שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה
במשנה וב"ה אומרים חמין ותבשיל הא דהוסיף לומר חמין גם בדברי ב"ה י"ל משום דלא תימא דאינו צריך גריפה אלא בתבשיל אבל חמין אף גריפה א"צ קמ"ל דלא מיהו ז"א אלא למ"ד לשהות תנן אבל למ"ד להחזיר תנן וחסורי מחסרא כו' ופלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות ע"ג כירה שאינה גו"ק ליכא למימר הכי. אך י"ל להורות אסיפא דלהחזיר גם חמין בעי גו"ק]:
בגמ' איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר כו' ומני חנניא כו' עי' תוס' לקמן ד"ה לעולם דמשום דקיי"ל כחנניא דחיק לאוקמא המשנה אליבי'. ועי' בהרי"ף בלשון האיבעי' או להשהות ופלגי דחננא. ולכאורה קשה דאף אם נפרש להשהות כפשטי' דמתני' מ"מ י"ל כחנניא. ומיירי בדלא בשיל כמאכל ב"ד דמודה חנניא **לכאורה א"א לומר דמיירי בדלא בשיל כמב"ד כמ"ש זקני הפנ"י דבכה"ג לב"ש אסור להשהות כיון דנגמר הבישול בשבת לשיטתם לעיל בפ"ק גבי אונין וצמר ע"ש. וא"כ היכי התירו ב"ש חמין. אבל אינו מוכרח דלמ"ד טעמא דב"ש משום שביתת כלים. ובכירה ליכא שביתת כלים כמו קדירה ושפוד דאפקורי מפקיר להו שפיר י"ל מתני' בדלא בשיל כמב"ד. ומ"מ בגו"ק שרי כחו שהכריע הרשב"א. אך מדברי הר"י שהביא הרא"ש מוכח דבלא בשיל כמב"ד לא מהני גריפה וקטימה כמ"ש לקמן. א"כ ליכא לאוקמא מתני' בהכי. גם לפמ"ש הרא"ש דבלא בשיל כל צרכו מותר להחזיר בעוד יום דליכא למיגזר בהא דודאי לא יבשל בשבת ע"כ מתני' מיירי בבשיל כל צרכו. אך לפמ"ש המג"א (סי' רנ"ג ס"ק כ"ז) הרבה חולקים ע"ז שוב קשה כנ"ל:** וצ"ל משום דסתם תבשיל משמע בכל גווני ואף בבשיל כמב"ד ומ"מ אסור או דס"ל להש"ס דחמין הוי תמיד כמב"ד מאחר דיכולין לשתות חי (כמ"ש התוס' לקמן (מ"ח) ד"ה דזיתים]. וכן יש להקשות לקמן דמייתי ראי' דמתני' להשהות מדתני תרי בבי ואי להחזיר הא תו למה לי. הא י"ל דבסיפא מיירי בדלא בשיל כמב"ד דמודה חנניא דאסור באינו גו"ק ומ"מ בגו"ק לב"ה מותר להחזיר (מבעוד יום. דבשבת ודאי אסור להחזיר דהוי מבשל ממש] ולב"ש להשהות. אך למ"ש ניחא דכיון דסתם תבשיל משמע בכל גווני ממילא גם מהרישא מוכח דפליגי אף באין בו כמב"ד:
3בתוס' ד"ה כירה נראה לר"י כו'. אין לפרש כוונת התוס' לומר דדוקא בקש דהיינו זנבות השבולים מותר אבל בתבן אסור דהוי כגפת ועצים דהא פי' גבבא הוא עצים דקים וכן פי' הברטנורה א"כ כ"ש תבן. וצ"ל כוונתם כדי שלא תטעה לפרש קש הוא הנקצר עם השבולת והוא דק מן התבן. אבל התבן היינו הנשאר בשדה קרוי גבבא לזה פי' דהנשאר הוא קש ושוב ע"כ צ"ל דגבבא הוא עצים דקים ואפ"ה שרי. [אכן המהרש"א והמהר"ם פי' דגבבא הוא הנקצר עם השיבולת ולדבריהם הוי זו ואצ"ל זו, ולפי' רש"י הוי לא זו אף זו וקשה לפמ"ש התוס' בקדושין (מ"א.) ד"ה האיש דבשני תיבות לא שייך למיתני ל"ז אף זו ע"ש]:
בד"ה וב"ה כו' ואומר ר"י דמשעה כו'. לכאורה אינו מובן דא"כ מה בין שהי' לחזרה דהא להשהות ג"כ אינו מותר אלא היכא דמתחילת הנחתו הי' בו שהות להרתיח. [דאל"כ אסור להניחו דמחזי כמבשל. כמו שאסרו להחזיר סמוך לחשיכה מהאי טעמא]. ודוחק לומר דמיירי שהניחו באיסור ומ"מ א"צ ליטלו. מיהו י"ל כגון דבעת הנחתו הי' שהות וע"י סיבה לא נתבשל מתחילתו ומ"מ א"צ ליטלו אח"כ בדליכא שהות אבל אם נטלו אסור להחזיר. ולולי דברי התוס' הי' נראה דפי' לשהות הוא כשהניחו כדי להתבשל או להתחמם בעוד יום וממילא רשאי להשהותו גם כשקדש היום. אבל במניחו בכוונה, רק לצורך השבת אסור. והיינו היכא דבשעה זו שמניחו אין בו צורך להיות על הכירה שהוא מבושל חום. ועיקר הנחתו הוא רק להיות בשבת על הכירה אסור. אבל אם בלא"ה צריך להניחו אפי' אם יסלקנו קודם הלילה יש בו צורך בהנחתו על הכירה כה"ג מותר להשהותו גם בלילה כנ"ל. שוב ראיתי דהרא"ש כ' כעין מ"ש ע"ש:
דף לז.
בגמרא א"א בשלמא להחזיר כו' פירש"י אבל לשהות כו' מטמין ממש ברמץ, וקשה די"ל דלעולם לשהות תנן אלא דר"ח קאי ארישא דבקש וגבבא מותר אף בלי גו"ק ובזה שפיר יש לחלק בין תוכו לע"ג כדפירש"י. ולפי' התוס' י"ל דלא ניחא לי' לאוקמא הך דר' חלבו דאמר סתם לא שנו אמתני' ולפרש דבריו דקאי דוקא ארישא אבל לפרש"י דאפילו נימא דלהחזיר תנן ר"ח לא קאי אלא אדיוקא דלשהות מותר. קשה כנ"ל:
שם בגמרא מאי הוי עלה כו' ואע"ג דאמרי' הכי השתא כו' וממילא שוב קמה הראי' מדקתני סומכין דקטמה אין לא קטמה לא. צ"ל דנהי דדחינן דליכא הוכחה דסומכין לאו דוקא שפיר י"ל כן בלי ראי':
בתוס' ד"ה אא"ב כו' וקשה להר"ח כו' עד שיקרמו פני'. ויש לתמוה דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה לא יתן דחנניא מודה דהטמנה אסור א"כ גם לדבריהם קשה. חררה ע"ג גחלים הוי הטמנה ממש כיון דליכא הפסק בין החררה לגחלים כמ"ש הר"ן בשם רבינו אפרים דלהכי לא אסרו ע"ג כירה מטעם הטמנה משום שאין שולי הקדירה נוגעין בגחלים ע"ש]. וע"כ צ"ל דשם לא הוי הטמנה כלל מאחר שאינו מונח על הגחלים רק זמן מועט. וגם באם מונח הרבה. נתקלקל ונשרף וירא מלחתות וכמ"ש התוס' לעיל סברא זו בחמין. א"כ גם לפירש"י י"ל כן. אך י"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי דלא הוי הטמנה אלא היכי שמטמין וחדביק סביב הקדירה כמ"ש לקמן (מ"ח.) ד"ה דזיתים ע"ש. א"כ בחררה ע"ג גחלים לא הוי הטמנה וכ"מ בר"ן ר"פ במה טומנין דהיכי דהוי מגולה מלמעלה לכו"ע לא הוי הטמנה]:
דף לז:
בגמרא לשהות תנינא. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לעיל במשנה ד"ה חמין דחמין הוי מצטמק ורע לו לפי שלאחר שיתחמם כל צורכו יתקלקל לכן אינו מחתה ומה"ט התירו ב"ש בחמין בגרוף וקטום. וגם באינו גו"ק י"ל כן וכמ"ש באמת בבעל המאור דגם למאי דקיי"ל כחנניא דוקא במצטמק ורע לו מותר לשהות ע"ש]. א"כ מאי מקשינן לשהות תנינא דשפיר קמ"ל ר"י דבמצטמק ויפה לו ג"כ מותר דהא סתם תבשיל הצימוק יפה לו. דממתני' דפת וחררה לא ידעינן להתיר אלא במצטמק ורע לו שהם מתקלקלים ונשרפים אם שוהים בתנור וצ"ע:
שם בגמרא דיוקא דמתני' קמ"ל. פירש"י הא דקרמו פני' שרי. ותמהו בתוס' דזה אינו דיוק. וי"ל משום דהו"מ למימר הא דקרמי פני' שרי כשרוצה לרדות בה"ש דבשבת הא אסור לרדות (כמ"ש הרמב"ן במלחמות ריש פ"ק וע"ש בר"ן. וגם ליטול חררה מע"ג גחלים י"ל דאסור בשבת כמו שנסתפק המרדכי הובא במג"א (סי' רנ"ג ס"ק י"ח) מפני נענוע הגחלים ע"ש.] בכה"ג דוקא מותר אבל הכא בתבשיל שרוצה ליטלו בשבת הו"א דאסור וקמ"ל ר"י דגם זה מותר:
עשם בנמר
שם בגמרא א"ל אביי לר"י מהו להשהות, ופי' התוס' בלא בישל כ"צ או במצטמק ויפה לו, לפ"ז יש לדקדק איך רצה להוכיח מרב יהודה דמשהו לי' ואכיל והא הוא אוסר לעיל משמי' דשמואל, ולולי דבריהם יש לפרש דבעי מיני' גם במצטמק ורע לו ור"י דשהו לי' הי' ג"כ מצטמק ורע לו. והא דקאמר ר' אשי אהא דר"ה לא ידענא כו' הכי פירושו אם יש להוכיח מר"ה להתיר דוקא במצטמק ורע לו או שהי' מצטמק ויפה לו ומ"מ מותר:
שם בגמרא דהא רנב"י כו' ומשהו לי' ואכל. משמע דאי הוי אסור להשהות לא הוי אכיל וקשה דרב יוסף עצמו ס"ל לקמן ל"ש להיתרא דאפי' מזיד מותר:
ואפ"ל כיון דרנב"י ס"ל לקמן ל"ש לאיסורא וגם בשוגג אסור שפיר פשיט מיני']. מיהו למ"ש לקמן דדוקא בשכח מתיר רבה ור"י. אבל במשהא לכתחילה אסור עד כדי שיעשו כדמוכח בהך דעססיות ותורמוסין מיושב הכא דמשהין לי' משמע לכתחילה:
ברש"י ד"ה להחזיר תנן הלכך עקר לא יחזיר. ותמה המהרש"ל דהא אם נפרש דלשהות תנן כ"ש דלהחזיר אסור. וי"ל דכוונת רש"י לפי מה דפסקי' כחנניא אם נאמר לפרש המשנה לשהות כפשטי' ע"כ מיירי בדלא בשיל כמאכל ב"ד דבזה אף לדידי' אסור. לפ"ז י"ל דבכמב"ד מותר אף להחזיר ודוקא בשלא בשיל כמב"ד להחזיר אסור. אבל מדאמר ר"י דמתני' להחזיר תנן ע"כ צ"ל מדקתני לשהות משהין דאיירי בבשיל כמב"ד וממילא מוכח דעקר אסור להחזיר אף בכמב"ד. גם י"ל לפמ"ש התוס' לעיל להוכיח דמתני' איירי בע"ש מדקתני עד שיגרוף משמע דיכול עוד לגרוף. והוכחה זו אינה אלא אם להחזיר תנן ועד שיגרוף קאי אלהחזיר אבל למ"ד לשהות תנן ועד שיגרוף קאי אשהי' י"ל דבע"ש מותר להחזיר. והנה מלשון ר"י דאמר משהין כו' עקר לא יחזיר משמע דקאי על ע"ש דבו אמר משהין. וע"ז שפיר כ' רש"י דדוקא באם הפי' במתני' להחזיר מוכח דבע"ש ג"כ אסור להחזיר אבל יש לפקפק בזה דלכאורה נראה דלפי' רש"י לקמן דמחזירין אפי' בשבת פי' ביום המחרת. לא ס"ל כפי' התוס' לעיל דמתני' איירי לאסור אפי' בע"ש]:
עוד י"ל והוא הנכון דהנה ר"י אמר ב' דברים דלשהות מותר ולהחזיר אסור. והשתא אי נימא דלשהות מותר משום דהלכה כחנניא ומ"מ נפרש המשנה כפשטי' לשהות ודלא כחנניא י"ל דלדידן דקיי"ל כחנניא אף להחזיר מותר. לזה פי' רש"י ז"ל דמאחר דמוקמינן מתני' דלהחזיר תנן ממילא כחנניא אתיא ואפ"ה קתני דלא יחזיר הלכך אסור להחזיר אף לדידן. ואפשר כן כוונת המהרש"א ע"ש כי דבריו אינם מובנים לכאורה:
עי' ברי"ף שהביא ראי' דאין הלכה כחנניא מדאמרי' בגמרא מהו לסמוך תוכה וגבה אסור. ותמהו עליו מהיכן מוכח דאיירי לשהות. וי"ל דס"ל להרי"ף דבלסמוך אין לאסור להחזיר דכל הטעם דלהחזיר אסור פי' רש"י משום דמחזי כמבשל ולסמוך לא מחזי כמבשל. אבל יל"ד דלמא איירי בדלא בישל כמאכל ב"ד דבהא חנניא נמי מודה דאסור. וי"ל דאין דרך לסמוך כלל בדליכא שיעור כמאב"ד דהסמיכה אינו מועיל להתבשל:
עוד הביא הרי"ף ראי' מדאמרי' בגמ' אמתני' דתנור אלא כירה כי אינה גרופה וקטימה ע"ג מי שרי. ותמוה ג"כ דלמא הכל בחזרה מתוקם. ונראה דס"ל להרי"ף דבתנור אפילו לחנניא אסור להשהות דלא כמ"ש תוס' לקמן (ל"ח:) בד"ה תנור [ולעיל (י"ח:) ד"ה בשיל. אלא כמ"ש הבעה"מ שם בפ"ק וכאן שהביא בשם ר"ה גאון כדברי התוס' והוא חולק עליו ע"ש]. ומתניתין דתנור לשהות מיירי וא"כ מה מקשה אביי די"ל דהחילוק בין כירה לתנור בלשהות כמאכל ב"ד. אלא ע"כ דס"ל לאביי דרישא בכירה נמי לשהות תנן ודלא כחנניא:
ועי' ברא"ש שהביא בשם ה"ר יונה ליישב שיטת הרי"ף במה דמסיק להלכה דלשהות תנן ודלא כחנניא ולעיל בפ"ק במשנה דאין צולין בשר בצל וביצה עד שיצולו מבעו"י הביא הא דאיתא בגמרא וכמה כמאכל בן דרוסאי וזה כחנניא. ותי' הר"י דשם מיירי אפילו אליבא דרבנן והיינו אפילו כשרוצה לגרוף ולקטום ע"ש. ובאמת אפשר לומר כן דאפי' אי לשהות תנן מיירי נמי בכמאכל ב"ד דלרבנן דאסרי מהני עכ"פ גריפה וקטומה. אבל בלא בשיל כמאכל ב"ד י"ל דלא מהני גריפה וקטומה. [כמו שנסתפק הרשב"א לעיל במתני' דריש פירקין ע"ש]. ותמהני שהטור והשו"ע לא הביאו מזה כלל דמדברי הרא"ש משמע דכן היא לדינא אליבא דהרי"ף וכיון שהביאו הטור ושו"ע שיטת הרי"ף הו"ל להביא נמי הא דבלא בשיל כמאב"ד לא מהני גריפה וקטומה וצ"ע:
דף לח.
3בגמ' דרש להו כו' ול"ש מאי ול"ש רבה ור"י כו' רנב"י כו' צ"ע למה לא נפרש כפשטי' דאמר רחב"א דל"ש בין מבשל לשוכח. דגם בשוכח שוגג מותר ומזיד אסור כמו במבשל:
שם בגמ' אבל האי דלא קעביד מעשה כו' ויל"ד דלמה לא נחלק דדוקא במבשל ממש דאיסורא דאורייתא הוא אסור במזיד אבל בשיהוי דלא הוי אלא איסור דרבנן מותר **אע"ג דלקמן במעשה דאנשי טבריא דהוי ג"כ איסור דרבנן ואסרו להם חכמים. י"ל דבהטמנה החמירו יותר כמ"ש התו"י לקמן (ל"ט) ובמהרש"א לקמן (מ"א:) דאל"כ תקשי מהתם לרבה ור"י דהכא. אך לכאור' י"ל מהא דתנן בתרומות (פ"ג מ"ג) המטביל כלים כו' המעשר בשבת כו' במזיד לא יאכל אע"ג דטבילת כלים ומעשר בשבת לא הוי אלא איסור דרבנן. וכ"פ הרמב"ם (פכ"ג מה"ש) והר"ן בביצה פ' משילין. אכן הר"ש שם ובתוס' לקמן (מ"ג.) הביאו אוקימתא דגמ' בביצה (י"ז:) דדוקא בדאית לי' פירי אחריני. ולפ"ז הכא ג"כ הו"ל לחלק הכי. ואפשר דהכא שאני הואיל דאיכא למיחש שמא יחתה ויבוא לידי איסור דאורייתא חמור טפי. וכעין זה כ' הר"ח בפסחים (צ"ב:) ע"ש:** וי"ל דהנה התוס' הקשו לרבה ור"י מהא דלעיל דלא תמלא אשה כו' דג"כ לא עביד מעשה ואסור. אכן מפשטות לשון הגמרא דלא קא עביד מעשה משמע דוקא כאן דלא עביד מעשה איסור כלל ס"ל לרבה ור"י דמותר. והיינו משום דאיירי דבשעה שהניח הי' דעתו ליטלו מבעוד יום ואח"כ שכח ליטלו. משא"כ לעיל דהניחתו על דעת שישאר בתנור בשבת שפיר מיקרי עביד מעשה איסור וכ"נ כוונת הפנ"י]. אבל עכ"פ מוכח מהתם דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דהא שם ג"כ ליכא רק איסור דרבנן ואסור:
דף לח:
בגמ' בגמסבר ר"י למימר כו' איתיבי' אביי ומשמע דר"י הדר בי' מכח הא דתניא כוותי' דאביי. מיהו קשה דאכתי יש לקיים דיוקא דר"י להתיר לסמוך בגרוף וקטום. דלא מיבעיא מדיוקא דאביי ודאי אין ראי לאסור סמיכה בגרוף וקטום דהא איהו מוקי סיפא דמתני דכופח באינה גו"ק אלא אפי מברייתא אין להוכיח לא מיבעיא לגי שהביאו בתוס' באמת מותר סמיכה בגריפה וקטומה אלא אפי לגי דידן מ"מ בקש וגבבא וגו"ק י"ל שפיר דסמיכה מותר
ומשו"ה נקט במתני' דוקא תוכו וע"ג כדיוקא דר"י. ואפשר דאין ה"נ דכה"ג מותר אך אביי ידע דר"י בעי להתיר אפי' בלא גו"ק ואפי' בגפת ועצים:
בתוס' ד"ה פינה כו' וא"ת דבפ' במה טומנין כו'. יש לתמוה מאי קשיא להו הא לא דמי אהדדי דהכא דאיסור חזרה משום דמחזי כמבשל י"ל דבמיחם חדש מחזי יותר כמבשל. אבל התם בהטמנה בדבר שא"מ הבל שאסור משום שמא ירתיח שפיר כשפנהו ממיחם למיחם לא שייך למיגזר שמא ירתיח. וכדאי' להדיא לקמן (נ"א.) השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מרתח לה ונראה כי כן הוא כוונת הר"ן בתי' א' ע"ש] גם תירוצם אינו מובן דהא כאן בחזרה ע"ג כירה גו"ק אין הטעם כלל משום חיתוי אלא משום דמחזי כמבשל:
שם בגמ' איבעיא להו גלגל מאי אר"י אם גלגל חייב חטאת. והא דתנן במתני' א"נ ביצה בצד המיחם דמשמע דאינו אסור אלא לכתחלה. י"ל דהא דמחייבין הכא היינו דוקא אם גלגל אצל האור ממש בידים. וקמ"ל דגלגול אע"ג שהיא צלי' קצת חייב כמו גמר צלי'. אבל במתני' במגלגל אצל המיחם אינו חייב חטאת רק לכתחלה אסור. אך לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' שבת) להדיא דגם אם גלגל בצד המיחם חייב חטאת. שוב קשה לשון המשנה דמשמע דאינו אסור אלא לכתחילה. ודוחק לומר דמתני' מיירי במיחם שמתחמם אצל החמה ומשום גזירה אטו תולדות אור הוא דאסור ור' יוסי פליג גם אהא דל"ג אטו תולדות האור:
דף לט.
3בגמ' כל שבא בחמין כו' ש"מ. אין מובן הדמיון וי"ל הפי' דהספק הי' דיהי' פטור הואיל ואין דרך צליית ביצה באופן זה והוכיח דגם שם אין דרך בישול ע"י שרי' והדחה אעפ"כ חייב וה"ה הכא:
שם בגמ' והא דתנן כו' ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו. קצת קשה דילמא התם דוקא בשביל שיחמו בלבד הוא דשרי ולא להתבשל בתוכו ואפילו להפוסקים האוסרים ליתן נגד המדורה במקום הראוי להתבשל אפילו בשביל שיחמו י"ל דבחמה מותר כה"ג כיון דאפי' יתבשל ליכא איסור דאורייתא]. אבל הכא במתני' דהגלגול הוא גמר צלי' אסור אף בחמה [ומנ"ל לומר דבחמה לא גזרו]:
שם בגמ' רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. כ' הרא"ש דגם מבעוד יום אסור וכ"נ ממה שהעתיק הרי"ף סוגיא זו אע"ג דלדידן דקיי"ל כת"ק בל"ז אסור אלא ע"כ משום דנ"מ לאסור מבעו"י דחשיבה ככל הטמנה אע"ג דעיקר הטמנה בקדירה הוא מ"מ ס"ל דגם בדבר מאכל שייך הטמנה ומ"מ נראה דבדבר המעמיד הכל מודין דליכא איסור במאכל דגזירה דשמא ירתיח לא שייך אלא בכלי וגם עיקר הדין אינו מוכרח דפשט הגמ' נראה דאין כאן איסור מצד הטמנה אלא משום דבתולדות חמה כזו מודה ר"י דשייך לגזור אטו תולדות אש כמ"ש התוס' ע"ש. ולפ"ז י"ל דמבע"י מותר. וכמו כן אי מניח מקצתו מגולה דלא הוי הטמנה כמ"ש הפוס' בריש פ' במה טומנין. מ"מ הכא נראה דאסור כיון דמ"מ שייך שפיר למיגזר אטו תולדות אש דהיינו רמץ:
שם בגמרא ר"י אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. פי' רש"י שמא יזיז עפר ממקומו שלא יהי' עפר עקור כל הצורך. ולדבריו קשה מאי מקשינן מדהתיר רשב"ג לגלגל ע"ג גג רותח אפי' למאי דס"ד דסתם גג אית בי' עפר מ"מ למה ניחוש לשמא יזיז עפר ויכסנו. כיון דאין מטמין כלל אלא מגלגל ע"ג הגג. אכן לפי' התוס' דבודאי מזיז עפר ממקומו א"ש דא"כ גם אם אינו מטמין אסור כיון דע"כ מזיז עפר. והנה התוס' הקשו וכי לית לי' לר"י אליבא דר' יוסף הך גזירה שמא יטמין ברמץ דמשום האי טעמא אסרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל. ומה שתי' דדוקא מבעוד יום איכא למיגזר אבל לא משחשיכה ע"ש. תמוה דא"כ מאי ראי' מייתי ממעשה דאנשי טבריא הלא התם מבעו"י הי' [וכן הקשה במהר"ם]. ואפשר לומר דר' יוסף סבר דדוקא בדבר המבושל כבר קצת איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ. אבל בצונן לגמרי ליכא למיגזר דכו"ע ידעו דאסור לבשל בשבת. ובאמת גם לדידן בדבר שאין מוסיף הבל מותר להטמין את הצונן כדי שיפוג צינתו ויתחמם. אך בדבר המוסיף הבל גם בצונן אסור כמ"ש הר"ן סוף פ' במה טומנין להוכיח כן ממעשה דאנשי טבריא ע"ש] אם כן י"ל דר"י מקיל גם בדבר המוסיף הבל
שם בגמ' מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי כו' והכי קא"ל רבנן לר"י כו' צ"ע למה לן להוסיף פלפול חדש בין רבנן ור"י. דלמא מתני' אתיא כפשטא דלבתר דמביא פלוגתא דרבנן ור"י בתולדות חמה מביא המעשה דאנשי טבריא לומר דגם ר"י מודה בהא הואיל וחמי טבריא עוברין ע"פ גיהנם הוי תולדות אור ומנ"ל דחכמים פליגי על זה. ואולי קבלה הי' בידם דרבנן ור"י פליגי בזה:
בתוס' ד"ה כל כו' פי' שנתבשל לגמרי כו' אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי כו'. משמע מדבריהם דליתנו לתוך כלי ראשון לכו"ע אסור. ולר"ת דעירוי ככ"ר גם עירוי אסור. ולולי דבריהם יש לפרש דגם ליתן לתוך כלי ראשון וליטלו מיד ממנו שרי דכל שלא נגמר הבישול בתוכו שרי. ודוקא לשרות בו אסור דזה הוי גמר בישולו. וכן משמע לשון רש"י שכ' מדיחין שאין זה גמר מלאכתו הרי דמשום הכי מותר וא"כ אפי' ליתן לתוך כ"ר דרך עראי שרי. (כן י"ל לפי' רש"י לקמן (מ':) דגם נגד המדורה מותר ליתן אם אינו מניחו שם כדי בישול. אבל למ"ש הרא"ש והר"ן שם דבמקום הראוי לבישול אסור. גם כאן אפי' דרך עראי אסור]:
דף לט:
בגמ' בגמאמר עולא הלכה כאנשי טבריא. לכאורה קשה למה פסק כוותיהו כנגד החכמים. ועוד קשה דאם חשיבי אנשי טבריא לחלוק עם החכמים מאי אמרי' לעיל דרבנן מקשי לר' יוסי ממעשה דאנשי טבריא לימא אנא כאנשי טבריא סבירא לי אלא ע"כ דהם לא היו כלל בני תורה לחלק עם החכמים. אבל י"ל דבאמת עולא לא סבר מה דמשני הגמ' לעיל דר"י אהדר לחכמים דתולדות האור הן משום דחלפי אפיתחא דגיהנם וסבר דר"י לא חשש לחכמים וסובר כאנשי טבריא ומשו"ה פסק כוותיהו כיון דר' יוסי סובר כן. (וכן פי' הרמב"ן במלחמות]:
שם בגמ' והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוי כו' ותמוה כמ"ש התוס' דהא שם הוחמו בשבת כדאיתא במשנה והכא בהוחמו בע"ש פליגי ומלשון רש"י נראה דכיון לפרש דכמו דבשבת במילתייהו קיימא ה"ה בע"ש דינייהו שוה ע"ש. אבל אין זה מספיק דא"כ תיקשי למסקנא דפליגי בקרקע ובכלי כו"ע מודין דאסור וממילא טעמא דר"ש דמתיר משום דלאו במילתייהו קיימי והא מתני' אוקימתא כר"ש ואכתי תיקשי אמאי אסרו באנשי טבריא. ולפי' התוס' מיושב ודוק. אבל תירוצם דחוק דמנ"ל למקשן לדמות גזירה דע"ש אטו שבת לגזירה דצונן אטו חמין. לכן נראה לפרש דהאי ואסרו להו רבנן קאי אהמקשן לעיל שהקשה אמתני' דגם בהוחם מע"ש אסור. וגם רב איקא בר חנניא הוכרח לאוקמא מתני' כר"ש. ואי ס"ד דבקרקע מותר אתי מתני' כדברי הכל כיון דחמי טבריא בקרקע הוי אי הוי כהוחמו מע"ש הוי מותר. ולא מסתבר דלפלגו ארב חסדא. ולכאורה קשה נימא דר"ח קאי אצונן דאסר ר"מ ואהא קאמר דבקרקע ד"ה מותר אבל בחמין אין חילוק בין קרקע לכלי. וצ"ל דלא מסתבר לומר דר"ח קאי אצונן ונ"מ אליבא דר"מ. כיון דלא קיי"ל כוותי' אלא כר"י כדאמרי' בסמוך:
שם בגמרא מאי כללא כו' יש לדקדק אמאי לא אמרו מכללא דאמרינן בעירובין (מ"ז:) בשם ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש. ואפשר לענין זה פשיטא לגמ' דסתם מתני' עדיפא רק לענין מכריע לא עדיף כמ"ש התוס' ובחי' הרשב"א רוצה לומר דרבב"ח דהכא לא ס"ל משמי' דר"י דהלכה כסתם משנה כדאמרינן בפ"ג דחולין (מ"ג.) דאמוראי נינהו אליבא דר"י. וצ"ע דשם מוכח דרבב"ח ס"ל הא דהלכה כסתם אכן בגיטין (פ"א:) מבואר דרבב"ח לא ס"ל דהלכה כסתם. וכבר עמדו בזה בחולין בגליון הגמ'. וא"כ סוף דברי הרשב"א שכ' דמשום דס"ל הלכה כסתם הוצרך לפסוק כר' יהודא. תמוהין דהא רבב"ח משמי' דר"י לא ס"ל הכי וכן הקשה בהגהות מלא הרועים ע"ד התוס']:
בתוס' ד"ה ממעשה כו' וא"ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא כו'. י"ל דלכאורה כיון דטעמא דאסור הטמנה במוסיף הבל הוא משום שמא יחתה בגחלים. י"ל דלחנניא דסובר דנתבשל כמאב"ד משהין ע"ג כירה שאין גו"ק ולא גזר בהא שמא יחתה כן הטמנה נמי מותר בנתבשל כמאב"ד. וכן באמת יש מקילין גם בהטמנה בנתבשל כמב"ד כמ"ש הרמ"א סי' רנ"ז סעי' ז') ובמג"א שם. ועי' לקמן (מ"ז:) בתוס' ד"ה במה] אך ממעשה דאנשי טבריא דהי' חי לגמרי וג"כ מותר להשהותו בתנור כדאמרי' לעיל (י"ח:) קדירה חייתא שפיר דמי ול"ג שמא יחתה ואפ"ה בהטמנה אסור. ממילא שמעינן דגם בנתבשל כמאב"ד דמותר בשהי' ג"כ אסור בהטמנה:
עוד י"ל דמכאן נלמד דגם ליו"ט אסור להטמין כגון דקבעי לרחיצה דס"ד דביו"ט כיון דמותר להטמין לאכילה ולהטמין לרחיצה לבד לא שכיחא ולא גזרינן. וממתני' שמעינן דאסור גם ביו"ט כיון דתנן אם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט, גם י"ל כמ"ש לעיל דבצונן מתיר ר' יוסף להטמין דבזה לא אתי לחתויי [ולא מטעם שכ' התוס' בשם הר"י להתיר בקדירה חייתא דכיון דלא חזי לאורתא אסח דעתי' מיני' ולא אתי לחתויי כדלעיל (י"ח:) די"ל דלא דמי השהאה להטמנה כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ במה טומנין. אלא כמ"ש לעיל דליכא למיגזר משום דכו"ע ידעו דאסור לבשל בשבת וממתני' דאנשי טבריא שמעינן דאסור גם בצונן. ומ"ש התוס' דהר"ש מפרש בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול נ"ל דבריהם דקודם שאסרו להם בדיעבד היו עוברין ומטמינין מפני שישראל אדוקין במצות עונג שבת כמ"ש הרא"ש גבי שהי'. וע"י שאסרו להם גם בדיעבד בטלה הטמנה:
בתוס' ד"ה אלא פניו כו' מסיפא דקתני ביו"ט כו' והא לקמן אסר רחיצה ביו"ט. מדבריהם משמע דס"ל דאפי' אבר אבר אסור דלא כהר"ן והרשב"א שכ' דאבר אבר מותר ביו"ט ודוקא בשבת אסר שמואל ע"ש. דא"כ לא הוי מצי למיפרך מיו"ט גופי':
בא"ד ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הו"מ למידק כו'. לפ"ז קשה באמת למאי דמשני דלהשתטף כל גופו עסקינן דמ"מ ברישא ע"כ פניו ידיו ורגליו נמי אסור ק"ו משתי'. כמו שהקשה המהרש"א ותירוצו אין מובן מה דמחלק לס"ד דמיירי ברחיצה למסקנא דמיירי בשיטוף דמ"מ האמת דברישא גם פניו ידיו ורגליו אסור. אבל קושייתם י"ל דלס"ד דלא מצי מיירי כלל מכל גופו דזה אסור גם בהוחמו מע"ש רק בפניו ידיו ורגליו מיירי. א"כ בסיפא מיירי נמי בפניו ידיו ורגליו לחוד וא"כ ב"ש היא. אבל אי הוי מצי מיירי ברישא הן מפניו ידיו ורגליו הן מכל גופו ל"ק מסיפא די"ל דסיפא אסור ברחיצה קאי אכל גופו לחוד. ולהכי הוצרך להביא הברייתא להוכיח דהרישא לא מיירי אלא בפניו ידיו ורגליו:
בד"ה אמר רבה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים כו'. י"ל דהתם פריך לי' כיון דבאמת לא סבר כמכריע וס"ל דהלכה כר"י ע"כ משום דלאו מכריע הוא. וא"כ אימא הלכה כר"מ משום דסתם תנא כוותי'. אבל אי הוי סבר כמכריע לא הוי קשה לי' אף דהוי נגד סתם משנה. עוד י"ל דהתם גם המכריע שנוי במשנה ואפ"ה סתם התנא דלא כוותי'. אין הלכה כמותו אלא כסתם. אבל כאן דהמכריע לא נזכר כלל בהמשנה שפיר יש לפסוק כמותו. וזה יש לכוון בתי' התוס':
דף מ.
בגמ' א"ל ר"י לאביי רבה היכי עביד כו' לא שמיעא לי' פירש"י לא שמיעא לרבה. ולכאורה לא משמע הכי מדאמר איתיבי' כל הני תיובתא. ולמאן אותבי' ע"כ דקאי לרבה דאביי איהו דאותיב לרבה ומסיק בתיובתא אלמא שמיעא לי'. ועוד קשה מאי מקשה פשיטא דעביד אי שמיעא לי'. ודלמא הא גופא מספקא לי' אי שמיעא לרבה הני תיובתא ולא עביד. או לא שמיעא לי' ועביד והי' נראה לפרש לא שמיעא לי' קאי לר' יוסף וקצת קשה מאי תיובתא לרבה דילמא הא דתני רוחץ פניו ידיו ורגליו לאו דוקא הני דאם משייר אבר אחד נמי שרי כיון דפניו יו"ר אליבא דשמואל נמי לאו דוקא דגם שאר אברים שרי כל שאינו רוחץ כל גופו כמ"ש הב"י (סי' שכ"ו) וברמ"א שם]. א"כ י"ל דהא דקתני אבל לא כל גופו היינו בבת אחת. לבד מהברייתא דתניא בהדיא כוותי' דשמואל הוי תיובתא. אבל לא מאידך ברייתות דלעיל כנ"ל:
בתוס' ד"ה הלכה כו' כי ההיא דפ"ק דפסחים כו' א"ר ישמעאל בר"י אני אכריע כו' אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת. משמע דר"י בר"י רצה שיפסקו כמותו כיון דהוי מכריע ומשו"ה הוצרכו להשיב לו דהכרעה שלישית אינה מכרעת. אף דאמרי' הכא דבברייתא לא אמרינן הלכה כמכריע. כבר כתבו התוס' בדיבור הקודם דדוקא הכא דאיכא סתם משנה להיפוך. אבל בעלמא גם בברייתא הלכה כמכריע. אכן לפמ"ש הרשב"א בשם הגאונים דבברייתא לא קיי"ל כדברי המכריע וכ"מ מדברי התוס' במנחות (ל"א: ד"ה מי) קשה מההיא דפסחים כנ"ל]:
בא"ד והא דתנן בברכות כו' פר"ת התם דהוי כהכרעה שבכל הש"ס ול"נ דלא הוי כהכרעה כו'. י"ל כיון דר"ג מפ' טעמא משום דשמן זכינו לריחו ולסיכתו. ממילא משמע דשמן שאין בו ריח לא עדיף מהדס. א"כ הו"ל הכרעה דמחלק בין שמן שיש בו ריח לאין בו ריח. ואע"ג דב"ש וב"ה לא גילו דעתם לחלק בזה. י"ל דסבר כהר"ח דמ"מ הוי הכרעה. ולפרש"י שם דמברך על שמן ערב י"ל ג"כ נ"מ באינו רוצה לסוך אלא להריח א"כ לית לי' מעלה על ההדס:
דף מ:
בגמ' בגמת"ר כו' שלא ישתטף בצונן כו' מפני שמנפשיר מים שעליו. יש לפרש דאסור משום דהוי כמזיע. אבל משום רחיצה בחמין ליכא איסור כיון דאין מתכוין בכך לרחוץ. אכן התוס' כתבו משום דדומה כרוחץ במים חמין ועי' במג"א (סי' שכ"ו ס"ק ה') שאין זה רחיצה גמורה]:
שם בגמ' ת"ר מיחם כו' ובלבד שלא יביא קומקומס של חמין ויניח על ב"מ כו' פי' רש"י שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין. וקשה דאפי' אם ישפכו עליו מה בכך הא אינו מתכוין לרחיצה ושרי. ולולי פי' רש"י נראה דהיינו טעמא דאסור משום דמזיע ע"י החמימות. ובאלונטית שרי דאין נראה שכוונתו להזיע. אבל בקומקומס דגם בחול לאו אורחי' למיעבד הכי משום סכנה. וע"כ דמכוין לרפואה ורוצה להזיע משו"ה אסור. ונראה דמשו"ה הובא הך ברייתא בגמ' כאן בגזירת זיעה:
שם בגמ' ת"ר מביא כו' רשב"ג אומר אשה סכה ידה כו' ומחממתה כו'. ואע"ג דלעיל אסרינן לרחוץ ולעמוד נגד המדורה היינו כל גופו. אבל היד בלבד שרי כיון דאין דרך רחיצה וזיעה בכך (וכ"מ במג"א (סי' שכ"ו סק"ה). אך למ"ש שם (סק"ו) דלהרא"ש אסור אפי' לרחוץ ידיו בחמין ע"ש. צ"ל טעמא דרשב"ג כאן משום דסיכת שמן לאו רחיצה היא]:
שם בגמ' איבעיא להו שמן מהו לת"ק רבה ור"י כו' רנב"י כו'. לכאורה למה פליגי אליבא דת"ק כיון דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ולקצת פוסקים ל"ד במשנתינו אלא אפי' בברייתא [כמ"ש הכ"מ (פ"ט מה' טומאת מת ה' ה') ובש"ך בחו"מ (סי' קע"א סק"ט) בפשיטות ע"ש] א"כ אין נ"מ אליבא דהלכתא וי"ל דשפיר איכא נ"מ לדינא. דלרבה ור"י דת"ק סובר שמן א"ב משום בישול. ורשב"ג אוסר גם בהפשר נמצא דר"י מכריע והלכה כמותו. וכללא דהלכה כמכריע עדיף מהך כללא דרשב"ג ולפמ"ש התוס' לעיל גם בברייתא הלכה כמכריע היכא דליכא סתם משנה להיפוך] אבל לרנב"י לא הוי ר"י מכריע כלל ושוב הלכה כרשב"ג ולפ"ז מה דפסק ר"י אמר שמואל בסמוך כר"י משום דסבר בדעתא דת"ק כרבה ור"י וא"כ הוי ר"י מכריע והלכה כמותו:
שם בגמ' אר"י א"ש אחד שמן כו' יד סולדת אסור אין י"ס מותר עי' בר"ן שהקשה על פי' רש"י דמשמע אפי' במקום שיכול להתבשל כל שאינו מניחו כ"כ שיתבשל שרי. הלא אמרינן בסמוך טול בכלי שני ותן ש"מ הפשירו לא זה בישולו ומ"מ בכלי ראשון אסור וכן תמה הרשב"א בחי'. ותמהני ע"ד מנ"ל דלהפשיר בלבד עשה דלמא רצה שיהי' חם הרבה ומ"מ בכלי שני שרי ולעולם להפשיר אפי' בכ"ר שרי. גם מ"ש עוד דעל המדורה ממש ודאי אסור דהא אפי' תבשיל שבישל כ"צ אסור להחזיר באינה גרופה וקטומה ע"ש. גם כן י"ל דכל היכא דא"צ אלא להפשיר לא שייך כלל לחוש שמא יחתה. אבל בתבשיל אפי' בישל כ"צ כיון שרוצה שיהי' חם שייך שמא יחתה. מיהו הרא"ש הקשה עוד דהא למ"ד אין בישול בשמן מותר אפי' יד סולדת ודא ודאי קושיא היא. ולא ידעתי איך מיישב הרא"ש זה במה שחולק על רש"י וס"ל דלא התירו אלא במקום שאין היד סולדת פי' שאי אפשר לבוא לידי בישול ע"ש שיטת הרא"ש והר"ן. דמ"מ קשה דהא למ"ד אין בישול בשמן מותר אפי' במגיע לידי בישול וע"ז שפיר קשה מ"ש מחזרת תבשיל על כירה שאינו גרופה:
שם בגמ' וכי תימא בלשון חול קא"ל כו'. תמוה כיון דהרהור אסור מ"ש בלשון חול מהרהור כמ"ש בתוס'. וי"ל קצת דה"נ טעמא דאביי דאסור לאומרן בלשון חול משום איסור הרהור ומשו"ה מביא הגמ' הך דאביי. ויותר נראה דמשום הרהור ל"ק כאן כלל. דאפי' אם לא יאמר לו טול בכלי שני. ע"כ מהרהר דכשרואהו נותן בכלי ראשון מחשב בלבו דאסור, ובעלמא אסור להביא עצמו לידי הרהור אבל הכא בע"כ מהרהר וקושי' הגמ' הוא רק על מה שאמר לו. וע"ז מהדר לומר דבלשון חול מותר. וא"כ ליכא איסור באמירה ובהרהור הא מהרהר ע"כ כדאי' בזבחים (ק"ב:) לאונסו שאני]:
שם בגמ' אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא חייב, לכאורה מאי ש"מ דילמא רבי סבר כר' יוסי לעיל (ל"ט.) דחמי טבריא תולדות האור הן אבל לרבנן פטור. וצ"ל דה"ק ש"מ דרבי סבר כר"י וכוותי' קיי"ל. דהלכה כרבי יוסי משום דקאי רבי כוותי' כמו שמצינו בעירובין (יד:) בלחיין. אך בלישנא בתרא התם מסקינן דאפי' בכה"ג דרבי ס"ל כרי"ו נמי אין הלכה כרי"ו ע"ש]:
שם בגמ' דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הואי. ופירש"י דריב"ל שהי' בימיו אמרה אלמא כבר נגזרה. וקשה כיון דבימיו נגזרה הרי הי' גם קודם גזירה. א"כ י"ל דהך מעשה הי' קודם גזירה. ולולי דבריו יש לפרש כיון דר"י בר אבדימי קאמר לה והוא הי' לבסוף תלמיד רב לדעת רשב"ם בב"ב (פ"ז.) ועי' שם בחולין (ק"י) בתוס' ד"ה איכא] אלמא דהי' בסוף ימי רבי תלמידי' דרבי ובסוף ימיו כבר נגזרה. ובהכי ניחא נמי מאי דאמרי' בברכות (כ"ז:) דרבי הי' קודם הך גזירה ולכאורה הוא דלא כסוגיא דהכא כמו שהקשה הבעה"מ. ולהנ"ל י"ל] דבעובדא דהתם הי' בתחילת ימי רבי:
שם בגמ' אר"ז אנא חזיתי' לר"א כו' פשיטא דלא עקר כו' ל"ק הא דלית לי' גידודי כו'. לכאורה משמע דלמסקנא נמי באית לי' גידודי נשאר בספק דהא לא ידענא קאמר אבל הרי"ף ורא"ש כתבו בפשיטות דבאית לי' גידודי מותר. ודוחק לומר משום דהוי ספיקא דרבנן דא"כ הו"ל לפרש וס' דרבנן לקולא ולא להביא סתם דמותר. ולכן נראה שהם הבינו דר' זירא לא הי' מסופק כלל בדין רק כשבא לספר המעשה שראה אמר דלא ידע אי עקר ג"כ אבל פשיטא לי' דמותר. וכמו כן נראה בעובדא דבתר הכי דלא ידענא אי נגע. דודאי במקום ביעותיתא מותר כדמייתי ברייתא. אלא דלא ידע אי נגע. כן הכא נמי לא הי' מסופק בדין כנ"ל. ומ"מ לדינא צ"ע די"ל דגם התם מסופק הי' בדין דהא אביי הוא דקאמר עשאוהו כבולשת. אבל י"ל דר"ז הי' מסופק בזה אי הוי כבולשת:
דף מא.
3במשנה מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת לכאורה קשה למה תני בלשון דיעבד. הו"ל למיתני דלכתחילה מותר ליתן בתוכו מים מבעוד יום. וצ"ל דקמ"ל בהא דאי אינו גרוף דיעבד נמי אסור. והנה לפי' רש"י י"ל דמשום הטמנה אסור במתני' באנטיכי משום דמוסיף הבל. ובמוליאר שאין מוסיף הבל שרי. אך בתוס' מוכח דלא מפרשי ברש"י משום הטמנה כמבואר בדבריהם שכ' וא"נ כו' אלא בהטמנה כו'. ועוד דאל"כ מאי מקשו מהא דמותר לשהות אפי' באין גרוף. והא בהטמנה כו"ע מודו דאסור. אע"כ פשיטא להו דהטמנה לא שייך כאן. וצ"ע אי גם קטימה מהני במוליאר כמו גרופה:
דף מא:
בגמ' בגמאמר רב ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור. ופרש"י לצרף שפינהו ממנו החמין. ונראה דמפרש דרב סבר כרב אדא דמתני' מיירי בפינה ממנו החמין וע"ז מחלק דדוקא אם כוונתו להפשיר שרי אף דממילא מצרף משום דדבר שאין מתכוין מותר. ולס"ד סבר רב כר"ש כמ"ש התוס' כאן אבל כשכיון לצרף אסור. ושמואל מתיר אפי' לצרף. ושפיר מקשי' לצרף היינו כשכוונתו לצרף מי שרי. אכן . התוס' לא פי' כן ברש"י:
ולמאי דמסקינן דא"ר ל"ש אלא שיעור להפשיר כו' שיעור לצרף. לע"ד נראה לפרש דהיינו כהך דיומא שלא הגיע לצירוף שאין המיחם כל כך רותח שיהי' בו צירוף דהיינו שאינו עומד ממש על האש וכמו שהקשו התוס' בעצמם ד"ה והלא מצרף. אלא שכתבו דסתם מיחם הגיע לצירוף. אבל רב פי' המשנה בלא הגיע לצירוף. אך רש"י ותוס' לא פי' כן:
בתוס' ד"ה מיחם וכו' והא דפריך והלא מצרף ה"ק והלא שמא מצרף. נראה דשמא אין הפי' ספק גמור דא"כ למ"ש התוס' אח"ז דרק מדרבנן אסור לר"י בשבת באינו מתכוין א"כ הוי ספיקא דרבנן ולשתרי, רק הפי' דאינו פסיק רישא דיוכל להיות שלא יהי' מצרף אבל ע"פ רוב מצרף הוא ככל דבר שאינו מתכוין דשכיח שיהי' נעשה המלאכה אלא דלא הוי פ"ר כנ"ל. ומה שהקשו התוס' דהכא משמע דבצירוף אסר ר"י כו' גריס רש"י כו' צירוף דרבנן כו' י"ל דדוקא צירוף דעששית שאינה כלי הוי דרבנן משא"כ צירוף דמיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוי גמר מלאכתו הוי דאורייתא [כמ"ש בפנ"י וכן תי' התוס' ביומא (ל"ד:) ד"ה הני ע"ש]. ובזה מיושב מה דלכאורה קשה בהא דאמרי' בסמוך מכבין גחלת של מתכות ברה"ר והלא מצרף דהוי איסור דאורייתא ואיסור דאורייתא לא שרי במקום נזק. ולהנ"ל א"ש דהתם שאני דלא הוי כלי אלא חתיכה מפסולת של ברזל כדפרש"י לא הוי צירוף אלא מדרבנן ומשו"ה במקום נזק דרבים שרי:
דף מב.
בגמ' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' רש"י פי' משום דתתאה גבר ותוס' פי' משום דדרך התחתון להיות מרובה ורוב צונן שרי. ונראה דרש"י מודה לזה דברוב צונן שרי דהא לעיל במיחם שפינהו דהוא ודאי כלי ראשון ומ"מ בנותן מים מרובים להפשיר הוי ומותר, אלא דלפי' רש"י מיירי הכא שהחמין מרובין דלא הוי להפשיר. אבל קצת קשה לפ"ז מאי דפריך הגמ' רחיצה בחמין ליכא הא י"ל דמשכחת בצונן מרובה. וצ"ל דרחיצה בחמין משמע חמין ממש ובצונן מרובה לא הוי חמין. אך התוס' ודאי דלא ס"ל הכי דא"כ אפי' אי חמין לתוך צונן שרי נמי בטלה רחיצה בחמין. כיון דהתחתון מרובה הוי הרוב צונן] וע"כ צ"ל לשיטת התוס' דגם בכה"ג הוי חמין ורש"י לא ס"ל הכי כנ"ל. ולולי דבריהם נראה לפרש לפמ"ש התוס' לעיל (מ':) דמשו"ה מותר בכ"ש משום דדופנותיו מקררין. א"כ הכא נמי כשנותן חמין לתוך צונן א"כ הכלי צונן משו"ה שרי דע"י הדפנות המקררין אינו מתבשל, אבל בצונן לתוך חמין דהכלי הוא חם ע"י החמין שבתוכו שפיר מתבשל הצונן כיון דליכא דפנות המקררין:
שם בגמרא לימא ר"ש בן מנסיא דאמר כב"ש קצת קשה דאי אסיפא קאי ע"כ פליג ר"ש בן מנסיא אב"ש ואב"ה וא"כ אמאי א"ש לי' טפי אי קאי אסיפא. ואפשר לומר דעיקר קושית הגמ' דלא הו"ל למיתני רשב"מ אוסר אלא דברי ב"ש וכן הי' אוסר רשב"מ ומדמתני לרשב"מ באחרונה משמע דלא ס"ל כב"ש:
בתוס' ד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד כו' וי"ל דר"י לב"ה אתי לאשמעינן כו'. לכאורה מאי תירצו כיון דאין הלכה כב"ה מאי נפקא מינה היכי סברי ב"ה. ונראה דקמ"ל דספל הרי הוא כאמבטי א"כ ע"כ נשמע דר"ש בן מנסיא לא קאי אסיפא דא"כ רחיצה בחמין ליכא כקושית הגמ'. וע"כ דקאי ארישא ואוסר בכוס צונן לתוך חמין. אבל אי ספל אינו כאמבטי שפיר י"ל דקאי ר"ש בן מנסיא אסיפא. ובכוס מודה דשרי אפי' צונן לתוך חמין א"כ שפיר נ"מ במה דקאמר היכי דעתו של ר"ש בן מנסיא בכוס:
.)
שם במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין כו'. לכאורה נראה דלא יתן אבל אם נתן פטור דלאו דרך בישול הוא. ותו דהא כל בישול אינו חייב עד שיתבשל כמאכל ב"ד. א"כ אפי' אי תבלין א"צ בישול הרבה מ"מ אינו בירור שיתבשל שיעורו ע"י נתינתו בכ"ר. וא"כ כיון דאינו מתכוין לבשל התבלין ופסיק רישא לא הוי ודאי פטור. אך לא יתן דמדרבנן אפי' בישול פורתא פחות מכמאכל ב"ד אסור. ושוב ראיתי בר"ן שמביא בשם הירושלמי דאינו חייב עד שיהיה האור מהלך תחתיו. אלא שהבין הר"ן בירושלמי דקאי אעירוי ע"ש. ולע"ד פשוט פי' הירושלמי דמילתא אחריתא הוא וקאי על המשנה לא יתן. ומדייק נתן מה אי חייב כמו דבעי בגמ' לעיל (ל"ח:) גלגל מאי. ותמהני על הר"ן מ"ש דגמ' דידן פליג ע"ש. והיכן מצא בגמ' דילן דחייב לא אמרו אלא לא יתן אבל לא שיתחייב אם נתן כיון דאינו דרך בישול וכ"פ הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ח) דמה"ת אינו חייב אלא כשהאור מהלך תחתיו ומתני' דהכא הרחקה דרבנן היא ע"ש]. ועיינתי בירושלמי וראיתי בס' קרבן העדה שעמד על הר"ן בזה. אלא שהקשה מהא דתנן לקמן (קמ"ה:) במליח ישן דהדחתו זו גמר מלאכתו אע"ג שאינו על האור. ותי' דגם התם לאיסור אמרו ולא לחיוב חטאת ע"ש. א"כ לפ"ז מיושבין דברי הר"ן כיון דבגמ' דידן לעיל (ל"ט:) דייקינן דגמר מלאכתן הוא להתחייב חטאת, וכן לקמן (קמ"ה:) ע"ש. א"כ ע"כ צ"ל דפליג על הירושלמי אכן לע"ד לק"מ דשאני התם דדרך גמר מלאכתן כך הוא, אבל שאר מילי דדרכן בבשול גמור שפיר י"ל דבהוסר מעל האור אינו כדרך בשול ופטור ולכך לא אמרו אלא לא יתן. מיהו גם לשיטת הר"ן אפשר דמ"מ בתבלין נמי שייך שיעור בישול להיות נאכל ע"י בישולו. וא"כ י"ל דלא יתן דנקט התנא היינו לאסור אפי' שלא להשהותו עד שיתבשל כשיעורו אבל בנגמר בישולו י"ל דחייב אפי' בכ"ר:
ברש"י ד"ה לא יתן כו' משתחשך ואין מובן דהא גם בה"ש אסור. וראיתי שהג' רעק"א ז"ל עמד בזה במשניות (פרק כ"ב) דמכילתין. וכ' למ"ש התוס' דתבלין קיל י"ל דליכא בישול דאורייתא בהוסר מן האור וא"כ בה"ש מותר למ"ד דלא גזרו על השבות בה"ש ע"ש. ולמ"ש לעיל אפי' בכל מילי ליכא חיוב חטאת במתני' או מטעם הירושלמי או דמיירי בפחות מן שיעור בישול. ומיושב ג"כ דברי רש"י. וע"ש שהביא ראי' דליכא חיוב חטאת מדאמרינן לקמן (קלח.) מי איכא מידי דלחד תנא חייב חטאת ולחד מותר לכתחילה. ובזה יש ליישב מאי דקשה לקמן בגמ' דמיבעיא להו ר"י לחומרא פליג או לקולא מאי נ"מ בהא כיון דהלכתא כת"ק. ולהנ"ל י"ל דנ"מ בזה אי ר"י לקולא א"כ ע"כ לת"ק ליכא חיוב חטאת כיון דר"י מתיר לכתחילה ואי ר"י לחומרא י"ל לת"ק חייב חטאת. ולמ"ש מיושב ג"כ מה שדקדקו תוס' אי עירוי מכ"ר נמי אסור אמאי לא קמ"ל מתני' רבותא טפי במערה ולהנ"ל י"ל דכחא דהיתרא עדיף להשמיענו דאפי' בכ"ר לא אמרו אלא לא יתן אבל חיובא ליכא [וממילא בביה"ש מותר והו"ל כחא דהיתרא]. אך גם בל"ז י"ל דלרבותא דר"י נקט הכי להשמיענו דאפי' בכ"ר מתיר:
דף מב:
בגמ' בגמאיבעיא להו ר"י ארישא קאי כו' לכאורה קשה מאי נ"מ כיון דהלכה כת"ק. ונ"ל דנ"מ נמי לת"ק למ"ש התוס' למסקנא דר"י לקולא דדוקא גבי תבלין פליג ר"י. א"כ מוכח דאפי' מידי דלא בשיל בכ"ר מ"מ ע"י חומץ וציר בשיל שפיר. ממילא י"ל נמי לדידן במילחא דצריכא בישולא כבשרא דתורא מ"מ ביש בו חומץ וציר אסור כמו בתבלין לר"י. משא"כ אי ר"י לחומרא פליג אין הוכחה מדברי ר"י על מידי דבעי בישול על האור שע"י חומץ וציר יתבשל גם בהוסר מן האור. מיהו מדברי הרי"ף שהשמיט הך בעיא משמע דליכא נ"מ לדינא וס"ל דדרך הגמ' לבאר במה פליגי תנאי דמתניתין:
בתוס' ד"ה אבל נותן כו' ובירושלמי כו'. ונראה דעירוי לא הוי ככ"ר ולא ככ"ש אלא מבשל כדי קליפה ע"ש כל הדיבור. ונלע"ד דראיות התוס' מהא דתתאה גבר ואדמיקר לי' בלע הוא לומר דאינו ככלי א' אבל להוכיח משם דמבשל כדי קליפה אין הוכחה די"ל דבולע אבל אינו מבשל. אך מהירושלמי הוכיחו דמבשל כיון דמרבה לי' מקרא אשר תבושל. משמע דקרי לי' בישול וכדי דלא נימא להוכיח מזה דמבשל בכולו ככ"ר ע"ז הביאו ראי' דאינו מבשל אלא כדי קליפה. ומה דאמרו בירושלמי שאני כלי חרס דבלע. פי' כיון דבולע מתבשל במהרה אפי' ע"י עירוי שנכנס הרתיחה בפנים ולהכי דייק מכלי נחושת כנ"ל. והר"ן הביא פי' הירושלמי דבלע אבל אינו מבשל ומפני זה הוצרך לדחוק דבנחושת כל שאינו מבשל אינו בולע ג"כ. ולמ"ש א"ש טפי:
בא"ד ואי עירוי ככ"ר כו' אפי' בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות. משמע דפשיטא להו דלמ"ד עירוי ככ"ר מהני הגעלה בעירוי אפי' לכלי שבלעה בכ"ר והסברא תמוה די"ל כיון דנבלע בכח דכ"ר לא פלט בכח דעירוי. וכ"כ הר"ן כאן בפשיטות דאפי' למ"ד עירוי ככ"ר מ"מ לא מהני הגעלה דעירוי אי נבלע בכ"ר ע"ש [ובע"ז פ' השוכר]. ובלא"ה צ"ע מה שתפסו התוס' דניצוצות דינו ככל עירוי והלא הספק בעירוי משום דכלי שלמטה צונן ותתאה גבר א"כ התם דהדפנות רותחין הניצוצות דינם כמו כ"ר לכ"ע. ומה דמחלק הגמ' שם בין הגעלה גמורה לניצוצות אינו מטעם עירוי אלא מטעם דהמים מועטין ע"י ניצוצות וצ"ע. וכבר קדמני בזה בגליון הש"ס:
בד"ה ואם נתנוהו מבע"י מותר. הלשון דחוק כו'. ואפשר לומר דהא לישנא דמתניתין משמע דבה"ש נמי אסור כיון דקתני מבעוד יום דוקא. א"כ י"ל דקמ"ל דאפי' נתנוהו כבר דוקא מבעוד יום מותר אבל בה"ש אפי' נתנו צריך לחזור וליטלו קודם חשיכה כנ"ל. גם י"ל למ"ד טעמא דמתני' משום דמבטל כלי מהיכנו דבאם הכין הכלי מבע"י רק לזה לקבל השמן מותר ליתנו תחת הנר אף בשבת דלא הוי תו מבטל כלי מהיכנו:
בד"ה ואין ניאותין כו' איכא לאוקמא כר"ש כו' כ"ז שדולק כו'. לישנא דמתני' משמע דמותר לטלטל שלא אמרו אלא ואין ניאותין ממנו ולר"י דאית לי' מוקצה מחמת איסור טלטול נמי אסור. וכ' במהרש"א דמשו"ה כ' התו' דמתני' אתיא כר"ש ע"ש. אבל לפ"ז קשיא רישא מ"ט אין נותנין כו' דהא לר"ש לא הוי כלל מבטל כלי מהיכנו כיון דמותר לטלטל את השמן אם לא שנדחוק לפרש דסיפא אתיא כר"ש ולא הרישא לכן נראה לומר דה"ה לטלטל אסור אפי' לר"ש ובמתני' לא קתני אלא עיקר האיסור דאין ניאותין כו' וכיון דאינו ראוי לכלום שוב ממילא נשמע דאסור אף לטלטל וכ"כ הגרעק"א בגליון הש"ס]. אך גם הא דאין ניאותין לר"ש קשה להבין הטעם כיון דאחר שכבה מותר השמן שנשתייר וגם השמן שנטפטף בעודו דולק מותר לאחר שכבה הנר כדכתבו תוס' לקמן (ד"ה בעודן עליו) בהדיא. א"כ גם כשהוא דולק מ"מ השמן שנוטף לגבי זה השמן ליחשב כמותר השמן אחר שכבה כיון שכבר אינו תוך הנר (וכן תמה הפנ"י לקמן בתוס' ד"ה בעודן עליו ע"ש]. גם משמעות הגמ' דמייתי פלוגתא דת"ק ור"ש במותר השמן על הך דאין ניאותין. משמע דר"ש פליג ע"ז וצ"ע ואין להביא ראי' לדברי התוס' מהא דאמרי' לקמן (מ"ז.) הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס לדבר האסור דע"כ אין ניאותין משמן המטפטף דאי לאו הכי ליהוי נר בסיס לדבר המותר ג"כ. דז""א דלא שייך לומר דהוא בסיס לשמן המטפטף דאדרבה מה שנוטף וניטל ממנו הוא הראוי ואין שמירת הכלי בסיס אלא על הנשמר בתוכו לא על הנוטף ממנו כנ"ל:
דף מג.
בגמ' כופין את הסל כו' קסבר מותר לטלטלו כו' בעודן עליו כו' וקשה דבאם אינם עליו למאי דקיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת] מאי הוי ס"ד דגמ' דאסור וי"ל דהפי' אין עודן עליו היינו דכשיתחיל לטלטל ולהניע הסל יפרחו האפרוחין בכהאי גוונא מותר לטלטלו אף אם עודן עליו בשעה שהולך לטלטל. ועודן עליו דאסור לטלטל היינו שמונחים שם באופן שלא יזיזו מהסל ע"י הטלטול וכגון שם. אך התוס' בד"ה שקשורין בעודן עליו לא ס"ל כן:
בתוס' ד"ה טבל כו'. וקשה לרשב"א מהא דתנן במס' תרומות כו' המעשר בשבת בשוגג יאכל כו' והנה מלשון רש"י נראה שמיישב קושיא זו שכ' ואם בא אחד ועבר ע"ד חכמים כו' ותיקנו מתוקן פי' אדם אחר בא ועישרו ובמזיד אסור רק לדידי'. [אע"ג דבמבשל בשבת אסור גם לאחריני במעשר אסור רק לדידי' וכן תי' במג"ש ע"ש]:
בא"ד ונראה דנקט עבר כגון דלית לי' פירי אחריני כו' פי' דבריהם ודאי הכא דתניא חבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתי' משמע ודאי אפי' אית לי' פירי אחריני משום דאי תיקנו בשוגג מותר [כדמשמע בלשון הקושיא מדלא קאמר שאם שגג ותיקנו דמהאי טעמא נמי הוי מוכן) אך הא דנקט הגמ' שאם עבר דמשמע אפי' במזיד הוא להשמיענו אגב אורחי' דאפי' במזיד לפעמים מותר בלית לי' פירי אחריני:
בא"ד ועוד הקשו כו' בשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאתקצאי כו'. יש ליישב דהך מתני' מיירי בטבל דמותר לאכול ממנו עראי [כגון שלא נגמרה מלאכתו למעשר דבכה"ג גם בשבת מותר לאכול עראי למאי דמסקינן בביצה (לה.) דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו] רק אכילת קבע אסור א"כ מוקצה לא הוי כיון דשרי באכילת עראי ואי עשרו בשבת בשוגג מותר לאכול נמי קבע ובמזיד אסור, עוד י"ל דהא היכא דאסור משום קנסא [שלא יהנה ממלאכת שבת] דהיינו במזיד אסור גם למוצאי שבת בכדי שיעשה [לדעת רש"י ובה"ג שהביא הר"ן לעיל גבי המבשל בשבת] אבל בשוגג מותר דלא קנסו ונהי דבשבת אסור מטעם מוקצה אבל למוצ"ש מותר מיד, עוד י"ל דשוגג דמתני' היינו אומר מותר שלא הי' יודע שאין מעשרין בשבת ובכל שבת כן דרכו לעשר א"כ לא אקצי דעתו מיני' כיון דבידו לעשר ולא הוי מוקצה, [ומיושב קושי' התוס' ממתני' דתרומות, ומברייתא דהכא דחבית של טבל לא קשה מידי די"ל דאתיא כר"ש דלית לי' מגו דאתקצאי כו' אבל סתם משנה דלא ניחא להו לאוקמא כר"ש כמ"ש במהרש"א י"ל כנ"ל] וי"ל עוד דמיירי כגון שלא נקבעה עוד למעשר שלא ראו עדיין פני הבית רק שבת קובעת אבל בביה"ש לא הוקבע ולפיכך עדיין לא אתקצאי בביה"ש, ואולי ס"ל להתוס' דגם בה"ש כיון דיוצא אז בסעודת שבת ג"כ קובעת (כמ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים ובמלחמות שם, אכן לדעת בעה"מ דאין שבת קובעת אלא בצאת הכוכבים, ע"ש שפיר י"ל כנ"ל]:
בא"ד ועוד מ"ש דהכא כו', גבי בכור כו' עבר ובקרו אינו מבוקר כו' אפשר ליישב דשאני התם דבאמת בהמה בחי' מוקצה היא שאינה ראוי' לאכילה רק כיון דעומדת לשחוט לא הוי מוקצה ובהמות מדברות ועוף העומד לגדל בצים הוי באמת מוקצה, א"כ בכור כיון דאסור לבקרו ביו"ט אינו עומד לשחיטה, והוי מצד עצמו מוקצה ובזה לא מהני מה דעבר ובקרו מבוקר אבל בטבל בעצם אוכל הוא רק מצד איסור טבל אסור וכיון דאי עבר ותיקנו מתוקן לא חשיב מוקצה כנ"ל:
בד"ה בעודן עליו כו' נראה לר"י דקסבר דאין מוקצה לחצי שבת כו', לולי דבריהם י"ל דהכא כו"ע מודו דשאני התם גבי גרוגרות וצמוקים שהם בעצמם אינם עומדים לכך שיתיבשו בשבת אלא על ידי רוח או זריחת השמש ולפיכך אסח דעתי' אבל כאן האפרוחין עומדים לכך שיפרחו מן הסל ולא אסח דעתי' כלל, ועוד י"ל דבשלמא התם דהאיסור הוי משום מוקצה שפיר י"ל דיש מוקצה לח"ש כיון דאסח דעתי' מיהא שעה אחת, אבל בכאן הסל אינו אסור משום מוקצה ולא אסח דעתי' מיני' רק משום האפרוחין שעליו שאסורין בטלטול להכי אחר פריחתן מותר לטלטל את הסל דנעשה בסיס לדבר האסור לא שייך כלל רק בה"ש ולא בחצי שבת:
בא"ד וקשה לרשב"א למ"ד יש מוקצה כו' והא מבטל כלי מהיכנו וקיי"ל דאסור לבטל כו', ונ"ל אע"ג דכו"ע ס"ל הכי י"ל דעיקר האיסור משום ביטול כלי מהיכנו לא הוי אלא היכא שהמוקצה תנוח שם כל השבת כגון גבי ניצוצות ולקמן בפ' בתרא ואף אם ירצה להשתמש לא יהי' רשאי משום דיש שם מוקצה אז הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל בכאן שהאפרוחין ירדו שוב לא הוי המוקצה בסל וליכא איסורא אלא מפני שמסיח דעתו ובכה"ג י"ל דלא הוי מבטל כלי מהיכנו, דמה דאסור בטלטול לא הוי משום איסור מוקצה אלא מפני שהוא מסיח דעתו שלא להשתמש בכלי זה ולא מצינו שיהי' אסור להסיח דעת שלא להשתמש בכלי בשבת משום מבטל כלי מהיכנו, ואע"ג דמוכח מקושי' הגמ' כאן והתניא אעפ"י שאין עודן עליו אסור דגם בכה"ג איכא איסור ביטול כלי מהיכנו י"ל דמ"ד יש מוקצה לחצי שבת לא ס"ל הכי:
בד"ה בעודן עליו כל ביה"ש, תימה הא כיון דבידו כו' קדירות דעלמא כו' וי"ל דשאני קדירות כו' ולולי דבריהם י"ל דבשלמא בקדירה כו' וכן בפולין ועדשים דהתם דהוי ס"ד לאסור משום מוקצה אע"ג דאסח דעתי' רק על שעת הבישול ואח"כ יטלם משם, ע"ז שפיר אמרינן כיון דרצונו לאוכלם שוב לא אסח דעתי' ולא חייל עלייהו איסור מוקצה, אבל בכאן האפרוחין אסורין משום מוקצה ואיסור טלטול הסל אינו משום דהסיח דעתי' מיני', אלא כיון דהאפרוחין מונחין עליו נעשה הסל בסיס לדבר האסור אף דהוא אינו מסיח דעת ממנו דלא תליא כלל בהסח דעתי' וגם ר"ש דלית לי' מוקצה אוסר בדבר הנעשה בסיס לאיסור אע"ג דלא ס"ל לאסור משום הקצאה והיסח הדעת] בהא אין להתיר משום דבידו להפריחם:
בד"ה ושני בצריך למקומו כו', ונראה לר"י דמעיקרא אשמעינן כו' ועי' במהרש"א מ"ש דלקמן נקט ניצוצות לרבותא, אבל עדיין קשה אמאי קתני הכא שמן ולא ניצוצות, וי"ל דאיכא רבותא גבי שמן דהוי ס"ד למימר דהוא דבר הניטל מפני שאח"כ יהי' חזי בשעה שיכבה אליבא דר"ש דמתיר מותר השמן, דהא פשיטא דמותר ליטול כלי לצורך דבר שיהנה ממנו אחר שעה לפיכך איצטריך לאשמעינן דאסור, ואולי באמת לתי' השני שבתוס' ס"ל לרב יוסף דשמן הוי דבר הניטל כנ"ל, וטעמא דמתני' הכא משום ביטול כלי מהיכנו:
דף מג:
בגמרא כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך כו' לפמ"ש התוס' לעיל בטעמא דרבה אליבא דרב חסדא משום טירחא דלא צריך לא התירו אלא הצלה מצוי' א"ש, דאין לומר הכא במת משום דלא שכיח הוא אסור דא"כ למה נקיט מת כיון דאפי' לצורך דבר הניטל לא התירו הצלה שאינו מצוי', אבל לפירש"י קשה דילמא ס"ל לר"ה כר"ח אליבא דרבה ומת הוי הצלה שאינו מצוי' ולא התירו לצורך דבר שאינו ניטל, וצ"ל דסתם גמ' לא ס"ל כרבה אלא כרב יוסף:
שם בגמ' אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק, קצת קשה די"ל טעמא דת"ק דאסר מפני שבדליקה החמירו דאם נתיר לו להציל אתי לכבויי כמ"ש לקמן בתוס' ד"ה מתוך כו', ומה שתי' התוס' דדוקא גבי ממון אמרי' הכי ולא במת, י"ל דרבנן ור"י בן לקיש פליגי בהאי סברא:
בתוס' ד"ה זה זוקף תימא לר"י כו' אי נימא שיש אוכלין עם המת, לפ"ז פי' על המת ועל האוכלין מילתא חדא היא שיש מת ואוכלין (וכן פי' המהרש"א], וקצת ראי' לפי זה, דאי כפשוטו השתא על המת שרי על האוכלין מיבעיא, [ולתי' א' שכ' התוס' דלא שרי שם אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי לא דמי אהדדי דעל האוכלין פשיטא דשרי כדרכו ממש]:
בד"ה דכו"ע כו' ואין לו אלא מטה אחת כו' י"ל דרק בדרך פלפול אמרו כן אי הוי ס"ל לאו שמי' טלטול דע"כ למ"ד לאו שמי' טלטול צריכין לשנויי הכי, אבל באמת למאי דקיי"ל שמי' טלטול י"ל דגם ר"י בן לקיש לא התיר אלא במן הצד והפוס' חולקין בדין זה, ועי' בר"ן ורא"ש שהביאו בשם רש"י דמותר טלטול גמור וברש"י שלפנינו אין הכרח דנהי דבס"ד פי' רש"י בד"ה אי דליכא כו' דגם טלטול גמור שרי מ"מ במסקנא דפירש"י ד"ה אי לא שרית אבל במוטל בחמה לא שרי משמע יותר דלא קאי אלא לענין טלטול מן הצד ע"ש, מיהו סתמא דגמ' ביומא (פ"ה.) משמע דמותר בכל גווני ועי' בר"ן שהביא בשם ה"ר יונה לדקדק דאף במת לא התירו טלטול גמור מדאמרי' הלכה כריב"ל במת וכו', ומ"ש הר"ן לדחות די"ל דלעולם בטלטול גמור ואפ"ה איצטריך למעוטי הצלת ממון כו', קשה לפרש כן לשון הגמ' לומר דאתי למעט מה שלא הוזכר כאן כלל, אבל בל"ז י"ל דאין ראי' די"ל איפכא דלפיכך דייק הגמ' לומר הלכה כריב"ל במת דאי הוי אמרי' סתם הלכה כר"י בן לקיש הו"א דהטעם הוא משום טלטול מן הצד לא שמי' טלטול לפיכך דייקו לומר דהטעם לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דבמת התיר ממילא נשמע דבמת אף טלטול גמור מותר דלא שנא כיון דבכ"מ אף טלטול מן הצד אסור:
בא"ד וע"ק לר"י כו' סכינא כו' דצה ושלפה ופרש"י משום טלטול מן הצד כו, ונ"ל ליישב פירש"י דס"ל דאם הסכין נתחב בחוזק כששולפו אינו רוצה להסירו בכח כדי שלא יתקלקל ויתפגם, אלא מרחיב הסכין לכאן ולכאן להסיר העפר מן הצד כדי שיצא בריוח, וא"כ רוצה לטלטל העפר וכה"ג טלטול מן הצד אסור כיון שרוצה הטלטול הגם שהוא משום טובת הסכין מ"מ רוצה טלטול העפר, אבל במנער הכר והמעות נופלין אינו רוצה אלא הכר ולא איכפת לי' כלל בטלטול המעות רק דממילא נופל וכה"ג שרי טלטול מן הצד כנ"ל:
דף מד.
במשנה ר"ש כו' חוץ מן הנר הדולק בשבת, פי' רש"י שמא יכבה הנר [כס"ד דגמ' לקמן (מ"ו:) לאביי ור"י ע"ש] ובאמת מסקינן לקמן (מ"ה) עיקר הטעם הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, ונ"מ היכא דלא שייך שמא יכבה כגון בנרות שלנו דדוקא בשמן שייך שמא יכבה כמבואר בפוס', וגם נ"מ איפכא דלטעם הגמ' משמע דוקא נר מצוה דשבת אסור אבל נר רשות כגון שדולק מבעו"י או במקום שא"צ לנר או שהתנה שאינו מקצהו למצוה משמע דשרי לר"ש במקום דלא שייך חשש כיבוי, וכן המטפטף מנר כזה שלא הוקצה למצותו מותר לר"ש דאע"ג דהוקצה לאיסורו ולהסתפק ממנו אסור מ"מ מצד זה לא אסר ר"ש בשעה שדולק רק משום המצוה כנ"ל, ולפ"ז הוקצה לאיסורו אינו עיקר הטעם, ונראה דמה"ט בסוכת החג דעלמא בפסח אי נפל קצת מן הסוכה והסוכה קיימת מותר לר"ש ליטול העצים שנפלו, אע"ג דהסוכה קיימת ויש איסור סתירה ביו"ט מ"מ מותר רק בסוכת החג כה"ג אסור כמו בנר מצוה בשעה שדולק, וע"פ זה מובן שפיר לקמן הברייתא דאין נוטלין עצים מן הסוכה ור"ש מתיר וע"כ איירי בנופלת ע"ש, ובסיפא אמרינן ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, וקשה הא מה דפליגי ברישא דנופלת גם בחג שרי לר"ש כיון דליכא תו מצוה, ונהי דנ"מ בחוה"מ דגם בלא נפלה ליכא סתירת אוהל ומ"מ אסור מטעם המצוה, אבל איך שייך למיתני ושוין כיון דבגוונא דפליגי ברישא מותר לר"ש גם בסיפא, ולפמ"ש א"ש דברישא בנפל עצים מן הסוכה. פליגי אף שכל הסוכה קיימת ובכה"ג שוין בסוכת החג דאסור כמו בנר בשעה שדולק ומטפטף ממנו דאסור השמן, ומ"ש רש"י לקמן ד"ה כעין שמן כו' ע"ש (מ"ה.) דמצות סוכה שייך כל שבעה פשיטא דלא כיון רש"י לומר אליבא דר"ש גם בנפלה כל הסוכה משום דמוקצה שייך כל ז', דא"כ גם בנר שכבה בשבת שייך המצוה ואע"ג דא"י להדליקו תו בשבת, דאל"כ ביו"ט דא"י לבנות הסוכה ג"כ לישתרי, וגם אין שום סברא לאסור בכה"ג, אבל אם נפלו עצים והסוכה קיימת יש לדמותו לכאן כנ"ל, עכ"פ מוכח דבסוכה דעלמא דליכא מצוה מותר לרש"י בנפל עצים וה"ה בנר הדולק אם אינו לשם מצוה נראה דשרי לר"ש א"כ צ"ל הכא פי' הנר הדולק היינו למצוה, ואפשר דלכך פירש"י כאן הטעם שמא יכבה כדי לאסור גם בנרות דרשות, מיהו בל"ז אסור הכא משום דנעשה בסיס כדאמרינן לקמן (מ"ז) ונ"מ לשמן המטפטף דגם שמן המטפטף אסור לר"ש כמ"ש התוס' לעיל (מ"ב:) ד"ה ואין, ולקמן (מ"ה.) ד"ה אלא ע"ש] אכן יותר יש לתמוה מ"ש רש"י משום שמא יכבה הא לקמן בגמ' דחי האי טעמא, וכן הקשה בשלטי הגבורים והניח בצ"ע:
שם בגמ' אמר עולא סיפא אתאן לר"י, ותמוה מה הי' ס"ד דעולא, גם קשה דמאי מתקיף מ"ז א"ה מאי אבל הו"ל להקשות והא אמרה ר"י חדא זימנא, ונ"ל דבאמת י"ל דר"י אמר לה והיינו לאסור בכוס וקערה ועששית אף בנר חדש שהתיר לעיל, וטעמא מפני שהם מיוחדים להדלקה ומאוסים אף שלא הדליק עדיין וע"ז הקשה מר זוטרא מאי אבל דקאמר אהיכן קאי דאיך תאמר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן אבל כוס וקערה ועששית כו' דאם קאי אישן הא כבר אמרה ואי קאי אחדש קשה אבל לא ישן דקאמר:
ברש"י ד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה, תימה גדולה לומר כן [ועי' בפנ"י מ"ש בזה), גם מי הכריחו לפרש כן הא בלא"ה א"ש לפרש כבה ממש, ומה שכ' במהרש"א משום דמסיים ראב"ש ואפי' בשעה שהנר דולק י"ל דקאי אשמן המטפטף וצע"ג לדינא:
בתוס' ד"ה שבנר כו' ואחר השבת מותר אפי' לר"י וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה כו' וקשה לר"י כו', תמוה מה דמיון נויי סוכה לחנוכה הלא שם לא אקצינהו אלא על ח' ימים שהי' דעתו עליהם כיון דלאו לכילוי. עבידי אבל בחנוכה אקצינהו לכל השמן שהוא עתיד להדליק ולכלות ולא הי' עומד לכבות, ואי נימא דעיקר קושית התוס' מהך דהכא במותר השמן אחנוכה י"ל ג"כ דשאני נר שבת דמעיקרא להשתמש לאורה הדליק משא"כ התם בחנוכה דאסור להשתמש לאורה וכ"כ בהגהת מרדכי לעיל ר"פ במה מדליקין):
דף מד:
בתוס' ד"ה יש עלי' מעות ע"כ במניח איירי דבשכח תנן מנער את הכר והן נופלות כו' לכאורה הי' נראה דמיירי בשכח ואין מטלטלין אותה עם המעות [כמ"ש המהרש"א] אבל ע"י ניעור אין הכי נמי דשרי, מיהו נראה ראי' לשיטת התוס' דהא מסיים והוא שלא הי' עלי' בה"ש משמע דאם הי' עלי' בה"ש אסור והוא במניח מטעם בסיס, וע"כ מיירי שלא הי' על המטה אלא מעות דאי הי' עלי' גם דבר מותר הוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, וא"כ ע"כ רישא נמי מיירי שהניח בכוונה ובאין עליו דבר היתר ושיהי' אסור לטלטלה אפי' ע"י ניעור, דאי לאו הכי מצי מיירי אפי' הי' עליו בה"ש אלא שהי' עליו דבר היתר ג"כ, אלא ע"כ דכל החילוקים מיירי באין עליו דבר המותר דוקא משום דבעי לאסור אפי' ע"י ניעור כנ"ל, אבל קשה דהא י"ל דהחילוק בין מניח לשכח אינו אלא באם מניח בע"ש דבמניח נעשה בסיס בה"ש ולא בשכח אבל בכאן דע"כ מיירי במניח בשבת כמ"ש התוס' להדיא אין חילוק בין מניח לשכח, [וכ"מ בבעה"מ לקמן פ' מי שהחשיך, אכן בתוס' ביצה (ב' ד"ה וב"ה) מבואר דבשבת נמי הוי בסיס במניח, ועי' במג"א (סי' ש"ח ס"ק נ') שהעיר בזה]:
דף מה.
בגמ' הכי נמי מסתברא דרב כר"י ס"ל כו' צ"ע בלשון הגמ' דקאמר ה"נ מסתברא דהא כן הוא מוכרח מגוף הדין דמטה מדקאמר רב והוא שלא היו עלי' בה"ש ע"כ דס"ל כר"י אלא שהקשו עלי' דרב מהך מתניתין דשידה ומוכני ומשני ההיא ר"ש היא אבל רב ע"כ כר"י ס"ל ומאי ה"נ מסתברא דקאמר, [לפמ"ש בחי' הרמב"ן דכיון דהאי מימרא תירוצא היא דקאמרי אלא אי איתמר כו' בעי לאתויי ראי' ממקום אחר מיושב גם קושיא זו, אכן הרשב"א לא הסכים לזה ע"ש):
שם בגמ' אין מוקצה לר"ש כו' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, ומסיק כעין שמן שבנר דהוקצה למצותו בלבד נמי קאסר, ונראה דמ"מ הא דנקיט הוקצה לאיסורו נמי דינא קאמר דאפי' נר שאינו של מצוה ודולק כמה ימים קודם השבת או במקום שאין משתמשין שם דלאו מצוה היא, מ"מ כיון דמוקצה לאיסורו משום כיבוי אתקצאי גם המטפטף כשהיא דולק, ותרתי קאמר או הוקצה למצותו בלבד כגון סוכה או הוקצה לאיסורו בלבד כנר שבת שאינו של מצוה כנ"ל, [ועי' מ"ש לעיל בד"ה במשנה]:
שם בגמ' והתניא סיככה כהלכתה כו', יש לדקדק דהא יש לחלק דהתם איתקצי למצותו לגמרי ואינו נהנה בה אבל כאן דגם בשעה שהוא דולק למצוה משתמש בה ונהנה לאורה לא הו' מוקצה, [ומותר ליהנות מן השמן המטפטף וכמ"ש התוס' לעיל (מ"ד.) ד"ה שבנר לחלק בין מותר נ"ח למותר נר שבת מטעם זה ע"ש], עוד יל"ד די"ל דשאני התם דהוי מוקצה למצוה דאורייתא והכא כל ההדלקה הוא דרבנן, מיהו זה י"ל דגם נויי סוכה אינה דאורייתא, אך א"כ מאי מייתי מדתני רחב"י דמיירי בסוכה עצמה, גם י"ל דבהוקצה למצותו בלבד מהני תנאי דנהי דבעצי סוכה עצמו לא מהני תנאי בזה יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן דבנר שבת דרבנן יועיל תנאי כמו בנויי סוכה הגם דבדברי התוס' לעיל (שם) מבואר לחלק בין נר דהכא לסוכה, מ"מ קשה מנ"ל לחלק ולומר דהכא לא מהני תנאי]:
שם בגמ' והתניא הי' אוכל כו' ע' בביצה (כ"ו:) דלפי שקלא וטריא דגמ' התם צ"ע כל הסוגיא דהכא דמוקי התם הך ברייתא בדאחזו ולא אחזו כו' אזמין גלי דעתי' דחזיא לי' ע"ש א"כ גם לר"ש א"ש דודאי היכי דלא חזי גם ר"ש מודה דאסירי כמו דאמרינן התם דלא מהני הזמנה בכה"ג לר"י א"כ גם לר"ש אסור וקמ"ל שפיר דבחזי ולא חזי מהני הזמנה, ומכ"ש דקשה טפי פירש"י ותוס' דדיוק הגמ' הי' דאי לר"י אמאי תני העלן על הגג ליתני נתנו לאוצר כו' והא כל הרבותא הוא בהעלן לגג ולא חזי כנ"ל וצ"ע, גם הפוס' השמיטו לגמרי האי דינא דהי' אוכל כו' דלסוגיא דהכא רבותא היא, איברא די"ל כמ"ש התוס' דבאוצר והי' אוכל לא הוי מוקצה א"כ י"ל דלר"ש דקיי"ל כוותי' מעלין חד דרגא ומותר באוכל אף בגרוגרות וצמוקין דלר"ש גרו"צ כמו אוצר לר"י ולכך השמיטוהו הפוס' וצ"ע לדינא, אך הדין העולה מסוגיא דביצה התם הובא בשו"ע (סי' ש"י סעי' ה') ע"ש, ואולי ס"ל דסוגיא דהכא וסוגיא דביצה פליגי אהדדי אבל רש"י שם בביצה מביא מעין סוגיא דהכא ע"ש וצ"ע:
בתוס' ד"ה אלא שמן שבנר תימא לר"י כו', לולי דבריהם נ"ל כיון דקאמר ר"י אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר משמע דס"ל דגם גרוגרות וצמוקין מותר, דמ"ש התוס' הטעם לאסור בגרוגרות וצמוקין משום דמתקלקלין ע"כ הפי' דעומדין להתקלקל דאי באמת לא חזי פשיטא דאסור, א"כ בחטים שזרעו נמי עומדין להתקלקל וס"ל לר"י דמותרין, ומהא דהשיב רבי לר"ש ברי' לא ידע דע"כ צ"ל דשמואל ג"כ לא ידע הא דרבי דאל"כ לא הי' אומר משמי' דנפשי', ועי' בר"ן מ"ש פי' הירושלמי דמודה ר"ש בגו"ל הואיל שמסריחות בינתים ונמצא שכשנכנס שבת היו מוקצות לגמרי הלכך אע"פ שנתיבשו בחצי היום אסורות ע"ש, וקשה דא"כ הו"ל נולד גמור וגרע ממוקצה דאיכא מ"ד דאפי' מאן דלית לי' מוקצה מודה בנולד], אלא י"ל שלא נתקלקלו עוד רק כיון שהניחם על דעת שיתקלקלו אקצי' מדעתי':
בד"ה ואם התנה כו' בריש המביא פריך כו' והא קסתר אהלא כו', ולכאורה קשה דמה מקשה הגמ' דהא עכ"פ בחוה"מ מותר דלא שייך משום סתירת אוהל, וי"ל דהקושיא אזלא אליבא דר"י ולדידי' מקשה שפיר דאם הוי אסור ביו"ט משום סתירת אוהל ממילא הוי אסור אף בחוה"מ משום מיגו דאתקצאי כו', מיהו בלא"ה א"ש דרישא דברייתא ביו"ט הוא ועלה מסיק בסיפא ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה כו' א"כ קאי איו"ט:
דף מה:
בגמ' בגמורבי לית לי' מוקצה והתנן א"ש את המדבריות כו' לכאורה קשה למאי דאר"נ ריש ביצה דסתם לן תנא דהיינו רבי בשבת כר"ש וביו"ט כר"י א"כ י"ל דהאי דפצעילי תמרה בשבת הוי [ועי' מ"ש במהרש"א סוף ביצה דע"כ צ"ל דסוגיא זו דלא כר"נ אבל א"כ קשה על הרי"ף מ"ט פסק כר"נ כיון דסתמא דגמ' לא ס"ל כוותי'], וי"ל דהנך פ"ת לא חזי כלל לאכילה אלא ע"י בישול ולכך ע"כ מיירי ביו"ט וכן פירש"י בביצה (מ') דהך פצעילי תמרה ביו"ט מיירי ע"ש, ובזה יש ליישב תמיהת התוס' אמאי לא פשיט מלקמן דהורה במנורה כר"ש בנר, ולמ"ש י"ל דכל הספק הכא הוא ביו"ט אבל דשבת פשיטא לי' דכר"ש ס"ל, מיהו בל"ז תי' בתרא דהכא דלדבריהם, קאמר לא אתיא כר"נ דריש ביצה דלדידי' אית לי' לרבי מוקצה ביו"ט ועי' בתוס' לקמן (קנ"ו):
שם בגמ' הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמיין, וקשה הטעם כיון דשפיר חזי מדבריות כביתות לא דמו לגרוגרות וצמוקין דלא חזו, ורש"י כ' דטורח להביאם, וגם זה דוחק דמי לא עסקינן שבאות מעצמן מבעו"י, מיהו כ"ז צריכין לדחוק לשיטת התוס' ישנים שפי' דפצעילי תמרה דחינהו בידים וחזי, אבל באמת לפירש"י שהם תמרים שלא נגמרו ומכניסין אותם בסלים, י"ל דאין זה דיחוי בידים דאדרבה מניח אותן בסלים כדי שיגמרו עוד ולא בטלינהו ממה שהיו כבר מוכן ודוקא היכא שמתקלקלין ע"י העלי' לגג כגרוגרות וצמוקין נקרא דיחוי, ולפ"ז פצעילי תמרה לא חזי כיון שעדיין לא נגמרו ולא דחינהו, וא"כ י"ל דס"ל לרבי דעיקר מוקצה תלוי דוקא בדחינהו ולדידי' חטים שזרען בקרקע נמי אסור כיון דדחינהו בידים ודוקא פצעילי תמרה מתיר דלא הוי דיחוי בידים כנ"ל, ולהכי מדבריות נמי אסור, ובלשון רש"י עצמו לעיל אין הכרח לפרש כהבנת התוס' ישינים, וכן מצאתי בחי' הר"ן כמ"ש ולא הביא כלל שרש"י לא פי' כן, אך מרש"י דהכא מדהוצרך ולהוסיף דטורח להביאם לא משמע הכי:
שם בגמרא דאית בי' ביצת אפרוח פרש"י וכלב לא אכיל לה משום קליפה, וא"י למה הוצרך לכך דבלא"ה א"ש כיון דעומד שיגמור האפרוח הוי מוכן לאדם ולא לבהמה וגרע מבע"ח שמתו):
בתוס' ד"ה הב"ע פי' הר"ר יוסף כו' אלא ודאי ב"ח מוקצין הם כו', ולא ביארו ליישב מה דנקט אפרוח מת, ובתוס' ישינים פי' משום דחי אפשר להפריח, וקשה דהא לקמן בתוס' ד"ה דאית בי' פירשו דאסור אפי' ע"י ניעור כיון דהוי כמניח ע"ש, א"כ אסור נמי להפריח [ע"י ניעור, ומ"ש במהרש"א דאפשר להפריח ע"י הברחה, אינו מספיק דאכתי הו"מ לאוקמא באפרוחים קטנים שא"י להפריח בהפרחה], לכן נראה דהתוס' לא חששו לדיוק ה"ר יוסף דס"ל דלשון הבעיא קינה של תרנגולת משמע דלית בה אפרוחין וע"כ דבקינה שיש בה תרנגולין פשיטא לי' ודוקא של תרנגולין בעי:
ומ"ש התוס' ולא דמי לבשר תפל כו' קצת קשה מה קשה להו הא הכא קאי רק למ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו אבל התם קאי לאידך מ"ד דקיי"ל כוותי' ודוק:
בד"ה דאית בי' ביצה כו' ואפשר דמשום טעמא דמשקין שזבו לא הוי אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה, צ"ע הטעם כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוי לכו"ע כאבנים בעלמא ובהנאה ודאי נמי אסורין מה"ט דשמא יסחוט א"כ לא חזי מידי, [אפי' לכסות בה את הכלי ולסמוך כרעי המטה, אך לפמ"ש התוס' ביצה (ג') ד"ה גזירה בתי' ב' דהך גזירה שמא יסחוט ליכא אלא בדבר שאדם מתאוה להם, י"ל דבהנאה אין לאסור מהאי טעמא, ועי' במג"א (ר"ש סי' תקי"ג) בשם היש"ש דאיסור טלטול אינו אלא משום לא פלוג אטו תרנגולת העומדת לגדל בצים, ובפנ"י ריש ביצה האריך בזה ע"ש]:
בד"ה אמר לי' מנרתא כו' וא"ת אמאי לא מוכח מדאר"י דסוכה אפי' בשמיני אסורה כו' ותי' ר"י כו' ול"ד לסוכה דאיתקצאי ביה"ש מחמת מצוה כו' וקשה דמ"מ מ"ט אסור התם בשמיני הואיל ולית לי' לר"ש דאיסור דביה"ש אוסר כל היום, כמ"ש התו' לעיל בעמוד הקודם בד"ה עד בשם ר"י עצמו ע"ש, וצ"ל כוונתם דבאמת אין חילוק לר"ש רק דהוי מצי למידחי דר' יוחנן מחלק בינייהו, ולפמ"ש לעיל יש ליישב גם הכא דביו"ט ס"ל לר"י כר' יהודה רק בשבת מפלפל הש"ס הכא אי ס"ל כר"ש או לא כנ"ל, גם י"ל דהכא מיירי כל הסוגיא לטלטל א"כ י"ל דלאכילה בלבד ס"ל לר"י כר"י, כדאשכחן נמי רב דס"ל במוקצה לאכילה כר"י ולטלטל כר"ש כדלקמן (קכח) והובא לעיל בתו' סוף פ"ק (י"ט ע"ב) גבי כרכי דזוזא, מיהו באמת יש לתמוה אהא דמייתי הש"ס לעיל דרב לטלטל התיר לטלטל שרגא דחנוכתא מחמת שהי' שעת הדחק מוכח דס"ל לטלטל נמי כר"י ובתו' עצמם כ' דבכמה מקומות ס"ל לרב כר"י, והלא לקמן אמרינן דלטלטל כר"ש ס"ל, ומתוך הדוחק נראה לפרש לקמן דבמידי דאכילה בלבד אמרו דלטלטל שרי כיון דמוקצה דרבנן היא סגי דאסרוהו באכילה ולא בטלטול אבל מידי דלא חזי לאכילה אסרו אפי' טלטול, [וכן פי' הרשב"א לקמן כדי לתרץ הא דכרכי דזוזי דלעיל ע"ש], אך בתוס' סוף פ"ק דמכילתין לא משמע הכי וצע"ג:
בד"ה אין לנו וכו' בסוה"ד ונראה לפרש דר"י ס"ל כר"י כו' וקשה דהא גבי מחתכין נבלה לפני הכלבים פוסק ר"י בהדיא כר"ש לקמן (קנז.) וכמו שהביאו התוס' עצמם בתחלת הדיבור, (ומ"ש התוס' לחלק דשאני התם דלא דחיא בידים ליתא לפמ"ש השתא דגם במוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י אע"ג דלא דחי' בידים, ומ"ש התו"י דמוקצה מחמת מיאוס חמור ממוקצה מחמת איסור היכא דלא דחי' בידים, הוא נגד דברי התוס' לעיל (י"ט :) ובחולין (י"ד:) ד"ה אימור ע"ש], ואפשר כוונתם דדוקא הכא בלשון זה, שאמר ר"י אין לנו אלא בנר כר"ש לא אתי לפסוק כר"ש אבל בעלמא שפיר ס"ל כר"ש וצ"ע:
דף מו.
בגמרא והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן מוכני כו', קצת קשה למה נקרא זה סתם משנה מכח הדיוק הלא י"ל בפלוגתא לא קמיירי ולכן תנן בזמן שיש עלי' מעות דלכו"ע אסור לטלטלה אבל בהי' עלי' בה"ש דתליא בפלוגתא לא קתני ומנ"ל דסתם התנא לפסוק כר"ש, גם צ"ע דלקמן (קנ"ז) מסקינן דאיכא סתמא דסתרי אהדדי ור"י ס"ל כאידך סתמא, ונהי דהתם איירי במוקצה מחמת איסור (בגופי' לא משום דאיתקצי ביה"ש מפני דבר אחר] עכ"פ שוב אין ראי' מסתם משנה לענין זה [ומ"ש הפנ"י דסתמא דהתם מיירי לאכילה ולא בטלטול, אינו מספיק לפמ"ש בסמוך דמידי דלא חזי לאכילה אסרו בטלטול כמו שאסור לאכילה במידי דחזי לאכילה]:
בתוס' ד"ה הורה וא"ת כו' וכר"ש בנר לא ס"ל. התוס' קצרו דבריהם ולא ביארו האיך אפשר לומר דהורה במנורה להיתרא אי בנר אסור. וע"כ כוונתם במנורה חדשה (אי לא ס"ל כר"ש בנר ישן. או בשל מתכות אם לא הדליקו בה באותו שבת]. או ביום טוב דמטעם מוקצה ליכא ובנין איכא. אכן בתוס' בחולין (נ"ו:) מפורש דהא דהורה במנורה להיתרא כגון שלא הדליקו בה באותה שבת]:
דף מו:
בגמ' בגמהכי השתא התם ם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נירו. אין מוב' לי לשון זה למה יושב ומצפה הלא כיון דנתן כל כך שמן בנרו. בוודאי רצה שידלוק כל השמן ולמה יושב ומצפה שתכבה **כן מבואר בדברי הר"ן ר"פ ב"מ בד"ה א"נ לשיעורא דשמן ופתילה שעשוים להתבער לגמרי כו' אין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ומסיים ול"ד לנר של שבת כו' משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו ע"ש. ותמוה מסוגיא דהכא דלאו משום האי טעמא אתי עלה אלא משום דאדם עומד ומצפה כו' וצ"ע. אכן בתוס' לעיל (מ"ד.) ד"ה שבנר. הרכיבו ב' הטעמים דנר שבת כיון דלהנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ע"ש.** ויותר הי' נכון לומר דמשום שמן המטפטף דזה ודאי דעתו עליו לכן לא הקצה דעתו מכל מה שבכלי ולפ"ז נימא דבכלי שא"י לטפטף כלל יהי' אסור מותר השמן שבנר וזה דוחק וצ"ע:
שם בגמ' מתיב רמב"ח מפירין נדרים כו' המשך סוגיא דגמ' דלהכי הקדים הך דלעיל דאל"כ הו"מ למימר דהך מתני' דמפירין נדרים כר"ש אתיא אבל למאי דקאמר דגם ר"ש מודה היכא דאיכא מי יימר כו' קשה שפיר מהך מתני' דכמאן אתיא. אך קשה מאי משני התם כדר"פ כו' ע"ד בעלה היא נודרת. כיון דהזכיר לעיל טעמא דר"ש דמתיר משום דאדם יושב ומצפה מתי תכבה כו' א"כ כאן כיון שנדרה ואקציא מדעתה הגם דע"ד בעלה נודרת מ"מ יושב ומצפה לא הויא ושוב גם לר"ש אסור:
שם בגמ' ת"ש נשאלין לנדרים כו'. לכאורה קשה כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו א"כ איגלאי מילתא למפרע דלא אתקצי כלל. למשל כשיטעה אדם ויסבור על איזה דבר שהוא מוקצה ואח"כ יתברר שלא הי' מוקצה פשיטא דע"י טעותו לא נעשה מוקצה. [כדאי' בביצה (כ"ו:) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר. וכן קשה בבכור שנולד בו מום בעיו"ט א"כ כשהתירו חכם הי' מותר קודם יו"ט ואמאי אינו מן המוכן. וצ"ל מאחר שאין הטעות יכול להתברר אלא ע"י אחרים הוי מוקצה כיון דאיכא למימר מי יימר כו' אכן לפמ"ש המהרש"א בביצה (ו'.) בעגל הנולד ז' ימים קודם יו"ט הואיל דביה"ש הי' ספק נפל הוי מוקצה אע"ג דביו"ט איגלאי למפרע שלא הי' נפל ע"ש. ע"כ צ"ל דל"ד למוקצה שיבש כו' הנ"ל כיון שהי' בביה"ש ספק לכל העולם ולא הי' אפשר להתברר. אבל הצל"ח שם השיג עליו ע"ש]:
שם בגמ' מתיב רבא מוכרי כסות כו' קשה לפמ"ש הר"י בחולין פ' גיד הנשה גבי ריחא מילתא דגם למאן דקיי"ל דפסיק רישא בכל איסורי תורה אסור מ"מ באיסור הנאה שאני והביא ראי' מהך מתני' דמוכרי כסות דבע"כ נהנה כו' ע"ש א"כ י"ל דמה"ט קיל נמי גם לענין איסור לכתחילה בדבר שא"מ דאע"ג דר"ש אוסר מדרבנן בכל דבר שאין מתכוין אם הוא איסור תורה מ"מ במוכרי כסות דהוא ענין איסור הנאה שרינן טפי. ואפשר מה"ט לא חש אביי להא דמתיב רבא. גם קצת קשה דכאן משמע בסוגיין דבדבר שאין מתכוין מקיל רבא טפי מאביי. ובפ"ב דפסחים (כ"ה:) באפשר ולא קמכוין אביי מתיר ורבא אוסר ללישנא קמא דהתם ע"ש:
דף מז.
בגמרא והתנן נוטל אדם כו' פי' רש"י ור"י שמעינן לי' לעיל דכר' יהודה ס"ל כו' אין מובן מאי בעי רש"י בזה. וכ' המהרש"א דלר"ש י"ל דאפשר דהאפר אינו מוקצה. ואין לפרש כוונתו דלר' יהודה אסור מטעם שהי' בסיס להשלהבת ואיירי דביה"ש היה גחלים עם חש ובשבת נעשו אפר דא"כ מאי משני הגמ' מהא דמטלטלין כנונא אגב קיטמא הא הכא שאני דהוי בסיס. וגם היא גופא קשיא מנ"ל להגמרא להקשות דלמא איירי באפר מוכן מבעוד יום דגם לר"י לא הוי מוקצה. ונראה כוונת רש"י לפי' המהרש"א דלר"י שפיר הוי אפר מוקצה דאינו מיוחד לתשמיש וכ"מ בחי' הרשב"א] אבל לר"ש לא הוי מוקצה דל"ד לגרוגרות וצמוקין. מיהו לכל הפירושים קשה מאי דאמר לי התיר רבי הא רבי ס"ל לעיל כר"ש בנר וצ"ע. וגם למה לרש"י כ"ז ואמאי לא פי' כפשוטו דגם לר"ש הוי מוקצה בס"ד דגמ' וכן נראה דעת התוס':
ובעיקר קושית הגמרא טעמא דאית בה פירי. לכאורה קשה דלמא הא דמוקי ר"י מתני' דהתם באית בה פירי במניח איירי. [וכן משמע פשט לשון הגמרא לקמן (קמ"ב.) דמקשי' ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור וע"ז אר"י דבכלכלה מלאה פירות עסקינן]. וכאן בשוכח דלא הוי בסיס. אך ז"א דא"כ למה הוצרך ר' יוחנן לדחוק ולאוקמא במלאה פירות הו"ל לאוקמא נמי מתני' דהתם בשוכח. ש"מ דגם בשוכח אסור לטלטל הכלכלה בדלית בה פירי אלא א"כ ינער האבן וכ"כ הרשב"א לקמן ע"ש] וכמו כן י"ל מאי דלא משני דהא דמוקמי' מתני' דכלכלה ואבן בתוכה במלאה פירות הוא משום דאיירי באבן המתוקן לסתום פי הכלכלה לכן לא בטלה כמ"ש תוס' ד"ה ואמר כו'. דא"כ אכתי תיקשי כנ"ל למה לי' לר"י לאוקמא במלאה פירות לוקמא באבן דעלמא כנ"ל:
שם בגמ' אמר אביי קרטין בי רבי מי חשיבי כו' והתניא בגדי עניים לעניים לפמ"ש התוס' ד"ה בגדי עניים דדוקא בטומאת מדרס דביחוד תליא מילתא אמרינן הכי אבל לא בשאר טומאות א"כ מה בכך דבי רבי לא חשיבי. והי' אפשר לומר דאיסור מוקצה דומה לשאר טומאות. וצ"ל דע"פ סברא מדמי מוקצה לטומאת מדרס דבמוקצה תליא נמי ביחוד כמו במדרס דהתם: