אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה טומנין

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה טומנין

פרק כירה

בגמ' איבעיא להו גפת של זיתים תנן כו' או דילמא דשומשמין כו'. נראה דבודאי לא מיבעיא להו במציאות חום השומשמין דהרי אפשר לשער ולידע אם הוא מוסיף הבל. אלא דמספקא להו כמה שיעור תוספות הבל לאיסור הטמנה. וכל הנך דמתני' מוסיפין הבל טובא אבל שומשמין מוסיף רק פורתא להכי י"ל דלא גזרו בי':

שם בגמ' ת"ש דא"ר זירא כו' לעולם אימא לך לענין הטמנה כו'. למאי דמסיק דעל גפת דשומשמין שרי להניח י"ל דה"ה בכל דבר המוסיף הבל שרי ובגפת לבד אסור. וקצת ראי' לזה מדנקט ר"ז גפת ולא אינך. משמע דכל הנך דמתני' דמוסיפין הבל מ"מ לאסוקי הבלא לא מסקי אלא גפת דזתים. וא"כ כיון דלא איפשטא הבעיא אי נימא סד"ר לקולא [כמו שעלה ע"ד הב"י סי' רנ"ז ע"ש] י"ל דרשאין ליתן הקופה על זבל וסיד ואינך. וכמו כן מותר לטמון בגפת דשומשמין דהוי נמי סד"ר לקולא. אבל לטמון בקופה דשומשמין ולהניחו על זבל וסיד כו' י"ל דממ"נ אסור גם יש להביא ראי' מדלא תני במתני' רבותא טפי דאסור אפי' להניח עליהן ונקט רק אין טומנין מכלל דבכל דבר המוסיף מותר להניח ע"ג והטמנה בתוכו לבד אסור. מיהו י"ל דתנא דמתני' למניח ע"ג נמי הטמנה קרי לי' אפי' אי מלמעלה טמן בדבר שאינו מוסיף הבל. וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה לס"ד דבעי למיפשט דזיתים תנן ופשיטא לי' דכל מידי דמוסיף הבל אסור להניח ע"ג למה נקט התנא לשון טומנין. אלא ודאי דהטמנה קרי תנא גם במניח ע"ג. אך לפ"ז צ"ל באמת דגפת דמתני' דזיתים דוקא הוא כיון דתנא דמתני' כולל גם להניח בלשון אין טומנין ובשומשמין מותר להניח. ולשון הגמ' משמע דמסיק דשומשמין תנן. ע"כ הי' נראה יותר כמ"ש מקודם דע"ג כל דבר המוסיף מותר להניח לבד מע"ג גפת דזיתים. אכן במאירי מבואר דאסור להניח ע"ג כל דבר המוסיף לבד משומשמין דשרי ע"ש. דדוקא בגפת דשומשמין מחלקין בגמ' בין אוסופי הבלא לאסוקי הבלא בפרט למ"ש לעיל דשומשמין מוסיף רק מעט הבל. אבל כולהו אינך דקתני במתני' י"ל דאפי' אסוקי הבלא נמי אסקי. ור"ז דנקיט גפת של זתים להשמיענו דשומשמין מותר:

ולפי דברי המאירי יש לעיין אי שרי להניח ג"כ ע"ג מוכין וזגין לחין. ולכאורה נראה דגם בס"ד דבעי למימר דזיתים תנן מ"מ מודה דשל שומשמין בלחין עכ"פ אסור כמו תבן וזגין ואינך ודוקא ביבישין מיבעיא לי'. ולשיטת המאירי במסקנא בע"כ לומר דשומשמין גרע גם מזגין ומוכין. [כיון דלמסקנא שומשמין יבשים נמי מוספי הבל ואפ"ה מותר להניח ע"ג דלא מסקי הבלא א"כ ה"ה בשומשמין לחין. אבל זגין ומוכין כשהן לחים דינן כגפת וזבל גם לאסור להניח ע"ג). ובפוסקים לא הביאו כלל חילוק דלהניח ע"ג בין שומשמין לאינך והנלע"ד כתבתי:

בתוס' ד"ה במה כו' שאין חיתוי מעט מועיל לו כו' ואין מובן א"כ גם בשיל ולא בשיל לישתרי וצ"ל דחיישינן גם על חיתוי מרובה ודוקא אם כבר הוא מבושל כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן על חיתוי מרובה דבעי טורח. אבל על חיתוי מעט וקל לעולם חיישינין. ובמהר"ם לובלין פי' בע"א להסכים דברי תוס' עם לשונות פוסקים אחרים ע"ש:

דף מח.

בגמ' רבה ור"ז כו' דאנח כוזא דמיא. פירש"י והכוזא היתה מלאה צונן. וא"י מנ"ל הא דיותר הי' אפשר לפרש שהיתה מלאה חמין ואנחי' אפומא דקומקומא להעמיד ולהוסיף הבל כמשמעות לשון הגמ' התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. ולפי' רש"י למה לא אמר בהדיא התם חם הכא צונן. ולקמן (נ"א:) בברייתא לא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרין. משמע נמי דמיירי בחמין [ומניחו לשמור חומו ואפ"ה קתני רישא לא בשביל שיחמו כמ"ש בשו"ע (סי' שי"ח ס"ו) דאם אין היס"ב אסור להניח ע"ש] מיהו רש"י פי' גם התם שיחמו היינו שהעליון צונן ע"ש. [ואין לומר דס"ל לרש"י כדעת הפוסקים שהביא הרמ"א (שם סעיף ט"ו) דאם הוא חם כ"ז שלא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ע"ש. דלעיל (י"ח:) משמע מדברי רש"י דאפי' בעודו רותח ומגיס בו הוי בישול וכמ"ש שם הרא"ש]. עוד אפ"ל דבכוזא חם איירי ואפי' הכי אסר רבה משום דמדמי לי' למיחם ע"ג קדירה דאסור לקמן לחד גירסא ע"ש בסוף פרקין. כיון דאין חמימות שני הכלים בשוה אסור וה"ה כוזא ע"ג קומקום כנ"ל. וז"ש הכא מוליד פי' שנשתנה החמימות גם הי' נראה לפרש הכא האי עובדא בחול. דלמסקנא י"ל הטעם משום דדומה למטמין בדבר המוסיף הבל וגם בע"ש אסור ויתיישב קושי' תוס' אחרות. [אכן התוס' לשיטתם דס"ל דהיכי דלמעלה מגולה לא הוי הטמנה א"כ ליכא למימר הכי]:

שם בגמ' אמר לי' השתא חזית. לא מסתבר לומר שהניח העבד לסחוט דהו"ל להזהירו מתחלה קודם שיסחוט, וצ"ל דחזי' דרצה לסחוט ודקא מעצר לי' לאו דוקא. אי נמי י"ל שעיכב הסודר עד מוצאי שבת ובלילה עצרי':

שם בגמ' אמר לי' וכי מפני כו' עומד ומפקיר קופה של מוכין כו' פי' רש"י שדמי' יקרים. משמע מדבריו הא זגין ועשבים וכדומה שפיר אמרינן דמבטל ותורת כלי עליהן ומותר לטלטלן אף בסתם. ולכאורה קשה מ"ש מאבן שע"פ החבית לקמן פ' נוטל (קמ"ב:) דאמרינן דנעשה בסיס ומשמע לקמן (קכ"ה:) לרבה א"ר אמי אר"י] דאף שהניחו לצורך החבית [כיון דלא עביד מעשה אסור ונימא ג"כ דתורת כלי עליו הואיל ואינו חשיב בטל לחבית. וי"ל דדוקא בהטמנה דאורחא דמילתא להכין דבר אחד להטמין בו תמיד לכך מבטל לי'. אבל הנחת אבן לא חשיב כלל ומה שמזדמן לו לשעה נוטל. לכך לא מבטל כנ"ל. מיהו בפוסקים לא מצינו שחילקו כלל בין מוכין לשאר דבר:

שם בגמרא לא קשיא הא בחדתא הא בעתיקי. פי' רש"י משום דהשתא עביד לי' מנא. ובעתיקי לא חשיב מתקן. וכ' במאירי הטעם הואיל ולאו מעשה אומן הוא והדיוט יכול להחזירו לכך לאו מתקן הוא. אכן לולי פירש"י ז"ל י"ל דאסור בחדתי משום דמוכין מוקצין הן למלאכה כמ"ש רש"י בסמוך דעומדין לעשות מהן לבדין ואינן מיוחדין לשכיבה. אבל בעתיקי כבר תורת כלי עליהן ע"י הכר. ולפ"ז בעתיקי אף להניחן בכר אחר מותר. אבל רש"י לשיטתי' מדייק וכתב להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן ע"ש משמע דלכר אחר אסור:

בתוס' ד"ה דזיתים מסקי הבלא, תירצו המנהג שמטמינים ונותנין ע"ג כירה משום דלא שייך הטמנה בכירה חמה ולא גזרו איסור להניח, ולפ"ז ע"ג גחלים שפיר אסור כמו שהתחילו התוס' בראש הדיבור, אבל לשיטת רבינו ברוך הי' אפשר דגם ע"ג גחלים מותר משום דהולכין וכבין תמיד, אך מדלא כ' התוס' אבל ר"ב פי' כו' משמע דלא פליג בגחלים, והנה לכאורה לפי תי' הראשון מיושבין דברי רש"י ר"פ כירה מ"ש לא יתן עד שיגרוף משום דמוסיף הבל, ותמהו בתוס' הא גם אחר גריפה מוסיף הוא, אבל להנ"ל א"ש דכשהיא גרוף לא גזרו משום דלא שייך בי' הטמנה כנ"ל, ובנותן את האפר נמי התירו משום דע"י זה הם כבין והולכין יותר מבגחלים גרידא ולא שייך בהו הטמנה וגריעי מרמץ], אכן באמת תוס' שפיר מקשין על רש"י שם משום דס"ל דדוקא להטמין ולהניח ע"ג הני דמוסיף הבל אסור, אף דהטמנה גופא הי' בדבר שאינו מוסיף. אבל בהנחה עצמה לא מיקרי הטמנה כלל כיון דלמעלה מגולה, ולכך לא הקשו אלא על המנהג שמשמינין ומניחין, אבל רש"י עצמו י"ל דס"ל דהכל הטמנה מיקרי וממילא לק"מ מ"ש תוס' שם על רש"י כנ"ל נכון:

בד"ה מ"ש ממיחם, קשה לר"י דבברייתא גופה כו' וי"ל דהתם פי' שיחמו עד שיהי' יס"ב, אבל הכא לעולם אין המים שבכוזא נעשין רותחין כל כך אלא שמוסיפין הבל ומתחממין מעט, והוי ס"ל לר"ז דדיוקא דרישא עיקר שיחמו שיהי' יס"ב אסור ואי לאו הכי שרי, ולרבה דיוקא דסיפא עיקר אלא שיהיו משומרין אבל כל היכי דמוסיף הבל אפי' אינו יס"ב אסור כנ"ל:

בא"ד תימא דהיכי דמי כו', ולמ"ש לעיל בגמ' דמיירי בכוזא דמים חמין י"ל דלעולם אין היד ס"ב מ"מ במוסיף הבל גזרו אטו הטמנה, משא"כ בצונן דרשאין להטמין את הצונן, ובלא"ה נמי אי בחמין מיירי א"ש ביס"ב ג"כ דאין בישול אחר בישול כ"ז שלא נצטנן:

בא"ד ונראה לרשב"א כו', לכאו' אכתי לא נתיישב הך דמיחם דיש לחוש ג"כ שיתן מים צוננין מועטין, אכן מתוך דברי מהרש"א נתיישב זה דאין גוזרין הא אטו הא אלא היכי דעדיין יש חשש כגון במדורה דאיכא למיחש שיניחנה עד שיהי' יד סולדת בה וכן הכא, אבל במיחם כשכבר יש חמין מועטין ליכא גזירה, אכן לפ"ז קשה לי למה הניחו תוס' בדוחק לשון לא בשביל שיחמו, הלא י"ל הכל ולומר דבמדורה דלא יבא לחלל שבת כמ"ש התוס' בחילוק הראשון לכן שם מותר אף שבאותו פעם א"ו יוכל עוד להיות יד סולדת, אבל היכא דלא נראה לאדם כחילול שבת אז גוזרין כשיוכל עוד להיות יד סולדת כמו הכא, אבל הא אטו הא גם בכה"ג אין גוזרין כההוא דמיחם, א"כ יתיישב הכל ודוק כי קצרתי:

דף מח:

בגמ' מה בין זו למגופת חבית, פרש"י דלקמן מתירין בחבית להתיז ראשו, וקשה דשם איתא רשב"ג אומר משמע דחכמים חולקין א"כ י"ל דרב כת"ק ס"ל, והי' נראה ליישב קושית הגמ' דלת"ק נמי איסורא הוא דאיכא אבל לא חיוב חטאת, מיהו קשה דהכא מתקן הוא ובחבית מקלקל הוא כמ"ש רש"י לקמן טעמא דרשב"ג], אך לרשב"ג דמתיר לכתחילה מקש' הגמ' שפיר דאי במתקן חייב חטאת במקלקל נמי איסורא מיהא איכא כמ"ש הר"ן לקמן בפ' חבית להקשות ע"ד רש"י הנ"ל, וגם לצורך שבת אין להתיר אי הי' חיוב חטאת במתקן], אבל לת"ק דאסור אלא דפטור מחטאת ל"ק על רב כיון דהכא מתקן הוא, ותו קשה לקמן (קמ"ו.) דפריך הגמ' נמי מהך דרשב"ג לר"ש דאוסר למיברז חביתא ע"ש, ולא משני איהו דאמר כת"ק, לכן נראה דידעו הגמ' דליכא מאן דפליג ארשב"ג בהא, מיהו על פי' ר"ת בתוס' דקושית הגמ' הוא ממתני' דאין נוקבין מגופת חבית דברי ר"י וחכמים מתירין ע"ש, תמהני די"ל דרב דאמר כר"י דאין נוקבין [וכן הקשה הפנ"י, ואין להקשות דמ"מ חיוב חטאת ליכא אפי' לר"י, אלא איסורא בעלמא דהא כ' תוס' דלענין חטאת לא דמי פתיחת פי צואר דעשוי להכניס ולהוציא לנקיבת מגופה ע"ש, וצ"ל דקושי' הגמ' אזלא על רב יהודה דאמר בשם רב להלכה כן ואנן קיי"ל כחכמים לגבי ר"י דרבים נינהו:

שם בגמ' תנן כו' ושלשלת של מפתחות כו', לכאורה תמהני הא כל מפתח כלי בפ"ע הוא ואין כלי מטמא כלי, וכי משום השלשלת יהי' שם כלי אחת על מפתחות שתשמיש כל אחד מהם בפ"ע הוא, בשלמא בגדים התפורין ביחד בשלל כובסין או בכלאים א"ש, דבזמן שהם תפורים יחד אין להם תשמיש לכ"א מהם בפ"ע] ותו הוי קשה לי מה מדמי הגמ' הך למקל שעשאו בית יד לקרדום נהי דחיבור הוי, מ"מ מקל פשוטי כ"ע הוא ואינו מקבל טומאה אלא מתורת יד, ושלא בשעת מלאכה שפיר לא הוי יד כיון דאין מיוחד לתשמיש הקורדם, ומה ענין חיבור ב' כלים ליד, ונתיישב לי כ"ז לפמ"ש התיו"ט בשם הרמב"ם (פי"ב דפרה) דכל הני דהוי חיבור לטומאה ולא להזאה הם רק גזירה מדרבנן, א"כ א"ש דגזרו גם בשלשלת של מפתחות אטו הני דהוי ממש כלי אחד, ולענין יד נמי איכא למיגזר כנ"ל:

שם בגמ' מאן תנא כו' ר"מ היא וקשה דא"כ מאי מקשה לעיל מהך מתני' דמקל כו' אהא דשלל דהא י"ל דהא דמקל אתיא כר"ש דמטהר בכאן, ונראה מזה דלר"ש אף בשעת מלאכה לא הוי חיבור ובהא דמקל כו' דקתני דבשעת מלאכה הוי חיבור ע"כ דלא אתיא כר"ש, אך קצת לא משמע כן מהא דאמר רבא בסמוך בסתם דבר תורה בשעת מלאכה הוי חיבור משמע דכן גם בהא דמקל, (אכן התוס' לקמן ד"ה ועל לא ס"ל הכי) ולכו"ע הוא כן ולא פליגי ר"מ ור"ש אלא אי גזרינן, מיהו אם נאמר כנ"ל ור"ש ס"ל דלא הוי חיבור אף בשעת מלאכה ולא ס"ל הא דרבא, הי' מיושב קושי' התוס' ד"ה ד"ת שהקשו מ"ש ממוכני דלא הוי חיבור די"ל כיון דמוקמינן להך מתני' דמוכני לעיל (מ"ד:) כר"ש ולדידי' שפיר לא' הוי חיבור וכנ"ל, ומיושב ג"כ מה שהקשה הפר"ח על הכ"מ הובא בתוס' רעק"א ז"ל בכלים (פ"ה מ"ג) שכתב דמשו"ה פסק הרמב"ם כר"מ דמספק אזלינן לחומרא, והקשה הפר"ח דהא לא פליגי ר"מ ור"ש אלא בדרבנן והו"ל למיזל לקולא, ולהנ"ל מיושב דהא פליגי בדאורייתא דלר"ש לא הוי חיבור אף בשעת מלאכה, ולר"מ הוי חיבור מדאורייתא וממילא גזרינן אף שלא בשעת מלאכה, אך התוס' ד"ה אמר כתבו דבההיא דמקל שמא אפי' ר"ש מודה דטמא, ולשיטתם צ"ל דלא ניחא לי' להש"ס לאוקמא מתני' דמקל דוקא כר"ש משום דסתם מתני' ר"מ היא, אך דברי התוס' בלא זה קצת דחוקים דכיון דלא ס"ל לר"ש גזירה בכירה מנ"ל דבהא דמקל גזר טפי כיון דמה"ת לית בי' טומאה כמ"ש תוס' עצמם לקמן ד"ה ועל הזאה, והא דפסק הרמב"ם כר"מ י"ל משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהך מתני' דמקל דאתיא כר"מ נשנית בפ"ק דכלים, למ"ש דר"ש ס"ל דגם בשעת מלאכה אינו חיבור, וגם לשיטת התוס' דר"ש מודה בהא דמקל, איכא סתם משנה דשלל בעוקצין (פ"ב) ובפרה (פי"ב), ואולי גם הכ"מ כיון לזה במה שכ' (פי"ז מה' כלים) בתי' הא' דה"ט דפסקינן כר"מ משום דמוקים הכא מתני' כוותי' ע"ש:

בתוס' ד"ה אי כו' הקשו למה לא משני כדלעיל בשלל של כובסין דגזירה דרבנן הוא, פשוט נראה לומר דכיון דמספורת של פרקים היא כלי גמורה ואעפ"כ מה"ת אינו חיבור למה יגזרו רבנן טומאה, בשלמא במקל שקבעו בקורדם לפי שעה שייך לגזור עראי אטו קבע משא"כ בזה כנ"ל, ובדרך פלפול י"ל בשנקדים חידוש דין אחד דהא דמספרים ש"פ אינו חיבור להזאה הוא אף שמזה על אותו חלק שנטמא בו אינו מועיל לטהר חלק השני], והטעם פשוט כיון דגזרו אטו שלא בשעת מלאכה וא"כ אם נטמאה בצד ימין בשעת מלאכה דטמא הכל מה"ת גם צד שמאל, אם הזה על אותו הצד שנטמא שלא בשעת מלאכה ודאי דלא מהני (לטהר חלק השני כיון דהשתא אינו חיבור], וממילא בכל גווני כך הוא גם בשעת מלאכה משום גזירה הנ"ל אבל בהנהו דלעיל בשלל ש"כ ובמקל, אי נטמא המקל והזה עליו בחיבורין ודאי הכל טהור, כיון דהתם אינו אלא גזירה בפ"ע ואינה גזירה דמספורת, א"כ נהי דלהזאה לא מהני חיבור דהוא מדרבנן לטהר איסור תורה ולטהר אותו חלק שנגע בטומאה], אבל באותו נידון עצמו ממ"נ טהור כיון דהזאה הי' באופן של הטומאה, וגם כיון דחכמים עשאוהו כחיבור גמור ובחיבור גמור כה"ג הי' טהור ה"ה בזה כנ"ל לכאורה, ובזה מיושב מה דיש לדקדק דלעיל במקל ובשלל ש"כ תנא חיבור לטומאה וממילא מוכח דלא להזאה **אע"ג. דבמתני' דפרה (פ' י"ב) תנא ואינו חיבור להזאה, י"ל משום דהתם עיקר דינא דהזאה הוא ואגב הזאה תנא דהוי חיבור לטומאה, ובזה מיושב קושי' התוס' ד"ה חיבור, מה דלא מייתי הכא מתני' דפרה, להורות דיוק הנ"ל ולהשמיענו האי דינא דאפי' אם הזה במקום שנטמא לא מהני, אכן מלשון הרמב"ם (פי"ב מה' פרה ה"ד) ואם נטמאו שניהם והזה. על אחד מהם כו' משמת דגם במספורת אם נטמא אחד מהני בו הזאה גם לחלק השני וצ"ע:** והכא דייק ותני להדיא ואינו חיבור להזאה לרבותא הנ"ל דאף שהזה במקום שנטמא לא מהני כנ"ל, ממילא מיושב קושי' התוס' דמזה עצמו דייק הגמ' דגזירה אחרת איכא הכא מדלעיל דאל"כ מיותר הסיפא דאינו חיבור להזאה כנ"ל:

בד"ה דבר תורה כו' תימא מ"ש ממוכני כו' וצריך לחלק, נראה החילוק דהכא מיירי שהוא מחובר עכ"פ יחד אלא שלא קבעו וצריך מעשה להתיר החיבור שנתחב בדוחק, אבל במוכני אם היא נשמטת פי' שאינו דבוק בו כלל אלא שהשידה מונחת בתוכו ויכולין לשמטו תמיד שהוא נכנס ויוצא, ולהכי לא הוי חיבור, עוד נראה לחלק דהכא כל המספרים כלי אחד ושימוש אחד הוא, אבל התם תשמיש השידה לקבל אדם וחפצים, ותשמיש המוכני הוא להילוך ולכך אין לו חיבור כשנטמאת כנ"ל פשוט,. אבל בלא זה עיקר תמיהתם אינה לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (בכלים פי"ח מ"ב) דפי' נשמטת היינו שכן הוא הדרך לשומטה תמיד כמו עגלות שלנו דכמה פעמים שומטין אותה למשחה בשומן, ואינה נשמטת היינו שאין הדרך לשומטה, וא"כ הכא במספרים מיקרי אינה נשמטת שאין הדרך לפרקה כלל, אך התוס' ס"ל כמ"ש הר"ש ורע"ב שם דפי' נשמטת הוא שיכולין לשומטה, וסתם מספרים ש"פ יכולין לשומטה להכי קשיא להו:

דף מט.

בגמרא איבעיא להו לחין מחמת עצמם כו' ונראה דמקום הספק הוא מדקתני במתני' בזמן שהן לחין ולא תני סתמא בלחין לכך משמע להו בזמן שעודן לחין שלא ניטל הלחלוחית שהי' להן מצד עצמן כנ"ל, [וכעין זה כ' בתוס' רע"ק בשם הש"ל, אך קשה לפ"ז למסקנא דרבי אושעיא נמי דוקא בלחין מחמת עצמן מ"ט לא תני כלשון המשנה]:

שם בגמ' שפעם אחת גזרה מלכות כו' ינקרו את מוחו כו' ונטלן מראשו, משמע דהגזירה לא הי' אלא על תפלין של ראש, וכן מפורש לקמן (ק"ל.) שכל המניח תפילין על ראשו ע"ש] היינו לפי שתש"ר מנקרין עיניהם של אוה"ע כמ"ש וראו כל ע"ה כו' אלו תפלין שבראש כדאי' במנחות (ל"ה:) ע"ש:

שם בגמ' איבעיא להו ר"י אנסורת כו', ויש לתמוה דמאחר דאין הלכה כמותו למה שקלינן וטרינן אליבי', ודוחק לומר דאי ר"י קאי אנעורת י"ל דבנסורת לרבנן נמי אסור בדקה, ונ"ל דנ"מ לדידן ג"כ למאי דקיי"ל דצריכין להרחיק מכותל חבירו בכל הנך דנזכרים במתני' כדאי' בב"ב (י"ט.) ע"ש [ואע"ג דהתם לא תני אלא גפת וזבל כו' דמוסיפין הבל גם ביבשין, נראה דגם אלו שמוסיפין הבל בלחין צריכין להרחיק מן הכותל בעודן לחין, וכ"מ בירושלמי כאן, וה"ה לר"י בנעורת דקה], והתם י"ל דאף חכמים מודו לר"י דאוסר בדקה, דהא ליכא למימר דפליגי הכא אי דקה מחמם דאין סברא לומר שיחלקו במציאות אלא ודאי דלכו"ע דקה מחמם מעט ומוסיף הבל, ופליגי ת"ק ור"י אי גזרינן בחימום מועט כזה שיבוא לחתות או לא, אבל לענין נזק לכו"ע מרחיקין מאחר שמוסיף הבל אף מעט, אכן לכאורה קשה לפ"ז במה דשקלינן וטרינן התם בב"ב בהא דהתם קתני נמי סלעים ולענין הטמנה לא נזכר במתני' דהכא, הא י"ל כנ"ל דבחימום מועט לא גזרו שמא יבוא לחתות, אך י"ל דהי' ידוע להם דסלעים מוסיפין הבל הרבה ואיכא למיגזר בהו שמא יחתה, וצ"ל הטעם משום דבסלעים אינו עשוי להטמין לא גזרו בהו ע"ש [ברש"י ותוס', אכן לפי' הר"ח שם דלמסקנא אין שום הבל בסלעים שוב קשה דהו"מ למימר דאיכא בהו מעט הבל וכנ"ל]:

בתוס' ד"ה אביי כו' אבל לא חייש שמא יישן, לדבריהם רבא דהלכה כמותו מחמיר שיזהר נמי שלא יישן ולאביי אע"פ שאינו זהיר משינה מניח כמ"ש התוס' להדיא בסוכה, ולפי' רש"י הוא להיפוך דרבא מקיל וסגי בהא שיכול ליזהר משינה, ומ"ש התוס' כדפי' בקונטרס היינו בהא דמפרש רש"י שיוכל לשמור עצמו מלהפיח דלא נטעה לפרש דלא אמר אביי אלא גוף האיסור שלא יפיח:

בסה"ד ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפ' הישן דאסור לישן כו' שינת עראי:

באמת לא קיי"ל הכי דמסקינן התם בגמ' דבראשו מותר לישן שינת עראי ודוקא בדנקיט להו בידו אסור משום שמא יפלו מידו ע"ש בפי' רש"י ובבעה"מ, וכן פי' הר"י והרא"ש בברכות (כ"ג:) וכ"פ בטור או"ח (סי' מ"ד ע"ש,] וצ"ל דלאו דוקא נקטו ברייתא זו ועיקר כוונתם לאיסור שינת קבע, וכן נראה מדבריהם בסוכה בפ' הישן שהביאו התוס' סוגיא דהכא בד"ה אבל לא שינת קבע וכתבו כמ"ש כאן ע"ש [דמשמע דס"ל ג"כ כפי' רש"י, אכן לדעת הרמב"ם אסור גם בשינת עראי בעודן בראשו כמ"ש בב"י (סי' מ"ד) וכ"פ בשו"ע שם וכ"כ הרשב"א כאן]:

ברש"י ד"ה נוטל את הכיסוי והן נופלות דלא נעשה בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה, וקשה דהא לקמן בפ' נוטל (קמ"ב:) אמרינן באבן שע"ג החבית במניח נעשה בסיס ע"ש, אע"ג דהתם נמי י"ל דבטל האבן לגבי חבית, ודוחק לפרש דהתם שאני שהנחת האבן אינו לצורך החבית, [ועוד דלקמן (קכ"ה:) משמע דגם במונח לצורך החבית ס"ל לרבה דנעשה בסיס ופליג אדר"י דס"ל דנעשה כיסוי לחבית ע"ש], ותו דלמה דחיק לפרש התם מתני' בשכח אכתי י"ל במניח ולצורך החבית כי אורחי', וי"ל קצת דבחבית אין ברור לו שיצטרך להשתמש וליטול ממנו בשבת, אבל בהטמנה שיודע בודאי שיצטרך ליטלו בשבת לא נעשה בסיס ונעשה כיסוי, וכעין סברת התוס' בפ' כירה (מ"ג:) ולקמן (נ"א.) אבל אין זה במשמעות דברי רש"י, ומצאתי בתוס', רע"ק ז"ל בפ' נוטל עמד שם בזה והאריך ע"ש. אבל הנלע"ד ליישב קצת בהקדם החילוק בין אבן התם דלא בטל לגבי חבית ולעיל (מ"ח.) משמע דדוקא מוכין דדמיהם יקרים לא מבטל אינש, וכתבתי שם לחלק הואיל והקופה דרך אדם ליחדה לצורך הטמנת הקדירה משו"ה בטל להקדירה ומותר בטלטול אבל תשמיש האבן עראי היא ואיזה אבן שמזדמן לו באותה שעה מניחו עליו לכן לא מיקרי יחוד, וכן משמעות הפוס' בטוש"ע שם, וע"פ זה יש לפרש גם בדברי רש"י הטעם הזה דלכך אין הכיסוי בסיס לגבי הקופה דבאמת אי נחשב זאת לקביעות יהי' תורת כלי גם על הקופה רק משום דאין אדם מבטל קופה מוכין וצמר הואיל ודמיהן יקרים כדלעיל, א"כ י"ל דזה דוקא לענין שיהי' בטל לעולם כיון דיחוד לשעה לא מהני רק שיבטלנו לעולם ואין דרך אדם להפקיר קופה של מוכין, אבל עכ"פ לשעה זו ודאי בטל לגבי הקדירה, ונהי דביטול לשעה לא מהני להתיר הקופה בטלטול אבל מהני מיהא לענין זה שלא יהי' הכיסוי בסיס להקופה דאדרבה הקופה בטל להכיסוי הואיל ויחדה לשעה זו לצורך הטמנה כנ"ל, אבל באבן דלא מיקרי יחוד כלל אף לשעה דהוא דרך עראי ומקרה כנ"ל לכך שפיר חשיב בסיס כנ"ל, ועמ"ש לקמן (נ"א.) בתוס' ד"ה או שטמן:

בתוס' ד"ה טומנין כו' הא דאמר בפ"ק דביצה נותנין את העור לפני הדורסן כו', כוונתם למאי דמסיים שם ואין מגביהין את העור אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין, דבהא ליכא אלא טלטול גרידא ומותר רק משום שהתירו סופן משום תחילתן, דמהך דאין נותנין לפני הדורסן אין ראי' די"ל דדוקא לפני הדורסן אסור משום דהוי מעבד דע"י הדריסה נעבדין העורות משום הכי צריך התם הטעם דהתירו סופן משום תחלתן [וכ"כ בתוס' הגרע"ק כאן, ומ"ש בפנ"י ביצה (ט':) דהתוס' סמכו עיקר קושיתם מפ' כל כתבי דבהא דביצה לאו משום מוקצה הוא כנ"ל, לא משמע כן בדברי התוס' בזבחים (צ"ד.) ד"ה מנין ע"ש]:

דף מט:

בגמ' אבא שלחא הוה ואמר הביאו כו' פירש"י ואמר בחול והוכיח ר"י בר"י מזה דאין דרך אומן להקפיד, ובתוס' פי' דאמר בשבת, ואיכא נ"מ לדינא דהא בסמוך פריך מנסרים דקתני ושל אומן כו' ומשני שאני נסרים דקפיד עלייהו, ואח"כ מסיק כתנאי עורות של בעה"ב כו' א"כ לכאורה כיון דפליגי תנאי י"ל דברייתא דנסרים אתיא כהאי תנא, ולעולם לר"י דקיי"ל כוותי' גם נסרים מותר וא"צ לחלק בין שלחין לנסרים, אכן הפוס' פסקו לחלק בינייהו כדאי' בטוש"ע (סי' ש"ח), ע"כ נראה דס"ל כפירש"י וממילא כיון דהא דקיי"ל כר"י היא מה"ט דחזינן דלא קפיד אין להוכיח מעורות על נסרים די"ל דבנסרים קפיד טפי אבל לפי' התוס' אין שום ראי' שאין מקפידין בשלחין טפי מבנסרים, ושוב י"ל דלר"י דמתיר בעורות של אומן אע"ג דאיכא למימר דקפיד עלייהו ה"ה דבנסרים מותר אפי' בשל אומן:

בתוס' ד"ה לא אמרו כו' לרבות עור משהופשט כו' וי"ל דהתם בשיחדו לישיבה, עי' שם בסוגיא דפליגי ר"י ור"א אי סגי בראוי לקבל טומאה ומרבה עור משהופשט או בעי שיקבל מיד טומאה וממעט עור משהופשט, ובתוס' כאן נקטו דברי ר"י ולדידי' בעי כיבוס כשהוא ראוי לקבל טומאה, ולפ"ז מ"ש התוס' כשיחדו אין כוונתם דוקא כשיחדו דהא ביחדו גם לר"א צריך כיבוס אלא כיון דאם יחדו מקבל טומאה שוב גם בלי יחוד בעי כיבוס לר"י הואיל וראוי לקבל טומאה ביחוד בלי מעשה, ע"ש בזבחים מבואר דבהא פליגי היכא דבעי מחשבה ושם האריכו בתוס':

דף נ.

בגמ' אלא אי אתמר הכי אתמר כו' כ' בתוס' דטפי ניחא לגרוס אלא אמר רבא כו', אך קשה דלפ"ז מה הוי ס"ד דרבא לומר על משנה זו כך וכי לא ידע הסיפא, וגם אי לא לא אמר הדין על המשנה רק על ברייתא אחרת מ"מ הא כל המשניות הוי שגור בפיהם, [כדמשמע בתוס' במנחות (ה'.) ד"ה חסר ולעיל (מ"ד.) בתוס' ד"ה דכ"ע] אבל נראה דהכי פירושא דמאי דאמר רבא ל"ש אלא שלא טמן הפי' שלא טמן בו כבר רק בשבת זו בא לטמון, אבל טמן פי' שכבר יחדו להטמנה מטלטלין א"כ פי' רבא עתה דבריו הראשונים כנ"ל:

שם בגמ' רבינא אמר בשל הפתק שנו. פרש"י ותוס' ליישב דברי רבא בא דבטמן מותר ומתני' דאוסר בטמן איירי בשל הפתק ומאי דאמרי' תניא כוותי' דרבינא משום דדוקא בהפתק אסור בברייתא. אבל קשה כיון דהא דקתני ואם התקינו כו' מטלטלין אותן משמע במעשה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה לא אמרו כו' גבי ואם התקינה למיתוח. א"כ י"ל דבשל הפתק גם יחוד לא מהני ובעי התקינו במעשה לכן נקט הברייתא הפתק ולעולם גם בשאינו של הפתק בעי יחוד. איברא דלקמן (קכו.) בתוס' ד"ה בין קשור כתבו דהתקינו שייך גם בלי מעשה ע"ש מ"מ תניא נמי הכי לא מתיישב שפיר [כיון דמצינו ג"כ התקינה במעשה כנ"ל]. ותו קשה כיון דברייתא לא איירי בהטמנה כלל. י"ל דגם בלא הטמנה מותר של הפתק. אכן התוס' כ' בהדיא דלרבינא ג"כ אסור בלא טמן אף באינו של הפתק. א"כ ע"כ צ"ל דהברייתא איירי בהטמנה. אבל זה דוחק. ועי' תוס' לעיל (מ"ח.) ד"ה וכי כו' שנדחקו לפרש אליבא דרבינא ע"ש. לכן הי' נלע"ד לולי פרש"י ותוס' דרבינא בא לומר דמתני' איירי אף ביחדו להטמנה ומשו"ה אמר בשל הפתק שנו לכך לא מועיל יחוד ובעי דוקא מעשה כדתניא כוותי' דבהפתק בעי התקינו דוקא ואפשר ג"כ דלא פליג לדינא אמימרא דרבא אלא באוקימתא דמתני' מר מוקי באינו של הפתק ולא יחדו ומר מוקי בהפתק אף שיחדו כדכתיבנא:

ועי' ברי"ף שלא הביא הא דרבינא דבשל הפתק שנו משמע דלא ס"ל כרבינא אלא כסתמא דגמ' דדחי דברי רבא דמייתי מעיקרא ולעולם אינו מועיל הטמנה גרידא. ואין להקשות דמ"מ הו"ל להרי"ף להביא דבשל הפתק אף יחוד לא מהני כיון דרבינא מחמיר בשל הפתק לענין הטמנה. די"ל דס"ל כמ"ש התוס' דאף רבינא לא אמר דבהפתק לא יועיל יחוד ודוקא הטמנה לחוד לא מהני וכ"כ הרא"ש להדיא ע"ש ותראה דיש ט"ס בדבריו. וצ"ל והא דקאמר רבי וכ"כ בקרבן נתנאל] דהי' קשה לו דלמאי דמתרץ רבינא דברי רבא דהטמנה ג"כ מהני מה מקום שוב לדברי רבי דמייתי מיני' סייעתא דיחוד מהני משו"ה כ' דהתם בשל הפתק דהטמנה לחוד אינו מועיל. וע"ז קאמר רבי דיחוד מהני. אבל דברי הר"ן תמוהים שכ' דמוכח בגמ' דבשאינן של הפתק בטמן לחוד סגי דמהיכן מוכח דהלכה כרבינא והרי הרי"ף לא פסק כוותי' מדלא הביאו (וכ"מ בחי' הרשב"א ע"ש שהניח בתימא דברי הרי"ף למה לא הביא דרבינא דהוא בתרא. וכ"כ בב"י (סי' רנ"ט) לדעת הרי"ף דלית הלכתא כרבינא ע"ש]:

שם בגמ' אלא ר"א דאמר כמאן הוא דאמר כהאי תנא כו'. יש לפרש דלמאי דמסקינן דאיכא תנא דס"ל דתלוי בישיבה רשב"ג נמי ס"ל הכי ודוקא לס"ד דגמ' לא ס"ל לפרש דברי רשב"ג דאמר א"צ לקשר דמצריך ישיבה מאחר שלא נזכר בדבריו. וכן לשמואל דס"ל דמהני חישב לק"מ כיון דרשב"ג קאי אדברי ת"ק דמיירי בנמלך עליהן לישיבה דהיינו חישב. אבל למאי דמסקינן דאיכא תנאי דס"ל הכי שפיר י"ל דגם רשב"ג ס"ל כן. ודוקא קישור א"צ אבל ישיבה צריך למאי דמשמע פשטות סוגיא דגמ' דישב עדיף מחישב. וכמ"ש בסמוך בדברי התוס'. אך לפ"ז קשה לשמואל דלמה לי' לעשות מחלוקת בין רשב"ג להנך תנאי דהך סייעתא דר"א ממתני' דקש בוודאי שמיעא לי' לשמואל דהא מתני' הוא לקמן. ולמה לא נאמר כנ"ל דרשב"ג ס"ל נמי דבעי ישיבה. וי"ל למאי דאמרינן לקמן דגם לרבנן דס"ל דצריך מעשה היינו דוקא במידי דבר מעשה אבל מידי דלאו בר מיעבדא בי' מעשה א"צ שום דבר אבל למאן דאית לי' יושב אין חילוק בזה ואף במידי דלאו בר מעשה בעי ישיבה. וכן אף בבית המשתה ובבה"א לפי' הר"ן שאכתוב בסמוך. א"כ אין לומר דרשב"ג מצריך ישיבה דלפ"ז מחמיר את"ק ומדקאמר אין צריך משמע דמקיל [וכן משמע לקמן (קכ"ז:) דרשב"ג ס"ל דמהני מחשבה לחוד]:

בתוס' ד"ה ואם יצא כו' דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וקשה דמנ"ל לומר כן דמפשטות הסוגיא משמע דמחשבה קיל מישיבה ואיכא ג' דרגות דקישור עדיף מישב ומחשבה גרידתא גרע מישיבה. וי"ל שהוכיחו התוס' דישיבה גריעא ממחשבה מהא דאמרי' מדלא התיר רחב"ע אלא בבית המשתה ש"מ דבעלמא קשר אין לא קשר לא. ואם נאמר דישיבה עדיפא ממחשבה אין ראי' דבעינן קישור די"ל דהא דבעי רחב"ע טעמא דבית המשתה כדי שלא להצריך עכ"פ ישיבה, אך למ"ש בחי' הר"ן אין זו ראי' דהוא מפרש בהא דאמרינן לקמן דדוקא במידי דבר מיעבד מעשה בעי קישור הטעם דמאחר דאם רוצה להשתמש בו צריך לעשות אותו המעשה והוא לא עשה חיישינן דלמא לא מקיימא מחשבתו. ומשו"ה בבית המשתה שהוא טרוד דליכא הוכחה די"ל שלא עשה המעשה משום טירדא מותר. נמצא דלא התירו כלל להקל משום טירדא אלא משום דבכה"ג מדינא מותר וכנ"ל. ולפ"ז למאן דבעי ישיבה אף בבית המשתה אסור כיון דבישיבה ליכא טעם הנ"ל. א"כ אין ראי' דלעולם י"ל דישיבה עדיף ממחשבה ומ"מ ליכא למימר דרחב"ע ס"ל דבעי ישיבה דא"כ למה התיר בבית המשתה. אכן יש להקשות לפי' הר"ן מהא דמייתי סייעתא לר"א ממתני' דקש שע"ג המטה דהא שפיר י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דבעי מעשה במידי דבר עבידא בי' מעשה ומטעם הנ"ל. ובקש לא שייך האי טעמא דחה מעשה שייך שהי' לו לעשות בו משו"ה מותר. משא"כ למאי דמשמע מדברי רש"י דמפרש טעמא דרבנן דמתירין במידי דלאו בר מיעבד מעשה משום שאינו יכול להראות שום הוכחה שרוצה להשתמש בו. י"ל קצת דליכא למימר דהא מתני' דקש שע"ג המטה אתיא כרבנן דא"כ עכ"פ לא הי' לו להתיר בלא חישוב כיון שהי' יכול להזמין במחשבה. איברא דבלשון רש"י ד"ה או שהי' כו' ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב. משמע דגם קש הוי בר עבידא בי' מעשה דאל"כ מאי יחדו שייך ואפשר דאית בי' מעשה דנענוע שלא יהא צבור וקשה ויהי' נוח לשכיבה כנראה ממ"ש רש"י בד"ה קש] צ"ע:

דף נ:

בגמ' אבל לא סורק. פירש"י דודאי משיר והוי פסיק רישא ובתוס' הביאו דהתם בנזיר מפורש הטעם משום דמכוין להשיר נימין המדולדלות ע"ש. וצ"ל דשם בנזיר לאו סתמא דגמ' היא אלא רבה הוא דאמר לה וס"ל דגם בפסיק רישא מתיר ר"ש. אבל לדידן דבפ"ר מודה ר"ש דאסור א"צ להאי טעמא. ועי' לקמן (קלג.) דמעיקרא הוי ס"ל נמי לאביי דגם בפ"ר מתיר ר"ש אלא לבתר דשמעה מרבא קיבלה, א"כ י"ל דגם רבה ס"ל הכי [והא דמשמע בכתובות (ו':) דרבה נמי ס"ל דמודה ר"ש בפ"ר צ"ע מסוגיא הנ"ל דלקמן דמשמע דאביי שמעה מרבא ולא מרבה דהוי רבי' דאביי]. אבל לדידן שפיר פי' רש"י הטעם משום דהוי פ"ר וכן פי' הרע"ב שם בנזיר [ועמ"ש לקמן (ע"ה.) ועי' בשו"ת הריב"ש (סי' שצ"ד) ובאורח מישור בנזיר מ"ש בזה]:

שם בגמ' אלא הא והא ר"י ותרי תנאי אליבא דר"י. לכאורה קשה דהא יכול לתרץ ג"כ כדלעיל דהא ר"י והא ר"ש ותרי תנאי אליבא דר"ש בחפיפה. וצ"ל דלא ניחא להו לשנויי הכי ולומר דברייתא פליגא אסתמא דמתני דס"ל אליבא דר"ש דנזיר חופף. וי"ל עוד דס"ל להגמ' דאם נאמר דחול ונתר גריד הכסף שהיא קשה מאוד אין סברא לומר דס"ל למתני' דלא הוי פסיק רישא בשער דהא ודאי דיותר בנקל משיר השער ולפ"ז למאי דמתרצין דהא והא ר"י למאן דס"ל אליבא דר"י דאסור לחוף כלי כסף בנתר וחול והיינו משום דגורד את הכסף. ע"כ פליג אמתני' דנזיר חופף דלדידי' הוי פסיק רישא ואסור אף לר"ש. ובזה י"ל מה שהקשו המהרש"א והמהר"ם בהא דאמרי' במאי אוקימתא כר"י אימא סיפא כו' דמשמע דאי אתי כר"ש ניחא הא אי נימא דאתיא כר"ש קשה הך מתני' דנזיר חופף כו'. ולהנ"ל י"ל דהכי קמקשה לי' אמאי אינו מתרץ דתרי תנאי אליבא דר"ש בחפיפה וכנ"ל. כיון דאי נמי אוקימתא כר"י קשיא סיפא א"כ טפי הוי ניחא לאוקמא כר"ש דלא תקשי רישא אסיפא כמ"ש התוס':

שם בגמ' ואינהו כמאן סברוה כו' לכאורה קשה מאי קושיא דהא קתני לעיל בברייתא אבל פניו ידיו ורגליו מותר א"כ ס"ל כהך ברייתא. ולמאי דמתרץ לעיל דמיירי באשה ניחא דבדידה ליכא איסור כלל אבל לאינך תירוצי ע"כ ס"ל כאמימר ור"א. וי"ל דאפי' למר זוטרא דאוסר משום לא ילבש וגו' היינו דוקא משום שמשיר השער (כעין הא דאי' בנזיר (נ"ט.) במעביר שער בית השחי ע"ש] א"כ גם לאידך תירוצי בסריס וקטן אין ראי' מאחר דלית להו שער. אך א"צ לזה די"ל דהא דמוקמינן בסריס וקטן הוא משום דאשכחן הכא מאן דמתיר לחוף אבל אין להוכיח מכאן כוותי' כיון דמצי לאוקמא באשה כנ"ל:

שם בגמ' לעולם דלא נתקלקלה כו' שמא נתקלקלה. פי' רש"י אי שרית לי' ליטול לכתחילה כו' משמע דמפרש דראב"ע אוסר אפי' ליטול שמא יבוא להחזיר אף לכשיתקלקל. ולדבריו קשה להבין לשון המשנה דקתני שמא יטול וא"י להחזיר וכיון דעיקר האיסור שמא יחזיר הו"ל למימר והוא יחזיר. גם אין מובן מאי דקאמר לעולם דלא נתקלקלה דהא לא איירי הכא בשכבר נטל שאפשר לידע אם נתקלקל אלא לענין ליטול אי חיישינן שיחזיר אחר שיתקלקל. עוד קשה דהו"ל למימר חוששין שמא תתקלקל הגומא וכן הקשה הרשב"א ז"ל וע"ש מה שדחק לתרץ. ולולי דבריהם ניחא יותר לפרש בגמ' דעיקר הפלוגתא דוקא בשכבר נטל אי שרי להחזיר אף בלא נתקלקלה שמא יבוא להחזיר אף בנתקלקלה. וראב"ע עצה טובה קמ"ל שלא יטול שאם יטול לא יוכל להחזיר. דגם לפי' רש"י ע"כ צריכין לומר דאפי' כבר נטל אסור להחזיר דהאיך נאסור ליטול ע"מ להחזיר ולהחזיר גופא יהי' מותר. וא"כ למה לן לאפושי פלוגתא ולומר דראב"ע אוסר אף ליטול וצ"ע:

שם בגמ' א"ר הונא כו' דצה ושלפה והדר דצה שריא משמע דצריך ב' פעמים לתחוב קודם שבת אבל דצה פעם אחת אסור ליטול בשבת. אך י"ל דהא דקאמר והדר דצה להורות דדוקא דיעבד בשכבר נתקע מותר ליטול משם אבל לתקוע לכתחילה שם בשבת וליטלו אח"כ אסור. ולפ"ז בדיעבד אם נתחב מותר ליטלו אפי' לא דצה אלא פעם אחת קודם שבת. ועי' בב"י (סי' שי"ד) שהביא דברי המרדכי והתה"ד וברמ"א שם]. אך יש לתמוה דאמאי יהי' אסור דהא הו"ל דבר שא"מ דמותר דאי הוי פסיק רישא לכו"ע אסור כשמרחיב הגומא [לפי' התוס' לעיל (מ"ד.) ועי' במג"א שם (ס"ק ה' שהאריך בזה]:

בתוס' ד"ה הטומן כו' ואור"י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית כו'. בזה י"ל מ"ש התוס' (מ"ד.) סוד"ה דכו"ע. אמאי מסיק הכא בתיובתא לשמואל ור"ה ולא מוקמינן מתני' דהטמנה גם כן בדצה ושלפה. אך למ"ש התוס' הכא דמיירי בשנתוספין אתי שפיר דאינו מועיל דיצה ושליפה כיון שמתפשטין ומתרווחין לאחר דיצה וא"י להוציאו וליטלו אלא א"כ מזיז עפר:

דף נא.

בגמרא א"ל ר"נ כו' ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. פי' רש"י שהחמן כו' ובחול, לולי פירש"י אפשר לפרש שהחמן נכרי בשבת אלא שלא הוחמו בשבילו. והי' מיושב טפי מה דסבר ר"א דאדם חשוב שאני דכיון דאדם חשוב הוא אפשר מכוין העכו"ם גם בשבילו. וכעין זה אי' במכשירין (פ"ב מ"ה) אפי' לקולא במרחץ שהוחם בשבת כו' אם יש בה רשות ע"ש בפי' הר"ש והרע"ב]. אך במס' מו"ק משמע כפירש"י. וקצת ק' דהכא הקפיד על ר"נ ושם הקפיד ר"י נשיאה ע"ש. ולכאו' הלכה כר"נ ור"י דמעשה רב. אך הרי"ף והרא"ש העתיקו האי סוגיא משמע דבאו לאסור באדם חשוב. וצ"ע אי קאי גם אהטמנה או רק אבישולי עכו"ם. (ועי' בש"ך יו"ד (סי' קנ"ב ס"ק ב') ובמג"א (סי' רנ"ז ס"ק ט"ו) בשם כנה"ג]:

שם בגמ' ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין אפי' בדבר שאינו מוסיף כו' משמע דהא דמותר להוסיף ולהחליף הוא דוקא באינו מוסיף. [וכן מבואר בדברי הר"ן לעיל סו"פ במה מדליקין ועי' בלח"מ (פ"ד מה' שבת ה"ב) מסתפק בזה]. וכן הא דרשב"ג מתיר בפינה ממיחם ג"כ אינו אלא באינו מוסיף [וכמ"ש הר"ן כאן]. וכן מסתבר דדוקא באינו מוסיף דאסור להטמין מטעם שמא ירתיח בשעת ההטמנה ע"ז שייך לומר האי סברא השתא איקורי קא מיקר לי' כו' אבל בדבר המוסיף דאסור מטעם שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה אח"כ א"כ מאי מועיל מאי דעכשיו מיקר לי'. ותו מאחר דעתיד לחזור להתחמם כיון דמוסיף הבל מאי איכפת לי' בהקרה זו. משא"כ במטמין במה שאינו מוסיף ומקיר לי' מוכח ודאי שא"צ לו להיות חם כ"כ. אכן מדברי התוס' ד"ה אבל פינה כו' לא משמע הכי וצ"ע:

שם בגמ' טמן וכיסה בדבר הניטל או טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה בדבר הניטל. קשה רישא דטמן וכיסה בדבר הניטל למה לי. ואפשר רישא לראב"ע במתני' דאוסר ליטול בטמן בדבר שאינו ניטל וסיפא לרבנן דפליגי עלי'. והא דקתני בטמן כו' וכיסה בדבר שאינו ניטל אם הי' מקצתו מגולה כו' לכאורה נראה דמתניתין פליג אהא ברייתא. וכ"נ שיטת רש"י דהכא פי' דהוי בסיס ובמתני' פי' דלא הוי בסיס דבהא פליגי תנא דמתני' עם רשב"ג. וע"ד התוס' שהקשו ממתני' קשה לי והלא בסמוך כ' התוס' דהא ברייתא אתיא כרשב"ג לקמן (קמ"ב:) אבל לרבנן דפליגי עלי' שרי במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל כו' א"כ י"ל דמתני' נמי אתיא כרבנן דהתם, (והא דקתני נוער את הכסוי. משום דכיון דאפשר בניעור לא התירו ליטול בידים) ואולי כיון דבגמרא מייתי הברייתא בסתם על זו המשנה משמע נהו דלא פליגי. (גם י"ל משום דסתמא דמתני' דלקמן פ' נוטל נמי אתיא כרשב"ג]:

בתוס' ד"ה כיסהו כו' נראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו כו' והא דנקט כסהו ונתגלה כו'. צ"ע דטפי הו"ל לתרוצי דנקט נתגלה מעצמו לרבותא דיותר יש להתיר במגלה בעצמו ע"ד להחזיר לכסותו אח"כ. דעדיף טפי מנתגלה מעצמו. כמו דמותר להחזיר ע"ג כירה כשנטלו ע"ד להחזירו [אבל באין דעתו להחזיר אסור דהוי כנותן בתחלה כדאמרי' לעיל (ל"ח:) בפ' כירה ה"נ י"ל דהוי כמטמין בתחלה ואסור קמ"ל דאפ"ה שרי]:

בד"ה אילו הי' ר"י כו' פי' רש"י מחמת נשיאותו כו' ור"ת מפרש כו', לכאורה יותר נראה כשיטת רש"י דלפירושו א"ש הלשון מחבבין זה את זה, דר"י אע"ג דהי' גדול מרבי חיבבו וכפף וישב לפניו, ורבי אע"ג דר"י הוי כפוף אמר רבי כבר הורה זקן, אבל לפי' ר"ת אין נראה חיבוב אלא מרבי לר"י ולא מר"י לרבי דכיון דנתחכם רבי ביותר אין רבותא מה שהי' כפוף ר"י], וצ"ל פי' מחבבין זא"ז קאי על כלל חכמים התנאים שכן הי' דרכן:

בד"ה אבל פינה כו', כבר כתבנו לתמוה על דבריהם בפ' כירה דהא מפורש הכא הטעם משום השתא אקורי מיקר א"כ לא מהני האי טעמא אלא לבטל חששא דשמא ירתיח אבל לא לחשש דשמא יחתה, וכן הקשה בלח"מ (פ"ד מה"ש ה"ג) ע"ש שנדחק ליישב] שוב ראיתי בלשון הר"ן ז"ל נראה דלא הי' בגירסתם כל לשון זה בגמ' השתא אקורי מיקר. וכן מוכרחין לומר לשיטת הרי"ף והרמב"ם דגזירה דשמא ירתיח קאי אמטמין בדבר המוסיף הבל מבעו"י והכא בשבת עסקינן. ועי' בר"ן שהביא שיטת הרמב"ם דצונן מותר להטמין להפשיר קצת וה"ה כל שנתקרר בכלי שני. ומשמע אפי' לא פינהו בכוונה כדי להטמין. אבל לפי גירסא שלנו השתא אקורי מיקר כו' י"ל דצריך דוקא לפנותו לכלי שני כדי להטמין בו. וכ"מ ברא"ש וכ"כ הר"ן]:

בד"ה או שטמן כו' הקשה בקונטרס כו' ומתרץ כו' וקשה כו' ועוד קשה לר"ת כו'. ונראה ליישב פירש"י דבמתני' דנוטל את הכיסוי. והן נופלות איירי שיש כיסוי על הקדירה והגיזין מונחין על הכיסוי. ולהכי אין הכיסוי בסיס להגיזין דכל הכיסוי בטל להקדירה כמ"ש רש"י לעיל בפ' המשנה דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה ע"ש]. והקדירה אין לה שייכות להיות בסיס לגיזין שעל הכיסוי. אבל הכא פי' רש"י וכיסה על פי' דבר המוכן כגון כלי ע"ש. ומינה נמי דהא דקתני וכיסה בדבר שאינו ניטל נמי איירי בהכי שכיסה גם חלל הקדירה על פי' בדבר שאינו ניטל. ובכה"ג שפיר כל הקדירה נעשה בסיס להכיסוי שהיא מוקצה. ולפ"ז לקמן באבן שע"פ החבית צ"ל נמי דאיירי שהאבן מונח ע"פ חלל החבית. אבל במונח על הכיסוי אינו בסיס כנ"ל:

בא"ד אור"ת כו' שהקדירה בלועה בתוכה כו' עי' מ"ש מהרש"א ומהר"ם בזה ( לתרץ אמאי לא יגבי' את הכיסוי מצדדי' מלמטה וינער ממנו הדבר שאינו ניטל]. ולפי דעתי לק"מ דהכא איירי דכל הכיסוי מכוסה בדבר שאינו ניטל והיינו גג הכיסוי עם דפנותי' ואם הדופן של הכיסוי שמסבב הקדירה מגולה הוי בכלל מקצתה מגולה. ומאי דקתני ואם לאו שאינו מגולה היינו שגם דופן קצר של הכיסוי מכוסה בדבר המוקצה וא"י ליגע בכיסוי להגבי' אותה וז"ב:

דף נא:

בתוס' ד"ה אינו נוטל ומחזיר. נראה לרשב"א דהיינו כרשב"ג כו' אבל לרבנן כו'. לא מצאתי מפורש שם בגמ' דרבנן פליגי עלי' דרשב"ג אלא דקאמר מאן תנא ומביא דברי רשב"ג [ע"ש ובביצה (י"ד:) וי"ל דרשב"ג אמר לפרש דברי ת"ק ולא לחלוק]. וגם בל"ז צ"ע די"ל דשאני התם כיון דמותר להשליך האבן בזה יש לפלפל אי מוטב שיקח גוף המוקצה ע"ש בפי' רש"י בד"ה מאי תנא. אבל הכא דאסור לגמרי אפי' להשליך ממילא גם לרבנן אפי' אי פליגי התם ארשב"ג וסוברים דמותר לטלטל את האבן מודין הכא דאסור ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה