אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין

פרק יציאות השבת

במשנה במה מדליקין. לכאורה מיותר כיון דלא חשוב כלל [באיזו פתילות מדליקין] אלא מה שאין מדליקין, וי"ל דמדליקין פי' לצורך מצוה דנר שבת] ואין מדליקין פי' שיש איסור ג"כ. וקמ"ל דכל שיש איסור א"מ וכל שאין בכלל איסור שוב מדליקין ג"כ כנ"ל. ואגב אורחא קמ"ל דהדלקת נר בשבת חובה]. ומה שפי' רש"י במה מדליקין לעשות פתילה ] ושביק שמנים כפי' הרע"ב. ועי' בפנ"י מ"ש בזה] י"ל משום שהפתילה מדליק השמן דעיקר הוא השמן והפתילה אינה אלא שיהי' במה לאחוז האור. ולהכי נמי לא תני מה מדליקין או במה דולקין. אכן ממ"ש התוס' ד"ה במה וכן אי' בגמ' בריש נדרים] משמע דמפרש לבסוף. ונראה דהיינו במשניות הסדורות לקמן בפרקין דביוצא מן העץ מדליקין בפשתן ופלוגתא דפתילת הבגד כו' וי"ל דלכך נקט רש"י ז"ל לעשות פתילה משום דבמה מדליקין לא קאי אלא אפתילה כנ"ל. אבל הא דקתני לקמן וחכמים מתירין בכל השמנים כו' לא נשנה לבאר סדר במה מדליקין אלא משום דפליגי עם הת"ק דהתם ע"ש. גם י"ל כוונת רש"י ז"ל לעשות פתילה היינו שמן ופתילה בנר לאפוקי לאבוקה ומדורה דשרי לקמן בגמ'. וז"ש פתילה לנר. והנה מצות נר שבת לא נזכר עדיין קודם משנה זו ואהיכא קאי מתניתין דידן. א"כ מוכח דטעמא דאין מדליקין הוא מחשש הטי' וא"ש דלא שייך כלל למצות הדלקה אלא אהא דקתני במשנה הקודמת מאחיזין את האור כו' ולהכי קתני במה מדליקין בנר ע"י שמן ופתילה כנ"ל. אבל לפמ"ש התו"י לקמן טעמא דמתני' משום שלא יכבה. [או כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש משום שמא יניחנו ויצא] הו"ל למיתני מעיקרא מצות הדלקה:

*) בגמ' לכש שוכא דארזא ואע"ג דאמרי' בסוף פרקיו דלעיל דבשוכא דארזא א"צ שתאחוז האור ברובו ועדיפי משאר עצים. י"ל דדוקא העץ בפ"ע דולק שפיר אבל א"י להיות פתילה להדליק השמן:

שם בגמ' אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ. פירש"י ז"ל ואין השמן נמשך אחריו כו' ותמוה דלקמן בגמ' מפרש הטעם משום סכסוך ויראה שע"י שאין השמן נמשך לכך מסכסך. שוב ראיתי במהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ותנא דידן דמשום שהוא מסכסכת בהן אין השמן נמשך אחריהן. ולע"ד יותר י"ל כמ"ש. אמנם בל"ז י"ל מאי בעי רש"י כאן לפרש הטעם יותר מבכולן. ונראה דקשה לרש"י ז"ל אף שיש בתוכו פסולת לא גרע מכרך דבר כו' שנסתפק בזה אביי גופי' לקמן. ע"ז קאמר דכשמעורב בה פסולת שוב אין השמן נמשך כלל אף במקום שאין פסולת כנ"ל:

בתוס' ד"ה תנא דידן כו' ותמוה מאי נ"מ אי הטעם משום דמכוויץ או משום דאינו נמשך כמ"ש במהרש"א. וי"ל דאם אינו נמשך ג"כ שוב אפי' אם כרך בדבר שמדליקין בו אסור. ואע"ג דליכא למיגזר מידי כיון שא"א להדליק בעינייהו מ"מ מהך דאגוז משמע דגם בכה"ג אסור. ונראה דאסרו משום לא פלוג. [אכן הרשב"א לא כתב כן ועי' בב"י (סי' רס"ד) ובשו"ע שם דבגמי וקש מותר להדליק בכרך דבר משום דאינו ראוי להדליק בפ"ע] משא"כ לתנא דמתני' נמשך שפיר כו'. ולפ"ז גם תנא דברייתא מודה דמכוויץ. אמנם לפ"ז קשה לס"ד דלא ידע טעמא דכוויץ למה לא אמר דתנא דידן חולק וס"ל דמותר להדליק בו באמת כיון דנמשך אחר הפתילה ולמה חידש הך סברא דמכוויץ מאחר דגם למסקנא ע"כ צ"ל דפליגי אי נמשך כו' ואולי מלשון הוסיפו דקתני בברייתא משמע דלא לגמרי פליגי אלא דגם למתניתין אסור מיהא בפ"ע כנ"ל:

בתוס' ד"ה ד"ה עד כאן. כתבו בשם בני נרבונא לאסור נר שעוה שלנו ומה דאמרי' בגמ' קמ"ל דחזי לפתילה איירי בנתן נר השעוה לתוך השמן ע"ש. ותמהו התוס' הלא אם בפ"ע פסול ממילא גם, ע"י תערובות פסול דהוי כרך דבר כו' דפסול לקמן ע"ש. ונלע"ד ליישב דברי ב"נ דהלא לתוס' שמכשירים נר שעוה שלנו אין מובן הטעם כיון דמבואר במשנה דשעוה הוא משמנים הפסולים. א"כ נהי דלפתילה חזי מ"מ אין כאן שמן אחר אלא השעוה והוא שמן פסול. וע"כ צ"ל דמחלקים דהא דמיפסל הוא דוקא במהותך בכלי ונותן לתוכו פתילה בכה"ג אינו נמשך אחר הפתילה ופסיל לי' במתני'. אבל בנעשה ממנו נר כשלנו דנאחז ונדבק השעוה אל הפתילה בכה"ג דולק יפה. וזה מוכרח בתוס'. וא"כ י"ל פשוט לע"ד דגם בני נרבונא מודים לזה. דודאי דוחק לומר שלא ידעו לחלק בין מהותך בכלי ובין נר שעוה שלנו. ויותר נראה לומר דפוסלין נ"ש שלנו מצד שגוזרין שעוה שאינו מהותך אטו שעוה מהותך. ודומה להא דלקמן בגמ' דפוסלין חלב מהותך אטו אינו מהותך. כמו כן כאן להיפוך דמ"ש. ולכך שפיר אם נתן הנר לתוך השמן כשר כמו חלב מהותך דמבואר בגמ' דאם נותן לתוכו שמן כ"ש כשר דהוי גזירה לגזירה. כמו כן כאן דאסור ג"כ מגזירה כנ"ל לכך בנותן לתוך השמן כשר וא"ש. [וגם הרשב"א רצה לפרש כן אלא שהקשה ע"ז דא"כ ליכללינהו ר"ב לשעוה וחלב בפתילה בהדי חלב מהותך ע"ש אך י"ל דר"ב לא הי' צ"ל מה דשמעינן מברייתא דהכא]. אבל י"ל גם דעת התוס' דאכתי ק"ל שפיר למאי דמקשינן לקמן (כ"ד:) אחכמים דמתני' דאמרי בין מבושל כו' היינו ת"ק. ומשני דרב ברונא איכא בינייהו ולא מסיימי ע"ש. דליכא הוכחה אי תנא דמתני' ס"ל דחלב מהותך כשר ע"י תערובות כר"ב או לא ע"ש ברש"י ז"ל, וא"כ קשה שפיר אם נימא כנ"ל א"כ מוכח מברייתא זו שנשנית על המשנה עד כאן פסול פתילות כו' דקשה פשיטא. וצ"ל תי' הגמ' דלפתילה חזי וקשה הא הוי כמו כ"ד וע"כ דכרך דבר כשר בכה"ג שאינו אסור אלא משום גזירה. וא"כ הא מסיימי שפיר דת"ק סובר כר"ב דכשר ע"י תערובות במהותך ושוב מוכח מסוגיא הנ"ל דלא כבני נרבונא והקשו התוס' שפיר. אכן י"ל קצת בדוחק דברייתא זו לא נשנית אמתני' דהכא אלא בפ"ע נשנית וקמ"ל כר"ב אבל מתני' דידן לא ס"ל כר"ב:

עוד נלפע"ד ליישב דברי בני נרבונא דס"ל דע"כ לא אסרינן כרך דבר אלא בנותן שמן כל שהוא לתוך שמן הפסול. דאף דנימא דלשון כ"ש לאו דוקא וה"ה בנותן שמן הרבה מיפסל ג"כ מטעם גזירה מ"מ הא ודאי בכה"ג שעומד נר זה בתוך שמן בכלי עמוקה בערך גובה הנר ליכא למיגזר דהאיך יוכל לטעות להדליק נר של שעוה אטו הא הלא רואה שהעמידו בתוך השמן. משא"כ התם חיישינן שהשמן יכלה מקודם, ויראה הרואה שדולק שמן פסול בלבד ועי"ז יבוא לידי טעות. ואף קודם כלות השמן מ"מ כיון דרובו שמן פסול שייך לטעות. משא"כ בכה"ג שאין שום זמן שיכלה השמן קודם השעוה לא שייך לגזור כלל כנ"ל. אך יש לדחות מהא דפריך לקמן מברייתא דכורכין פתילות ע"ג אגוז והלא התם הפתילה קיימת עד לבסוף ג"כ. וע"כ דאפי' כה"ג גזרינן ועי'. לקמן מ"ש בזה לפי' הר"ח]:

ולכאורה י"ל פי' בני נרבונא ז"ל כמ"ש במאירי בשם רבים מפרשים דהא דקמ"ל לפתילה חזי היינו כשמדליק השעוה במקום פתילה תוך השמן וכ"כ הה"מ (פ"ה מה"ש ה' ח') בשם שו"ת הגאונים. וגם בש"ג פי' כן ע"ש] אבל תמה עליהם איך יכולים לעשות פתילה משעוה וגם א"א שידליק במקום פתילה וע"ש. ע"כ נלע"ד דבני נרבונא פי' דודאי כשמדביק מעט שעוה סביב הפתילה כשרה וודאי גם השעוה דולק בצירוף הפתילה. וכן נראה לעינים בחלבים הקרושים שנדבקין בגוף הפתילה סביב דק ודולקין היטב ובכה"ג שפיר אמרי' בגמ' דלפתילה חזי. וז"ש שמניח בנר שמן נר של שעוה היינו פתילה עם מעט שעוה שאז השעוה לפתילה יחשב שהיא עצמה ג"כ דולקת משא"כ נר שעוה לבד דרק הפתילה דולקת ושעוה משפיע השמן בכה"ג שפיר אסרו כנ"ל. ובאמת דעת התוס' תמוה שהרי אנו רואין דנר שעוה אינו דולק בטוב ואין מובן כלל החילוק בין שעוה בכלי בין כה"ג וכ"כ בחי' המאירי דכן מסתברא וגם הג' ר' שרירא והרי"ף והרמב"ן זצ"ל כולם מחמירין בזה כמ"ש בחי' רשב"א זצ"ל, ולכך כתבתי מה שי"ל לדבריהם פי' הסוגיא. ועמ"ש לעיל בשנה הקודמת וכעת מצאתי תי' הראשון שכתבתי לעיל בס' ראש יוסף:

עוד י"ל דב"נ מפרשים דהא דהוי ס"ד לומר דלפתילה נמי לא חזי מפני שהי' אפשר לומר הטעם דהא דכרך דבר פסול להדליק משום שאינו דולק יפה אף שכורכו עם דבר כשר קמ"ל דיפה להדליק. ונהי דאסור משום גזירה כדלקמן מ"מ נ"מ טובא איכא. לתי' הריב"ן בתו"י דלקמן דהא דחלב שאינו מהותך שנתן לתוכו שמן וה"ה כרך דבר דג"כ משום גזירה דא"מ בהן אינו אלא משום שמא יכבה. נמצא דכשאין לו שמן אחר אין איסור להדליק אבל אי הוי אמרינן דכורך דבר אינו מועיל לתקן השמן הי' אסור שמא יטה. עוד נראה דכרך דבר אף שאסור להדליק משום גזירה מ"מ אם הדליקו רשאי להשתמש אצלו כיון שדולק יפה. וי"ל עוד כמה נ"מ, והתנא במשנה אינו שונה אלא אותן השמנים שאין דולקין יפה ולא הני דאסורין משום גזירה, מלבד חלב מהותך שהוא נכלל בכלל ולא בחלב אבל נר שעוה אינו בכלל ולא בשעוה שהוא בין שמנים] וע"ז אמרו ע"כ פסול פתילות דשעוה לפתילה חזי פי' שדולק יפה, אבל אין הכי נמי דאסור כמו כרך דבר כמ"ש. גם אי שמן הכשר רוב י"ל דלא גזרו כה"ג בכרך דבר, (ומדויק בזה הלשון לפתילה נמי לא חזי והיינו דהוי ס"ד שאינו ראוי לעשות פתילה דאף בכ"ד שמדליקין בו אינו יפה לדלוק. ולפי' התוס' הו"ל לומר לפתילה נמי אסור. ובזה י"ל ג"כ מה שמדקדקין על הרמב"ם שלא הביא הא דשעוה כשר לפתילה ולהנ"ל דבאמת פסול משום גזירה אלא דאיכא נ"מ להכשיר לפעמים כנ"ל משו"ה לא הביאו):

דף כא.

בגמ' ת"ר כל אלו כו' יש להקשות משמן שריפה דתני במתני' מ"ט מותר במדורה. ולמ"ד לקמן (כ"ג:) דשמן שריפה מיירי ביו"ט י"ל דאין זה בכלל כל אלו שאמרו חכמים כיון דמה"ת אין שורפין ביו"ט ואפי' למ"ש התוס' לקמן (כ"ד:) ד"ה לפי דמדרבנן הוא דאסור משום גזירה תרומה אטו קדשים ע"ש. י"ל אי ביו"ט ומשום אין שורפין קדשים ביו"ט אינו בכלל אלו שאמרו א"מ בשבת דהא גם ביו"ט שאינו ערב שבת אסור להדליקן והכא קתני א"מ בשבת. אבל למ"ד דאסור בשבת משום דמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה לכאורה גם במדורה יש לאסור, דהא ודאי שמא יטה מחמת כהות האור, במדורה ליכא למיחש להכי אבל מחמת המצוה גם במדורה י"ל כן. ולכך נראה לפע"ד דלא קאי אלא אפתילות וכדמסיים לא אמרו אלא לעשות פתילה לנר ולהדליקם בלי שמן ובדרך מדורה מותר. אבל שמנים פסולים אף שיתן בהן כמה פתילות ויהי' מדורה אעפ"כ אסור ואף בפתילות פסולין תוך שמנים כשרים נראה דאסור אפי' כמה פתילות ולא התירו מדורה אלא בלי שמן, והטעם דכיון דאין השמן נמשך בהם א"כ מה לי הרבה או מעט. ומ"ש רש"י שהאחד מבעיר חבירו היינו על פסול פתילות דהאור מסכסך בהן מועיל א' על השני. אבל בשמנים השמן פסול יפסיק מלמשוך השמן הטוב ומה יועיל המדורה, אך עכ"פ אם מדליקן בשמן טוב כשר לפי' רש"י הנ"ל אבל משמעות לשון הגמ' ורמב"ם וטוש"ע נראה דהיתרא דמדורה הוא בלי שמן כלל אבל תוך שמן אסרו, ולפ"ז הי' נראה דאין הטעם כדברי רש"י ז"ל אלא משום דפסולא דמתני' אינו אלא היכא דהפתילות צריכין לשמן דגם מה שהאור מסכך בהן יש לומר דהוא עי"ז שאין השמן נכנס בהן (כמ"ש לעיל בד"ה כיתנא דלא כדברי המהרש"א] ולפיכך בפ"ע בלי שמן דהיינו מדורה שרי אבל בשמן לעולם אסור, ולכאורה יש להוכיח כן מדפריך לקמן מהא דמכנסי כהנים כו' ואמאי לא משני שהדליקו כמה פתילות ביחד דהוי כמדורה דבכה"ג גם בשבת שרי דא"צ תיקון והטי' והאור עולה מאליו והלכך שרי, וע"כ משמע דבתוך השמן לעולם אסור, ודוחק לומר דבס"ד דגמ' לקמן ס"ל דשמחת בה"ש תיקנו להדליק כמנורה וצריך דוקא נר ולא מדורה וע"כ לא הדליקו אלא פתילות אחדים, אך מדברי רש"י ז"ל הנ"ל לא נראה כן כנ"ל:

*) ויש לעיין בהא דקתני בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה כו' אלא לעשות פתילה כו', מדלא חשיב גם כן להדליקה לשם נר שבת משמע דאינו יוצא בה לשם שבת, (וכ"מ מדברי הרמ"א (סי' תרע"א ס"ג) ובאו"ז ה' חנוכה (סי' שכ"ו) עיין שם] והטעם יש לומר שמדורה אינו ניכר שהדליקה לצורך שבת ואע"ג דהטעם הוא משום שלום בית א"כ מה בכך שלא הדליקה לשמה, מ"מ יש לומר מאחר שציוו חכמים להדליק צריך שיהי' ניכר שמדליקה לצורך מצוה ומה"ט יש אומרים שאינו יוצא בנר שדולק והולך מקודם שבת וצריך לכבותה ולהדליקה לצורך מצוה [כמ"ש התוס' לקמן (כ"ה:) ד"ה חובה ע"ש]:

שם בגמ' אמר רבה פתילות כו' פי' רש"י ב' פי' ולפי' הב' צ"ל כיון דאין האור נכנס תוך הפתילה אינו מאיר יפה. או דלא מיקרי הדליק רוב היוצא ועי' לעיל סוף פ"ק ולקמן (כ"ח:) דצריך להדליק רוב היוצא. ומכ"ש לפי' הא' די"ל שאינו דולק יפה וגם י"ל שיכבה. ובשמנים פי' רש"י ואתי להטות ומשמע לכאורה דבפתילות לא שייך האי טעמא אלא דיש לחוש שיכבה (וכן כתב בחי' הר"ן בשם הרא"ה בסמוך לגבי חנוכה אמנם באמת א"א לומר כן דכיון דאיכא נ"מ בהני טעמי כגון באין לו שמן אחר דמשום שמא יכבה אין לאסור להדליק וכן אם יש לו נר א' כשר דלוק דמה בכך שיכבה. אבל לשמא יטה שייך שפיר (דמ"ש תוס' ישינים דהיכי דאיכא נר כשר אין לחוש שמא יטה אינו מוסכם). וא"כ כיון דבמתני' תנא כולהו בחד לישנא משמע דדינם שוה. ועוד דאי איכא חילוק טעמים ביניהם מאי פריך בסמוך על הא דשמנים כו' שאסרו ליתן לתוכן שמן כ"ש מהך דרשב"ג. הלא י"ל בפתילות דהטעם הוא משום שמא יכבה הוי גזירה לגזירה משו"ה שרי. אבל גבי שמנים דהטעם הוא שמא יטה י"ל ודאי יטה כמ"ש התוס' ישינים בסמוך [ובתו' לקמן (כד.) ד"ה גזירה ע"ש]. הגם דיש לדחות מ"מ נלע"ד דגם רש"י ז"ל מודה דבפתילות נמי שייך שמא יטה אלא דבפתילות פשיטא די"ל שמא יכבה וידליקנו או ידליקנו כמו שהיא מסכסכת כדי להבעיר יפה. אבל בשמנים הי' קשה לרש"י ז"ל מאי יועיל שידליק כמה פעמים מאחר שאינו נמשך ולכך פי' דאתי להטות ומהאי טעמא בשמנים נמי אסור וא"ש כנ"ל. או דכיון דבפתילות א"צ לטעם דשמא יטה לכך לא פרש"י ז"ל ואתי להטות אלא בשמנים. ואף דאיכא נ"מ כנ"ל מ"מ רש"י ז"ל בפי' הגמ' מפרש הוא ולא פוסק וכיון דבפתילות א"צ לפרש טעמא דשמא יטה לפיכך לא פי' כן אלא בשמנים. וכן יש להוכיח לפמ"ש לעיל דהיתר דמדורה הוא בפתילות פסולין דוקא ובמדורה אין יוצאין לשם מצות שבת כנ"ל. א"כ מוכח דדוקא מדורה שרי הא נר יחידי אפי' שלא לשם מצוה אסור והיינו מטעם שמא יטה כנ"ל:

שם בגמ' בעי מיני' אביי מרבה כו' ותמוה טובא חדא כיון דידע אביי מהברייתא מאי בעי. ותו קשה למה לא מיבעיא לי' בפתילות ג"כ [כמו שהקשה בפנ"י]. וי"ל דאביי ידע שפיר כרשב"ג בפתילות וס"ל לחלק בין כרך פתילה ע"ג אגוז כיון דאינו ניכר מבחוץ. ולכך בפתילות לא מיבעיא לי' דיש לחלק בין כרך כשר על הפסול או איפכא דהפסול ניכר בחוץ. אבל בשמנים דניכר התערובת מיבעיא לי' ופשוט לי' לאיסורא ואותבי' מברייתא כדי שידע אי גם רבה ס"ל חילוק זה דבאמת רבה אינו מחלק בהכי וס"ל דפתילה ע"ג אגוז נמי אסור ולא שרי אלא להקפות כדמסיק:

עוד י"ל אם נימא דאפי' יש נר טוב אסור בנרות אלו דלא כמ"ש בתו"י דבכה"ג שרי א"כ י"ל דאביי ס"ל דאין לאסור בכורך דבר כו' מטעם שמא יטה דהוי גזירה לגזירה והא דמיבעיא לי' מהו ליתן לתוכו שמן כ"ש פי' לכתחילה אי מקיים המצוה בהכי דשמא אתי לאדלוקי בעיני' ויכבה וע"ז ל"ה גזלג"ז כמ"ש התו"י בשם הריב"ן] ולכך לא פשיט לי' מרשב"ג דוודאי בבית אביו של רשב"ג הי' כמה נרות טובים וכיון דליכא איסור שפיר הדליקו גם בפתילה ע"ג אגוז. אבל רבה דהשיב לו אין מדליקין משמע דאיסורא נמי איכא ולכן א"ל אביי מ"ט הגם דאיהו גופי' כבר בעי מי גזרינן אבל שיהי' אסור מכח גזירה לא ס"ל לאביי. ולרבה דאיסורא נמי איכא שפיר מותיב מרשב"ג כנ"ל, אכן לשיטת התו"י צ"ל בעובדא דרשב"ג דכל הנרות שהי' בבית אביו היו פתילה ע"ג אגוז. דאי הי' נר א' טוב בלא"ה מותר אפי' פתילות ושמנים פסולים ומאי קמ"ל רשב"ג כיון דבכה"ג בלא כריכת פתילה נמי שרי. ובעיקר הקושיא מפתילה ע"ג אגוז לכאורה נראה דאגוז אינו ראוי כלל בפ"ע ולא שייך בזה גזירה אטו בעינ' כמ"ש הרשב"א והר"ן להתיר מה"ט בכורך פתילה על גמי ע"ש]. ואפשר יש מין אגוז דראוי קצת. והי' אפשר לומר דדוקא לס"ד דגמ' דמאי לאו להדליק ע"כ איירי בהנך דראוין קצת. ולפ"ז י"ל דלמאי דמשני לא להקפות מיירי בסתם אגוז דאינו ראוי להדליק בפ"ע. וא"כ אפשר דבאגוז הראוי להדליק אפי' להקפות אסור דאינו ניכר שהוא להקפות. אך כל הפוס' סתמו להתיר להקפות בכל גווני:

שם בגמ' מהו שיתן לתוכן שמן כ"ש. לכאו' י"ל דוקא כ"ש ואי הוי רוב שמן כשר ודאי י"ל דמותר. אבל אפי' הרבה אם אינו רוב נראה דאסור והא דנקט כ"ש משום דגם בזה מסופק להכשיר הואיל ודולק יפה גם השאר כמ"ש בטוש"ע (סי' רס"ד) דע"י שמן טוב מעט נמשכין ע"ש] ולפ"ז י"ל בפתילות נמי בכה"ג דאפי' אינו מועיל אלא להרבות מעט אור יותר מותר כמ"ש קצת פוסקים פי' להקפות ועי' חי' הרשב"א. אך מהא דדייק מדרשב"ג דכורכין פתילות ע"ג אגוז והלא י"ל דשם הי' הרבה מן הכשר משמע דאין חילוק. וכן משמע מתוס' לעיל ד"ה עד כאן כו' ע"ש. ואולי י"ל שכן דעת בני נרבונא לחלק כנ"ל ומשו"ה התירו בנר שעוה בתוך השמן כמ"ש בשנה הקודמת ואין להאריך:

שם בגמ' וידליק. י"ל דוקא בהא מיבעיא לי' אי שרי להדליק אבל אם עבר והדליק דקיי"ל דאם עבר והדליק בשמנים פסולים דאסור להשתמש לאורו. י"ל דבזה שפיר מותר כיון דהוי גזירה לגזירה. או י"ל להיפוך דהא פשיטא דאסור להשתמש דשייך שפיר שמא יטה. ודוקא להדליק מיבעיא לי' כיון דאסור להשתמש אלא דחיישינן שישכח וזה אינו ודאי ולהכי מספקא לי' אי הוי ב' גזירות כנ"ל ודוק ועי' מ"ש לעיל בישוב פי' דבני נרבונא. [וכן מ"ש בחי' הרי"מ להתיר להשתמש אם עבר והדליק]. גם נסתפקתי אי דוקא בנותן שמן כ"ש כדי לתקנו אסור כלשון הגמ'. אבל בנמצא שמן שיש בו תערובת שמנים כשרים ופסולים והתערובת לא הי' בעבור הכשר הדלקתו בשבת. י"ל דבזה לא שייך גזירה. ולכאורה מהא דפריך מבלאי מכנסי כהנים כו' לא משמע כן. אכן לפי' התוס' דהרבע בטל א"כ אין הפסול מצד כרך דבר. אבל פי' התוס' צ"ע בזה. אך לפי' רש"י בסוכה (ט"ו) גבי ביטולי תקרה ע"ש. נראה דטפי ראוי לגזור היכי שנתערב כבר דאם נותן לתוכו שמן כ"ש כדי לתקן יודע שא"מ בשמן פסול בלחוד ליכא למיגזר כל כך]:

שם בגמ' מ"ט. לשון הגמ' נראה דאביי אמר מ"ט בפרט להגורסין א"ל לפי שא"מ משמע דרבה השיב כן לאביי. ואין מובן מה שאל אביי מ"ט כיון דהוא גופי' נסתפק אי גזרינן ולמ"ש אמו"ו (דהא דהשיב רבה לפי שא"מ אינו משום גזירה הנ"ל כמ"ש בחי' הרי"מ] י""ל קצת דאביי רצה לידע טעמי' דרבה או שהכיר בו שיש לו טעם אחר. אבל לרש"י דלפי שא"מ פי' משום גזירה דאביי קשה כנ"ל. וי"ל דלא נסתפק אביי אלא אי יוצא ידי מצות נר שבת בזה. ורבה השיב לו אין מדליקין משמע דאיכא נמי איסורא דאל"כ הו"ל למימר לו שאין יוצאין בהן. וע"ז אמר אביי מ"ט דבשלמא הא דאין יוצאין שפיר כמ"ש בחי' מו"ז ז"ל כיון דכן תקנו [שלא לצאת בשמנים פסולים הוי חדא גזירה ע"ש], אבל לאסור להדליק הוי גזירה לגזירה. ובהכי מיושב מה דתמוה כיון דאביי ידע הברייתא דכורכין כו' מאי מיבעיא לי' ולהנ"ל א"ש דהתם לא קתני אלא דכורכין פתילה ע"ג אגוז ומדליקין. אבל י"ל שהי' להם ג"כ נר טוב לקיים מצות נר שבת. אך לרבה דאסור להדליק משום שמא יטה פריך שפיר כנ"ל. דאפי' יש לו נר טוב אסור להפוס' דלא ס"ל כמ"ש התו"י):

שם בגמ' לפי שאין מדליקין פירש"י וגזרינן כו'. ויל"ד דהא גם אביי ידע האי גזירה ובעי מיני' דרבה מ"ט גזרינן א"כ מה השיב לו. ועי' בפי' הר"ח ז"ל שמפרש דא"מ לפי דכשישלים שמן הכשר ידלוק הפסול לבד והא א"מ בו ולפ"ז טעמא דרבה אינו משום גזירה. והנה לפירושו י"ל מה שהקשו התוס' לעיל לבני נרבונא דמתירין להדליק פתילה של שעוה בתוך שמן כשר דהא הוי כ"ד ואסור. ולטעמו של הר"ח י"ל דבנר של שעוה שהוא קשה ואינו מתערב עם השמן שהוא לח שוב אין לאסור כיון דלא יכלה שמן הכשר קודם שידלק השעוה שהיא מסובבת להפתילה. אבל יש לתמוה על פירושו דא"כ מה ראי' מרשב"ג שהי' כורך פתילה ע"ג אגוז דהתם ליתא להאי טעמא כלל דליכא למיחש שיכלה הפתילה קודם שידלוק האגוז דאין דרך פתילה לדלוק ולכלות לגמרי רק ראשו נחרך קצת. ורחוק לומר דחיישינן שיכלה כל השמן ואח"כ תשרף הפתילה ונמצא דאגוז דולק בפ"ע. ועוד קשה מה דמסקינן דבנתן שמן לתוך חלב מהותך הוי גזירה לגזירה ולפירושו לא הוי אלא גזירה אחת אטו חלב שאינו מהותך שנתן לתוכו שמן דאסור מדינא. ודוחק לומר דכיון דלא הוי ודאי שיכלה שמן הכשר קודם להפסול איסורו ג"כ אינו אלא משום גזירה. ולכאורה הי' נראה דגם הר"ח מודה דמשום גזירה מיתסר אלא דהוי ס"ד דאביי דלא ניגזור כיון דהכל יודעין שיש בו שמן כ"ש טוב. ע"ז השיב לו רבה הטעם דלפעמים לא יהי' דולק אלא הפסול בלבד להכי גזרינן. אבל בלי הגזירה מה בכך דנשאר בעצמו דהא י"ל דהך כ"ש שמן טוב שבתוכו מתקנו שגם הוא ידלוק יפה. מיהו קושיא ראשונה דלעיל אכתי קשה. גם לשון הר"ח לא משמע הכי דאסור משום גזירה. לכן נראה ליישב דלשון הברייתא כרך דבר משמע בין שמן בין פתילה וא"כ כיון דקתני רשבג"א משמע דחולק בתרוייהו. ופריך הגמ' שפיר ומשני כולה רשב"ג ואפי' פתילה אסור וממילא למסקנא דפתילה נמי אסור ע"כ משום גזירה הוא. ורבה דהשיב לפי שאין מדליקין הוא מקמי דידע מהברייתא:

שם בגמ' היו כורכין פתילה ע"ג אגוז. פשיטא לי' דאגוז פסול משום דכללא הוא דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו [ואפי' למ"ש הרשב"א דשוכא דארזא אינו בכלל יוצא מן העץ כיון דאינו יוצא ע"י כתישה מ"מ אגוז הצומח מן העץ פשיטא דהוי בכלל יוצא מה"ע]. ולדברי הרשב"א והר"ן צ"ל דאגוז לבדו יכול להיות ראוי לפתילה כמ"ש לעיל כיון דס"ל דכרך דבר אינו אסור אלא כשיכולין להדליק הפסול בפ"ע דאל"כ מאי מייתי ראי' מרשב"ג:

שם בגמ' איני והאמר ר"ב א"ר חלב מהותך. ויל"ד דלפי הס"ד דרב ס"ל דכרך דבר מותר למה נקט דוקא חלב מהותך והו"ל למימר כל פתילות ושמנים שעירבם בכשרים מותרין וי"ל דהיא גופי' הי' קושית הגמ'. ומיושב ג"כ לשון איני והכי מקשינן דאינו ככל הסוגיא דלעיל דס"ל דכ"ד אסור דמשמע דאף בחלב מהותך אסור בנותן לתוכו שמן כ"ש ורב מתיר. ותו דס"ל דהא דכרך דבר אסור אינו אלא משום גזירה ומדנקט רב דוקא חלב מהותך משמע דבשאר שמנים אסור מדינא דחינו דולק יפה אף בשמן כ"ש [דאי משום גזירה גם בחלב מהותך ראוי לגזור]. והנה לכאורה קשה הלשון איני מאחר דמסקינן דרשב"ג ג"כ ס"ל דכ"ד אסור ולית מאן דפליג האיך שייך לומר איני מדברי רב. וצ"ל דהכי מקשינן דמדברי רב מוכח דאין הפי' בהברייתא דכולה רשב"ג היא אלא דבמחלוקת שנוי' והוא ס"ל כרשב"ג אבל אי כולה רשב"ג וגם הוא אוסר לא הוי פליג רב להתיר:

שם בגמ' ואין ניקום וניגזור גזירה לגזירה. בתו"י וא"ת ואכתי כו' וריב"ן פי' כו'. והקשה רעק"א דאי הטעם שמא יכבה למה אסור בחנוכה בשבת להדליק בהם. ולי נראה דאין כוונת הריב"ן לומר דאינו אסור אלא משום שמא יכבה לא משום שמא יטה אלא שמתרץ דאף במהותך דמטעם שמא יטה הו"ל גזירה לגזירה מ"מ אסור משום דיכבה אבל בכל השמנים מודה דאסור משום שמא יטה:

שם בגמ' תני רמב"ח כו' א"מ במקדש הקשה הג' רעק"א ז"ל למה נקט שמנים הלא במקדש א"מ רק בשמן זית. וי"ל כגון שעירב בש"ז הרבה מעט שמן פסול באופן שנתבטל ואמרי' נהפך האיסור להיות היתר והוי שמן זית ממש [וכה"ג מצינו בעושה עסה מחטים ואורז דיוצא בו ידי חובת מצה לדעת הרבה פוס' אפי' אין בו כזית בכא"פ מן החטין משום שנהפך האורז להיות חטים]. אלא משום שאינו דולק יפה וחיישינן שמא ישאר בסוף משמן הפסול וידלוק כך [כמו שפי' הר"ח דמה"ט אסור להדליק בש"פ שנתן לתוכן שמן כשר]. אבל משום שמן זית הא כבר נתהפך להיותו ש"ז ועדיין צ"ע בזה. עוד י"ל דרמב"ח אשמעינן דגם במקדש צ"ל שלא יסכסך האור. ואף דבאותן השמנים בל"ז אין מדליקין מ"מ נ"מ דאם נתקלקל השמן עד שאינו נמשך אחר הפתילה פסול. והנה בשלטי הגיבורים בשם ריא"ז כתב דשמרים פסולין לשבת דחכמים התירו שמנים ולא שמרים. איברא דלע"ד צ"ע לדינא מנ"ל הא דלעינינו נראה דשמרים דולקין יפה כמו שמן והיכן מצינו שאמרו חכמים שמן דוקא אטו חלב ושעוה נקרא שמן ואעפ"כ אם הי' דולק יפה הי' מותר. ועטרן ונפט יוכיחו [שמדליקין בהם אע"ג שאינו שמן] וצ"ע אכן במקדש י"ל דמיפסל מטעם דלא מיקרי שמן. אך גם זה לא נתברר אצלי מנ"ל דשמרים לאו בכלל דשמן זית הוא ובתורה לא מצינו שם שמרים בפ"ע. ואי משום דזך כתיב גבי מנורה י"ל דלא מעכב בדיעבד וצ"ע שם במנחות. וא"כ א"ש דברינו הנ"ל לענין שמרים לפי דברי הש"ג הנ"ל דאין דולקין יפה. [אכן במאירי מבואר דלא תני רמב"ח אלא פתילות אבל לא שמנים שהרי במנורה שמן זית זך כתיב ע"ש):

שם בגמ' להעלות נר תמיד ולא ע"י דבר אחר. רש"י פי' ע"י תיקון והטי'. ולולי פירש"י אפשר לומר דבפתילות שהאור מסכסך נכבה צד אחד וחוזר ונדלק מצד השני. וכן בשמנים שא"נ אחר הפתילה תם השמן במקום אחד וחוזר אח"כ ומתלחלח ונדלק מצד השני וכן תמיד וזה נקרא ע"י דבר אחר. ובזה יש ליישב מה דקשה מ"ט מותר להדליק בכל פו"ש אפי' למ"ד כבתה אין זקוק דמ"מ הא הוי כנותן פחות מכשיעור כיון שבוודאי יכבה. ולמ"ש י"ל דלעולם אינו כבה אלא דלמ"ד כבתה זקוק לה הוי גוף המצוה לחזור ולהדליק כדמשמע בשו"ת הרשב"א שהביא הר"ן ובב"י דאי כבתה זקוק לה צריך לחזור ולברך א"כ מה שנדלק מעצמו צד אחד מצד הב' הוי כהדליקו חש"ו ואינו יוצא בכך אבל אי אינו זקוק לית לן בה. ובהכי יש ליישב נמי מה דקשה בהא דמקשי' משמחת בית השואבה הא לעיל איתא דבמדורה אלו הפתילות נמי מותרין. ולכאורה נראה דהרבה פתילות בנר אחד חשוב מדורה א"כ י"ל דבשמחת בית השואבה הי' מדורה. ולמ"ש א"ש דהיתר דמדורה הוא משום דאחד דולק מחבירו וזה פסול במנורה דהוי כעולה האור ע"י ד"א כמ"ש ע"ש. מיהו לפרש"י צריכין לומר בזה דדוקא מדורת עצים ופתילות בלי שמנים מותר, במדורה אבל הרבה פתילות בכלי שמן לא מהני והא דלחומרא [אמרי' לקמן במילא קערה שמן והקיפה פתילות עשאן כמדורה, הוא ענין אחר. אבל מסכסך שייך אפי' בכה"ג וצ"ע לדינא בזה. ועי' מ"ש לעיל ד"ה ת"ר דמדברי רש"י לא משמע כן].

בתוס' ד"ה מפני כו' עי"ז יזכור ולא יטה שאר הנרות הפי' הפשוט בדבריהם נראה דאם יש לו נר כשר יזכור מלהשתמש בנר הפסול ומשו"ה שוב מותר להדליק גם בשמן פסול אבל לא שיהי' מותר באמת להשתמש בנר הפסול דאיך יציל עי"ז שיש לו נר כשר בבית אחר שלא יטה הנר שמניח בבית זה מאחר שהוא משתמש אצלו. והכי מוכח ממה שמסיק הר"ש מקוצי דדבר שיכול לעשות בלי נר מותר כו'. וע"כ איירי ביש לו נר כשר דאל"כ איך הדליק הפסול. ודוחק לומר כגון שהדליקו באיסור. וכ"כ בס' האגודה וס' התרומה דהר"ש מקוצי קאי כשהדליק נר כשר ומ"מ לא התירו אלא דבר שיכול להשתמש בלי נר אבל שאר התשמישים אסור. וכך הוא המשך לשון התוס' שמתחלה כתבו להתיר להדליק ביש לו נר כשר אבל לא להשתמש. ואח"כ הוסיפו דאף להשתמש מותר אותו תשמיש שיכול להשתמש בלי נר אבל הרמ"א הוציא לדינא מדברי התוס' דביש לו נר כשר מותר אף להשתמש אצל הנר פסול וצ"ע:

בד"ה שמחת בה"ש. תימא היכי שרי להדליק כו' ואפ"ל דאה"נ דפדו אותן תחילה לפ"מ דמשמע בתוס' ישנים דמועיל להו פדיון. [כמ"ש הריטב"א בקידושין (נד.) דבגדי כהונה אינם אלא קדושת דמים. ואפי' למ"ש התוס' התם דהן כלי שרת. י"ל דאחר שבלו וא"ר לשימוש מהני להו פדיון דהא בכ"ש שנטמאו דאין להם פדיון מפורש במנחות (ק"א) משום די"ל טהרה במקוה. א"כ הכא דלית להו תקנתא י"ל פדיון]. ואף דא"כ שוב הם חולין ולמה הדליקו בהם דוקא י"ל דמ"מ כיון שבאו מכח קדושת בגדים ואתעביד בהו מצוה חדא ליתעביד בהו מצוה אחריתי וגם לא רצו לבזותם ולהשליכם לשאר צרכים. ועי' במל"מ (פ"ח מכלי המקדש) שהקשה על מ"ש התוס' דחשוב צורך קרבן דהא שמחת ניסוך המים אין לה רק רמז בתורה ואיך התירו בזה איסור מעילה דאורייתא ודבריו תמוהים דאדרבא להיפוך יש להקשות על דברי התוס' דפשיטא להו דלהשתמש בהן לצורך שמחת שאיבת המים איכא בהא מעילה היכן מצינו כזה דלצורך גבוה גופי' יחשב מעילה מאן מעל. וצ"ל דעיקר קושייתם הי' משום דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה **לכאורה ז"א לפמ"ש הט"ז באו"ח (סי' קנד ס"ק ז') דאם א"ר עוד לקדושה חמורה טפי עדיף להורידו לקדושה קלה מלגונזו ע"ש. אבל דבריו תמוהים מהא דאי' במנחות (ל"ב) ס"ת ותפלין שבלו א"ע מהם מזוזה לפי שא"מ מקדו"ח לקדושה קלה. ועי' בבכור שור במגילה (כ"ו:) שהשיג עליו ג"כ ממקומות אחרים ועי' לקמן (עט:) מ"ש בזה:** ומקודם הי' בהבגדים קדושת הגוף., וע"ז שפיר מתרץ כיון דהוי צורך קרבן שוב מותר ול"ק מידי:

בא"ד וקשה לר"י כו' נראה ליישב דבצמר כיון דאינו דולק כלל לא מהני לי' כרך דבר ולא מיתקן הצמר ע"י שכורכו עם פתילה טובה ודוקא הני שדולקין אלא שהאור מסכסכת בהן אי מעורבין בפתילה טובה מתעכב בהן האור משא"כ בצמר שאין השלהבת נאחז בו כלל כדפרש"י לעיל כנ"ל:

שם בגמ' אר"ה פו"ש כו' אין מדליקין בהן בין בשבת בין בחול כו' וק' דאינם שוין דבחול בדלית לי' שמן אחר מותר להדליק ובשבת אסור כיון דאיכא למיחש שמא יטה ונ"ל דגם בשבת אי לית לי' מותר. דלכאורה קשה נהי דמותר להשתמש לאורה מ"מ הא בפו"ש הללו אי עבר והדליק בהם בשבת קיי"ל דאסור להשתמש אצלם כמ"ש הרמ"א (בסי' רס"ד) ע"ש] אלא דיש לחוש שמא ישכח וישתמש א"כ הוי כמו גזירה לגזירה לכך י"ל דדוקא לכתחילה אין מדליקין בהם אבל בדלית לי' שמן אחר מותר להדליק ולא ישתמש אצלם. [משא"כ בנר שבת דאם יהי' אסור להשתמש אינו מקיים מצות הדלקה דעיקרו לצורך שימוש] או י"ל עפמ"ש בתה"ד הובא בב"י ובט"ז (סי' תרע"ג) בשבת בכבה גם בעוד יום אין זקוק לה דמצותו עתה ביום. א"כ קשה גם אי מותר להשתמש ידליק שעה קודם הלילה באופן שיכבה מיד בתחילת הלילה [ואין לחוש בזמן סו מועט שמא ישתמש ויטה ומשום ביה"ש אין לחוש דלא גזרו שבות ביה"ש במקום מצוה] אך לכתחלה י"ל דצריך לדלוק בלילה כשיעור [ועי' בפרמ"ג (סי' תרע"ט ס"ק ב') ובמחה"ש שם בשם חמד משה] א"כ י"ל דלכתחלה גוזרין אם נתיר לו ידליק באיחור קצת. אבל באין לו שמן אחר י"ל דמותר כנ"ל ודוק. מיהו לקמן קשה מנ"ל דרב ס"ל אסור להשתמש דילמא ס"ל מותר להשתמש ולית לי' חששות הנ"ל, ואפשר דמה"ט לא קיבלה אביי. עוד י"ל הא דלא קיבלה דלכאורה לשיטת הריב"ן לעיל בתוס' ישינים דלהכי א"מ משום שמא יכבה. א"כ י"ל דלית לי' לרב' כלל הטעם דשמא יטה ולכך כיון דס"ל כבתה אין זקוק לה מותר אף בשבת. וכיון שכתבו התוס' דשום אדם לא יחמיר לאסור להשתמש לאורה א"כ מנ"ל דרב ס"ל דאסור להשתמש ואע"ג דודאי ס"ל דחיישינן שמא יטה לענין דאסור להשתמש בשבת בפו"ש אלו אבל להדליקם ליכא איסור. ואה"נ בשבת נמי אי לית לי' אחריני מותר אלא דלאו מצוה הוא כיון דאסור להשתמש אצלן דהא כמו כן הדין לדעת הריב"ן הנ"ל בתערובת שמנים אלו עם שמן טוב ואין לו שמן [דמותר להדליק כיון דהטעם הוא משום שמא יכבה] כנ"ל. ולכך לא קיבלה אביי. מיהו אפשר להוכיח מהא דלקמן (כ"ו) דעמד ריב"נ על רגליו ואמר מה יעשו אנשי קפוטקיא כו' ומשמע דלר"ט דאין מדליקין אלא בשמן זית גם בלית ליה שמנים אחרים אסור דאל"כ מאי קושיא א"כ ע"כ דחיישינן שמא יטה, מיהו אין זה הכרח די"ל דלהשתמש וודאי אסור כדכתיבנא ופריך מה יעשו כו' שלא יהי' להם במה להשתמש:

שם בגמ' אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה. וקשה מנ"ל הא דלמא אינו זקוק ומ"מ לכתחילה כיון דצריך ליתן שמן כשיעור צריך נמי להיות פו"ש דלא יכבו. ע"כ נראה דרבא לית לי' הך שינויא דגמ' לקמן דלשיעורא דכן הוא משמעות הגמ' בס"ד דפי' משתשקע כו' הוא דאי כביא הדר מדליק לה אבל אי כבתה אינו זקוק לה אין סברא להצריך ליתן כשיעור ולפ"ז תירוץ הגמרא דאי לא אדליק מדליק הוא לתרץ אליבא דהני אמוראי דמתירין להדליק בחנוכה פו"ש אלו. וא"נ לשיעורא אינו אלא לדחות הראי' דכבתה זקוק לה די"ל דאע"ג דאין זקוק ומ"מ שיעור בעי. אבל בתי' זה לא נתיישב דברי הני מ"ד דמדליקין בהם בחנוכה ודוק. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' דילמא טעמא דר"ה בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וא"י לחזור ולהדליק]. דבשבת דע"כ אינו זקוק לא איכפת לן כלל בהא דא"י לדלוק כל השיעור. דלא בעי שיעורא כלל אלא משום דכבתה זקוק לה ומוטל עליו ההדלקה בכל זה הזמן. אבל מה שדולק הרבה או מעט אין חילוק לרבא כנ"ל. לכן צ"ל הטעם דמותר להשתמש לאורה. כן י"ל בישוב סוגית הגמ'. אכן להלכה ס"ל להפוס' כהאי שינויא דלשיעורא ואפ"ה מדליקין בחנוכה בכל הפתילות ושמנים] ולכאורה קשה כיון דאי הדליק בשבת בהם אסור להשתמש א"כ לישתרי להדליק בחנוכה ויהי' אסור להשתמש ואי שמא ישכח א"כ שוב הו"ל גזירה לגזירה. וי"ל למ"ש בתוס' ישנים דאי איכא נר טוב רשאין להשתמש גם בזה ונהי דבכל שבת אפי' ישתמש לא יבא להטות דילך לנר הטוב מ"מ הכא יטה משם ם המצוה דנר חנוכה כיון ששכח שהוא שבת. ואפי' לר"ח דס"ל כבתה אין זקוק לה יש לחוש דמשום חיבוב מצוה יטה הנר כדי שלא יכבה לקיים המצוה בשלימות]. אבל. מצד תשמישו אפי' בחול הולך להשתמש אצל הנר הטוב שאין אדם רגיל להשתמש ולהטות הנר באמצע תשמישו אלא רגיל לילך לנר אחר הטוב כנ"ל:

שם בגמ ומותר להשתמש לאורה. ופרש"י הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש. ויל"ד דהא הוי גזירה לגזירה שמא ישתמש ושמא יטה. ולא שייך לגזור אלא בנר שבת שמדליקו כדי להשתמש משא"כ בנ"ח דאינו עומד לכך אך למ"ש התו"י כאן וכן בתוס' לקמן (כ"ד.) דודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה א"ש. (דהוי רק חדא גזירה שמא ישמש ואז ודאי יטה אבל לדעת הריב"ן בתו"י דלא הוי אלא ספק שמא יטה שוב קשה כנ"ל], עוד קשה כיון דאם הדליק בפו"ש שאין מדליקין אסור להשתמש אצלם יהי' הדין שידליק ולא ישמש וע"כ דחיישינן שישכח וישמש א"כ שוב הוי גזירה לגזירה דלא שייך לומר אי אפשר שלא ישכח וישמש. אמנם בשבת י"ל הא דלא גזרו גזל"ג הוא רק כדי שלא יהי' ביטול מצוה. אבל שידליק בלי שימוש שוב לא הוי מצוה [דעיקר נר שבת משום שלום ביתו וצריך שיהא ראוי להשתמש בו] וחששו גם על גזל"ג. אבל בחנוכה קשה שפיר כנ"ל דיקיים מצות נ"ח עכ"פ. וי"ל קצת דלכאורה י"ל הטעם פשוט גזירה שבת חנוכה אטו שבת דעלמא למ"ש תוס' לקמן (כ"ג) ד"ה גזירה דיום זה אטו יום אחר לא חשיב גזל"ג. אך כיון דאסור להשתמש לאורה ידוע לחלק בין נ"ח ובין שבת דעלמא משא"כ אי מותר להשתמש כנ"ל ודוק היטב:

ברש"י ד"ה כבתה נ"ח. י"ל דהוי ס"ד דדוקא באלו שמנים שא"מ בשבת ס"ל לר"ה הכי דזקוק לה משום דהוי כנותן שמן פחות מכשיעור ומ"מ אם לא כבה איגלאי למפרע שנתן כשיעור כנ"ל. אך לקמן בגמ' מפורש דאינו כן [מדמקשי' מדתניא מצותה כו' דאי כביא הדר מדליק]. להכי פי' רש"י כבתה נ"ח סתמא אפי' בכל השמנים כנ"ל:

בד"ה זקוק לה כו' דילמא פשע כו'. ותמוה למה לא פי' שישכח. וי"ל בדוחק דהנה עוד יש לתמוה אף אי אינו זקוק מ"מ שיעור צריך ועט"ז (סוף סי' תרע"ג) הרגיש בזה לכן י"ל כי אם אין לו שמן אחר הי' טוב להדליק עכ"פ בפו"ש אלו שמא לא יכבו. ולכך פרש"י דילמא פשע משום כשנתיר לו זה יסבור דכבתה אינו זקוק לה ואף פעם אחרת גם בשמן טוב כשיכבה לא ידליק ודוק. ולולי פרש"י נראה בעזה"י פשוט דמה שישמור לעשות המצוה שלא לפשוע זה יעשה אח"כ אבל הדלקה זו עדיין חסר כנ"ל, (דכיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה צריך להיות דולק כל זמן מצותו מכחו שלא יכבה למ"ד כבתה זקוק לה. אבל אם בלא תיקון יכבה א"כ אינו עוד מכח הדלקתו לא קיים מצוה בהדלקה. וכעין הא דאמרי' בב"ק (כ"ג) דאפי' למ"ד דאשו משום חיציו מודה היכי דכלו לי' חיציו. א"כ גם בהדלקת נר דהוי כדולק מכחו כמ"ש הנמוק"י שם נמי דוקא היכי דלא כלה כח הדלקה דידי'. כן נ"ל בביאור הדברים. איברא דלפמ"ש בטוש"ע (סי' תרע"ג) נראה דלמ"ד כבתה זקוק לה ס"ל דהנחה עושה מצוה ולא הדלקה אבל הט"ז שם הקשה ע"ז ע"ש ושפיר י"ל כנ"ל. ועי' בקדושת לוי בפי' הגדות מ"ש דלמ"ד הדלקה עושה מצוה ס"ל כבתה זקוק לה. אכן דבריו תמוהין דהא אנן קי"ל דכבתה א"ז לה אע"ג דקי"ל הדלקה עושה מצוה וצ"ע]:

בתוס' ד"ה ומותר כו'. וא"ת מנ"ל דס"ל לר"ה מותר להשתמש לאורה דלמא הטעם משום דזקוק לה ובשבת א"י לתקנה. נראה בפשיטות דהא חזינן דמ"ד אין זקוק לה אע"ג דמודה דצריך ליתן שמן כשיעור שיהי' ראוי להדליק כל השיעור ומ"מ מכשיר בהני שמנים א"כ ע"כ דהם ראויים להדליק כל השיעור. וא"כ מנ"ל דמ"ד זקוק לית לי' סברא זו רק דלדידי' מצוה בפ"ע כשכבה שיחזור וידליקנה כדדייק מן הברייתא מצותה עד שתכלה רגל דאי כביא הדר מדליק פי' ב' מצות תיקנו להדליק. וכשכבה יחזור וידליק. א"כ בחול חיישינן שיפשע כמ"ש רש"י אבל בשבת פשיטא דמצוה שני' לא שייך בשבת. ושפיר מותר להדליק בהם דהא ראוין להדליק כל השיעור כנ"ל. [ואפשר שכן הוא כוונת הרמב"ן בחי' מ"ש לתרץ דבשבת לכו"ע כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד ע"ש. עוד י"ל דשיעור דכליא ריגלא דתרמודאי משום דיש רוב רגל בשוק לקנות עצים כדפרש"י. ובשבת אין רגל מצוי וא"צ לדלוק אלא משהו אחר שקיעת החמה ולא שייך כלל כבתה זקוק בשבת (כן י"ל להפוס' דמשתשקע החמה דהכא אינו צאת הכוכבים אבל לפמ"ש בשו"ע (סי' תרע"ב) דמצותה בסוף שקיעה והיינו מצה"כ. וכ"נ דעת התוס' במנחות (כ':) א"כ גם בשבת שייך לאסור משום כבתה זקוק לה בזמן בין השמשות שלא יוכל לתקנה]:

בא"ד וי"ל דא"כ כו' הו"ל למימר אין מדליקין סתם. והקשו בתו"י הלא אי הוי אמר הכי הוי אמינא דדוקא בשבת א"מ. ולכאורה קשה למה לא תי' התוס' באמת דהו"ל למימר א"מ בחול. וי"ל דא"כ הו"א דוקא בחול אין מדליקין אבל בשבת כבתה אין זקוק כנ"ל וכמ"ש באמת כן בחי' הרמב"ן ע"ש]. ובתוס' לא הקשו אלא דמנ"ל לרבא לפרש כן בדר"ה דילמא ס"ל גם בשבת דזקוק לה. אבל יש לטעות ולומר כנ"ל ולכך תי' דהו"ל למימר סתם וא"כ שפיר הקשו בת"י דא"כ הו"א דדוקא בשבת א"מ. וע"ז תי' דהו"ל למימר נ"ח מותר להשתמש לאורה. ולכאורה קשה השתא נמי קאי אף על חול הו"ל למימר נמי כבתה זקוק לה וסגי. אך י"ל דאף אי נמי דכבתה זקוק לה אין הכרח לפסול די"ל דלא חיישינן לשמע יפשע אבל לענין שבת אי מותר להשתמש פשוט שאין מדליקין בהן כנ"ל וכן צ"ל למ"ש תוס' אח"ז דרב לא המ"ל מדליק סתם דה"א דוקא בחול ע"ש. וקשה דא"כ יאמר בפי' כבתה אין זקוק. וצ"ל ג"כ דאף אי אין זקוק י"ל דגרע שמנים אלו דהוי כמו נותן שמן פחות משיעור כנ"ל. (אבל אין מוכרח מ"ש הת"י דאי הוי אמר נ"ח מותר להשתמש לאורה פשיטא דא"מ בשבת. די"ל דנהי דבנר שבת חיישינן שמא יטה לפי שעושה בהם כל צרכיו שלכך הדליקו. משא"כ בנר חנוכה שמדליק בפתחו נהי דיכול להשתמש שם אפשר דלא חיישינן שישתמש ויטה. וקושית התו"י י"ל דעיקר כוונת התוס' מדאמר בין בחול ובין בשבת ולא הו"ל למימר אלא בחול ובשבת או אפי' בחול] ע"כ דאתי לאשמעינן דאיכא טעם אחר בשבת שאינו בחול):

ולכאורה קשה ג"כ לפי פשטות לשון התוס' דהו"ל למימר א"מ סתם] דאי הוי אמר סתם א"מ הו"א דוקא בשבת א"מ מטעם דא"י להדליקה כשיכבה אבל בחול שרי דלפשיעה לא חיישינן. וי"ל דרך פלפול אף שאין צורך להאריך בישוב קושיא זו אלא משום דנ"מ בהאי פלפולא לדינא. דהנה בתה"ד כתב דאם הדליק בע"ש נ"ח וכבתה קודם ק"ש א"צ להדליקה אף דבחול כבתה קודם חשיכה צריך להדליקה מ"מ בע"ש המצוה בעוד יום כמו בחול אחר שקיעת חמה. ודבריו ברורין לפע"ד אף שהט"ז (בסי' תרע"ג) מפקפק בזה. ועי' בתה"ד שהביא ראיה לדבריו מדמדליקין בשבת בפתילות ושמנים שא"מ בשבת. והרי יש לחוש שיכבו בעוד יום. והט"ז שם דוחה ראי' זו דודאי כשיכבה אחר קבלת שבת באמת פטור אבל קודם ק"ש חייב. והנה דחיית הט"ז תמוה בעיני, דא"כ אכתי קשה די"ל שמא יכבה קודם ק"ש ויפשע לתקן כדחיישינן למ"ד כבתה זקוק בחול. ואדרבה בע"ש עם חשיכה יש לחוש טפי לפשיעה דטרוד בקבלת שבת. אכן למ"ש אא"ז ז"ל דפי' שמא יפשע הוא שיהי' חסר משיעור זמן הדלקה משתשקע החמה עד כו' א"ש היטב ודוק. אך באמת בתה"ד כ' הראי' כפשוטו. וגם בזה דבריו נכונים מאוד לפע""ד דממ"נ כיון דבכבתה אחר ק"ש גם הט"ז מודה דא"צ לתקנה ויוצא המצוה א"כ הרי קיום המצוה הוא בע"ש בעוד יום. וכל שנתקיים המצוה בהדלקתו שוב כבתה אין זקוק ול"ד לחול בכבה קודם חשיכה דעדיין לא קיים המצוה וזה ברור:

מעתה נבוא לנידון דידן דאפשר לומר דלתה"ד הנ"ל נ"מ גם למ"ד כבתה זקוק והדליקה בע"ש שעה קודם חשיכה [כמ"ש המג"א (סי' תרע"ט) דיכול להדליק מיד אחר פלג המנחה ע"ש] וכבתה אחר שיעור חצי שעה. גם הוא מודה דאינו זקוק דכיון דרשאי להדליק שעה קודם א"כ היינו זמנה וכמו דלמ"ד כבתה אין זקוק אף דהדלקה צריך להיות בזמן הראוי מ"מ בע"ש זמנו ביום. ה"ה למ"ד כבתה זקוק דלדידי' כל משך החצי שעה היינו זמן הדלקה וכיון דבע"ש זמנה ביום כשדולקת השיעור ביום יוצא ושוב אינו זקוק. וא"כ אי לא ניחוש לפשיעה שפיר גם בשבת הי' מותר להדליק חצי שעה קודם בה"ש דאם תכבה אחר בה"ש לא יהי' זקוק, וא"כ ע"כ מדאין מדליקין בשבת הטעם רק מחשש פשיעה דתכבה קודם בה"ש ויפשע וא"כ נדע דה"ה בחול וכתבו תוס' שפיר. ובזה י"ל ג"כ סוגית הגמ' בסמוך דאמרוה קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה ופי' המפ' דלא קיבל הטעם דכבתה אין זקוק די"ל דס"ל שפיר לרב דכבתה זקוק אלא דלא חייש לפשיעה ע"ש. וקשה דמ"מ אמאי בשבת מדליקין נהי דאסור להשתמש מ"מ הא א"י להדליקה בשבת. ולמ"ש א"ש דפי' מדליקין בשבת חצי שעה קודם ולפשיעה ל"ח ומותר כדכתיבנא:

דף כא:

בגמ' קסבר כבתה אין זקוק לה. עי' ברי"ף שהוכיח דכבתה אין זקוק מדמדליקין בהם בשבת וקשה אמאי לא הוכיח מחול. ונראה דהוא משום די"ל דס"ל כבתה זקוק לה אלא דאין חוששין לפשיעה וכן תי' בפנ"י] אך הקשו לי ע"ז דא"כ מנ"ל להגמ' דס"ל לר"ח דכבתה אין זקוק לה. והשבתי די"ל דודאי דוחק קצת לומר דא"ח לפשיעה אך לדידן דאסור להשתמש לאורה נראה מסברא לומר דכבתה זקוק לה [דאל"כ. אמאי אסור להשתמש לאורה כיון דכבר נעשה מצותו כמ"ש ג"כ בחי' הרי"מ] והיינו דוחקין לומר דטעם משום דא"ח לפשיעה והוכרחו לדייק משבת אבל ר"ח דס"ל מותר להשתמש לאורה דאע"ג די"ל דס"ל לר"ח דאסור להשתמש לאורה ואפי' הכי בשבת א"מ משום דכבתה זקוק לה ובחול מדליקין משום דא"ח לפשיעה מ"מ יותר נראה לומר דר"ח ס"ל דמותר להשתמש לאורה כמ"ש התו' דמסברא נראה הכי דשום אדם לא יחמיר לאסור להשתמש לאורה] א"כ יותר נכון לומר דס"ל אין זקוק משנאמר דא"ח לפשיעה כנ"ל קצת. גם נראה לומר דכוונת הרי"ף להוכיח דאף מצוה ליכא כלל לחזור ולהדליק דאל"כ אכתי שייך לאסור בשבת משום שמא יטה לתקנה וכן יש לדייק קצת בלשון הרי"ף:

עוד י"ל כוונת הרי"ף להשמיענו כדעת התה"ד שהביא הב"י (סי' תרע"ג) דבכבתה בע"ש בעוד יום ג"כ אינו זקוק לתקנה. דאל"כ ליתסר בשבת משום שמא יפשע או שמא לא יוכל להדליק אחר קבלת שבת ע"ש ודוק. והנה לשיטת תה"ד יש לעיין אי צריך לתת בנ"ח בשבת שמן שידלוק עד שתכלה רגל מן השוק בלילה או כיון דזמנו ביום סגי בשמן כשיעור לדלוק חצי שעה ביום. ויותר נראה דצריך ליתן שמן עד כדי שידלוק חצי שעה בלילה וגם מוכח כן דאל"כ לשתרי להדליק בשבת גם למ"ד מותר להשתמש ויתן שמן כשיעור שיכבה ביום. מיהו אי צריך שיתן כשיעור שידליק בלילה אין להקשות שידליק ויכבה בכוונה קודם חשיכה כיון דכבתה אין זקוק לה אף שכיבה במזיד. דמ"מ כיון דאין ראוי שיניחנה דולק ויהי' כל הדלקת נ"ח ע"ד שיכבנה בעוד יום י"ל דחשיב כמו שנותן שמן פחות מכשיעור כנ"ל:

ועי' בר"ן שהביא שנשאל הרשב"א אי כבה בפשיעתו אם זקוק לה והשיב דאינו זקוק וכן יש להוכיח מהגמ' ג"כ שהקשו מהאי ברייתא דקתני מצותה כו' עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כביא הדר מדליק לה והו"ל למימר לא דאי כבה במזיד הדר מדליק אלא ודאי דאפי' כיבה במזיד אין זקוק לה:

שם בגמ' ואסור להשתמש לאורה. עי' בר"ן שכ' הטעם דאסור להשתמש לאורה שעשאוה כמנורה. וקשה א"כ ל"ל לקמן בגמ' לומר הטעם דביזוי מצוה. וצ"ל דס"ל דלענין תשמיש קל לא עשאוה כמנורה וזה דוחק. וגם לא ידעתי למה לא ניחא לי' בטעם היכר כפי' רש"י כיון דבתשמיש קל הטעם דמנורה ג"כ אין מספיק אלא לאסור תשמיש קבוע אפי' של מצוה וע"ז טעם רש"י נכון וצ"ע בכוונתו. עוד השיג שם על הרז"ה שכ' דתשמיש קדושה מותר דא"כ האיך התירו בשבת שמנים ופתילות שא"מ בשבת ע"ש. ותמהני עליו שהרי הרז"ה כ' בהדיא דלמ"ד אסור להשתמש לאורה הכל אסור וכטעם הר"ן דעשאו כמנורה. אכן הוא פוסק דמותר להשתמש לאורה וס"ל דר' יוסף דמסיק משום ביזוי מצוה ס"ל הכי וא"כ אה"נ דאסור להדליק בפו"ש הפסולין לנר שבת גם בחנוכה בשבת:

ועי' ברי"ף שפסק דאחר שיעור חצי שעה מותר להשתמש והקשו עליו דא"כ אכתי יש לחוש שמא יטה אחר השיעור. ותי' הרשב"א שיצמצם ליתן שמן כשיעור ואף שא"א לצמצם גם אח"כ א"א לצמצם ע"ש ודוחק. ועוד דא"כ ביותר מכשיעור יהי' אסור וכ"כ רמ"א בשו"ע סי' תרע"ג) ובגמ' סתמא אמר מדליקין. ונלע"ד דלכאורה קשה לטעם דאסור להשתמש לאורה משום היכר א"כ אם ישתמש אח"כ יאמרו שמשום זה הדליק. (וזה נ"ל טעם רש"ל דאוסר להשתמש לאחר השיעור מפני הרואה] וא"צ לדחוק כפי' הט"ז בסי' תרע"ב ע"ש) אך ז"א דא"כ למה הדליק שעה מקודם. א"כ בשבת כיון דא"י להדליק בלילה שפיר יאמרו שידע שיהי' לו אח"כ איזה צורך ולכך הדליקו. משו"ה בשבת גם הרי"ף מודה דאסור להשתמש אפי' אחר השיעור וכן משמע מדקדוק לשון הרי"ף לכבות או להשתמש לאורה דדוקא בחול דיכול לכבות רשאי ג"כ להשתמש ע"ש ודוק כי נכון לע"ד ויש להחמיר לדינא לע"ד בזה. גם י"ל טעם אחר דבשבת אסור גם אחר השיעור משום דאתקצאי למצותו בבה"ש ושוב אסור להשתמש גם אח"כ מטעם מוקצה:

עוד הקשו על הבעה"ע שפסק דתשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה אכתי יש לחוש שמא יטה ע"ש. והט"ז (סי' תרע"ג) האריך לפרש ד' בעה"ע "ע שהתיר רק תשמיש עראי ע"ש. אכן בבעה"ע הנדפס מחדש מפורש שלא כדברי הט"ז. ונלע"ד "ד ברור לתרץ לבעה"ע דס"ל כהפוסקים דבין אי אסור להשתמש לאורה או מותר מ"מ צריך נר אחרת דלכאורה קשה מ"ט מותר להשתמש תשמיש מצוה דא"כ לא יהי' היכר שהוא נר של מצוה וע"ש בט"ז שנדחק בזה. לכן צ"ל כמ"ש הרז"ה דאפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה צריך נר אחר כנ"ל ע"ש] א"כ כיון דאיכא נר אחר שוב איכא היכר אלא דאסור להשתמש לאורה משום ביזוי מצוה משו"ה תשמיש מצוה מותר. וממילא י"ל דהכא בגמ' איירי דאין לו נר אחר דהא נר אחר אסור להדליק בשמנים גרועים כיון דמותר להשתמש אצלו וכ"כ מג"א שם (סקי"א). ואי יש לו שמן טוב ודאי יותר טוב להדליקו לשם נר חנוכה. ועוד דא"כ ידליקנו לשבת ושוב קשה למ"ש התו"י לעיל דהיכא דאיכא נר טוב יזכור ולא יטה וע"כ מיירי דאין לו נר אחר טוב ובזה שפיר גם תשמיש מצוה אסור כנ"ל. שוב עיינתי בבה"ע וראיתי שכ' מקודם דאף אי יש לו נר אחר אסור להשתמש כו' ואח"כ כתב הא דתשמיש מצוה שרי. וברור לע"ד כוונתו כנ"ל ות"ל ית' שדרכתי בדרך אמת:

שם בגמ' אמרוה כו' משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה. לכאורה נראה שלא קיבל הטעם שאמר ר' ירמי' וי"ל משום דס"ל דאף אי כבתה זקוק לה מ"מ לא חיישינן לפשיעה. וכן י"ל דאף אי מותר להשתמש לאורה מ"מ לא חיישינן שמא יטה אלא בנר שבת שמותר. להשתמש בו אבל בנ"ח שאין עומד לכך ל"ח. אכן רש"י פי' שלא חשבו לסמוך על דבריו משמע בגוף הדין דמדליקין בהם:

שם בגמ' דאי לא אדליק מדליק. משמע דאח"כ אין מדליקין והעולם מקילין בדבר. וכ' הה"מ (פ"ד מה' חנוכה) די"מ כאן רק למצוה מן המובחר אבל גם אח"כ מדליק דהא תנן במגילה (פ"ד) דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. אך לשון דאי לא אדליק קשה לפי' זה ע"ש. ולע"ד נראה דשפיר כתבו המפ' הנ"ל דכוונת הגמ' הכא דמצותה מן המובחר הוא משתשקע החמה עד שתכלה כו'. ואי לא אדליק ימהר עוד כל זמן שלא עבר השיעור. אבל אחר שתכלה רגל מן השוק תו אין למהר דמצותה כל הלילה מן הדין. גם נ"ל דהמקילין סומכין עיקר אתי' הב' דלשיעורא דמדאמרינן אח"כ עד כמה אר"י עד דכליא ריגלא דתרמודאי נראה דקאי לתי' הב'. דאי כתי' הא' ואין זמן להדליק אח"כ. למה לא נפרש כפשוטו דכל שיש רגל מהלכת בשוק עוד מקיים המצוה כיון דיש קצת פירסום. ומאי עד כמה דפריך אלא ע"כ דס"ל תי' דלשיעורא. וי"ל עוד לפ"ז דמלבד דהלכה כר"י י"ל עוד דלתי' קמא באמת הפי' שתכלה רגל כפשוטו והוא כמו עד חצות שנמצא קצת מהלכין בשוק. ולכך ממ"נ שפיר מקילין להדליק אחר הזמן של ריגלא דתרמודאי כנ"ל. מיהו הראי' ממתני' דכל שמצותו בלילה אינו מכרעת דהא אין למדין מן הכללות. ואדרבה קצת הוכחה להיפוך מדלא קאמר הגמ' שם זה הכלל לאתויי נ"ח:

שם בגמ' א"נ לשיעורא. לכאורה הי' נראה לפרש לענין לכתחלה דצריך שידלוק כל הזמן אבל בדיעבד אינו זקוק אי כבתה, ואה"נ אי נתן בו פחות מכשיעור נמי יצא בדיעבד. דלהפוס' דאפי' בדיעבד אינו יוצא בפחות משיעור תמוה טובא למה מדליקין בפו"ש הפסולים. דאם נאמר דלא שכיח שיכבו א"כ אפי' אי כבתה זקוק נמי לישתרי. ומ"ש דלמ"ד זקוק חוששין טפי מלמ"ד א"ז כיון דפחות משיעור מעכב. אלא ודאי כמ"ש דבדיעבד אינו מעכב לכן אין לחוש שמא יכבה, ולמ"ד זקוק מעכב אף דיעבד. ופי' לשיעורא היינו לכתחילה. אך הפוס' לא כתבו כן. וגם לשון רש"י מסייע להו. ואפשר טעמם משום דבתי' קמא דאי לא אדליק מדליק משמע נמי לשון הברייתא דלכתחילה צריך להדליק תיכף ואמאי להכי פי' דלכתחילה לתי' קמא נמי בעי שיעור ובתי' בתרא מחדש דהשיעור מעכב. דדוחק לפרש (דהא דלכתחילה גם לתי' א' צריך להדליק משתשקע החמה הוא] מטעם זריזין מקדימין למצות. דא"כ לא הו"ל לומר לשון דיעבד דאי לא אדליק אלא לתרץ דזמן הדלקה קאמר וממילא נדע דזריזין מקדימין. להכי ס"ל לפוס' הנ"ל דמטעם השיעור צריך להדליק תיכף. אבל אין זה מוכרח די"ל הטעם משום דעיקר הפרסום הוא בתחילת הלילה ממש אלא דאי לא אדליק מדליק על פירסים דרגילי דתרמודאי כנ"ל:

ועי' ברי"ף דפי' לשיעורא דאחר זה השיעור יכול לכבותה או להשתמש לאורה. וכ' הר"ן ע"ז דכ"ש דיכול להסתפק מן השמן אחר השיעור ומביא חולקין ע"ז משום דאתקצאי למצותו. וא"י מה כ"ש היא הא להשתמש לאורה אין איסור כמו להסתפק שהרי מראה אין בו משום מעילה ולהסתפק מועיל א"כ י"ל דלהסתפק מודה הרי"ף דאתקצאי. ולכבותה וודאי פשיטא דאין איסור משום אתקצאי אבל להנות מהשמן אסור:

שם בגמ' ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו פי' רש"י נר אחד בכל לילה כו'. לאפוקי מה שהי' נראה לכאורה לפרש דדי בנר א' על כל ימות החנוכה. אלא שאם לא הדליק בליל א' יכול להדליק עד תשלום לילות חנוכה והמהדרין מה"מ הוסיפו להדליק בכל לילה. שהרי מהא דמברכין בכל לילה להדליק נ"ח משמע דמתחילה הי' המצוה להדליק בכל לילה דעל ההידור רחוק שיתקנו ברכה. ויש לעיין אי המצוה נר א' בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהי' די. ולפ"ז אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות המצוה בממונו אבל מדינא יוצא. או נימא דהמצוה על כל אדם אלא דבעה"ב מוציא כל ב"ב. אבל א"כ קשיא פשיטא דכל מצוה יכול להוציא חבירו. [אכן הר"ן פ"ק דפסחים כתב דכיון דצריך להשתתף בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו אין המצוה יכולה להתקיים ע"י אחר ומשו"ה מברך להדליק ע"ש. ומשמע דמדינא אינו יוצא בלא שיתוף. אך אם הוא סמוך על שלחן בעה"ב א"צ שיתוף כמ"ש המג"א ריש (סי' תרע"ז) בשם המהרש"ל ע"ש]. ונ"מ לפי הנ"ל במהדרין אי כ"א מצי לברך דאי מטעם שליחות א"כ המהדרין אין מכוונים להוציא ורשאי כ"א לברך. אבל אי המצוה רק על הבית וא"צ כוונה להוציא א"כ על מצות הידור בלבד א"י אי רשאי לברך. הגם די"ל דכך תיקנו וגם זה בכלל המצוה ושייך עליו ברכה. אף דאינו מחויב מ"מ שייך וציונו כדמצינו בכמה דוכתי. (וכ"מ בתה"ד שהביא הב"י (סי' תרע"ז) ובט"ז שם]. ולפ"ז יש לעיין במהדרין מן המהדרין אם שכח בליל ג' והדליק רק ב' ואח"כ נזכר אם ידליק עוד א' בברכה. אי הוי לדידהו מצוה גמורה [עי' במג"א (סי' תרנ"א ס"ק כ"ה) ובמחה"ש (ריש סי' תרע"ו) מ"ש בזה. כמו דמשמע מהא דמברך כ"א לעצמו אע"ג דכבר יצא בנר איש וביתו א"כ נראה דכך הי' המצוה להמהדרין א"כ מהדרין מה"מ נמי הכי הוא. אבל א"כ יש להקשות לב"ה דמוסיף והולך אמאי ממעט זמן בכל הלילות הא ניתוסף מצוה חדשה בכל לילה. והגם דברכת זמן אפשר היא על גוף החנוכה ולא על ההדלקה מ"מ היא גופא קשיא דעל מצוה חדשה מברכין זמן בכל מקום. ותו יש לעיין דהמג"א (סי' תרע"א סק"א) כ' דמי שיש לו שמן על ב' נרות ולחבירו אין לו כלום מוטב שיתן לחבירו משיהי' לו הידור מצוה ע"ש. א"כ נראה ג"כ דההידור אינו חשוב מצוה גמורה דפשיטא דאינו מחויב להיבטל מהמצוה בשביל לזכות חבירו. וא"כ למה מברכין המהדרין כ"א ברכה לעצמו. וגם אם שכח לברך ונזכר אחר שהדליק עיקר החיוב דאי ההידור אינו מצוה גמורה א"י עוד לברך. אכן נראה לומר בזה דודאי הוי מצוה גמורה ההידור דכך הי' התקנה שהמהדרין יעשו המצוה באופן זה. אך מ"ש המג"א דיתן לחבירו. הטעם דאין ב' הנרות והג' חשובין ב' וג' מצות. וזה המהדר אינו עושה ג"כ אלא מצוה אחת כמו המדליק נר אחד רק המצוה שלו הוא באופן זה. ונמצא דנחסר לו רק ההידור. וההידור צריך לבטל בשביל שיקיים חבירו עיקר המצוה. וא"ש ג"כ מה שאין מברכין זמן בכל ימי חנוכה דלא ניתוסף מצוה חדשה דב' וג' נרות דהיום הוי מצוה אחת כמו הנר א' דלילה ראשונה אבל שפיר כל הב' וג' נרות מן המצוה הם. ולכן אם שכח לברך עדיין הברכה שייכא בי' דלמהדרין כל הנרות מעיקר המצוה הם כנ"ל:

ויש לעיין למ"ד כבתה זקוק לה אי גם בההידור זקוק לה. ויש סברא ג"כ להיפוך דלשון כבתה אין זקוק לה משמע דאין תועלת בהדלקה שנית כיון דעיקר המצוה בהדלקה ראשונה לכן לא תיקנו חכמים לחייבו לחזור ולהדליק. א"כ י"ל דכל זמן שדולק נר המצוה זקוק ג"כ לנר ההידור דעכ"פ יש היכר על הימים לכן לנר ההידור זקוק לכו"ע:

שם בגמ' מעלין בקודש. לכאורה נ"מ בין הטעמים היכא דהדליק בליל א' ג' וכדומה אין רשאי לפחות אח"כ שוב כיון דאין מורידין. אך אין נראה דבאמת מה ענין לילה א' לחברתה להיות נקרא מעלין בקודש או מורידין. ותו הקשה לי בני א"מ נ"י מה מורידין בקודש נקרא הא דפוחת והולך. כיון דלב"ה המצוה בלילה א' רק נר אחד א"כ השאר אינו בכלל קדושת המצוה ומה שייך מעלין בקודש בזה. והשבתי לו דזה אינו אלא טעם שלא לומר כב"ש דהתקנה הי' להיות פוחת והולך דאם ניתקן כן בכוונה שפיר הי' נקרא פוחת בקודש. וא"כ שוב לדידן אף שהדליק בלילה א' יותר לית לן בה כנ"ל. אך י"ל נ"מ אם לא הי' לו בלילות ראשונים שמן רק על נר א' ובא לו שמן בליל ג' וכדומה. דלטעם ימים היוצאין יש להתחיל כסדר היום שכל העולם מדליקין בו. ולטעם מעלין בקודש סגי כשיתחיל להוסיף בכל לילה א' יותר מקודם. אך ז"א דבאמת טעם ימים אית להו לכו"ע דאי לאו הכי וכי מצוה להעלות בקודש אלא ע"כ דמעלין בקודש הוא טעם להכריע אם להדליק כנגד ימים הנכנסין או היוצאין וא"כ לכו"ע צריך להדליק כסדר כל העולם. [וכעין זה הכריע הד"מ (בסי' תרע"ב) דמי שלא הדליק כלום בליל א' ומדליק בליל ב' או ג' שידליק כשאר בני אדם. וע"כ דס"ל כנ"ל דאל"כ לטעמא דמעלין בקודש הי' ראוי להתחיל להדליק א' ולהיות אח"כ מוסיף והולך. אכן נראה, דנ"מ אם אין לו ל"ו נרות להיות מקיים מצות מוסיף והולך בכל הלילות ויש לו עשרים נרות וכדומה. דלטעם היכר הימים יתחיל לקיים המצוה כל מה דאית לי' ב' וג' לילות. ובשאר הלילות ידליק אחד אחד כיון דעכשיו יש לו יקיים עתה המצוה כתיקונה. אבל לטעם דמעלין בקודש צריך להניח ללילות אחרונות ההידור כסדר כל העולם ובלילות ראשונות ידליק אחד אחד כדי שלא להוריד בקודש:

שם בגמ' ת"ר נ"ח מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ. קשה דהו"ל למיתני להדליקה דהא קיי"ל הדלקה עושה מצוה. ואפשר משום דקתני סיפא דבשעת הסכנה מניחו ע"ש ודיו. וי"ל דעל הדלקה אין סכנה בדרך עראי. בפרט למ"ש תוס' לקמן (מ"ה.) דלא הקפידו בשעת אכילה כו'. וא"כ כיון דעל הדלקה ברגע אין סכנה י"ל דאפי' בשעת הסכנה דמניחה ע"ש מ"מ הדלקה צריך להיות מבחוץ כיון דהדלקה ע"מ. ולכך נקט גם ברישא להניחו ודוחק. וכן יל"ד בהא דלקמן נ"ח שהניחה למעלה מעשרים. ובהא דמצוה להניחה בטפח כו' ולא נקט הדלקה ועמ"ש לקמן בד"ה ת"ש כו' הדלקה במקומן בעינן]:

והנה רש"י פי' מבחוץ כו' ולא ברה"ר אלא בחצירו. נראה דדייק פתח ביתו דוקא ולא פתח חצרו. ולפ"ז בית הפתוח לרה"ר וגם לחצר גם רש"י מודה דעדיף להדליק בפתח הפתוח לרה"ר שיש יותר פירסום וגם בביתו הוא. וכ"מ מדקתני ואם הי' דר בעלי' מניחו בחלון הסמוך לרה"ר משמע אף דיש לו ג"כ חלון לחצר. ודוקא בהא פליגי רש"י ותוס' אי ביתו עדיף או מבחוץ עדיף כנ"ל. ומ"מ אף במדליק בחצר שלא בפתח ביתו כלל צ"ע אי אינו יוצא לרש"י. דאפשר כוונת רש"י הוא שאינו מחויב דוקא ברה"ר דגם זה מבחוץ מיקרי:

שם בגמ' ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו. משמע קצת דבפנים אין מעלה על הפתח. אך אנו נוהגין להדליק על הפתח כמ"ש בד"מ (סי' תרע"א) כדי שיהי' מזוזה בימין ונ"ח כו'. ואפשר לומר דהסכנה הי' אז גם בכה"ג רק על השלחן היו מניחין להדליק. אך בתוס' לא כ' כן וצ"ע. [אבל לפמ"ש התוס' לקמן (מ"ה.) דלצורך אכילה היו מניחים להם שפיר י"ל כנ"ל. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' שם דשעת הסכנה הכא פי' שגזרו שלא להדליק נ"ח דאם היו מניחים על הפתח הי' ניכר שהוא נ"ח:

שם בגמ' אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה. עי' בר"ן ולשונו אין מובן. והי' נראה כוונתו דכיון דע"כ משתמש אסור לו השימוש אע"ג שידליק נר אחרת. מ"מ קמ"ל דאף דע"כ לא ישתמש מ"מ צריך נ"א משום היכר ודוק כי פי' נכון הוא. אבל הפוס' הבינו מדבריו להיפוך דמתיר להשתמש ע"י נר אחר. [כמ"ש המג"א (סי' תרע"א ס"ק ה') בשם שו"ת הרמ"א דמה"ט מדליקין שמש ע"ש] ולדבריהם א"י הצעת לשונו דהו"ל למימר איפכא דבעלמא א"צ נר אחרת והכא צריך אף שאינו משתמש והא ודאי אין לומר דס"ל להר"ן דגם הכא א"צ נר אלא כשרוצה להשתמש דא"כ א"צ טעם היכר. וגם בחידושיו מבואר להיפוך וצ"ע ע"ש בלשונו גם פשט לשון הגמ' ורש"י לא משמע כן אלא דצריך להכין נר להשתמש אפי' אינו רוצה להשתמש משום היכרא:

שם בגמ' דת"ר כו' טמאו כל השמנים שבהיכל. וקשה וכי לא הי' שמן אחר טהור בירושלים. גם מה שהקשו התוס' שמא הסיטו. תמוה מאוד בעיני דספיקא דרבנן היא [ וכדאמרי' בנדה (ד':) דאפי' ברה"י אזלינן לקולא בספק טומאה דרבנן]. ואפי' אי הוי ודאי אין לבטל מ"ע דמנורה ע"י גזירה דרבנן. כמו שאמרו בספ'"ק דפסחים גבי משקי בית מטבחיא שהן דכן משום דטומאת משקין דרבנן לא גזרו במקדש. ע"כ הי' נלפע"ד דהתוס' הבינו כפשוטו דבאמת הי' להם שמנים טובא. אלא שבהיכל נשאר להם זה הפך בלבד ונעשה בו נס לחיבה יתירה. ולכך הקשו שפיר כיון דבאמת הי' להם שמן טהור איך לקחו זה דיש בו חשש היסט ותירצו שהי' מונח בחותם בקרקע כו'. אבל כל המפרשים לא הבינו כן. ולפ"ז צ"ל דקושי' התוס', הוא כיון דבל"ז נעשה נס הי' בוודאי בירור על חשש היסט ג"כ. עוד אפ"ל דהתוס' הבינו דבכוונה חתמו הכ"ג לשמרו מטומאה. וע"ז הקשו שפיר דמה הועיל לחשש היסט:

שם בגמ' ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד כו'. והקשה הב"י (בסי' עת"ר) דא"כ הי' הנס רק על ז' ימים. ותי' בס' זית רענן על הילקוט פ' בהעלותך ע"פ מה שהוכיח מן הספרי דאסור לכבות נרות המנורה. וא"כ הי' הנס שדלקו ז' מעל"ע שלימים יומם ולילה עם ליל ח' ג"כ. ונמצא דמה שהי' דולק בנס כל יום ראשון הי' נצרך להנס. דאם הי' הנס על פחות יום זה ולא היו רשאין לכבותו הי' חסר בליל ח' ע"ש. אכן צ"ע בזה דהא ודאי דלצורך המצוה רשאין לכבותה דהא נר מערבי היו מכבין כדי להדליק מחדש. וא"כ כשהיו רואין ביום שיש עוד שמן היו רשאין לכבותה בעבור מצות ליל ב' כיון שהי' חסר להם שמן. [ואע"ג דבמנחות (פ"ח:) אמרי' דנר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה וצריך להסיר השמן וליתן שמן אחר כמ"ש שם בשפ"א להקשות ע"ד הב"י בה' חנוכה ע"ש. היינו דווקא בכבתה מעצמה כמ"ש שם ברש"י כת"י משום דנתמלא שמנו מדשן הפתילה אבל אם מוציא הפתילה מן הנר כשהיא דולקת ומכבה לא נפסל השמן הנשאר. אך לפי' רש"י שלפנינו שם י"ל דאפי' כה"ג השמן הנשאר הוא כדשן וא"י לחזור ולהדליקו וא"כ שפיר י"ל כמ"ש בז"ר]:

שם בגמ' ר"י אומר בנ"ח פטור. משמע דמ"מ גם בעל הגמל פטור על החנות ולא אמרינן דממילא צריך הוא לשמור שלא להגדיל החבילה עד מקום הנרות כיון דברשות הניחו. לא מיבעיא לרש"י דרוב הנרות הם בחצר אלא דלפעמים מתרמי שפתוח הבית לרה"ר ודאי לא הו"ל לחוש ע"ז. אלא אפי' לפמ"ש התוס' דכל הנרות צ"ל ע"פ החצר מבחוץ לרה"ר מ"מ נראה כיון דת"ק דר"י מחייב גם בנ"ח משום דצריך להיות יושב ומשמר כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' נ"מ ה' י"ג) ע"ש. א"כ י"ל גם לר"י דפוטר מ"מ אין לחייב בעל הגמל עכ"פ כיון דאפשר הי' לו להיות יושב ומשמר. ודרך צחות י"ל לשון המשנה דנקט כן דחנוני פטור על שריפת הפשתן ולא נקט פטורא דבעל גמל על שריפת החנות] משום דמסתמא בנ"ח לא הוזק החנות דשלוחי מצוה אין ניזוקין אכן גם ע"ד הפשוט נראה לפרש כן דסיפא דמתני' בהניח חנוני נרו מבחוץ לא איירי בהדליק הבירה. משום דלא שכיח להדליק עי"ז את הבירה אלא כשנכנס הפשתן תוך החנות שכיחא מלתא שידליק גם הבירה. אבל בסיפא לא הדליק כלל הבירה לכן אמר ר"י פטור דהחנוני פטור. אבל י"ל לדינא לר"י בהדליק את הבירה בנ"ח חייב בעל הגמל וצ"ע.] אכן בפנ"י בב"ק (כ"ב.) מבואר דבעל גמל נמי פטור ע"ש]. ויש לעיין בנשאר דולק אחר השיעור אי ג"כ פטור. דפשט הלשון בנ"ח פטור משמע בכל גווני. ואפשר הטעם ג"כ דאתי לאמנועי ממצוה כיון שיצטרך לשמור להחזיר מיד הנר בכלות השיעור (ויש להסתפק ג"כ כשהדליק החנוני נר שלא לצורך מצוה בחנוכה אם פטור ג"כ דהא מ"מ בעל הגמל פשע ג"כ שבחנוכה לא הו"ל להגדיל חבילתו. אך מדדייק לומר בנ"ח פטור משמע דבחנוכה לחודי' חייב דאל"כ הו"ל למימר בחנוכה פטור):

בתוס' ד"ה ד"ה דאי לא אדליק מדליק. כ' הר"י פורת דלא יאחר כו' ומ"מ ידליק מספק דמשני שינויא אחרינא כו'. והג' מהר"ל בס' נר מצוה הקשה ע"ז דאי בדיעבד יוצא אח"כ א"כ השיעור דעד שתכלה רגל מן השוק אין לו טעם. ובאמת בגמ' אפשר לפרש דמלשון דאי לא אדליק מדליק משמע קצת דבס"ד ס"ל דדוקא משתשקע הוא זמן הדלקה אבל אי לא אדליק מיד אחר שקיעה אינו מדליק כלל אף קודם שתכלה וע"ז משני התרצן דאינו כן אבל לעולם לכו"ע אחר שתכלה לא. ובדרך פלפול י"ל שכן כוונת הר"י פורת דידליק לכתחילה מיד ולא יאחר כלל דשמא לא ס"ל כתירוצא דאי לא אדליק כו' א"כ הזמן דוקא בעת שקיעה ומ"מ אי איחר ידליק מספק היינו קודם שתכלה דוקא כו' אבל הוא רחוק מן האמת, וקושית המהר"ל י"ל דנהי דזמן פירסום משוך טובא מ"מ לא חייבו חכמים אלא בזמן דעיקר הפירסום. עוד הקשה המהר"ל עמ"ש התוס' דעכשיו דמדליק בפנים אין לחוש אם יעבור הזמן. דכיון דגם בימיהם כמו בשעת הסכנה מדליקין בפנים א"כ כמו כן בעבר ולא הדליק הוי כשעת הסכנה. הגם דיכולין לחלק דכיון שהי' יכול להדליק מקודם גרע כמו בק"ש אחר חצות לחכמים. לפי' הר"י בריש ברכות דגם בדיעבד אין קורין ע"ש]. אך הוא כתב שזה דוחק. אכן נראה ראי' ברורה לחילוק זה ממ"ש בגמ' לקמן (כ"ב:) הדליק בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום ולמ"ד הדלקה ע"מ הטעם משום דהדלקה במקומה בעינן דוקא בחוץ. ומבואר דאף בדיעבד אינו יוצא אם הדליקה בפנים אע"ג דבשעת הסכנה מדליק בפנים מ"מ בדליכא סכנה אינו יוצא אף דיעבד א"כ מוכרח החילוק הנ"ל:

דף כב.

בגמ' א"ר כהנא דרש כו' מים אין בו כו'. יל"ד לפ"ז למה כתוב אין בו מים דמשמע דוקא מים אין בו כיון דהי' ריק מכל דבר לבד נחשים ועקרבים שהי' בו וי"ל ע"ד שאמרו דנחש הרודף אחר איש מי שרץ מקודם למים ניצול [כמ"ש רש"י בברכות (ל"ג) גבי ערוד וכן בירשלמי שם]. א"כ י"ל דאם הי' בו מים לא הי' חשש מהנחשים מש"ה כתיב מים אין בו ויכולין להזיק. (אכן המפרשים פי' דמשום דכתיב רק ואין בו מים הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [כמ"ש בעלי התוס' בפ' וישב ע"ש]. ולפ"ז צ"ל דאי הוי כתי' א"ב מים לחוד הוי משמע דגם שאר דברים הי' בו זולת מים משו"ה כתי' נמי רק והו"ל מא"מ ולא מרבינן אלא נחו"ע:

שם בגמ' כדי שתהא מזוזה בימין ונ"ח בשמאל. ואע"ג דמצינו ג"כ להיפוך דהואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא כדאי' לקמן (קי"ז) י"ל דהיינו דוקא כשכבר עשו המצוה הראשונה אבל כ"ז שהמצוה עדיין נעשית בו אדרבה אין עושין מצות חבילות והכא כ"ז שהמזוזה בו נעשית המצוה:

שם בגמ' א"ל וכי נר קדושה יש בו כו'. אפשר דס"ל לשמואל דאתקצי למצותו לא שייך אלא בדבר שבקדושה לא במצוה. וסוכה יליף מקרא דחל ש"ש על הסוכה והוי כקדושה. ואתרוג י"ל דמה"ט ר"ח מטביל בי' ונפיק בי' כדאיתא בסוכה (ל"ו) דדוקא לכלות כל האתרוג ולבטל כל המצוה ע"ז ודאי שייך אתקצאי גם בכל המצות. אבל להסתפק ממנו באופן שאין בו ביטול מצוה מותר בדבר שאין בו קדושה:

ובתוס' בסוכה (מ"ו:) נדחקו בהא דר"ח ולמ"ש א"ש די"ל דר"ח ס"ל כשמואל דאתקצאי למצותו לא אמרינן אלא במידי דקדושה ומשו"ה הקשה וכי נר קדושה יש בו. עוד אפ"ל דשמואל ס"ל נמי טעמא דאתקצי דמסתמא לא פליג שמואל על הא דאי' בסוכה (ל"ז:) דהדס של מצוה אסור להריח בו. מ"מ י"ל דבמצוה דרבנן ס"ל דשרי. או י"ל דס"ל כיון דמראה אין בו משום מעילה ואף בקודש ממש אין בו אלא איסורא בעלמא כדאי' בפסחים (כ"ו.) לכך במצוה בלי קדושה צריך להיות מותר לגמרי. אבל לפמ"ש בסמוך דאיירי אחר השיעור א"ש טפי:

שם בגמ' וכי דם קדושה יש בו. תמוה הלשון דאף אם הי' קדושה בדם מ"מ למה אסור לכסות ברגל דלא מצינו בדבר קדושה אלא איסור הנאה. וצ"ל דידע ר"י דגם שמואל ס"ל האי טעמא דביזוי אלא דסובר דדוקא במידי דקדושה אסור משום ביזוי [כדקי"ל במגילה (כ"ו:) דתשמישי קדושה נגנזין ע"ש]. אבל במצוה כיון דקי"ל דתשמישי מצוה נזרקין לא וע"ז דייק מדם. דעכ"פ בשעת מצותן אסור לבזותן] מיהו קשה דהו"ל למימר וכי כיסוי דם קדושה יש בו דהא אין האיסור משום הדם אלא משום מצות כיסוי. ע"כ אפשר לומר דר"י מדייק לשון הבריתא כדי שלא יהו מצות בזויות עליו דהו"ל למיתני מצוה בזוי' משמע לרמז בזה דלא יבזה את הדם הנשפך בשחיטה ועומד לכיסוי וקאי אתרוייהו אמצות שחיטה ג"כ וזה שפיר דומה להרצאת מעות נגד נ"ח. ולכאורה קשה כיון דר"י ידע ברייתא דסככה כהלכתה דמייתי בסמוך למה לא מקשה משם אדשמואל וכי נויי סוכה קדושה יש בו. ואדרבה מדם אין קושיא כ"כ דהא דאורייתא והא דרבנן אבל נויי סוכה אינו עיקר המצוה כמו בדם. ומה"ט נראה דמדמי ריב"ל נ"ח לנויי סוכה דהנוי חשיב כמצוה דרבנן משום ואנוהו והוי כמו נ"ח ואפשר משום דשם מסתפק ומבטל הנוי אבל בדם ונ"ח אינו מחסר מהמצוה. ואפשר ליישב בזה דברי ריב"ל דלכך השיב להם ראי' מנ"ח כדי להוכיח דאפי' להסתפק באופן שלא יחסר מן המצוה נמי אסור. ור"י ס"ל כיון דאבוהון דכולהו דם ממילא אין לחלק בהכי:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י כו' דתניא ושפך וכסה כו' שלא יכסנו ברגל. וקשה להבין הדמיון דהתם עושה גוף המצוה בבזיון וכמו כן להדליק נ"ח בבזיון יש להוכיח מהתם דאסור. אבל להרצות מעות כו' י"ל דשרי כמו דשרי לילך אחר הכיסוי ברגל על מקום הדם. וצ"ל דלא מייתי ראי' אלא לסתור הקושיא וכי נר קדושה כו' דמשמע דאי לאו משום קדושה אין טעם לאסור ומביא ראי' די"ל משום ביזוי אבל אינו ראיה גמורה. עוד י"ל דיש להקשות למה לי קרא שלא יכסה ברגל דלכאורה נראה דאינו יוצא המצוה בעושהו וכלאחר ידו או ברגלו. כמו דפטור בשבת [אם הוציא לאח"י וברגלו מפני] שלא הוציא כדרך המוציאין לקמן (צ"ב.) א"כ במצוה למה יוצא אפילו בדיעבד אם כיסה לאחר ידו. ונהי דלא גרע מכוסה והרוח דפטור לכסות מ"מ בחזר ונתגלה יתחייב לכסות שנית. וגם עכ"פ אסור לברך כיון שלא קיים המצוה וגם הוי כמו שמבטל המצוה בידים. ובמל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) נסתפק באוכל מצה שלא כדרך אכילתו אי יוצא. ונראה דנידון דידן דומה ג"כ לזה. לכן אפשר דדרשינן שלא יכסה ברגל כלל אף שקיים המצוה דבאמת סגי לכסות משהו דם כמבואר ביו"ד (סי' כ"ח סעי' ט"ו) ע"ש מ"מ גם שאר הדם לא יכסה ברגל ואף שהוא רק שירי מצוה ולכן שפיר מדמה ר"י לדין הרצאת מעות הנ"ל. מיהו בעיקר הקושיא י"ל דכיון דלכסות דבר מאוס דרכו לעשותו ברגל אפשר חשוב כדרך:

שם בגמ' ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו. מ"מ אפ"ל דרב ס"ל דאסור מטעם קדושה כמו דאמרינן הנרות הללו קודש הם כו' אלא אליבא דשמואל מתקיף לה ר"י ואוסר משום ביזוי אבל לרב י"ל דס"ל דהוי קדושה. ונ"מ דאף דבר של מצוה אסור למנות נגד נ"ח אף שאינו ביזוי וצריכין להבין לשמואל איך פי' ברייתא זו דדם. והגם די"ל דס"ל דגזה"כ היא בכיסוי מ"מ רחוק לומר שיחלקו בזה אי הוי גזה"כ בכיסוי. וי"ל דס"ל לשמואל הדלקה עושה מצוה וס"ל נמי דאפי' לכתחילה א"צ שיעור ורשאי לכבותה תיכף וכתי' קמא דלעיל דאי לא אדליק מדליק. והיינו דאמר וכי נר קדושה יש בו דעיקר המצוה ההדלקה ולא יותר. ועפ"ז נוכל לבאר הסוגיא בסמוך דבעי מריב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה. והשיב הרי אמרו אסור להרצות מעות כו'. ותמה ר"י תלי תניא בדלא תניא. וצריכין להבין דברי ריב"ל. ותו קשה מה דמסיק אלא אר"י אבוהון דכולהו דם מה בעי בזה. וי"ל דהנה התוס' כתבו דלטעם ביזוי בנפלו מותר להסתפק מהם. א"כ י"ל דהא דבעו מיני' דריב"ל מהו להסתפק בנויי סוכה מיירי בנפלו מהסוכה. וריב"ל פשיט להו מדאסור להרצות כו' וס"ל כשמואל בסברא הנ"ל דמצות נ"ח אינה אלא ההדלקה והוי כנויי סוכה לאחר שנפלו ואפ"ה אסור. והיינו כרב דבאמת איכא נמי קדושה על המצוה כמו שהקשו התוס' אהא דאבוהון דכולהו דם דנימא אבוהון עצי סוכה. וריב"ל באמת ס"ל הכי דמשם נלמד לכל המצות [וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דס"ל לריב"ל דחל שם שמים על הנר]. ואסור אפי' בנפלו ומברייתא גופי' אין ראי' בנפלו לכך מייתי מנ"ח דהוי כנפלו כנ"ל. ור' יוסף ס"ל בפשיטות כדאמר שמואל וכי נר קדושה יש בו אלא משום ביזוי ובנפלו באמת מותר. וטעמא דרב בנ"ח משום דכל זמן שדולק הוי מצוה ממש ול"ד לנפלו. להכי מסיים אלא אר"י אבוהון דכולהו דם לאפוקי מריב"ל כנ"ל:

שם בגמ' אר"י מרי' דאברהם כו'. לכאורה נראה ליישב דברי ריב"ל דגם אינהו דבעו מיני' ידעו הברייתא אלא ששאלו ממנו מהו להתנות ולהסתפק אי נכון להתנות האי תנאי. והשיב להם מדאסרו להרצות מעות כנגד נ"ח. וס"ל דנויי סוכה הוי נמי מצוה דרבנן משום ואנוהו וא"כ הא בנ"ח פשיטא דלא מהני אינו בודל דע"כ בדיל מיני'. כיון דבתוך השיעור אינו רשאי לכבותו] והא דמהני תנאי דאינו בודל הוא משום דמגלה דעתו דאינו למצוה כלל. וא"כ הרוצה לעשות נויי סוכה למצוה אין לו להתנות תנאי להסתפק. ולולי הך דנ"ח הו"א דבמצוה דרבנן מותר להסתפק ונויי סוכה שאני דאתקצאי לגוף הסוכה (כמ"ש רש"י בביצה (ל':) דבטלי גבי סוכה והוי כסוכה ע"ש], וצריך תנאי שלא יהיו בטלין להסוכה. ואיהו פשיט להו דאי הוי למצוה דנוי אסור [אע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא גרעי מנ"ח דאסור להרצות מעות כנגדו]. והתנאי דאינו בודל הוא דמגלה דעתו דאינו למצוה [א"כ אינו נכון להתנות]. ואפשר דר"י ג"כ ידע זה אלא דר"י לא ס"ל כדאמרי אביי ורבא בביצה דהתנאי הוי אינו בודל אלא דכל תנאי מהני כמו שהקשו בתוס' כאן אסוגיא דהתם מאי פריך מנויי סוכה אעצי סוכה הא נויי סוכה אינם אסורים אלא משום ביזוי ע"ש וא"כ י"ל דאה"נ ר"י דס"ל טעם דנויי סוכה משום ביזוי ס"ל באמת דכל תנאי מהני ולהכי מתקיף אדריב"ל דרשאין להתנות להסתפק אפי' בלי אינו בודל. וריב"ל ס"ל דלא מהני תנאי משום דבמצוה דרבנן נמי חל שם שמים, וכפשיטא דמימרא דרב דאסור להרצות וקאמר עלה שמואל וכי נר קדושה כו' אבל רב הכי ס"ל. וכן ריב"ל קאי בשיטה זו דקדושה יש בו וכמו שהקשו התוס' אהא דאנזר אבוהון דכולהו דם למה לא ילפינן מעצי סוכה. ע"ש ולהכי לא מהני אלא תנאי דאינו בודל דמבטל כל המצוה דנוי ושפיר פשיט להו כנ"ל כמ"ש:

וי"ל עוד דכל הבעיא הי' בהתנה אינו בודל דאע"ג דתנאי מהני היינו ליטול הנוי מן הסוכה. אבל כ"ז שהנוי על הסוכה מספקא להו לאסור. וה"נ פשיט ריב"ל דמ"מ מצות ואנוהו שייך בי'. אע"ג דהתנה אינו בודל וסילק מזה האיסור מוקצה למצותו מ"מ מצוה דרבנן הוי כנר חנוכה עכ"פ. והוי ביזוי מצוה מה שרוצה להסתפק מהנוי בעודו על הסוכה. ולפ"ז י"ל דאה"נ דגם ר"י ידע מזה. דלכאורה קשה לשון אבוהון דכולהו דם משמע אף נוי סוכה והא נוי סוכה איכא קרא דחל ש"ש על הסוכה. ובביצה מוכח בגמ' דפשיטא להו דנוי סוכה ועצי סוכה אחת הם. ע"כ י"ל דכל זה בא ר"י לבאר בדברי ריב"ל דלא תימא דריב"ל מיירי בלי תנאי ורצה לדמות לנר חנוכה. ויהי' משמע מזה דנ"ח נמי מטעם קדושת מצוה אתי עלה. וכעין סברת שמואל בדעתי' דרב דקדושה יש בו לזה אר"י תלה תניא כו'. אלא ע"כ דמיירי בהתנה ובזה פשיט מנ"ח. ואבוהון דכולהו דם פי' לאסור נוי סוכה אפי' בהתנה וזה מוכח ג"כ מדם. ולהכי מייתי ר"י סיפא דברייתא ואם התנה כו' וצ"ע לדינא בזה בהתנה, שוב ראיתי רשום אצלי בשם מו"ז ז"ל קצת מזה הפי':

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה