכא דצריכה נטירותא י"ל דמודה רב דהלכה כחנניא. [אע"ג דר"י דאמר תסתיים דשמואל כו' ע"כ לא ס"ל הכי מ"מ לאביי י"ל כן כמ"ש בדיבור הסמוך]. וקושי' הגמ' ממתני' דקשרה במוסרה היא ג"כ בפרה דא"צ נטירה וע"ז משני הני אמוראי אבל בעלמא דהלכה כחנניא:
בד"ה אדרבה כו' תימא לרשב"א מה ראי' מייתי כו' כבר כתבתי די"ל דהא דאמרי' בגמ' לעיל דנאקה באפסר לא תיבעי לך כו' לאו למעוטי גמל בחטם כל זה דברי שמואל. ומאי דאמרי' לא למעוטי נאקה באפסר סתמא דגמ' קאמר הכי. וממילא מיושב קושי' התוס' כאן דשפיר נשמע מדשמואל דאמר למעוטי גמל בחטם דס"ל כן דנטירותא יתירתא אסור ועל דרך פלפול י"ל דהנה לכאורה קשה בהא דאמרי' לעיל מאי לאו למעוטי גמל בחטם דאמאי לא אמרי' דאתי למעוטי פרה באפסר דהו"ל ג"כ נטירותא יתירתא וזה ניחא יותר למעוטי דהא מיירי מאפסר דחשיב ארבע בהמות דיוצאין באפסר משמע דבא למעוטי שאין אחרת יוצאה באפסר. ומהיכי תיתי לומר דבא למעוטי גמל בחטם דלא מיירי כלל בחטם. אכן י"ל דזה גופי' פי' הסוגיא דבין ר' יוסף ובין אביי ס"ל דשמואל ס"ל דהלכה כחנניא בנטירה יתירתא. אלא דאביי ס"ל דאף לחנניא י"ל דפרה באפסר אסור משום דא"צ לנטירה כלל ולפיכך גרע כנ"ל, אך ר"י מביא ראי' דשמואל ס"ל בנט"י דהלכה כחנניא ושוב י"ל דגם בכה"ג ס"ל דמותר, ואביי א"ל אדרבה תסתיים כו' מדלעיל מחליפין כו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם והיינו מדאמר שמואל דאתי למעוטי גמל בחטם ולא קאמר למעוטי פרה באפסר כנ"ל. וע"כ. צ"ל משום דבפרה באפסר חנניא נמי מודה כסברא הנ"ל דאסור משום דא"צ לנטירה כלל. וממילא אין סברא לומר דאתי למעוטי הא משום דהא פשיטא דאסור. ומשו"ה מוכרח לומר למעוטי גמל בחטם. ושוב ממילא ע"כ אין ראי' כלל מהא דהלכה כחנניא דשמואל אמר לשמור מותר כיון דגם לחנניא פרה אסור ברצועה כיון דא"צ שמירה כנ"ל. ומיושב קושי' התוס' שפיר, ומיושב ג"כ הא דלכאורה קשה דאביי אמר אדרבה כו' הא ר' יוסף הביא ראי' מדאמר שמואל הלכה כחנניא ומה השיב אביי לראיה זו של ר"י ולפי הנ"ל א"ש דלאביי אין ראי' של ר' יוסף מחנניא ראי' כלל כנ"ל. והא דהשיב לו ר' יוסף סמי הא מקמי הא אע"ג דלפי דברי אביי ליכא הא אחריתא כלל ואין ראי' כלל מדאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר ג"כ הא דלשמר מותר כנ"ל. י"ל דבאמת ידע ר' יוסף דאיכא אמוראי שאמרו בפירוש משמי' דשמואל דמתיר אלא דאביי לא הבין עוד כוונת ר"י ומקשה לי' ומאי חזית דמסמית כו'. ולהכי קאמר לי' בהדיא דאשכחן כו' ור"ח בר אבין אמר בפי' כן דשמואל מתיר:
בד"ה קשרה כו' הומ"ל הא מני חנניא היא י"ל משום ההיא דקשרה במוסרה הוי סתם משנה בפרה (פ"ב מ"ג) והלכה כסתם משנה ומהיכי תיתי לומר דמתני' דפרקין דפרה ברצועה פליגא אסתמא דפרה ואוסר אפי' לשמור. עוד הקשו דבפ' הכונס משמע דמוסרה שמירה פחותה היא ותירצו דהיינו דוקא בשור משמע דקשיא להו דהכא מוכח דפרה א"צ שמירה כלל [וא"צ אפי' שמירה פחותה וכמ"ש הב"י (סי' ש"ה) בשם הגמ"י וכ"נ בדברי השו"ע שם (סעי' י"ז) דפרה א"צ שמירה ותי' דשור שאני. ויש לתמוה דלפ"ז אין בפרה דין חיוב בנזקין ובב"ק (ריש פ"ה) משנה מפורשת וכן פרה שנגחה את השור כו' מבואר דחייב בנזקי']. ותימא גדולה בעיני דלכאורה מיירי כל הסוגיא הכא דוקא במוליכה בדרך שא"צ להנהיגה ע"י חבל כיון שהוא משגיח עלי' והולכת כדרכה. אבל התם דאיירי במניח הבהמה בדיר ודאי גם פרה צריכה שמירה שלא תלך ותזיק. ובאמת קשה קצת אמאי לא משני בגמ' דהאי מתני' דקשרה בעלי' במוסרה איירי כשהניחה בדיר. ואפשר דס"ל להגמ' דדוקא מידי דצריך בכל עת שמוליכה לא הוי משאוי אבל בלא"ה אף דלפעמים כשמניחה בדיר וכדומה קושרין אותה עי"ז לא חשיב מידי דמינטר והוי משאוי. אך זה דוחק דהא משני במוליכה מעיר לעיר משמע דאע"ג שא"צ תמיד למוסרה אלא בכה"ג לא הוי משאוי. אבל עכ"פ לומר דבמניח פרה בלי שום שמירה בדיר יהי' פטור כשתזיק הוא דבר תימה. שוב ראיתי דאדרבה אי נימא דאין חילוק בין פרה לשור א"כ א"ש מאי דלא מוקמינן האי מתני' דקשרה במסורה מיירי במניחה בדיר דא"ה למה נקט מוסרה הא אין זה שמירה מעולה כקושית התוס' ולהכי מקשה הגמ' שפיר ודברי התוס' צ"ע. [ואפשר כוונת התוס' דכיון דמוסירה שמירה פחותה היא הוי משאוי כדלעיל בנאקה באפסר וע"ז תי' דבשור הוי שמירה פחותה אבל לא בפרה דסגי לה בהכי אבל שמירה דמוסרה מיהא בעיא. אך לדברי הגמ"י והשו"ע הנ"ל דפרה א"צ שמירה ע"כ צריכין לחלק כנ"ל דבעומדת בדיר צריכה שמירה):
עי' ברי"ף דפוסק כרבנן דנטירותא יתירתא אסור וצ"ע למה השמיט הא דאמרי' בגמ' דבמוליכה מעיר לעיר לא הוי משאוי וכן במורדת, [ועי' בהג"א שכ' להתיר במוליכה. מעיר לעיר או במורדת, אכן הרמב"ם (ה' פרה פ"א) לא הביא אלא אוקימתא דרבינא במורדת ע"ש בכ"מ משום דבתרא הוא, גם לא הביא הא דבעי ר"י בעז שתחב לה אפסר בזקנה, מיהו הא י"ל לפמ"ש המהרש"א דבעז א"צ נטירותא כמו פרה דא"י באפסר, ובעיא דר"י אינו אלא למ"ד נט"י מותר אבל למ"ד אסור גם עז באפסר בל"ז אסור משו"ה שפיר השמיטו הרי"ף דלדידן דלא קי"ל כחנניא דמתיר בנטירא יתירתא אין נ"מ בזה, [וגם הא דתני דב"מ בעז שחקק לה בין קרני' אסור מה"ט כמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דהאי דתני דב"מ ס"ל דנט"י מותר ומשו"ה לא הביא הרי"ף גם זה], אכן הרמב"ם (פ"כ מה"ש) הביא דתני דב"מ] ובעיא דר"י, וצ"ל דס"ל כמ"ש הה"מ שם שאין האפסר שמירה יתירה לעז שהרי מנתח הוא ומורד ע"ש [וכ"כ הרשב"א], ונראה דסבירא להו דבעז לא הוי אפסר נט"י דדרכי' דעז לקפוץ ולברוח כמו שעינינו רואות [וכמ"ש הנמוק"י (פ"ב דב"ק) דמשו"ה עז נקרא ברחא לפי שהיא קלה לברוח ע"ש], וצריך נטירותא טובא, וגם דברי הרי"ף עדיין אין מיושבין דאפי' אי ס"ל כמ"ש המהרש"א דעז באיסור הוי נט"י מ"מ נ"מ גם לדידן במוליכה מעיר לעיר או במורדת דבכה"ג לא הוי נט"י א"כ אכתי צריכין לידע אי לתחוב לה בזקנה ג"כ מותר או לא משום דזימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי:
ברש"י ד"ה טמאה כו' וממדין ילפינן דמנה כו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם, וקשה לפירושו דהא האי קרא דאתם ושביכם ע"כ לא קאי על כל מה שהביאו ממדין דא"כ מנ"ל לרבות דוקא תכשיטי אדם, דגם תכשיטי בהמה יש לרבות דטמאים דהא בודאי גם תכשיטי בהמה הי' בכלל השבי, ועי' לקמן (ס"ג:) בתוס' שהקשו ג"כ ע"ד רש"י ופי' משום דכתי' אצעדה וצמיד ובתר הכי כתי' ויקח כל כלי מעשה דקאי על כל הכלים שנלקחו, [ועי' בר"ש ורע"ב (פי"א דכלים מ"ח) מ"ש בשם ספרי זוטא מדכתי' וכל דבר אשר ל"י באש וגו', ועי' בתיו"ט (שם ר"פ י"ב) מ"ט לא מרבינן מהאי קרא גם תכשיטי בהמה]:
דף נב:
בגמ' לימא רבי אמי כר"י ס"ל כו' במתניתא תני במחוללין כו', לכאורה משמע מברייתא זו דס"ל כר' יצחק נפחא ולא כר' יוסף ומשו"ה צריך לאוקמא במחוללין אע"ג דלא שכיח להיות מחוללין כמ"ש התוס', דאי ס"ל כר"י שפיר י"ל כשינויא דר"א בשריתכן], אכן הפוסקים פסקו כר' יוסף וא"י מנ"ל הא דגם מלשון הגמ' לימא כר' יוסף ס"ל משמע דהלכה כר' יצחק, ועי' במשנה דכלים (פי"א מ"ה) דפליגי תנאי בלחיים ע"ש, והי' נראה דג"כ איירי שהחבלים שהבהמה נמשכת ע"י הם בנקבי הלחיים וא"כ פליגי בפלוגתייהו דר"י ור' וסף, (דר"א דמטמא בלחיים ס"ל כר' יוסף וחכמים דמטהרי ס"ל כר"י נפחא], ומתניתא דהכא אתיא כהאי תנא דמטהר ושם קיי"ל דלחיים טהורין ע"ש, אבל כיון דפסקו הכא כר' יוסף צ"ל דהתם לא איירי בהכי וקשה קצת מ"ט דר"א שם, ובראב"ד (פ"ט מה"כ ה"א) משמע ג"כ דלחיים אינם משמשין את האדם משו"ה טהורין משא"כ בעקרב ע"ש א"כ מוכח מהא דעקרב טמא דהלכה כרב יוסף, אכן לדעת הרמב"ם שם התם טעמא אחרינא הוא ע"ש]:
בתוס' ד"ה היא של אלמוג כו' לא שמי' בית קיבול, ועי' בפ"ק דסוכה (י"ב.) דמשמע שם דגם העשוי למלאות חשוב בית קבול ע"ש שהאריכו בתוס', ] ועי' בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ג) מ"ש בזה], אבל הכא י"ל בפשיטות דהבית קבול הוא במתכת שיש עליו חותם וזה הקיבול הוא נקבע על הטבעת וכדומה, ולפ"ז ניחא הא דמשני כולה של מתכות קאמר לי' ולא קאמר כולה של אלמוג קא"ל משום דבשל אלמוג יש לחלק בין אין עלי' חותם כו', דביש עלי' חותם כיון דב"ק העשוי למלאות הוי ב"ק א"כ טמא משום הבית קיבול:
דף נג.
בגמרא פשיטא דילמא נפלה לי' ואתי לאתויי כו', ואין מובן כלל מה פשיטות היא זה בפרט אי הוי תנא סתמא להתיר איך נדע מעצמינו לגזור, ואפי' אי נימא דקושי' הגמ' פשיטא פי' מכח דמרישא שמעינן לה, ומ"ש התוס' דכן הוא דרך משניות בכמה מקומות אינו מוכרח כל כך, [כמו שנראה בדברי התוס' בחולין ר"פ אלו טריפות ע"ש], מ"מ קשה הלשון דילמא נפיל כו' כיון דעיקר הפירכא מכח הרישא, ונ"ל קצת הפי' הנ"ל דלעולם מכח הרישא מקשה, אלא דלכאורה יש לדחות ולומר איפכא דהסיפא אתי להורות דבזמן שאינה קשורה בשבת אסור בכל גווני אף דהי' קשורה מע"ש, דלא תימא דקשורה דרישא היינו מטעם דבעינן שיהא מיוחד לכך מע"ש, אבל כשניתר הקשר בשבת לא איכפת לן דלא חיישינן דילמא נפיל קמ"ל דבזמן שאינה קשורה לעולם אסור להנהיג דפי' קשורה דרישא בשבת היא, להכי דחי הגמ' דז"א דודאי אילו הי' נשנית הרישא בלבד יותר הוי לן למתלי טעם האיסור משום דאתי לאתויי ולהצריך שיהי' קשורה בשבת, ולא נטעי לפרש דהא קשורה היינו רק בע"ש, וא"כ שוב לא הוי צריך למיתני הסיפא לזה, אלא ודאי דפי' האמת הוא בע"ש ואתי סיפא המיותרת להודיענו דגם בקשורה בע"ש אסור, וע"פ דרך זה יש להוסיף ולומר דאה"נ למסקנא דפי' הרישא שהיא קשורה מע"ש שפיר אתי סיפא לגופה ולאסור ג"כ כל היכא דקשורה בשבת אף שיחדו בע"ש מטעם דילמא נפיל ואתי לאתויי, דגוף הדין אינו פשיטות כל כך אלא כן הי' סגנון הגמ' רק לאפוקי דלא נפרש קשורה בשבת ברישא כמ"ש ודוק, ובזה מיושב הגירסא בגמ' לקמן (נ"ד:) מ"ט דילמא נפיל כו' ע"ש בתוס' שנדחקו ולפמ"ש א"ש, ומ"מ עיקר הפי' הנ"ל דוחק הוא בכאן, ונראה עיקר דהא דפשיטא להו דגזרינן דילמא נפיל כו' משום כיון דקודם האי בבא נשנו כמה דינים במשניות הקודמין כמה מילי דאסורין מטעם דילמא אתי לאתויי כמו במטולטלת ואינך ע"ש ולכך פריך פשיטא, ולא משום דמרישא שמעינן לה כמ"ש התוס':
שם בגמ' א"ל וכי מה בין זה לאוכף קשה לפי' רש"י ד"ה מרדעת מותר דצערא היא כו' ולאו משוי היא, דמשמע דגם בחצר אסור אי הוי משוי א"כ מאי קושיא דהא ת"ק אוסר לעיל באוכף אע"ג שהתיר במרדעת, א"כ ע"כ ס"ל דאוכף לאו אורחה היא והוי משוי משא"כ מרדעת דאורחה היא לא הוי משוי ולא דמי אוכף למרדעת, (וכ"מ במהרש"א ד"ה בפירש"י דלהניח אוכף על החמור תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג דלעיל] וצ"ע:
בתוס' ד"ה אילימא כו' וי"ל כו' דאי לא תנא לי' הו"א כו', נראה כוונתם דאי לא הוי תני ברישא בזמן שקשורה ובסיפא הוי תני האיסור באינו קשורה, כמ"ש התוס' מקודם דדרך משניות כן למיתני נמי בסיפא, והכא נמי הוי תני בסיפא בזמן שאינה קשורה א"כ היו טועין והו"א דוקא בקשורה מע"ש כו' כנ"ל, אולם המהרש"א לא פי' כן ע"ש:
בד"ה אוכף כו' וא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' בתרא כו', דבריהם אינם מובנים לפע"ד דהתם אין מתירין לנער אלא להתיר החבלים והשקין נופלין מאליהן, והכא הרי כבר התיר האוכף שהרי ע"י הולכה והבאה והוא נופל מאליו באמת מותר, אלא ליקח בידים אסור וכמו כן התם אסור ליקח בידים וצ"ע בכוונתם, גם התירוץ אינו מובן למסקנא דגמ' דמטעם דאפשר דנפיל ממילא אסור א"כ ה"ה התם, ולתי' הב' בגמ' דחימום לחמור אינו צער כל כך משום דחמרא אפי' בתקופת תמוז קריר לי' א"כ בפשיטות הוי להו לחלק בין חמור לשאר בהמה:
דף נג:
בגמ' ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה אין כו' נראה דמ"מ מומחה לבהמה נמי לא הוי מומחה לאדם, כנראה מלשון המקשה דמומחה לאדם הוי טפי המחאה מלבהמה, וע"ז משני דגם איפכא יש סברא ושניהם אמת ולהכי פריך שפיר מאי זה חומר בבהמה כו' וכן נראה מלשון רש"י ע"ש, [ אכן המהרש"א פי' דמלשון הגמ' משמע דמומחה לבהמה כ"ש דהוי מומחה לאדם ע"ש שנדחק ליישב פירכת הגמ']:
שם בגמ' אי הכי בהמה נמי נראה כמיקר, קצת נראה דפריך אליבא דרב דס"ל דגם לתענוג שרי דאי לאו הכי הא למיקר ודאי אסור א"כ יודעין דלרפואה הוא ומשום צער ושייך גזירה דשחיקת סממנין, וצ"ל דהגמ' בעי ליישב נמי אליבא דרב, ואינו מוכרח:
שם בגמ' רנב"י אמר שחיקת סממנין גופה תנאי היא כו' דרש רבא הלכה כר"א, לכאורה נראה לפי המסריח דהלכה דלא גזרינן א"כ גם שאר גזירה אין גוזרין, דהא הגמ' מדמי הא דחוץ לתחום כו' להא דשחיקת סממנין אי תו א"צ לאוקמא בשהי' תחום שלו מובלע בתחום שלה, וכ"נ מהפוס' שכ' סתם הדין דקורא לה כו', אכן הרי"ף פי' דשחיקת סממנין אין גוזרין בבהמה משום דאין אדם בהול כל כך להטריח לרפאותה ע"ש, וכן מסתבר דהא כל שאר גזירות גוזרין היכא דאיכא למיחש דאתי לאתויי כו' ולמה בבהמה לא נגזור, ולפ"ז גם למסקנא הא דקורא לה איירי דוקא כשהיא עומדת בתוך תחום שלו, אבל בשו"ע (סי' ש"ו ס"ב) מתיר בכל גווני [וכ"מ בהרי"ף לקמן פ' שואל שהביא בסתם הא דקורא לה והיא באה] וצ"ע:
שם בגמ' אר"י ל"ק הא דמהדק כו' מתקיף לה ר"י תנאי שקלת מעלמא כו' ואב"א הא והא ר' יהודה כאן ליבש כאן ליחלב. ותמוה דא"כ היינו שינויא דרב יהודה הא דמיהדק כו' מיהו לפירש"י י"ל כמ"ש במהרש"א דהשתא ס"ל] די"ל דהא דלחלב אסור מטעם משוי הוא ולא משום דלא מיהדק. אבל לפי' התוס' היינו ממש שינויא דלעיל [ובמהרש"א נדחק לישב ע"ש]. ונ"ל דכל זה מלשון ר' יוסף היא שהקשה על ר' יהודה דמשני בפ"ע הא דמיהדק כו' והלא תנאי פלגי בכל זה ונוכל לשנויי דהא ר' יוסי הא ר"י, ואב"א הא והא כר"י כאן ליבש וכאן לחלב כו' ולמה קאמר ר"י בפ"ע כאן דמיהדק הלא דברי תנאים הם כנ"ל:
דף נד.
בגמ' איכא דמתני להא שמעתא כו' רב אמר ליבש מותר כו'. ותמוה כמ"ש תוס' לימא הלכה כר"י כו' גם מאי נ"מ בהנהו לשונות. לכן נראה דכיון דר' יוסי פליג את"ק ואוסר בכולן ור' יהודה דמכריע בין ליבש או לחלב נראה דבאינך דקתני במתני' שחוזות כבולות וכבונות מודה לת"ק. להכי לאיכא דמתני לה באפי נפשי' לא אמר הלכה כר"י משום דלא ס"ל כוותי' אלא לענין עזים צרורות ולא לאינך ודו"ק. ועפ"ז י"ל עוד דלדינא לא פליגי הני לישני דלמסקנא דריב"ב אוסר מטעם גזירה ליבש אטו לחלב. נמצא דס"ל כר' יוסי לענין צרורות דוקא. וכמו כן ס"ל ללשון הקודם דגם ליבש אסור אבל שחוזות וכדומה דליכא למיגזר ס"ל בהו כת"ק כנ"ל:
במשנה לא יצא גמל במטולטלת פי' רש"י וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה. וקשה למה לי' האי טעמא תיפוק לי' דהוי משוי דאינו לא לשמירה ולא לתכשיט אלא להחזיק המשוי שעליו או כדי שלא תשחית הרצועה את הבשר, והיינו ג"כ בעת שמונח המשוי עליו ומכביד כמ"ש רש"י בגמ' אך מהברייתא דמתיר בקשורה בזנבו ובחוטרתו משמע כפירש"י דבכה"ג דליכא למיחש שתפול מותר, אכן בפי' ר"ח משמע דעשוי שלא תכנוס בו הרוח. ולפ"ז הוי כמלבוש ועי' בפי' המשניות להרמב"ם]:
שם במשנה לא עקוד ולא רגול. לא נתבאר הטעם דאסור וי"ל ג"כ משום דאתי לאתויי החבל שיקשור בו. אך א"כ אי מיהדק טובא הו"ל למישרי. וצ"ל כיון דמתאמצת הבהמה עצמה להתיר הקשר חוששין אפי' במיהדק. ואפשר לומר הטעם ג"כ משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא דאז הדרך לקשר אותם בכה"ג ודוחק. ובלבוש מצאתי הטעם דהוי משאוי ע"ש. ונראה ג"כ דוחק בעיני, ואפשר דכיון שקושר יד להרגל או למעלה הוי גוף נשיאת היד באויר כמו משא. וצ"ע על המפ' שלא ביארו טעם הדין:
בגמ' אר"י כו' יד ורגל כיצחק בן אברהם. לא נתבאר מאין להם שכך הי' עקידת יצחק. ורש"י מיישב קצת דלצורך שחיטה אורחא דמלתא הכי, (ועי' במאירי מ"ש ואמרו במדרש כפו ידיו ורגליו לאחוריו וקשר ידיו עם רגליו ובפדר"א (פ' ל"א) איתא אמר יצחק לאביו אבא קשור שתי ידי ושתי רגלי, ועי' בפי' הראב"ד בתמיד ריש פ"ד מפרש טעמא דמילתא כמו בתמיד ע"ש]:
ולכאורה נראה לפרש ב' הידים לב' הרגלים אבל יד ורגל אחד לא. לכן אמר כיצחק דהתם הכי הוי. והי' מיושב בזה מ"ש מציעתא קשיא דכיון דקמ"ל דשתי ידים הוי עקוד א"כ כ"ש יד ורגל אם ב' הידים עקודים לב' הרגלים כנ"ל]. אלא ודאי דיד ורגל סגי. ובידים ורגלים בעינן דוקא ב' קשורות ב' הידים וב' הרגלים. א"כ קשה אהא דאמר ר"י כיצחק דמשמע דגם ביד לרגל בעינן ב' הידים משו"ה מביא ברייתא אחריתי דמפורש בה כיצחק ב"א בעקידת יד ורגל. אך רש"י לא פי' כן אלא בשתי ידים או שתי רגלים קאמר ע"ש [דגרע מיד ורגל ומשו"ה מציעתא קשיא לר"י]. ולמסקנא דהוא דאמר כהאי תנא עקוד עקידת יד ורגל כו' משמע דמאן דמתיר עקידת יד ורגל אינו מתיר בעקידת שתי ידים ושתי רגלים משום דכשנעקר יד ורגל אין לחוש דלמא נפיל אבל בשתי ידים או בשתי רגלים אכתי יכול לילך כראוי ואיכא למיחש שמא תפול ואתי לאתויי. אכן במאירי אי' דאע"ג דיד ורגל אסור מ"מ בשתי ידים או שתי רגלים מותר ע"ש. משמע מדבריו איפכא דמאן דאוסר בשתי ידים או שתי רגלים כ"ש דאוסר בעקודת יד ורגל]:
דף נד:
בגמ' א"ר הונא בי לועא כו' דלא הדר חייך בי'. פי' רש"י בי לועא שקושרין אצל הלחי. וכן פי' בד"ה דלא הדר חייך לה שלא יוכל להחזיר כו' וקושרן בצוארו כו' וקשה כיון דמיירי בקשורה בו א"כ ליכא למיחש שמא תפול כמ"ש התוס' ד"ה מ"ט. ולולי דברי רש"י י"ל דמיירי כשאינו קשור אבל בקשור מותר. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם וברע"ב שכ' נותנים בצוארו משמע בלא קשירה. אכן בטוש"ע (סי' ש"ה) כתבו שקושרין סביב צוארן ע"ש]:
שם בגמ' אי הכי זכרים נמי. אין מובן לשון אי הכי. דלאמוראי קמאי נמי קשה זכרים נמי. רק למ"ד בשעה שכורעת לילד כו' ניחא דלא שייך בזכרים. אבל למ"ד בשעה שגוזזין אותה טומנין לה כו' שייך גם בזכרים:
שם בגמ' ולא פרה בעור הקופר כו' דלא לימציוה יאלי, לפי' התוס' דיאלי היינו נמי קופר. צריכין לפרש דלא לימצי אותה ואולי דכיון דכריך בעור הקופר דהוא יאלי לא לימצי לה. [אכן הרע"ב פי' וקושרין עורו בדדי הפרה שלא ינקוה השרצים. ובפיהמ"ש להרמב"ם מבואר שלא ינקו אותה הנחשים]:
בתוס' ד"ה הוה מעשר כו'. וי"ל דקודם גזירה הוה מעשר משמע דקודם הגזירה הי' המצוה נוהגת לעשר ולהמתין עד שיפול בו מום דאל"כ למה הי' מעשר להפסיד כ"כ מעות בחנם. אבל יותר נראה לולי דבריהם דעישור זה לצדקה לעניים הי' ומכאן סמך לדבר לעשר מריווח מעות לעניים כמ"ש בספרים:
דף נה.
בגמ'. א"ל ר"ז לר"ס כו' אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר ר"א כו'. וקשה הא מסיק משום דלפניך גלוי לפניהם מי גלוי אבל היכי דיודע דלא מקבלים לא מצינו קפידא. איברא דבתוס' פי' דגם כאן מיירי בספק אם יקבלו אבל לשון דלא מקבלי משמע שהי' יודע שלא יקבלו. לכן נראה דכיון דחמור עונשו כל כך חפץ ר' זירא דלוכחינהו אע"ג דאין חיוב בדבר. ומ"ש התוס' מוטב שיהיו שוגגין כבר כתבתי דל"ד להכא דמזידין הן:
שם בגמ' והיינו דכתיב כו' וממקדשי תחלו כו' אלא ממקודשי. וקשה דבאותו פסוק שאמר על כ"א א"ע התיו אל תגשו יחזור ויאמר ממקדשי תחלו. ותו קשה לפי' רש"י א"כ למה מייתי הגמ' פסוק הראשון דכתיבת תיו כיון דבפסוק זה עצמו שנאמר בו וממקדשי תחלו יש חזרה. ע"כ לולי פרש"י נלע"ד לפרש דמסתמא ג"כ הי' נמצא צדיקים הרבה שלא היו יכולין למחות ולכן כשהסכים הקב"ה למדה הי' בזה חזרה אשר לא חתם תיו של הצלה רק על אלו שלא היו יכולין למחות. ובזה נתיישב הכל דבפסוק זה האחרון ליכא חזרה כלל רק אשר עליהם התיו אל תגשו הם אותם שא"י למחות, והשאר אף שקיימו התורה כו' נענשו והללו שא"י למחות ניצלו שעליהם התיו כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואע"ג כו' אבל היכא דודאי לא מקבלו הנח להם מוטב שיהיו שוגגין כו' כדאמרינן בהמביא כו'. צ"ע הא לא דמי להתם. די"ל דדוקא היכא דלא ידעי מהאיסור כמו התם בתוספות יוה"כ א"צ להודיען היכא דודאי לא מקבלי כיון דאם לא יודעין יהיו שוגגין וכשיודיען יהיו מזידין. אבל הכא דידעי שאסור ואפ"ה עבדי והתוכחה הוא להוכיח להם עונש החוטא ולביישם כדי שלא יעשו עוד כן. למה לא יתחייב אפי' היכא דלא מקבלי כיון דמ"מ הם מזידין. ויותר יש להוכיח כדברי התוס' מהא דהכא דאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי להם מי גלוי. משמע דאם הי' גלוי להם לא הי' להם למחות, אבל גם זה יש לדחות דאם הי' גלוי להם שלא ישמעו הגם דחייבים להוכיח. מ"מ לא היו ראוין להיות נענשין כמו הרשעים ולומר עליהם מה נשתנו אלו מאלו. אך לפמ"ש התוס' מיושב מה שלא השיב ר' סימון לר"ז כלום. משום שהוא הי' יודע דאם יוכיחם לא יקבלו ממנו ובכה"ג א"צ להוכיח ולכן לא חש להשיבו. דמהא דמייתי ר"ז ראי' ליכא הוכחה אלא היכא דהוי ספק שיקבלו ממנו כמ"ש מדה"ד להם מי גלוי. אבל אם בודאי לא יקבלו ממנו אין ראי' משם דצריך להוכיח כנ"ל:
בד"ה ועל כו' לא מקרא קאמר הכי אלא מסברא כו'. ולולי דבריהם יש לפרש דפסיק לקרא לתרי מילי. והכי פירושו על מצחות וגו' הנאנחים והנאנקים הם הצדיקים. על כל התועבות הנעשים בתוכה הם הרשעים, [ וכעין זה פי' גם המהרש"א ע"ש] אבל מ"מ קשה מנ"ל דעל הצדיקים תיו של דיו ועל הרשעים תיו של דם. דלפ"ז קשה סיום הפסוק וע"כ איש א"ע התיו אל תגשו הלא גם על הרשעים הי' תיו, וצריך לפרש אשר עליו התיו של תחי' אל תגשו:
בד"ה קצת כו' קשה לרשב"א כו' דאין להקב"ה חימה על ישראל, לכאורה י"ל דאע"ג דאין חימה להקב"ה כדכתי' חימה אין לי מ"מ מלאך חימה יש השולט גם על ישראל, אך מהאי סוגיא דנדרים שהביאו התוס' משמע דגם למלאך ששמו חימה אין שליטה על ישראל, דאל"כ מאי פרכינן התם מדכתי' כי יגורתי וגו' והחימה דקאי על המלאך, כדאי' במד"ר תשא (פ' מ"א) ע"ש, ועוד דבנדרים שם אמרי' שהרגו משה לחימה מדכתי' חימה אין לי משמע דהאי קרא נמי קאי על המלאך] א"כ שפיר הקשו התוס':
בד"ה ושמואל כו' אור"ת כו' ומפרש דשמואל מימי חזאל דייק כו'. והנה בלשון רש"י נראה ישוב קושיא זו דאע"ג דבימי אליהו תמה זכות אבות מ"מ גם בימי חזאל נזכר זכות אבות ע"י רחמים. וממילא מיושב מה שהקשו התוס' אמה שמזכירין גם היום זכות אבות אע"ג דכבר תמה כו'. ולהנ"ל ניחא דע"י רחמים גם אח"כ נזכר זכות אבות:
דף נה:
בגמ' מיתיבי אמרו מה"ש כו' א"ל והלא משה ואהרן שקיימו כה"ת כולה ומתו. לכאורה קשה הא ר"ש בן אלעזר הביא מקרא מפורש דמתו בחטאם דכתיב יען אשר לא האמנתם בי. וי"ל דהאי תנא סבר דזה לא הי' חטא שלא עברו על מצות ה'. רק אם היו עושים כאשר הי' רצון ה' הי' מוסיף להם על ימיהם ועכשיו שלא האמנתם בי גרם שלא להוסיף להם ומ"מ חטא לא הי' להם:
שם בגמ' אחרים אומרים ב' מצעות בלבל של שכינה ושל אביו ופי' רש"י כך הי' יעקב עושה כו' ובאותו אוהל שהי' רואה השכינה לן אותו הלילה. ולכאורה מנ"ל לרש"י הא. ונראה שהי' קשה לו מה שייך לומר שבלבל של שכינה לפי' אחר דבמקום שהצדיקים שם השכינה שורה א"כ סוף סוף הי' השכינה באהל יעקב. ולהנ"ל ניחא דהי' רואה השכינה באהל בלהה והי' רוצה ללון שם ועמד ראובן והחליף מטתו של יעקב לאהל לאה. ומסתמא יעקב לא השגיח על זה ולן באהל בלהה. א"כ גם השכינה חזרה לאהל בלהה ואתי שפיר שבלבל של שכינה:
שם בגמ' כתנאי כו'. פי' רש"י לר"ג ולר"א המודעי בקש לחטוא ולא חטא. אך פשטא דלישנא דאר"ג פיללתה ור"א המודעא אמר פרח חטא ממך משמע שחטא אלא דאח"כ שב והתפלל ופרח החטא ונתכפר לו. לכן נראה דלהני תנאי נמי חטא. (וכ"מ במד"ר (ויחי פ' צ"ח) שאמר ר"א המודעי פחז כמים כו' עשית לך מקוה של מים וטיהרת עצמך בו. נראה דס"ל שהי' צריך טהרה]. רק רשב"א דאמר מוצל אותו צדיק מאותו עון ס"ל דלא חטא והיינו דאמרי' כתנאי:
שם בגמ' פנחס לא חטא כו' והלא כבר נאמר יכרת ה' כו' קשה דילמא עבד תשובה דבודאי בעשה תשובה לא מיירי קרא דיכרת ה' כו'. ואפשר דלישנא דקרא כי חפץ ה' להמיתם משמע דלא הספיקו בידם לעשות תשובה ועי' בנדה (ע':) ובתוס' שם):
דף נו.
בגמ' אר"ש ב"נ אר"י כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אע"ג דהאי קרא ויהי דוד לכ"ד משכיל וה' עמו כתיב קודם מעשה דב"ש מ"מ אילו הי' עתיד לעשות החטא לא הי' השכינה עמו:
שם בגמ' שביקש לעשות כו' לפרש"י א"ש דהגט הי' על הספק ודוד לא ידע שיתקיים התנאי לבסוף א"כ ביקש לעשות רק שלבסוף נמצא שלא חטא. וי"ל עוד כיון דצוה לו לילך לביתו ואם הי' הולך לביתו בודאי הי' מבטל הגט שלא תהא אסור לו משום ספק פנוי' שמא לא ישוב לביתו בסוף המלחמה ושוב היתה למפרע אשת איש כשנתבטל הגט [ואפי' לפמ"ש בסמוך שהי' תנאי דמעכשיו י"ל כן לדעת בטה"ע שהביא הרמ"א באהע"ז (סי' קמ"ג סעי' ב') דגם בתנאי דמעכשיו יכול לבטל הגט ע"ש]. ובאמת שלא הלך לביתו ולא ביטל הגט הי' גט למפרע. הרי שביקש לחטוא ולא חטא. אבל לפי' התוס' שהי' גט ממש קשה מאי קאמר שביקש לעשות [ועי' במהרש"א בח"א שנדחק בזה] ומה שהקשו תוס' על פי' רש"י מהא דאמרינן בגיטין מה היא באותן הימים י"ל דהכא פירשו בהדיא אם לא באתי יהא גט מעכשיו [וכמ"ש התוס' בכתובות (ט:) ובשט"מ בשם הרמב"ן ע"ש] ובגיטין שם קאי אמהיום ולאחר מיתה ע"ש:
שם בגמ' רב אמר קיבל דוד לשה"ר כו' מכדי חזי' דשיקרא הוא כו' עי' פי' רש"י ולולי דבריו יש לפרש דמצאו שקרן במה שהחזיק לעצמו בנכסי מפיבושת. דאח"כ כשבא אל דוד כתי' שצוה דוד שיעשה בנכסים עבור מפיבושת משמע דמקודם החזיק לעצמו דאל"כ לא הי' דוד צריך לומר לו ועבדת לו את האדמה. [אכן לפי' הרד"ק שם דמתחילה זכה דוד בנחלת שאול משום דבית שאול היו מורדים במלכות ע"ש לא החזיק ציבא בנכסי מפיבושת]:
שם בגמ' ושמואל אמר כו' דברים הניכרים חזא בי' פשטא דלישנא משמע דשמואל ס"ל דבאמת הי' כן שמפיבושת הי' סובר שיחזיר המלכות אליו. וכ"מ בתוס' ישנים ביומא (כ"ב) דרב נמי ס"ל דברים הניכרים חזא בי' אלא שהי' שקר מכלל דשמואל ס"ל שכן הי' אמת]. ורש"י לא פי' כן:
דף נו:
בגמ' אר"ש ב"נ אר"י כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. צ"ל דהאומר שחטא בע"ז [כמו שפי' רש"י חטא בע"ז] אבל מה שהרבה לו נשים הוי חטא. כדאמרי' בעלמא שעלתה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה כו' כדאי' במד"ר (ר"פ וארא) ע"ש. [והא דמקשינן מדכתי' ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא ניחא להו לשנויי דקאי על ריבוי נשים כנ"ל. י"ל כמ"ש מהרש"א דבעיני ה' משמע דבענין ע"ז מיירי ע"ש]:
שם בגמ' אר"י א"ש נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לד"א כו' פי' רש"י שמש לחטוב עצים כו' לע"ז. וי"ל כפשוטו כדמצינו במדרש (ר"פ וארא) נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו כו' ע"ש: