שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק יציאות השבת
דף ב.
במשנה יציאות השבת מסקינן בגמ' לשינויא דר"פ] דהכנסה נמי הוצאה קרי. ומפרש טעמא דכל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה] ומשמע הטעם משום דכן הוא לשון הפסוק אל יצא וגו' ופירושו לא יפיק דעיקר המלאכה היא מה שמוציא החפץ מאותו הרשות שמונח בו **כמ"ש התוס' לקמן (צג. ד"ה חד) דמה"ט צריך קרא לפטור זה עוקר וזה מניח והוי ס"ד לחייב בלא הנחה ע"ש וכ"נ ממ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' שגגות ה"ב) המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר א"י איש ממקומו וכו' וע"כ צ"ל דמפרש דלשינויא בתרא בהוריות (ד.) גם הכנסה כתיבא בתורה בהאי קרא דאל יצא. אכן בתוס' שם כ' דגם להאי שינויא דגמ' הכנסה לא כתיבא בקרא ע"ש:** רק דכל זמן שאינו מכניסו לרשות ההפוך לא נחשב הוצאה גמורה ומאי דקפיד רחמנא שלא להוציא מרשות לרשות הי' הקפידא על ההוצאה של החפץ והא דאי' לקמן (צו:) אשכחן הוצאה הכנסה מנלן. עי' ברמב"ן וברשב"א דההיא סוגיא דלא כר"פ דהכא]:
שם במשנה שניהם פטורין לכאורה נראה דמ"מ אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור בפרט העוקר דחזי לעשות גם הנחה. וכן הי' אפשר לפרש הא דאמרי' בגמ', פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב משום דמדאורייתא אסור. ודלא אתי לחטאת כגון הנחה לפי' רש"י דמה"ת מותר לא חשיב אכן מרש"י משמע וכ"כ הרא"ש בהדיא דרק מדרבנן אסור וגם בכל שיעורי דשבת לא מצאתי מפורש בגמ' שיהי' איסור תורה בפחות משיעור משום דחזי לאצטרופי. וי"ל דדוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מקרא דכל חלב כמ"ש בשו"ת ח"צ (סי' פו) אכן ברש"י לקמן (עד.) מבואר דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת. ובלח"מ (פכ"א מה' שבת) דבח"ש איכא עשה וביוה"ש תשבות. ועי' במל"מ (פי"ח מה"ש ובפרמ"ג בפתיחה ובריש (סי' ש"א) מ"ש מדברי הטור שם] מיהו נראה דהכא לא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה ולא נאסר זה כלל. משא"כ לחצי כזית חלב דאיסור הוא וחסר השיעור ובלשון הרמב"ם (פי"ב מה"ש ה"ט) משמע דעקירה בלבד או הנחה. דינו כחצי שיעור ע"ש. שהביא הכל בבבא אחת] וכ"מ קצת בטור (סי' שמז). ולשון הסמ"ג (לאוין ס"ה) צ"ע בזה:
ברש"י במתני' משמע לדינא דצריך שיניח העני ברה"ר ולפ"ז יש לעיין אי צריך ג"כ שיעשה העני עקירת הסל מן הקרקע דלכאורה הא בהא תליא. ומתוס' לקמן (ג) ד"ה עקירת משמע שחולקין בכ"ז על רש"י. עי' בתוס' רעק"א ובתו"י לקמן. ועי' בלשון הרא"ש (סי' ב) בענין ידו לא נח דמשמע דס"ל כמ"ש בשיטת רש"י דעקירת היד [בלבד[ לאו עקירה היא. והרמב"ם (פי"ג מה"ש ה"ב) כ' בהדיא דלא ברש"י דא"צ להניחו ע"ג קרקע ע"ש. ובראבין (סי' של"ח) משמע ג"כ כרש"י [דאם נתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור אכן ברא"ש מבואר דבכה"ג חייב כיון שעוקר גם הגוף]:
בתוס' ד"ה יציאות הקשו למה התחיל התנא בהוצאות. וי"ל כיון דמפורש בקרא וכן מצאתי בס' חפץ ה'. ועוד הקשו למה מצריך קרא הואיל והוי במשכן ע"ש בשבועות (ב) הקשו כן וגם לקמן בר"פ הזורק. אבל לפי לשון הגמ' לקמן מכדי זריקה תולדה דהוצאה הוצאה גופא היכא כתיבא. ויל"ד דהו"ל להקשות כן בפ' כלל גדול דחשיב המוציא מרשות לרשות הוצאה היכא כתיבא (וכן הקשה בס' פנ"י שם] לכן הי' נלע"ד לפרש כך מכדי זריקה תולדה דהוצאה כדפרש"י התם דבאבות מלאכות לא חשיב זורק כו' וא"כ היא גופא קשיא כיון דגם זריקה הוי במשכן מהיכי תיתי יהי' הוצאה אב וזריקה תולדה דאי חשיבות אב הוא ע"י דהוי במשכן א"כ גם זריקה כן. לכך מביא קרא על הוצאה. וממילא זורק תולדה דהוצאה כיון שהיו מקובלין דליכא אלא ל"ט אבות:
כ' הרע"ב דלהכי נקט במתני' בלשון עני ועשיר דקמ"ל מה"ב פסולה וחייבין עלי' ועי' בתוס' יו"ט ותוס' רע"ק מה שהקשו ממילה ולולב. ובגור ארי' כ' דמצות צדקה שאני שהעני יכול למחול ודוחק הוא. וי"ל דהכא שהעני עומד בחוץ] אי אפשר המצוה לולי העבירה דגם בזה עוקר וזה מניח הוי עבירה ואפשר דאסור מה"ת כנ"ל] והוי מה"ב ואינו יוצא כלשון הרע"ב ולכך חייב [כיון דלא עשה מצוה] משא"כ בלולב יוצא המצוה באמת. ובמילה שפיר תי' התוי"ט כיון דניתן לדחות (פטור משום טירדא ושוב לא הוי מה"ב] ועדיין צ"ע. שוב ראיתי דא"א לפרש כן דהא גבי בא על יבמתו נדה (פסחים עב:) ג"כ הוי מה"ב דאע"ג שהי' יכול לקיים המצוה בימי היתר שלא בעבירה. כיון שנעשה העבירה בשעת עשיית המצוה חשיב מה"ב גם בכה"ג. כמ"ש בחי' כריתות (ו'.) ע"ש] ואעפ"כ פטור כמ"ש הרמב"ם (פ"ב משגגות) וגם א"א מה"ט לחלק בין זמנו בהול דביבמתו אין זמנו בהול. מיהו יש לחלק קצת דביבמתו הוי כמו אונס קצת כיון דכך המצוה ולא הי' לו לשאול אם היא טהורה ע"ש. אבל הכא אין המצות צדקה ע"י הוצאה אלא שנזדמן כך וצ"ע:
דף ב:
בגמ' והא דומיא דמראות נגעים קתני. לכאורה תמוה כיון דידע המקשן דכולהו לחיובא א"כ מאי קשיא לי' ליתני כדהכא הא דומיא דמ"נ קתני לחיובא. ולמה הוצרך ר"פ לשנויי משום דלאו עיקר שבת הוא. בלא"ה י"ל דקתני דומיא דמ"נ (כמ"ש ג"כ בתוס'] וצ"ל דס"ל להמקשן דוודאי שתים שהן ד' דתני הכוונה לחיובא דומיא דשתים שהן ד' דנגעים. אלא מיהת לא הוי לתנא להשמיט שאר איסורי שבת והו"ל למיתני שתים שהן ד' שהן שמונה. וע"ז מתרץ ר"פ משום דלאו עיקר שבת היא קיצר התנא:
שם בגמ' והא יציאות קתני. קצת קשה דמ"מ שפיר קאמר התנא יציאות שתים שהן ארבע עם הכנסות. דלכאורה בידיעות הטומאה נמי הכי הוא שהן ארבע הוא ידיעות קודש ומקדש. ולא ידיעות הטומאה:
שם בגמ' רבא אמר רשויות קתני. לכאורה קשה כיון דע"כ תנא הכנסה קרי הוצאה כדדייקו מהא דהמוציא מרשות לרשות א"כ למה דחיק רבא לפרש רשויות וצ"ל דלא חש להא. דהתם שאני כיון דפי' בהדיא מרשות לרשות שפיר שייך למיתני המוציא. אבל יציאות סתמא לא משמע הכנסה ועי' בשבועות (ה:) תוס' ד"ה רבא וגם בבעה"מ כאן מ"ש בזה] ועי' בתוס' שהקשו לרבא לשון שהן ארבע והי' אפשר לומר דלרבא שהן ד' היינו רשויות דרבנן כרמלית ומקום פטור. כברייתא דלקמן ד' רשויות לשבת. אך לפ"ז לא יהי' דומיא דמראות נגעים כשיטת הס"ד דלעיל:
בתוס' ד"ה ידיעות הקשו למה לא תני העלמות. ואפשר לומר דהא דפליגי אי חייב בהעלם מקדש. טעמא דמאן דפטור י"ל דהיא מחמת שידע הטומאה והו"ל להיזהר טפי בכל מקום שהולך או אוכל. והוי כעין מזיד להכי אין בו קרבן. ולא מטעם דלא הי' העלם טומאה רק הידיעה גורם. ועיקר המשנה בא להודיענו דחייב גם על העלם מקדש להכי תני ידיעות. ונראה דזה טעם הבעיא שם בגמ' בשבועות (יט) העלם זה וזה בידו מאי דאי הטעם מאן דפוטר משום דבעי העלם טומאה א"כ העלם זה וזה פטור. ואי הטעם משום דידע הטומאה א"כ זה וזה נמי חייב. אך אי הפי' שם ל"ש ופטור ע"כ ההעלמה גורם והקשו תוס' שפיר:
דף ג.
בגמ' והא אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ כו'. יש להוכיח מכאן דהא דאמרי' אין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ היא רק במשנה וברייתא לא במימרא דאמורא דאל"ה לא הוי פריך מידי. וראיתי בס' יד מלאכי (סי' כ"ג) מביא מחלוקת הראשונים בזה ע"ש. ואפשר ליישב דעיקר פירכת הש"ס מכח דשמואל מוכיח לקמן (קז.) בהנך תלתא דפטור ומותר. משמע דבלי ראי' אין להתיר והכא מאי ראי' איכא (כיון דאכתי קשה במתני' דאיכא תרתי סרי]. ובהכי א"ש טפי מה דמשני פטורי דלא עביד מעשה כו' דמש"ה א"צ ראי' בהא כיון דלא עביד מעשה]. דלפי' הפשוט אכתי תקשי למה אמר כל פטורי דשבת כו' רק מה"ט דאין למדין מן הכללות כו'. ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' מן המכבה את הנר בשביל חולה שיש בו סכנה. ע"ש ד"ה בר דלהתיר במקום סכנה א"צ ראי']. מ"מ לשון מי איכא בכולי שבת פטור ומותר לא משמע כן:
שם בגמ' כי איצטריך לי' לשמואל כו'. הלשון איצטריך אין מובן דהו"ל למימר כי קאמר שמואל. ובתוס' רמזו קצת תי' ע"ז. וי"ל דהא באמת יש לחלק דהיכא דתני סתם פטור משמע ודאי אבל אסור מדלא קתני מותר. אבל היכא דתנא רישא חייב י"ל דתני סיפא פטור אגב רישא וכמ"ש ביראים (סי' קב) ובהגהת מיימוני (פ"י מה"ש ה' כ"ד). אבל דבריהם תמוהים מסוגיא דהכא דא"כ מאי מקשינן ממתני' אדשמואל] וא"כ במתני' דתני העני חייב תני נמי בעה"ב פטור. אך הא שמואל קאמר בר מהני תלת ובהני תלת ג"כ תנן אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב ומדאצטריך שמואל להוציא הני תלת מוכח דכללא דשמואל הוא אפי' תנא רישא חייב וע"ז משני הגמ' דלעולם תני סיפא אגב רישא היכא דלא עביד מעשה משום דליכא למיטעי. והני תלת איצטריך שמואל לחשבינהו כיון דאית בהו מעשה ואיכא למיטעי לכן אפי' אגב רישא כיון דתני פטור משמע אבל אסור לבר מהני תלת. ולפ"ז י"ל דהיכא דתני סתם פטור ולא שייך אגב רישא באמת כללא דשמואל אפי' בלא עביד מעשה נמי אסור מדלא תני מותר כנ"ל:
שם בגמ' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב כו'. עיקר הפי' נראה דלא אמר אלא דלא חשיב אבל איסור איכא בין בעקירה בין בהנחה. וכן משמעות הפוסקים והרמב"ם בפי' המשנה ע"ש. ויש להסביר הענין משום דהתנא לא מייתי להדיא האיסור ותני שניהם פטורין. אלא דלא תנא פטור ומותר רק פטורים דאית בהו איסורא תני. אבל עיקר החשבון הם הפטורים דאית בהו איסור דאתי לידי חטאת. והגם דאית בהו תרתי איסורים מ"מ כיון דאסור להמתחיל לעשות העקירה ומצד זה שייך שפיר לשון פטור אבל אסור. ולא נכלל שוב בלשון פטור האיסור השני רק הראשון לכך חשוב להו לחדא כנ"ל. ויתיישב בזה מה דקשה לפי פשטות לשון רש"י דהאיסור רק על העקירה דאיכא למיחש שמא יגמרנה. וקשה תינח בפשט בעה"ב ידו לחוץ. אבל בפשט עני והניח בעה"ב לתוך ידו של עני מה יגמרנה שייך כיון דמיד אחר מעשה העקירה שוב אין החפץ בידו. ואפשר מה"ט הי' קצת גורסין לעיל ברש"י ד"ה מהן כו' של עני ע"ש שכן הי' גי' התוס' ברש"י. אבל לפירש"י דהכא מוכח דלא ס"ל כן וקשה הסברא ולפמ"ש מיושב גם יש להוכיח דאיסור איכא בהמניח ג"כ דאל"ה אכתי מצינו פטור ומותר אף בדעביד מעשה ותקשי אדשמואל. מיהו זה יש לדחות דכיון דלגבי העוקר איכא איסורא מוכרח למיתני לשון פטור אע"ג דלהמניח ליכא איסורא. אבל הדין נראה מוכרח דהא בפשיטות אמר מקודם פטור ומותר לא חשיב מ"מ תרתי סרי הוין כו' ואין סברא שיהי' חלוק המקשן עם התרצן בדין וגם הלשון ל"מ כן דהו"ל לפרש דגם באינך פטור ומותר אית בהו אלא ודאי כדאמרן:
ובפי' הגמ' פטורי דאתי כו' יש ד' שיטות. א' [פי' רש"י] דעקירה חשיב אתי לידי חיוב חטאת. ב' [פי' הר"ן] דהנחה חשיב אתי לידי חיוב. ג' פשיטת יד חשיב אתי כו' והוא שיטת ריב"א בתוס'. ד' שיטת הרשב"א דמתני' חשיב רק מלאכות שלימות הכנסות והוצאות שמרשות לרשות כו' עקירה דבעה"ב] והנחה דעני דאם א' עשאן יש חיוב חטאת ואם שניהם עשאן פטורים. וקמ"ל דגם השני פטור אע"ג שע"י נגמרה המלאכה ולאפוקי מסברת המקשן ומשו"ה ליכא אלא ד' לעני וד' לבעה"ב] וזה הנכון בעיני דלא חשיב אלא כל המלאכה העקירה והנחה יחד אבל למיחשב עקירה גרידא או הנחה גרידא דבזה לא מיירי חיובא דרישא לא חשיב נמי בסיפא:
שם בגמ' שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו הי' נראה לפרש סברת המקשן דיביאו שניהם קרבן אחד. אבל לפי' התוס' דיתחייב הגומר (וכן לפמ"ש התוס' לקמן (צג:) דס"ד דהעוקר חייב] א"כ גם במזיד יתחייב סקילה ומאי משני עלה מדכתיב בעשותה דילפינן דשנים שעשאוהו פטורין מחטאת מ"מ במזיד מנ"ל דפטורין. אך למ"ש א"ש דבמזיד פשיטא דפטורין כיון דכל אחד לא עשה מלאכה שלימה. ודוקא לחייב חטאת בשותפות קשיא לי'. ומשני דאימעוט מקרא דחטאת ליכא בשותפות. ואין לדחות דא"כ כיון דליכא כרת במזיד ליכא חטאת בשוגג. די"ל כיון דמעשה מלאכה זו איכא עלה חיוב כרת אית לה ג"כ חיוב קרבן ואע"ג דהעונש לא שייך בשותפות מ"מ קרבן שייך. שוב ראיתי בפ"י כתב ג"כ כמו שרציתי לפרש. אבל לפי' התוס' קשה כנ"ל מנ"ל לפטור מסקילה. ואולי דרשו מדכתיב תחטא בשגגה בעשותה משמע דב' שעשאו אינו בכלל חטא. ומ"מ צ"ע מנ"ל להפוסקים לפרש דליכא איסור תורה כיון דלא אמעוט אלא מקרבן. וגם קשה דהוי כחצי שיעור. ועי' חי' תפארת ישראל במשניות:
בתוס' ד"ה בבא דרישא כו' וא"ת והא קא עבר אלפני עור כו' י"ל דכיון דמתני' מיירי בשוגג לא שייך לומר שעשה איסור לפני עור בשוגג דכל היכא שלא רצה בכוונה להכשיל חבירו ליכא שום איסור וכה"ג מצינו קולא בלאו דלפ"ע דהיכי דאיכא למיתלי בהתירא תלינן כדאיתא בשביעית (פ"ה מ"ח). אע"ג דבכל איסורין שבתורה ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא לדעת רוב הפוסקים ובלפ"ע מה"ת לקולא. כמ"ש הריטב"א בע"ז (טו:) דליכא לפ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמו היכא שיש רגלים לדבר ע"ש] ומכ"ש איסור דרבנן שכתבו התוס' דחייב לאפרושי חבירו מאיסור וודאי לא שייך בשוגג. משא"כ איסור מלאכה אף דהוי שוגג י"ל דחשיב מיהת איסור. מיהו י"ל דעיקר קושייתם סובבת אהא דמקשה מי איכא פטור ומותר בשבת והא"ש כו'. וא"כ אי נימא דביודע ומזיד איכא איסור א"כ שפיר יהיב שמואל כללא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כיון דהכא נמי אי הי' יודע הוי איסור:
וכן קשה עמ"ש בתוס' ישינים דמצד איסור שבת פטור ומותר. דמ"מ מאי פריך מדשמואל כיון דלא הוי מצי למיתני מותר כיון דעכ"פ אסור משום לפ"ע[ ויש לפרש הקושיא דפטורי דרישא במתני' מיותר דהו"ל למיתני בעה"ב חייב ותו לא כיון דאיכא למיטעי ומשני דליכא למיטעי כלל כיון דלית בי' מעשה] ודוחק. שוב מצאתי במהרי"ט מפלפל ליישב דעת התוס' מקושיית הרא"ש ע"פ דרך זה ע"ש. ולדעתי לא הועיל כלום דאכתי קשה מאי פריך מהא דאמר שמואל כיון דאפשר לפרש משנתינו בישראל וכתי' התוס' ישינים ורא"ש ע"ש ודו"ק:
ועי' מ"ש בתוס' הג' רעק"א לפרש תי' התו"י דנ"מ לענין מומר לחלל שבת למ"ד דגם בדרבנן חשוב כמומר לכה"ת אבל מצד איסור לפני עור לא ע"ש. וא"נ לפע"ד דהא לפני עור בלא"ה ליכא כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא אלא כמ"ש התוס' דאסור לסייע לעבור עבירה. א"כ המסייע לחלל שבתות וודאי הוי מומר לחלל שבת באיסור דרבנן. ומכ"ש בעכו"ם כיון דאסרו חכמים משום מראית עין הוי ככל איסורי דרבנן דשבת כנ"ל פשוט:
בא"ד מיהו איסור דרבנן איכא כדתניא נותנין מזונות כו' קצת קשה דילמא דוקא לתת בידים אסור. אבל מה שלוקח מעצמו מיד הישראל י"ל דאין איסור. וצ"ל דמשמע להו מכח הסברא דמשום מראית עין אין לחלק (כמ"ש בלשון הרא"ש דנראה כנותן לו ע"מ להוציא. ובחפץ של עכו"ם ליכא איסור אפי' נראה כנותן ע"מ להוציא ע"ש] מיהו יש לפרש הקושיא איפכא דבמניח ליד הבעה"ב איכא משום מה"ע שיאמרו שהישראל שלחו להביא החפץ והקבלה הוי קצת מעשה. אך בפוס' נראה דבאופן הנ"ל [כשנוטל מידו] אסור טפי. גם לקמן בגמ' משמע קצת דדוקא אם יצא מעצמו אחר שכבר נתני לו אין נזקקין לו אבל ברוצה ליקח כדי להוציא מעכבין על ידו:
בד"ה בר כו' הקשה ר"ת כו' קשה לי דילמא מיירי התם היכא דיכול להוציא את הנר מן הבית א"כ וודאי אסור לכבות כיון דיכול להציל ע"י טלטול בעלמא. (ומ"ש הרלב"ג (שמואל א' כ"א) דמשום פקו"נ מותר לכבות ולא הותר לטלטל הנר ולהוציאו מן הבית ע"ש. דבריו אינם מובנים כמו שהשיג עליו המל"מ בפר"ד דרוש י"ט ע"ש]. ומ"מ פטור הוא דמ"מ הציל בזה את החולה. איברא דכדברי התוס' מפורש בגמ' שם דבדין הוא דליתני מותר. אך על הגמ' נמי קשה כנ"ל. אם לא דנימא דכה"ג באמת חייב דלא ניתן לדחות שבת הואיל ויכול להצילו בהיתר. וצ"ע בזה דהא קי"ל דכל הזריז לחולה משובח. כדאיתא ביומא (פ"ד:) ותו דהוי עכ"פ טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור:
בד"ה הצד הקשה בה"ג כו' ותי' ר"ת וכו'. לכאורה אין מובן דעת המקשה הא בלאו מימרא דשמואל אפי' אי פי' המשנה פטור ואסור נמי מוכח. דמלאכה שא"צ לגופה פטור אע"כ דשמואל לא ס"ל כהאי תנא א"כ פי' ר"ת מוכרח ומה הוי ס"ד דבה"ג. ונראה דדבריהם נמשכין אחר מ"ש בדיבור הקודם דנוכל לפרש הצד נחש דמיירי במקום סכנה וא"כ אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב הכא מותר. אלא דא"כ לא הו"ל לשמואל למיחשבי' כי היכי דלא חשיב המכבה בשביל החולה שישן כדלעיל. ומוכח דשמואל פי' המשנה בדליכא סכנה א"כ הקשה בה"ג שפיר. מיהו לפ"ז קשה לי לתי' ר"ת דשמואל פי' דברי המשנה ואיהו לא ס"ל הכי. הלא אמרינן לקמן (קז.) אהא דשמואל ממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה כו' בשביל עקרב שלא תישך ע"ש. והשתא למה נדחק שמואל לאוקמי דלא כהלכתא נימא דמיירי במקום סכנה והך דכופין נמי במקום סכנה ויהי' כהלכתא. שוב ראיתי דהא לא קשיא דלקמן (קכא.) במשנה דכופין על עקרב שלא תישך מסיים שם אר"י כו' ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת ע"ש. וא"כ ע"כ לא מיירי בסכנה ופליגי אי מלאכה שא"צ לגופה פטורין עלה א"כ הוכיח שמואל שפיר. מיהו אכתי קשה דכיון דבלא"ה פליגי במשנה ת"ק ור"י אי מלאכה שא"צ לגופה פטורין לקמן (כט:) בהא דכחס על הפתילה כו'. אליבא דר"י ע"ש גם לקמן (צג:) במוציא את המת דפליגי ת"ק ור"ש]. א"כ למה לי' לשמואל להוציא הך פטור דנחש מכללא דפטור אבל אסור נימא דאתיא כריב"ז דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב ובמקום סכנה מיירי וכהלכתא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דנקט התנא הכא שלא ישכנו. והתם נמי נקט שלא תישך משמע לי' דבחד גוונא מיירי שאין בנשיכה סכנה:
בד"ה שניהם פטורין כו'. עי' במהרש"א. וצריכין לדחוק בכוונתו דהו"א דשניהם פטורין דמתני היינו הבעה"ב בסיפא והעני ברישא [ובאידך בבא הבעה"ב ברישא והעני בסיפא] וכ"כ בפ"י בשם מהרי"ט. אבל קצת נראה בלשון מהרש"א שכתב דבכה"ג בדאתי לידי חיוב חטאת וגמר המלאכה חייב חטאת משמע דבא לומר דבעינן תרוויהו. ובנטל בעה"ב מתוכו שפיר שניהם פטורין. אלא בהא דנתן לתוך ידו והוציא העני חייב משום דעביד העני פשיטות יד דזה הוי אתי לידי חיוב חטאת וגם גמר המלאכה אך הטעם דחוק:
בד"ה בעשותה כו' הביאו הירושלמי דמושיט בעי שנים ומשום דהוי כן במשכן. והקשו דהא עוקר ומניח נמי הוי במשכן ומ"מ שנים שעשאוהו פטורין. ולכן מפרשין הירושלמי דאחד עושה הכל אלא שנתנו על יד השני. וצריכין להוסיף בכוונתם דלכך למדו כן ממשכן משום דמלאכת מושיט לא הי' אלא בשנים משא"כ הוצאה הוי בחד נמי. אבל פשט הירושלמי לא משמע כן. וגם בפ' כלל גדול דמפרש הירושלמי (שם ה"ג) הטעם מה דלא חשיב מושיט באבות מלאכות הואיל ונשתנה מכל מלאכות. (דכל המלאכות באחת וזו בשתים וע"כ פי'] דבכולהו ב' פטורים וכאן חייב. דאל"כ אע"ג דבמושיט לא משכחת חיובא אלא ע"י ב' כיון דבכה"ג גם בכל המלאכות חייב הו"ל למיתני נמי מושיט]. משמע דבאותו אופן דפטורין בעלמא חייב במושיט. (מיהו י"ל דהתוס' ס"ל כפי' הב' שכ' בק"ע שם זו בשתים בב' מקומות מרה"י לרה"י דרך רה"ר]. וקושית התוס' י"ל בל"ז בדרך הנ"ל דכיון דכל מושיט לא הי' אלא ע"י שנים לכן מיקרי בכה"ג מלאכה אף שנעשה ע"י ב'. אבל הוצאה דהי' לפעמים ביחיד לא מהני מה דהוי גם בשנים לחייב שנים שעשאוהו כנ"ל. מיהו עיקר הירושלמי השמיטו הפוסקים זולת הרמב"ן בחי' בפ' כלל גדול הביאו:
בד"ה עקירת כו' המ"ל לענין הנחה כו' וממתני' ליכא למיפשט כו' מיהו למסקנא דהוי עקירה משמע דודאי א"צ לפרש במשנה שהניחו העני בקרקע. אבל רש"י ורע"ב פי' כן במתני' ובתוס' רע"ק הניח בצ"ע. ובאמת לק"מ לא מיבעיא למ"ש בתוס' בסמוך דלרש"י עקירת היד לא מהני אלא עקירת גופו. א"כ בפשיטות א"ש מה שהצריכו רש"י ורע"ב שיניח עג"ק. אבל גם למ"ש הרשב"א בחי' דגם רש"י מודה דביד וגוף ברשות אחד חשיב עקירת היד עקירה. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בצירוף עקירת הגוף. אבל העקירה של היד בלבד או הנחה י"ל שפיר לכו"ע דלא מהני. וכן היא שיטת הרא"ש ע"ש. וגם לתוס' אין הכרח גמור דפליגי ע"ש ודוק היטב. ודברי חידושי תפארת ישראל בזה תמוהים ונפרכים. ואולי מכח דברי רש"י הנ"ל החזיקו בתוס' לפרש בדעת רש"י דעקירת היד לא מהני. מיהו לפמ"ש אפשר דצריך גם העני לעשות עקירת הסל מקרקע כיון דעקירת היד בלבד לא מהני וכ"מ בס' חפץ ה' דהא בהא תליא. ואינו מוכרח. ועי' מ"ש בחי' מהרי"ט דלרש"י בהניח ידו על הקרקע חשיב נח. ובמאירי לא כ' כן ע"ש:
בא"ד כ' התוס' ישנים דהנחה פשיטא לי' דמהני. ותמה בתוס' רעק"א א"כ מה הוצרך לומר דאינו דומה לידו הא גם בס"ד ידע זה מכח הנחה ע"ש. וקושיא זו הקשו ג"כ התוס' ישנים בסמוך ע"ש היטב. ויש לישב דהא ודאי ידע רב דפשיטת היד לרשות אחר לא הוי הנחה. דהיד נמשך אחר הגוף לענין זה שלא נשתנה ממה שהי' מקודם כיון דעדיין נגרר אחר רשות הקדום. משא"כ בהניח על יד העני הפשוטה לפנים לא נשתנה הרשות ע"י הגרירה ומיקרי עדיין נח ברה"י ולכך ס"ד דיתחייב העני כשעוקר ידו דאלת"ה רק הרשות נשתנה יתחייב בעה"ב בהנחה על יד העני. ושני לי' דידו לא מיקרי נח כלל כדמסיק אביי דאינו לא כר"ה ולא כרה"י כנ"ל:
עוד כ' בתו"י דלפי' הרשב"א דבהנחה לא מיבעיא לי' א"ש הקושיא ממתני' דלא יצא החייט. ואין דבריו מובנים והתם לא הוי עקירה ג"כ משתחשך רק מבע"י. ובספ"י כ' לתרץ בדוחק ע"ש. ויותר הי' נראה לפי שיטת הפ"י לומר דבהנחה כראוי ועקירה בלבד הוי כעקירת הנוף. אע"ג דפטור שפיר גזרינן כמו בכרמלית לאביי שם וכמ"ש תוס' באמת אבל לשיטת התוס' דבין העקירה ובין הנחה לא חשיבי הוי כמו תרי דרבנן לכן לא גזרו בזה וכ"ז דוחק. אבל עיקר נראה דט"ס הוא ודברי התוס' שייכים לדיבור שאח"ז שדחו תוס' פירש"י דידו לא נייח ממתני' ע"ש. ע"ז כתבו התוס' ישנים דלהרשב"א לק"מ כ"נ האמת:
בא"ד הקשו דאמאי לא פשיט ממתני' דלא יצא החייט כו' ותי' דאפ"ה אסרו רבנן. וכוונתם דכיון דעכ"פ איסור יש דכן משמע לשון הבעיא דאפי' אי לא מיחייב מ"מ אסור ולכך לא יצא כו'. ואע"ג דפליגי התם אביי ורבא אי גם בכרמלית דאסור מדרבנן גזרו. היינו למסקנא דהכא אבל לא הו"מ למיפשט מהכא בעלמא. די"ל דגם בדרבנן גזרו כנ"ל. ולכאורה י"ל דבמידי דאורחי' בהכי אומן דרך אומנתו פשיטא לי' דחשיב עקירה. אך בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין דאין הדרך להוציאו ע"י עקירת גופו מיבעיא לי'. ולהכי נקט אוכלין ומשקין ולא משוי הניטלת על כתיפו. אך א"כ קצת קשה למה הוצרך לומר דאינו דומה לידו וי"ל. מיהו אין זה אמת דמידי דלאו אורחי' בהכי וודאי פטור דהוי כלאחר יד והטעינו נמי משמע במשא כבידה. ולכך דחיק רש"י לישב למה נקט אוכלין ומשקין ע"ש:
ולפענ"ד נ"ל דקשה עוד אמאי לא פשיט ממתני' דלקמן (קנג.) דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם. ואי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ ילך בעצמו דהוי נמי רק שבות. ושבות התירו לו שם וע"ש בגמ' דרשאי לרוץ כו' ואי לא הוי עקירה רשאי לילך נמי כדרכו וגם לעמוד לפוש. ובדוחק י"ל דהו"מ לומר דגם שבות לא התירו לו ודוקא נותן כיסו לעכו"ם ג"כ מבעו"י התירו כיון דהוי ב' שבותים אי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ ודוחק. וכן קשה לי דכה"ג איכא משניות טובא בפ' במה אשה אם יצתה חייבת חטאת. משמע אפי' לא עשתה הנחה וע"ז לא תי' התוס' כלום. לכן לולי דברי התוס' הי' נ"ל דהבעיין נמי ידע במעביר ד"א ברה"ר דעקירת גופו והנחת גופו חשיב כעקירת חפץ. דהא כל העברת ד"א הוא כך דרך הילוכו. אבל בהוצאה מרשות לרשות נסתפק לומר דדרך הוצאה היא לעקור ולהניח שלא ע"י עקירה והנחה של הגוף. ותו דמידו דעני במתני' הוי הוכחה לכך משא"כ במעביר ד"א כנ"ל. וממילא מיושב נמי הא דלא יצא החייט דחיישינן שיעבור ד"א ברה"ר ויעמוד לפוש. וכעין זה י"ל עוד דגם בהוצאה גופא פשיטא לי' דברה"ר חשיב עקירה והנחה דגוף עקירה והנחה משום דהרבה פעמים כשמניחין ברה"ר היא ע"י עמידה לפוש כיון דאינו מקום משומר להניח שם חפצים. וממילא גם בעקירת הגוף חשיב דרך מלאכה. אבל בהטעינו חבירו בפנים מיבעיא לי' כדאמר הטעינו כו' והוציא. וכן בברייתא בסמוך הי' טעון כו' והוציא. דדוקא ברה"י הדרך הוא לעשות הנחה בקרקע או בתיבה. וכן להוציאו מיד אחר העקירה בעקירת הגוף. שאין הדרך לעקור ולעמוד לפוש. ומיושב ב' הקושיות כנ"ל:
בד"ה מ"ט. עי' מהרש"א מה שהקשה ומסיים ויש ליישב והישוב הוא דאי עקירת גופו הוי עקירה איכא לאפלוגי אי ידו חשיב נח כגופו או לא. אבל כל כמה דלא ידעינן דחשיב עקירה אף דחשיב נח מה בכך הא בעי עקירה כנ"ל ודו"ק:
נראה כוונתו כמ"ש במהר"ם ע"ש]:
דף ג:
בגמ' מה שתעשה ככרמלית מי קנסוהו לאהדורי. אי הגירסא קנסוהו א"ש. אבל לגי' תוס' אסרוה דאינו משום קנס וכן פי' הרשב"א. א"כ קשה למה לא מיבעיא לי' לכתחילה אי שרי להושיט ידו מלאה לרשות אחר. וי"ל דלהוציא ידו מלאה לחוץ פשיטא דאסור בלא זה מחשש שמא יניחנו. איברא די"ל דדוקא במתני' כשנעשה מלאכה ע"י שניהם יש איסור אבל בעקירה בלבד אין איסור. ובלשון רשב"א צ"ע דהתחיל לומר דוקא להחזירה אסור משמע להוציא מותר ומסיק דלטלטל ברה"ר מותר משמע להוציא אסור. וכן עיקר. וגדולה מזה כ' רש"י לקמן ד"ה מבע"י דגם הנחה בלבד אסור אף שכבר לא הי' עקירה ואי אפשר למיתי כלל לידי איסור תורה וצ"ע טובא מנ"ל הא. אבל בנידן דידן נראה דאסור. ואפשר דדוקא היכא שפשט ידו לעשות מלאכה ולהניחו שם ברשות השני בזה אסרוהו. ולכתחלה לא משכחת כה"ג. ומיושב ג"כ קושית התוס' מהא דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר. דדוקא אי פשט ידו לרה"ר כדי להניח שם כהך דמתני' נעשה היד ככרמלית. דאחשבי' שלא להיות גרירא לגמרי בתר גופו. ולפי הגירסא מי קנסוהו קשה נמי כפל הלשון [מהו שתעשה ככרמלית ומי קנסוהו] ואפשר דתרתי קבעי מהו שתעשה ככרמלית מדינא ונ"מ להוציא לכתחלה. ומי קנסוהו עכ"פ לאהדורי:
עוד כתב הרשב"א דברה"י וודאי שרי דליכא כרמלית ברה"י והכל לשיטתו דמדינא חשיב כרמלית. וקצת צ"ע דמדינא איך אסרוהו הא הוי כמטלטל כל הרשות וכמו גבי כוורת לקמן (ח.) לפי' רש"י דטלטול רשות עצמו ליכא חיובא. ואפשר דגם בכוורת פטור אבל אסור. ובתוס' כ' לישב דמשום קנס הוא מה דעשאוהו ככרמלית ונ"מ דאסור בשוגג מבע"י עכ"ל. ולכאורה נראה כוונתם דנ"מ בין ב' הפי' אי ככרמלית מטעם קנס בשוגג מותר וכ"כ מהר"ם. אבל ז"א דאיך אפשר לומר כן הא משני לאו ככרמלית ובמזיד אסור א"כ מוכח דאי ככרמלית גם שוגג אסור אף לפי' הב' דמטעם קנס. אלא צ"ל כוונתם למ"ש דעשאוהו ככרמלית מטעם קנס קשה למה אמרו הלשון מהו שתעשה ככרמלית הא גם בל"ז אף אי אינה ככרמלית קנסוהו במזיד ע"ז כ' דנ"מ דלא פלוג חכמים ועשאוהו מטעם קנס לגמרי ככרמלית להיות אסור גם בשוגג ומבעו"י כנ"ל וכן פי' המהרש"א. אך מ"ש ליישב הגי' מבעו"י א"י כוונתו ואפשר דהכי קאמר דלמסקנא דקיי"ל כר' ביבי א"כ בשוגג ומשחשיכה באמת מותר ונ"מ רק בשוגג ומבעו"י דוקא והיינו לתי' קמא שבתוס' ד"ה ואבע"א כנ"ל. (דלתי' ב' לקמן בתוס' אי משחשיכה מותר גם מבעו"י מותר]:
שם בגמ' היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ כו' מלשון זה משמע שהי' כבר מונחין הפירות בידו ולא עקר אותם ע"מ להוציאם. ומ"מ מסיק ע"ז דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת והיינו משום דעקירת היד שמה עקירה. וקשה מכאן על הרא"ש דמסיק לדינא דעקירת היד לא הוי עקירה ע"ש:
שם בגמ' ואבע"א לעולם לא תפשוט כו' ותמוה כמ"ש תוס' והי' אפשר לישב דנהי דהמקשן קאמר אדרבא איפכא מסתברא היינו דמשחשיכה איכא סברא להתיר. אבל מה דקאמר מעיקרא דמבעו"י מותר סברא אלימתא היא טפי דלא עביד איסורא ולמה נקנסי'. וא"כ עיקר הוכחת הגמ' למיפשט דר"ב הוא מגוף רומיא דברייתות אי נימא דלכ"ע לאו ככרמלית וכאן מבע"י וכאן משחשיכה ואהא משני הא בשוגג הא במזיד. [וליכא למיפשט דר"ב. אכן] פי' זה לא יתכן אלא לשיטת רש"י דבמזיד מיירי משתחשך ול"ד לדר"ב. אבל לתוס' שכ' דמיירי בעו"י א"כ ע"כ גם לתי' זה חוזר מסברא דלעיל וסובר דגם מבעו"י שייך למיקנס והדרא קושיא לדוכתא. מיהו על פירש"י קשה לי דלמה הוצרך לשנויי כאן בשוגג הא בלא"ה מצי לתרוצי כדלעיל כאן מבעו"י כאן משחשיכה ובמזיד דל"ד לדר"ב והו"ל למימר בקיצור לא תפשוט דהב"ע במזיד גם צ"ע לפירש"י בתי' הב' דפליגי אי קנסו שוגג אטי מזיד א"כ למ"ד דקנסו שפיר איפשיט בעיא דר"ב:
בתוס' ד"ה הי' טעון כו' דאי הוי נקט כו' לא הי' משמע מידי כו'. הקשה בס' דרו"ח לרעק"א ז"ל הא ממתני מן שוב מוכח דהנחה על היד חשוב הנחה לענין שהעוקר משם חייב כדתנן או שנטל כו' וממילא אי עקירת הגוף לא חשיב עקירה שפיר בטל לה עקירה הראשונה עיי"ש. וגוף הקושיא אינו תמי' כ"כ דמ"מ שפיר י"ל דהאי תנא דברייתא בא להשמיענו הדין דעקיה"ג חשוב עקירה ולא סמך על המשנה בזה והוי ס"ד דלכל הדברים לא חשיב הנחה כנ"ל. אבל באמת נלפע"ד ליישב לפמ"ש במהרש"א בד"ה עקירת דמוכרחין לחלק בס"ד דאיבעיא] בין הנחה על הגוף בשעה שעומד או בשעה שהולך ע"ש. א"כ התוס' שכ' טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש כוונתם שעמד לפוש אחר ההילוך קצת דאל"כ מאי עמד שייך בזה. וגם אין הדרך כן אלא דבאמצע ההילוך עמד לפוש ובכה"ג שפיר לא הוי כלל הנחה וחייב משום עקירה ראשונה אי לא הוי עקירת והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ]:
בד"ה כאן. הקשו דלמעלה מי' גם לכתחלה מותר. ולכאורה י"ל הפי' שהוציאו דרך למעלה ועכשיו כבר ידו למטה מי'. ואפשר ס"ל להתוס' דכה"ג נמי לכתחילה מותר דברשויות דרבנן דרך למעלה יש מתירין לכתחילה כמבואר בשו"ע (סי' שמ"ט) אך במאירי ושאר ראשונים מבואר דלכתחילה אסור גם למעלה מי':
בא"ד תי' דגם כשהוציאה למטה מעשרה רשאי להחזירה דרך למעלה מי'. ונ"ל דהיינו דוקא לפי הגירסא מי אסרוהו ולא מטעם קנס. אבל לבתר דמשני דלאו ככרמלית אלא דקנסוהו אסור להחזירה בכל גווני גם דרך למעלה. ובהכי מיושב מאי דקאמר תפשוט בעיא דר' ביבי ואמאי הלא יש לו עצה להחזירה דרך למעלה מי'. ודוחק לפרש במקום דלא מצי להחזירה דרך למעלה דמ"מ מאי פריך תפשוט כו' כיון די"ל דאיירי דיש לו עצה להחזירה כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מה דלא בעי למיפשט בעיא דר' ביבי לתי' קמא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בשוגג כו'. ולמ"ש א"ש דלתי' קמא הי' עצה להחזירה דרך למעלה מי' משא"כ לתי' ב' דמשום קנס. ובחי' רשב"א דחה שיטת תוס' מכח קושיא הנ"ל והנלע"ד כתבתי ועי' בכ"מ (פי"ג מה"ש) הביא בשם הרמ"ך שהקשה דהי' להרמב"ם להביא דלמעלה מי' רשאי להחזיר. ולהנ"ל דלמסקנא דאינה ככרמלית אלא דקנסוהו גם למעלה מי' אסור א"ש. אך לפמ"ש התוס' בעירובין (כ' ד"ה לא) דהיכי דאין הנקב קטן אפשר שלא יבוא לידי חיוב חטאת אכתי קשה מאי פריך ותפשוט בעיא דר"ב דילמא מיירי בכה"ג וצ"ע]:
בד"ה התירו כו' ואע"ג דאמרינן בר"ה כו' חכמה ואינה מלאכה כו'. לכאורה תמוה למה הביאו ממרחק הא מיני' ובי' מוכח דאינה מלאכה דאל"ה למה נתיר לו מלאכה זו אטו זו. שוב ראיתי כעין זה בבעה"מ שהקשה כן על לשון הרי"ף. וי"ל דאי מהכא הו"א דרדיית הפת מלאכה היא והיינו כשנגמר הפת שהיא דרך תיקונו וכמו מכה בפטיש. אבל הכא דרוצה לרדותו בעודנו עיסה וזה קלקול ולא תיקון לכך מספקא להו אי התירו לו. משו"ה הקשו מהתם דמוכח דגם בפת שנגמר אינה מלאכה ותי' דשבות הוי נמי בכה"ג. ובאמת קשה לי דגם מהך דלא ירדה במרדה דמייתי התוס' אין ראי' אלא על רדיית פת ולא בעודנו עיסה דקלקול היא. ולענ"ד הי' נראה דהכא בל"ז יש איסור מוקצה הואיל והוא עיסה ואינו ראוי' לאפות אסור מדרבנן מטעם מוקצה:
ועי' ברמב"ן במלחמות דסובר דגם באפה בהיתר בע"ש כשיש שהות לקרימת פנים מבעוד יום אעפ"כ לא ירדה אלא בשינוי וג' סעודות בלבד. והר"ן מתיר הכל וכתב דברמב"ם (פ"ג מה"ש) משמע כדבריו ואינו מוכרח ומדברי הרמב"ם (פכ"ב מה"ש ה"א) משמע קצת כרמב"ן. מיהו מודה הר"ן דצריך להיות לצורך שבת. ויש לצרף דעת ר"ח שהביאו התוס' בר"ה (כ"ט:) דלא אסרו כלל רדי' אלא קודם שנאפה ועודנו עיסה ע"ש. לכן יש לסמוך ע"ד הר"ן בזה. ומה שהקשה הרמב"ן במלחמות על הרז"ה למה התירו לומר לאחרים בואו והצילו לכם ג' סעודות הא אין אומרים לאדם חטא כו'. א"י כוונתו הא התם האחרים בעצמם זוכין באלו ג' סעודות שמצילין:
ועי' בר"ן וברמב"ן במלחמות דמשמע מדבריהם דתקיעת שופר בשבת אף שבות לא הוי. ובתוס' ר"פ בתרא דר"ה ובחולין ר"פ כיסוי הדם משמע דהוי שבות. וכן נראה מטעם דשמא יתקן כלי שיר דמה"ט גם ביו"ט אסור. ובאמת יש לתמוה ע"ד החולקים דלמה לא יהי' בו איסור דשמיעת קול שאסרו מטעם הנ"ל. [אך י"ל דס"ל כמ"ש הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ד') דקול השופר לא ניתן לשיר ומשו"ה לא גזרו בי' ע"ש. אולם בר"ה (כ"ח.) משמע דאיכא תוקע לשיר וצ"ע].
בד"ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעו"י כו' עי' במהרש"א ולפי דבריו כוונת התוס' כך. ומיירי מבעו"י דמ"מ קנסוהו במזיד ולכך אף דבמזיד גם משתחשך אסור מ"מ אין לפשוט בעיא דר' ביבי. דכיון דגם מבעו"י אסור שוב לא מצי להתיר משחשיכה דיהי' כחוכא כו' כדמסקו התוס'. משא"כ אי הוי שרי מבעו"י גם במזיד ומשתחשך הי' אסור הוי מצינן למיפשט דר' ביבי להכי הוצרכו תוס' לזה. אבל קשה למה באמת יגרע מבעו"י מבשוגג. וצ"ל כיון דידע שיחשך ויצטרך לעבור אדרבנן להכי קנסוהו. וברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוהו כ' דבשוגג דשרי אינו מטעמא דר"ב אלא מטעם דליכא קנס כלל בשוגג. מיהו לדידן דקיי"ל כר"ב י"ל באמת ג"כ דלעולם האיסור אף בשוגג דככרמלית הוי אך בשוגג התירו מטעם דר"ב ובמזיד דלא שייך דר"ב להכי אסרוהו. וכתב עוד דבמזיד ל"ד לדרב ביבי ונמצא עיקר התי' דאיירי במזיד וממילא ל"ד לדר' ביבי וא"כ קשה דהו"ל לשנויי כמקודם כאן מבעו"י כאן משתחשך אלא דתרתי הברייתות איירי במזיד. וצ"ל משום דוודאי שכיח מילתא טפי בשוגג ולהכי התרצן הראשון וודאי אי הוי ס"ל כר' ביבי למה דחק לאוקמי במזיד הלא י"ל בשוגג ואיפכא. או חדא בשוגג וחדא במזיד. אלא וודאי ס"ל דגם בשוגג אסור משתחשך. ולכן לבתר דמסיק דבשוגג שרי מוטב לן לאוקמי חדא בשוגג כי אורחא דמילתא:
שם בגמ' ואבע"א לעולם לא קנסו כו'. הוי מצינן לפרושי דלא קנסו כלל אף במזיד ודוקא לחצר אחרת במזיד אסור. אבל בשוגג הכל מותר וגם במזיד לחצר זה מותר וכ"מ לכאורה לשון איבעיא דרבא לר"נ סתמא משמע אף במזיד. אך הראשונים לא פי' כן אלא דבמזיד הכל אסור ובשוגג לא קנסו אטו מזיד ומ"מ לחצר אחרת אסור. ודעתם רחבה מדעתי:
דף ד.
בגמ' למאן התירו. הקשו הראשונים די"ל שאחרים יאמרו לו רדה פי' שלא יגידו לו האיסור אלא שישתדלו עמו לרדותו. וי"מ דכיון דכשיודיענו לא יהי' חייב חטאת אין להתיר לו לרדותו רק להגיד לו והרשב"א דוחה זה דכיון דכל כמה דלא מידכר איכא חיוב חטאת צריכין להתיר לו. ותי' הוא דלשון התירו לו קשיא לי' לגמ' ע"ש. ולכאורה קשה לדעת י"מ הנ"ל א"כ מאי משני התירו לאחרים למה התירו הלא יכולין להגיד לו ולא יהי' חיוב חטאת. וצ"ל דאיירי בשהלך אותו האיש וא"י להגיד לו. עכ"פ משמע מדברי הרשב"א אלו דכל היכא דלא יהי' חיוב חטאת באמת אין מתירין לו וכ"כ הראב"ן (סי' של"ח) דבשוגג ונזכר אסור לרדותו ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה ואלא כו' דלמה לא משני קודם שיבוא לאיסור חטאת. ולהנ"ל לא קשה דלא התירו אלא כדי להציל הנפש או שלא להביא קרבן ללא צורך. אבל גוף האיסור כיון שכבר נעשה למה לנו עצה להסירו. אכן מדברי התוס' מוכח דלא ס"ל כן. וכ"מ בסמ"ג ובטור (סי' רנ"ד) דגם אם הדביק בשוגג ונזכר מתירין לו לרדות מכח איסור חטאת וע"ש בב"ח. ונראה דבריהם נכונים דע"כ מטעם גוף האיסור ג"כ מתירין לו וקושי' הגמ' הוא רק על הלשון כמ"ש הרשב"א כנ"ל דאל"כ לעיל בהוציא ידו לחוץ למה התירו לו בשוגג לר' ביבי. וגם מ"ט להתיר כדי שלא יביא קרבן הא כדין מביא. וגם נראה דאין מצוה כלל להודיע באמצע. אדרבא כיון דהאיסור כבר נעשה מוטב שיהי' לו כפרה. לכך תמוה לי באמת דברי הי"מ שברשב"א. ונראה דזהו טעם הרשב"א ג"כ שהשיג עליהם דלמה נודיע לו וממילא יש להתיר לרדות מכח החיוב חטאת. וקושי' הגמ' הוא רק על לשון חטאת וע"ז שפיר הקשה הרשב"א ומתרץ שפיר:
שם בגמ' דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כו' סופן שגגה כו' הקשה הרמב"ן ז"ל הא י"ל דהי' שוגג בכרת ונודע לו האיסור ולא החיוב כרת ע"ש. והנה יש לעיין אם הדביק בשוגג ואחרים רואין אי נכון להודיע קודם שיגמור אפי' אי אפשר לו לרדותו אלא כדי שיפטור מקרבן דאין לומר דמוטב שלא ידע כדי שיתכפר לו הקרבן כיון דלא ידעינן טעם הדבר דפטור אם אין סופו שגגה. ולכאורה נראה הטעם כיון דבעוד שלא נגמר העבירה נודע לו ומתחרט עליו חטאו קל להכי פטור מחטאת. א"כ לפ"ז נכון טפי להודיעו כדי שלא יצטרך להביא חטאת ודלא כמ"ש לעיל] ולפ"ז י"ל כוונת הגמ' דאי אידכר האיסור נודיע לו גם את הכרת ויהי' פטור מחטאת. ומ"מ אפי' אי נאמר כן ג"כ שפיר הקשה הרמב"ן דמ"מ א"ש בעיא דר"ב דכיון דמתירין לו לרדותו כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת א"כ למה נודיעהו מוטב יותר שלא נודיעהו ושנתיר לו לרדותו ושוב קשה מאי פרכינן בגמ' מי מחייב:
*) בתוס' ד"ה וכי כו' אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו כו' לכאורה לפ"ז יל"ד דאמאי לא מתרץ הגמ' דמיירי כשהי' הדבקת הפת על ידו כגון ששלחו להדביק והיו שניהם שוגגין דכה"ג **כן נראה מדברי המהר"ל בגור ארי' לעיל (ג.) דאם נותן לישראל ע"מ להוציא הי' חייב אי לאו דאין שלד"ע וכ"מ מדברי הסמ"ג שהקשה למה לי קרא דאין כיבוד אב דוחה שבת תיפוק לי' דאינו עושה מעשה עמך כיון דל"ש התם אשלד"ע כמ"ש זקיני הג' מהרי"ד ז"ל בהגהותיו בתו"כ פ' קדושים ע"ש. אך לפמ"ש האחרונים דהא דאמירה לעכו"ם שבות ולא מטעם דלחומרא יש שליחות לעכו"ם משום דלגבי איסור שבת לא שייך שליחות כיון דהמלאכה אינה עצם איסור אלא משום למען ינוח ובמעשה השליח עדיין גופו שובת ונח. א"כ הכי נמי בשליחות ישראל בשוגג אין לחייבו מטעם הנ"ל וגם קושי' הסמ"ג הנ"ל מיושב וא"ש נמי מ"ט כתי' קרא גבי שבת שא"צ לשמוע לאביו אם יאמר לו חלל את השבת ולא בשאר איסורין שבתורה דקילי מאיסור שבת והוי רבותא טפי כיון דבאמת כן הוא בכל האיסורין. ולהנ"ל ניחא דבאיסורין שהם עצם איסור ולא מצד גופו ושייך בהם שליחות שוב לא הוי עושה מעשה עמך ול"צ קרא כנ"ל:** חייב המשלח [לשיטת התוס' בקדושין (מ"ב:) דבשוגג יש שליח לד"ע] והשליח נזכר. ע"ז בעי אי התירו לרדותו לאותו שהדביק להפריש חבירו המשלחו מחטאת. אך נראה דבכה"ג ליכא על המשלח חיוב חטאת כיון דקיי"ל דדוקא כשיש בזדונו כרת יש בשגגתו חטאת ובמזיד שוב אין שליח לד"ע והמשלח פטור לכן גם בשוגג פטור [וכן תי' התוס' רי"ד בקידושין שם דמה"ט אי לאו דגלי קרא במעילה דיש שליח לד"ע הי' המשלח פטור אע"ג דבשוגג ליכא למימר דהר ודה"ת דברי מי שומעין משום דאי הי' מזיד הי' פטור כנ"ל ע"ש. אבל גם דבריו איני מבין כיון דהשליח הי' שוגג וליכא למימר דה"ר כו' מה בכך דהמשלח הי' מזיד מ"מ השליחות קיים וראוי להתחייב גם בלאו ובכרת. וכ"מ בתוס' בקידושין שם דלא ס"ל כן] גם י"ל דלא נקרא שב מידיעתו. כיון דאי הוי ידע שוב אין שלד"ע ולא נתחייב המשלח גם זה אינו מובן אלא לדברי התוס' רי"ד הנ"ל דאם הי' המשלח מזיד פטור אפי' אם הי' השליח שוגג]:
*) בא"ד ודחי עשה דהשלמה לכאורה קשה דהתם כיון דדחי הרי הוא עושה בהיתר כמ"ש מילה דוחה שבת וכיון שניתן כך לדחות מה ענינו לחטא כדי שיזכה חבירך דהא לא הוי חטא כלל:
בד"ה קודם כו' פשיטא שלא ישמע לנו כו'. ותימה על תמיהתם דממ"נ אי ס"ל דרשאי לשנות מדברי המורה כדי להציל את נפשו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. א"כ טפי הוי להו לאקשויי בהא איבעיא דהכא מאי מספקא להו שלא להתיר לו שבות דרבנן כדי להציל נפשו. וזהו תימא יותר. אבל תמיהת התוס' י"ל דמיירי כגון שאינו בר אוריין וא"י כלל שיש לו עצה לרדות אם לא נתיר לו לרדות משום שהוא סובר דרדי' אב מלאכה היא. אבל בהא דאין מתירין לו לרדות. באמת יש לתמוה טובא כנ"ל. ואולי כוונת התוס' להקשות כיון דפשיטא דמתירין לו כיון דרשאי גם לעבור על דברי המורה בכה"ג מכ"ש דצריכין להתיר לו השבות וצ"ע בלשונם. והנה מדברי התוס' נראה שהבינו פי' איסור סקילה הכוונה חיוב סקילה ממש. אבל נראה לתרץ גם זה דאיירי שזה החוטא כבר אפה עיסה אחרת וגמרו בשבת ובר סקילה הוא בלא זה אלא דעכשו בדעתו לעשות תשובה על הפת הנדבק בתנור שלא נגמר עוד אפייתן ובהא בעי אם התירו לו למעט במלאכת האפי' ע"י הרדי':
בא"ד ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כו' וצע"ג בסברא זו כיון דבאמת מיד שהדביק חייב אך אם הי' רודה לא הי' נגמר וע"י שנאנס על הרדי' יפטור הוא מילתא דתמוה לנו. ולדבריהם אם אחר לא יניחנו לרדות אף שהב"ד יתירו לו לרדות יהי' פטור ג"כ. וראייתם מפסח ל"ד כלל כמ"ש בתוס' ישינים דהתם מתחילת כשהגיע זמן החיוב וא"י לעשות חובתו מפני מעשה האיסור נמצא דביטול המעשה מיד מפני אונס הוא. משא"כ כאן כבר נעשה המלאכה בלא אונס אלא דאח"כ יש עצה להחזיר המעשה שנעשה כבר]. ובחי' מהרי"ט כ' דלעיקר סברת ריב"א לא הצריכו לראי' ע"ש והיא תימה בעיני. מיהו לפי' התו"י דהוא גופא בכלל בעיא דרב ביבי א"כ לדינא כיון דהתירו לו מודה הריב"א דמה שמעכב הרידוי ע"י אונס לא יפטרנו אלא דכך הי' ס"ד דר"ב. ודברי תו"י מוכרחין לדעת ריב"א דאל"ה כיון דמדינא שבות הוא ואסור לרדות וממילא מיפטר א"כ מה ס"ד דיתירו לו. ותי' א' שכ' התו"י דנ"מ כו' אין מובן לי כלום. אכן נראה דבל"ז ל"ק על הריב"א די"ל דאזיל בשיטת התוס' לעיל ד"ה ואלא דגם מצד גמר איסור בעצמו מתירין לו. וא"כ ההיתר אינו ע"י הסקילה בפרט. ולפ"ז גם למסקנא דקי"ל דמתירין לו לרדות אפי' הכי ס"ל להריב"א דאם לא ירדנו ע"י אונס יהי' פטור מסקילה כנ"ל. ( דאפ"ל דהחיוב אינו בשעה שהדביק אלא בשעה שנגמר האפי' ומשו"ה פטור אם א"י לרדות מחמת אונס. אך לפמ"ש האחרונים להוכיח מדברי הירושלמי בפרקין (ה' ו') דאם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במו"ש חייב. ע"כ מוכח דהחיוב הוא מיד בשעה שהדביק ושוב קשה למה יהי' פטור ע"י האונס כנ"ל]:
מיהו בעיקר פי' הריב"א קשה דא"כ מה ס"ד דהתירו לו כיון דאפי' אי לא נתיר לו יהי' פטור וכן הקשו בתוס' ישנים. ותי' דנ"מ אי התירו ולא רדה חייב. ולכאורה תמוהין דבריהם דפשיטא דנ"מ אי ירדנה אי לא וכל הקושיא הי' דמאיזה טעם נתיר לו וע"ז לא תירצו כלום. אכן נראה לפרש דבריהם דמה"ט גופי' התירו כדי שיתחייב אם לא ירדנה דאל"כ כל עוברי עבירה יאפו בשבת ויהיו פטורין שיבואו לב"ד ויאמרו התירו לי לרדות. להכי באמת התירו כדי שמי שרוצה לאפות יתחייב סקילה כנ"ל. ומ"ש התוס' וא"ת כו' פי' לשיטת הריב"א דבמניח לרדות משום דב"ד אוסרין פטור א"כ ה"ה במניח לרדות ע"י ששכח התראה נמי פטור אבל בלאו שיטת ריב"א לק"מ דכבר נתחייב בשעת האפי':
שם בגמ' אמר רבה רע"ק הוא דתנן כו'. נראה דרבה ס"ל כר' חלקי' ב"ר טובי לקמן (צז.) דלמטה מג' לכו"ע חייב ע"ש. אבל לרבא דס"ל לקמן (ק'.) דתוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו עכ"פ וכ"פ הרמב"ם (בפי"ג מה' שבת). א"כ אין ראי' מרע"ק די"ל דאיירי תוך ג' דהוי כלבוד ומ"מ פליגי אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה אבל למעלה מג' שפיר בעינן מקום ד'. ומתניתין דהכא למעלה מג' בעינן לאוקמי כדלקמן בסוף הסוגיא. לכך צ"ל דס"ל כר"ח הנ"ל דלדידי' תוך ג' לכו"ע קלוטה כמשה"נ כנ"ל. או אפשר נ"ל דוחק להעמיד פלוגתייהו דרע"ק תוך ג' דוקא דסתם זריקה למעלה מג' הוא. ולפי' זה א"ש מאי דמסיים טעמא דחכמים דפטרי משום דל"א קלוטה כמשה"נ ומנ"ל דילמא מודים דקלוטה כמשה"נ אלא משום דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. ולהנ"ל א"ש משום דמשמע לי' דחכמים פוטרין נמי בכל גווני אף שהי' תוך ג' דסגי בהנחה ע"ג משהו אלא ע"כ משום דקלוטה לאו כמשה"נ:
בתוס' ד"ה והא כו' אור"ת דאין רגילות כו' וקשה הא ביד רגילין להניח [כמ"ש התוס' (ע"ב) בד"ה ודילמא כו' דילפינן ממשכן כו' ונותנין ליד עושי המלאכה] וא"כ למה לא השיב מיד דידו של אדם חשיבא:
בד"ה אבל כו' יש להוכיח קצת מכאן כו'. ולולי דבריהם הי' נראה דאי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. לא שייך כלל למילף זורק ממושיט דמאי ענין זה לזה וכי נלמד כל דיני מושיט להוצאה. ודוקא אי קלוטה כמשה"נ וחייב למטה מי' למדין נמי ממושיט לענין לחייבו נמי למעלה מעשרה. דאע"ג דמקום פטור הוא מ"מ כי היכי דלגבי מושיט חייבה תורה ה"ה בזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה אין לפוטרו מצד מקום פטור. אבל לעולם עיקר החיוב מצד הוצאה הוא וממילא לא הוי מצי לומר דלכו"ע ילפינן ולמטה פטור. דלעולם ליכא חיוב טפי למעלה מלמטה. וכן נמי מה שמקשים התוס' בדיבור שאח"ז נמי אזלי לשיטתייהו דעיקר החיוב נלמד ממושיט אבל לפמ"ש הוי רק גילוי מילתא כנ"ל. מיהו עיקר הדין נראה אמת דמושיט חייב למטה דמנ"ל לפטור למטה מי' אטו כל מלאכה נצרך להיות בפרטים שהי' במשכן רק מה שאמרו חכמים בפי'. וגם התוס' למסקנא וודאי ס"ל הכי דלמטה מי' נמי חייב מושיט רק הראי' דחו. וכ"מ בתוס' לעיל ד"ה ומאי שנא כו' ולקמן (ה.) ד"ה אמאי. וכן מסתבר וודאי דאטו נימא דבעינן כל דבר ממש כמו שהי' במשכן. ומה"ט ג"כ לא נראה בעיני מה שראיתי בתוס' רעק"א ז"ל לקמן פ' הזורק הקשה על ראי' זו של התוס' דנהי דלמ"ד דילפינן זורק ממושיט מוכח דמושיט חייב גם למטה מי' מ"מ לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט י"ל דאין למילף נמי למטה מלמעלה ע"ש. ולדידי אין זה דמיון דספק של התוס' אינו מכח לימוד למטה מלמעלה אלא דכיון דאין סברא לפטור למטה אין לנו להקפיד בתנאי כזה שיהי' דוקא כמו שהי' במשכן וכדכתיבנא:
בד"ה דרע"ק כו' וא"ת כו'. קצת קשה דלמא בהא פליגי אי בהוצאה בעינן להיות במשכן וכל הוכחות תוס' לעיל מסוגיא דגמ' דמשמע דצריך להיות במשכן הוא אליבא דחכמים אבל רע"ק י"ל דפליג ע"ז. גם י"ל דדוקא עיקר המלאכה בעינן דלהוי במשכן אבל הכא כיון דזריקה וודאי מלאכה היא והזורק מרה"י לרה"ר חייב הוי רק גילוי מילתא דכל דיני הוצאה שוין. דהא גם מעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה חייב כדלקמן פ' הזורק (צז.). ועי' בחי' הרשב"א שהקשה למה לא ילפינן באמת ממעביר. ועי' בספ"י ומ"ש הטעם דעבודת הלוים נקרא מלאכה כבר כ' כן התוי"ט בשם הרמב"ם בר"פ הזורק לקמן:
בד"ה אבל למטה כו' הא מני אחרים כו' עי' מהרש"א וקושיתו יש ליישב דנהי דחכמים לא ס"ל קלוטה כמי שהונחה מ"מ י"ל דא"צ הנחה על מקום ד'. וכ"כ מהר"ם לובלין. איברא דתוס' לקמן סוף ד"ה דאמרינן לא ס"ל כן אלא כמ"ש המהרש"א. אבל לא ידעתי למה לא הקשה מהרש"א טפי מהך דרבי דזרק ונח ע"ג זיז דוודאי מוכח דחכמים דפליגי עלי' ס"ל דבעי מקום ד' אך למסקנא דמוקי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה. לק"מ (דטעמייהו דחכמים משום דלא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ולא הוי הנוף רה"י י"ל דגם לחכמים לא בעי מקום ד'] ומ"ש בא"ד האי ברייתא מני. דבריהם אלו לא קאי ע"פ תי' ר"י לקמן ד"ה דאמרינן דלתי' זה אתיא ככו"ע (דכולהו ס"ל דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה וס"ל דבעי מקום ד'):
דף ד:
בגמ' אבל למעלה מי' ד"ה פטור דלא ילפינן זורק ממושיט. ולכאורה יתחייב גם למעלה מי' מטעם קלוטה כיון דכמו שהונחה למטה בארץ הוא (וכן משמע בזבחים (צג.) וע"ש (כ"ה:) בענין אויר שסופו לנוח] וצ"ל כיון דלמעלה מי' רשות אחרת היא ולאו רה"ר כלל לא חשבינן לי' כנקלט ברשות אחרת וכ"כ בתיו"ט (מס' פרה פ"י מ"ה) ע"ש]. ומדברי התוס' לעיל בד"ה דאמרינן. שכתבו דהא דאמרינן דלמטה לכו"ע חייב מטעם קלוטה לא קאי אליבא דרע"ק דיליף זורק ממושיט למעלה מי' דכיון דכמו שהונחה הו"ל מרה"י למקום פטור כו'. משמע דס"ל דכמו שהונחה היינו באויר. א"כ א"ש הכא דהוי הנחה למעלה מי'. אבל הסברא תמוה בעיני דבכ"מ הפי' כמו שהונחה בארץ. וממילא למעלה מי' דלא אמרינן כלל כמו שהונחה כיון דרשות אחרת היא כנ"ל] שפיר חייב מטעם מושיט:
שם בגמ' ודילמא הנחה היא דלא בעי כו'. הי' נראה דבהנחה שמניחו כאן ואחשבי' למקום זה לכן לא בעי ד'. משא"כ בעקירה אדרבא עקרו ממקום זה א"כ כ"ש שאינו מחשיבו וכ"כ בס' גור ארי'. וצ"ל נמי בקלוטה דכיון דכמו שהונחה דמי הוי נמי הנחה זו כאילו חישב גם עלי' הגם שדוחק לפרש הכי אך ארווח לן בזה ליישב מה דאמרינן בגמ' לקמן הא מני רבי דתניא זרק ונח כו' ואכתי קשה דילמא התם ל"ב כו' כמ"ש התוס'. ולהנ"ל א"ש דכאן תני נח משמע נח מעצמו ובהא אין לחלק בין עקירה להנחה לכן ש"מ דגם עקירה לא בעי ד':
עוד יש לפרש מדלא אמרי הנחה הוא דל"ב על מקום ד' י"ל דמקשה דילמא מ"ד קלוטה כמו שהונחה ס"ל דלא בעי כלל הנחה אלא כל שעקרו מרה"י והכניסו לאויר רה"ר חייב בלי הנחה ודוקא עקירה דבעינן דבלא"ה לא מיחייב צריך להיות מע"ג מקום ד'. אבל בהך דרבי דמצריך שיהי' נח ע"ג זיז וע"כ צ"ל דחשיב הנחה א"כ חשיב נמי עקירה. ורש"י פי' ודילמא כו' מדלא מחייב שתים נראה כוונתו ג"כ ליישב קושית התוס' לקמן הנ"ל בהא דרבי דקשה ג"כ דילמא הנחה כו' לכן פרש"י דמסברא אין לחלק בין הנחה לעקירה אלא דע"כ מוכח כן מדברי רע"ק מדלא מחייב שתים אך התוס' תמהו מאוד על רש"י דהא דלא מחייב רע"ק שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, ועי' בתוס' רעק"א ז"ל פ' הזורק מיישב קצת:
שם בגמ' אלא א"ר יוסף הא מני רבי כו' ומ"מ נראה דרבה לא חזר מדעתו ולא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה. וכן נראה נמי דר"י לא הדר משינויא דידי' דרבי הוא ולא ס"ל כדמוקי אביי באילן העומד כו' והא דפריך מדאמר אביי אינו לדחות דברי ר"י דאטו גברא אגברא קרמית וצ"ל דהכי פרכינן אליבא דאביי דמוקי לה הכי כמאן אתיא מתניתין ובעי לפרש דברי ר"י גם לאביי [וכ"מ בדברי מהרש"א]. ואפשר לומר נמי דמודה ר"י לאביי אלא דפליג אדרב ושמואל וס"ל דרבי דמחייב שתים בזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע איירי אפי' באינה מקורה וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה לא מחייב דגמ' דגיטין ג"כ לא ס"ל הא דרו"ש ע"ש ומשו"ה מוקי מתניתין כרבי:
שם בגמ' דילמא כדאביי כו' קצת קשה אי לרבי שדי נופו בתר עיקרו נימא נמי בידו דמתני' שדי ידו בתר גופו וגופו של אדם אית בי' ד'. ואפשר דלענין זה ידע גם בס"ד דידו של אדם הוא עיקר תשמישו ולא שדינן לי' בתר גופו. אך קשה דהא באמת אמרי' ידו בתר גופו גרירא לגי' התוס' (ג.) ד"ה מאי]. ואולי הי' לגמ' סברא לחלק ביניהן. וע"ד פלפול י"ל עפמ"ש תוס' דחילוק בין הנחה לעקירה היא דוקא לענין קלוטה אבל לרבי דמצריך זיז אין לחלק כנ"ל. ולפ"ז י"ל דה"ק באילן העומד ברה"י ופליגי בשדי נופו כו' ולעולם קלוטה כמו שהונחה. ונקט זיז מטעם שדי נופו להיות כזורק מרה"ר לרה"י אבל לענין מקום חשוב לא אמרי' כלל שדי נופו בתר עיקרו אלא דלענין הנחה ס"ל כמו שהונחה דמיא וכדכתיבנא ולהכי לא מצי למינקט בעומד כולו ברה"י:
שם בגמ' הכא באילן העומד כו'. לכאורה הי' נראה דמה"ט לא נקט באילן העומד כולו ברה"ר ופליגי אי שדי נופו ב"ע וה"ל נוף ד' משום דבכה"ג גם לרבנן פשיטא לן דשדינן לנופו ב"ע דלמה לא. ואטו צריך לנוח החפץ על כל המקום ד' וחפץ קטן יוכיח. וע"כ כיון דבמקום זה איכא ד' על ד' גם כשנדבק בצידו כך הוא. ולכן צ"ל עיקר הרבותא בכאן כיון שעיקרו ברה"י. ולולי פי' רש"י ז"ל י"ל עוד שהזורק עומד ג"כ ברה"י ונח אנופו שברה"ר דהרבותא היא דאי שדינן נופו בתר עיקרו שברה"י א"כ מרה"י לרה"י קא מפיק [ואפי' הכי מחייב רבי] דלפירש"י שכ' זרק מרה"ר ד"א כו' אכתי קשה כנ"ל כיון דממ"נ חייב או מטעם ד"א ברה"ר או מטעם מרה"ר לרה"י וא"כ אכתי פשיטא דשדינן לי' בתר עיקרו והו"ל לאוקמא כשכולו ברה"ר וכקושי' התוס'. מיהו י"ל גם פירש"י ע"פ הנ"ל דמ"מ כיון שהזורק לא נתכוין אלא לזריקת ד"א לכן שפיר כשנאמר שדי נופו ב"ע שברה"י יהי' פטור דלא נתקיימה מחשבתו:
שם בגמ' באילן שעיקרו ברה"י כו' פירש"י שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ד'. והקשו בתוס' דאי אין בנוף ד' הוי מקום פטור כו' ולע"ד צ"ע מנ"ל לתוס' הא די"ל דוקא בלבינה ע"ג קרקע כיון דמעכב הילוך הרבים בזה אמרינן דלמעלה מג' הוי כרמלית אי הוי ד' ובפחות מד' מקום פטור. אבל נוף או זיז היוצא בחלל רה"ר למעלה מט' טפחים דרבים בוקעין תחתיו מנ"ל להיות חולק רשות לעצמו. גם י"ל דפחות מג' בפרט זיז כל שהיא אינו חולק רשות לעצמו כלל אפי' מונח בקרקע. מיהו זה אינו מוכרח. אבל באויר נראה פשוט דהוי רה"ר וצע"ג בזה לע"ד:
בתוס' ד"ה דאמרינן דהא ר"ח נמי כו'. קצת קשה כיון דכ' תוס' לעיל ד"ה אבל. דאיכא ברייתא דבעי הנחה ע"ג מקום ד'. א"כ ר"ח מצי סבר כהאי תנא כמו שפי' התוס' דס"ל כרע"ק לגבי חכמים כן י"ל דס"ל כתנא דברייתא כנ"ל]:
בד"ה זרק כו' וי"ל דסבר ר' יוסף כו' ותימא דהא באמת ע"כ זיז לאו דוקא דהא ס"ל קלוטה כמשה"נ וכבר הקשה כן המהרש"א אכן נראה כוונתם דאדרבא משום דבאמת ס"ל קלוטה כמשה"נ א"כ למה נקיט זיז [ודוחק לומר דנקט זיז לרבותא דרבנן] אלא ע"כ כדי להודיענו דמלבד הקלוטה חשיב הזיז כמונח. ונ"מ לענין עקירה באמת ופליגי רבי וחכמים בתרתי אי קלוטה כמשה"נ ואי בעי מקום ד' לענין עקירה כנ"ל:
בד"ה באילן כו'. ורש"י שפי' וכו' א"א להעמידה וקשה אמאי לא מוקי לה כשהנוף והאילן שניהם גבוהין ט' ורבים מכתפין גם על הנוף אלא דנוף לית לי' ד' ואי שדי נופו בתר עיקרו שפיר חייב ובכה"ג הוי א"ש לס"ד דגמ' דמיירי לגמרי ברה"ר. וכמו כן להמסקנא שהעיקר ברה"י מ"מ הנוף י"ל דרבים מכתפין עליו כנ"ל. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הר"ן לקמן (ח.) דרבים מכתפין לא מהני אלא ברחב ד' ולכך הזיז שאינו רחב ד' לעולם לא הוי רה"ר אבל רש"י פי' שם להדיא בין רחב בין קצר הוי רה"ר ע"ש. וא"כ לק"מ על רש"י. ולכאורה אפשר לומר דס"ל לתוס' בשיטת רש"י דכשמכתפין עליו דא"צ להיות רחב ד' הוי הנחה ג"כ בפחות מד'. כדדייקו המפ' מדברי רש"י לקמן (ח.) דחשיב רה"ר בין רחב בין קצר. אבל באמת אין לזה טעם דמ"ש מכל רה"ר דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. ולכן נלע"ד דמודה רש"י דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. אך לענין הרשות פי' דהוי רה"ר אפי' אין בו ד'. ונ"מ אם זרק בכוונה על זה המקום דא"צ ד' דמחשבתו משוי לי' מקום] וראיתי שם בגליון הש"ס מהג' רעק"א ז"ל הניח בצ"ע מרש"י לקמן (צ"א:) ד"ה אי נימא. דפי' רש"י שצריך להיות רחב ד'. וכן הב"ח מגי' שם על רש"י דבפ"ק לא כ' כן. ולע"ד לק"מ דוודאי לדידן דצריך הנחה ע"ג מקום ד' וודאי לא מצי רש"י לפרש שם אלא ברחב ד'. דאל"כ מאי פריך התם בגמ' אמאי פטור דהא שפיר י"ל דפטור משום דלא הוי הנחה ע"ג מקום ד' אבל רה"ר שפיר הוי בכל גוונא. ונ"מ באחשבי' וכדומה. וכמו כן הכא אי שדינן בתר עיקרו ואית בי' ד' שפיר הוי רה"ר מצד עצמו הואיל ומכתפין עליו כנ"ל. שוב ראיתי מזה בחי' הרשב"א ודבריו צע"ג ע"ש:
ועי' במהרש"א שהקשה למ"ש התוס' דלא משכחת ברה"ר כו' א"כ למאי אמרו דצריך מקום ד' ברה"ר ע"ש שנדחק. ואפשר דנ"מ בכלי העומדת ברה"ר למ"ש המג"א (סי' שמ"ה) דאית לי' דין רה"ר דאינה חולקת רשות לעצמה ע"ש. א"כ שפיר נ"מ בפחותה מד'. אך בס' אבן עוזר חולק שם עליו ועמ"ש לקמן מזה. ומ"ש התוס' בא"ד בדבילה שמינה כו' היינו לשיטת ר"י שבתוס' לקמן (י'.) ד"ה וטח כו' דצריך להיות בפני' ד' אבל לשיטת ריב"א שם בכה"ג א"צ ד' לכ"ע ע"ש וכמ"ש שם במהרש"א]:
דף ה.
בגמ' לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה אבל שאינו מקורה לא. גם לסוגיא דהכא דרבי מחייב שתים נראה הפי' דבשאינו מקורה לא מחייב אפי' אחת ג"כ. הגם די"ל כדלעיל דעקירה בלבד בעי והנחה לא בעי מ"מ משמע דלא מחייב כלל. דאל"כ למה הוצרך שמואל עצמו לפרש בדרבי דחייב שתים קאמר ולאוקמא במקורה טפי הו"ל לומר דלא מחייב אלא אחת ובאינו מקורה ומטעם דהנחה לא בעי מקום ד' וע"כ כמ"ש. גם י"ל דלהכי אוקמא במקורה משום דמשמע מהא דלעיל דבעי רבי הנחה על זיז כל שהוא עכ"פ אבל קלוטה בלבד לא מהני להיות הנחה:
שם בגמ' הא מני אחרים היא. לכאורה קשה דילמא אחרים איירי בזרק מרה"ר לרה"י מקורה ומשו"ה עמד במקומו וקיבל חייב מטעם קלוטה ולכאורה נראה דא"כ גם בעקר ממקומו יתחייב הזורק הואיל ומיד שבא ברשות היחיד הוי כמונח דלעיל למ"ד קלוטה כמשה"נ חייב גם כשאינו נח באמצע ברה"ר. וכמו כן נאמר גם כאן בעקר ממקומו נמי יתחייב דמשעה שנקלט באויר חייב. אך ז"א דלעיל כיון שנתקיימה מחשבתו בסוף שבא לרה"י הב' במקום שרצה שוב מתחייב מטעם קלוטה גם על הרה"ר שבאמצע כיון שע"ד כן זרק שיעבור דרך הרה"ר. ואה"נ אילו לא נתקיים מחשבתו ונפל בדרך הליכה לרה"ר שבאמצע לא הי' מתחייב ג"כ. וכמו כן ממש כאן בעקר ממקומו לא נתקיימה מחשבתו ומשו"ה פטור אפי' ברה"י מקורה וכנ"ל ומדלא קמשנינן הכי תפשוט לכאורה דין זה. אכן אי נימא כדס"ל לרבא לקמן (ק.) דתוך ג' אע"ג דהוי כלבוד לענין שא"צ מקום ד' מ"מ הנחה ע"ג משהו צריך. א"כ י"ל דאחרים ס"ל כרבנן דלאו כמונח הוי אף במקורה ומ"מ במקבל בידו סגי דלענין זה אמרינן ביתא כמאן דמליא ואפשר דסוגיא זו אתיא כר"ח בר טובי דפליג ארבא לקמן (צז.) מיהו י"ל דכיון דתני סתמא לא מסתבר לאוקמי דוקא ברה"י מקורה:
שם בגמ' לימא דלא כריב"י כו'. משמע מכאן דהיכא דאמרינן גוד אסיק אפי' במידי דמטלטל כמו הכא שמחזיק הטרסקל בידו י"ל ג"כ גוד אסיק לריב"י:
שם בגמ' איכפל תנא כו' עי' בגליון הש"ס מהגרעק"א וכבר קדמוהו בחי' הרמב"ן. והר"ן ז"ל בחי' תי' דאם הי' עיקר רבותא דמתני' דאגד יד שמי' אגד הו"ל לתנא לפרושי דאיירי למטה מג' ע"ש:
שם בגמ' עקר ממקומו וקיבל כו'. צריך עיון בפוסקים אי עקר ממש בעינן או גם פשיטת יד חשיב עקר. ומדברי הרמב"ם (פי"ג מה"ש משמע דגם עקירת היד לקבל פוטר הראשון דעיקר הטעם שקיבלו במקום שלא הי' עומד ליפול מעצמו ע"ש. ועי' במאירי מחלק אי הי' דעתו מיד לקבל ביד הב' חייב ע"ש:
שם בגמ' ב' כוחות כו' עי' תוס' שהביאו פי' הר"ח והראשונים הקשו עליו מלשון ב' כוחות אבל גוף הדין של הר"ח דמעביר ביד זה ליד זה פטור נראה דמודין לו. ובאמת צ"ע טובא מנ"ל הא. וטעם הר"ח י"ל כיון דידו בתר גופו גרירא א"כ ביד הראשונה והאחרונה הכל נחשב כמונח באותן ב' אמות של הגוף ולכך פטור ועי' בתוס' לקמן (ח:) ובעירובין (צח). וי"ל דהתם איירי בנוטלו ממקום למקום דרך גופו אבל במניחו בידו ממש פטור לר"ח. והנה מדברי הר"ח נראה דאם עקר ממקומו וקיבלו במקום שלא הי' ראוי ליפול פשיטא לי' דפטור כמו בשני ב"א. ולרש"י ושאר הפוסקים ספק הוא. אכן שיטת הר"ח צ"ע מאוד דלפי מה דמדמה למעביר מיד ימינו לשמאלו פי' שאינו עוקר הגוף כלל אלא שמעביר מיד זו לזו ויש בינתים ד'. נראה דכה"ג גם במניח לתוך יד חבירו בסוף ד' נמי פטור כיון דלא עביד עקירה. ומ"מ בזורק ונח ביד חבירו חייב א"כ ה"ה ביד עצמו. ועי' בירושלמי שהביאו בחי' הרשב"א והר"ן בזה:
עי' ברמב"ם (פי"ג מה"ש ה' ט"ו) דפסק בבעיא זו דפטור וכ' הה"מ משום דנשאר בתיקו סותם דפטור. וצ"ע דהא איכא נ"מ גם לדינא למאי דקיי"ל כר' ביבי לעיל בהדביק פת בתנור דהתירו לו לרדותו כדי שלא יבא לידי חיוב כו' א"כ אי בוודאי פטור יש לו לעקור ממקומו ולקבלו קודם שינוח מעצמו כדי לפטור מחיוב חטאת וסקילה. אבל אי יש ספק דחייב נראה דמספק אסור לקבלו. דמוטב שיהי' נגמר האיסור מעצמו ממה שיבטל מלאכה ראשונה ויחדשנה בידים והראב"ן (סי' שלח) כ' בזה ותיקו דאיסורא לחומרא וחייב והוא תימא. וי"ל קצת ע"פ דרך הנ"ל דנ"מ במה דחייב שאסור לעשות כן ודוחק וצ"ע ליישבו. וע"ש בראב"ן כמו כן בבעיא דאגוז לקמן כ' ותיקו דאיסורא לחומרא:
שם בגמ' מתקיף לה ר"ז כו' מה לי הטעינו שמים. לכאורה קשה דהא כיון שמכניס ידו לקבל הוי כמו עקר ממקומו שהרי מצד הזריקה מן השמים הי' יורד עד לארץ והוא קידם ידו לקבל קודם שירד לארץ והוי כמו עקר וקיבל ונראה דס"ל דנהי דעקר ממקומו וקיבל פטור הזורק מ"מ לגבי המקבל נמי לאו עקירה חשיב והוי כמו שנים שעשאו להנחה זו כיון שגוף הנחה נעשה בכח הזורק אלא שהמקבל שינה הנחתו מכמו שהי' עומד להיות נגמר. לכך גם לגבי המקבל לאו עקירה הוא כנ"ל. ולפ"ז א"ש מה דמיבעי' לי' בקדם הוא עצמו וקיבל שיהי' פטור כיון דמעשה השני' נמי אין בה הנחה גמורה:
בתוס' ד"ה לא מחייב. נראה לרשב"א דמשמע לי' הכי מדלא נקט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע כו'. ולכאורה אין זו ראי' מוכרחת די"ל דנקט הכי כדי שלא נטעה לפרש דבלמעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט (וכן הקשה הפנ"י]. גם י"ל דנקטו הכי לרבותא דחכמים דפליגי אפי' ברה"י מקורה והי' נראה דמסברא מוקי לה רו"ש הכי. וכתבו עוד התוס' דסוגיא דגמ' דגיטין לא סברי דרב ושמואל אע"ג די"ל דהא דרב ושמואל אמרו דל"מ רבי אלא ברה"י מקורה הוא משום דבעי מקום ד'. אבל לענין קלוטה כמו שהונחה י"ל דבכ"מ הדין כן. מ"מ לרו"ש כיון דס"ל דאיירי הכא במקורה שוב אין הוכחה מכאן דקלוטה כמו שהונחה בכ"מ דילמא הא נמי דוקא במקורה. וע"ש בגיטין ביארו התוס' עוד דסוגיא דהתם ס"ל לס"ד דגמ' דפליגי ברה"י כיון דמוקף מחיצות אפי' אינה מקורה. נמצא דלפ"ז א"ש נמי מאי דלא נקטו פלוגתייהו מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דבלא מחיצות לא ס"ל קלוטה כמשה"נ. וממילא צ"ל גם לשיטת התוס' דמסברא הוסיפו רו"ש זאת לפרש דוקא במקורה דלא ניחא להו לתלות הטעם משום הקפת מחיצות בלבד. [ועי בירושלמי לקמן (פי"א ה"א) ובגיטין (פ"ח ה"ג) דפליגי רב ור"י בהא] והנה לכאורה לולי דברי התוס' המ"ל כנ"ל דכל הטעם דרו"ש דהצריכו מקורה היא שיהי' חשוב כמונח ע"ג מקום ד'. אבל כדי להיות כמונח שפיר ס"ל קלוטה כמשה"נ גם באינו מקורה ולהכי שם גבי גט דלא איכפת לן במקום ד' שפיר הוי סגי בהקפת מחיצות בלחוד. ואתי שפיר הסוגיא דגיטין נמי אליבא דרב ושמואל. ולפ"ז י"ל דתרווייהו איתניהו ברה"י דהיינו מחיצות בעינן להיות קלוטה כמשה"נ כגמ' דגיטין. ומקורה בעינן להיות כמונח ע"ג מקום ד':
ובזה יתיישב מה דתמהני טובא בלשון הגמ' בסמוך ברה"ר מקורה מי חייב כו'. ומשמע דאי הוי חייב הוי א"ש. והלא דוקא ברה"י מקורה אמרו רו"ש משום דכמאן דמליא דמי. וכמ"ש רש"י ז"ל סתום מכל צד ומשמע אף ברה"י אם אינו סתום מכל צד לא חשיב כמאן דמליא. [ובזה צ"ע באמת לדינא לענין צואה בבית לקרות בו ק"ש [למ"ד בברכות (כה:) דכל הבית כד' אמות] אי כותל א' פתוח מה דינו]. אבל ברה"ר ממש רחב י"ו אמה נראה לכאורה דודאי לא הוי כמאן דמליא א"כ למה הוצרך הגמ' להביא האי דאינו דומה לדגלי מדבר דאפי' יהי' לו דין רה"ר מ"מ אכתי לא הוי כמאן דמליא. ולמ"ש יתיישב דהא דאמרו דדוקא ברה"י מקורה חייב הוא כדי להיות כמונח. ובמתני' מונח הוא ע"ג ידו של עני אלא מטעם דבעינן הנחה ע"ג מקום ד' ע"ז סגי ביקורה אפי' בלא מחיצות כנ"ל. אבל באמת אין זה נכון בעיני דמקורה בלבד אין בו תועלת כיון דעיקר הטעם הוא משום דביתא כמאן דמליא ובלי מחיצות לא שייך לומר כמאן דמליא וצ"ע לפע"ד ליישב לשון הגמ'. אבל עכ"פ מ"ש מקודם נראה נכון דלענין להיות קלוטה כמשה"נ סגי במחיצות בלבד כדתיבנא:
*) בד"ה אמאי חייב. הקשו שיתחייב משום מושיט הגם דבמתני' יציאות תנן [וי"ל דהקושיא הוא אמאי מחייב משום הוצאה כמ"ש רש"י ז"ל וכוונתו לתרץ קושי' התוס' כנ"ל] מ"מ הקשו על לשון הש"ס אמאי חייב כו'. ותירצו לפי הירושלמי כו' ועי' במהרש"א מגי' לשון התוס' דצ"ל בידו וכוונתם נראה לפי הפשוט דכאן אין מקבל בהיד אלא בהטרסקל שביד. ותימה הוא לומר שבמושיט ונותן בידו לא יתחייב אם דבר אחר כרוך על ידו. והיכן מצינו זה. לכן י"ל כוונתם באופן אחר והוא דחיובא דסיפא א"א להיות ע"י הושטה דהא תנן או שנטל מתוכה והכניס. ובכה"ג לא מצינו כלל ענין מושיט אלא כשזה מושיט ומניחו ליד השני. ולא כשמקבלו מידו של זה ומכניס אצלו. וכן י"ל כוונת דברי התוס' דמושיט צריך שיקבלנו שני מידו של המושיט ולא שיכניסנו אצלו:
בד"ה כאן כו' דאין כרמלית בכלים כדפירש"י לקמן. צריך לי עיון דלשון רש"י לקמן דלא גזרו חכמים כרמלית בכלים פי' דמה"ת מותרין לטלטל מן הקופה לרה"ר דהוי מקום פטור ודין כרמלית דרבנן לא גזרו בכלים אבל מקום פטור דמבטל מה"ת שם ר"ה מנלן דבכלים אין עליו שם מקום פטור (וכן הוא מפורש בהג"א לקמן בפרקין בהא דהיתה קופתו מונחת ע"ש. ובאהעו"ז כאן ובשו"ע (סי' שמ"ה) האריך להוכיח כדבריו ע"ש] וא"כ אכתי הכא מרה"י למקום פטור קא מפיק. אכן לפמ"ש לעיל דמקום פטור וכרמלית הוי דוקא למטה ע"ג קרקע אבל הכא דלמטה רה"ר היא אין מה שלמעלה מבטל דין רה"ר להיות מקום פטור לעצמו כמו גבי נוף של אילן שכתבתי לעיל. א"כ א"ש בפשיטות הכא. והלא מלשון התוס' עצמו כאן משמע נמי שלא הקשו אלא אליבא דריב"י אבל לרבנן א"ש להו וע"כ מטעם דאין נעשה רשות בפ"ע כשלמטה רה"ר. א"כ צ"ע על דבריהם דלעיל בנוף:
ובזה נראה ליישב ג"כ מה שהניחו תוס' בקושיא מה הוי ס"ד דגמ' כו'. ולמ"ש א"ש דהמקשן קשיא לי' דלריב"י כמו דנעשה למעלה מי' רה"י בטרסקל. ה"ה למטה מי' ליהוי כרמלית או מקום פטור. ולרה"י קא מפיק לאו דוקא לרה"י אלא דלא לרה"ר מפיק והתרצן מיישב דדוקא למעלה מי' דלא הוי רה"ר נעשה רה"י. אבל תוך י' דהוי רה"ר אין נעשה שום רשות אחר כיון דרבים בוקעין לא מתבטל ר"ה בכך כנ"ל. ועי' בחי' הרמב"ן דהפי' היא למטה מג':
בד"ה בגומא צריך לפרש כו' כיון דסבר אגד יד שמי' אגד. ולולי דבריהם הי' נראה דגם למ"ד שמי' אגד היינו דוקא לגבי דידי' במכניס ידו עם פירות לרשות אחר עד למטה מג' פטור. מטעם דשמי' אגוד ולא יצאתה מרשות שהגוף עומד שם. וכן נמי בפושט ידו לרשות אחר למטה מג' ומניח בעה"ב עליו ומוציאו ג"כ פטור. דבכה"ג לא נחשב מוציא כיון שגם מקודם הי' מונח ברשות זה ע"י אגד יד. אבל לענין מעשה הנחה שעושה אחד על ידו הפשוטה לרשות אחר וודאי נחשב הנחה. דע"ז אמרינן לעיל ידו של אדם אינו לא כרה"ר ולא כרה"י ע"ש בפירש"י. והיינו דלא נגרר לגמרי היד אחר הגוף. והגע עצמך לשיטת התוס' למ"ד שמי' אגד. הפושט ידו לרה"ר ואחר יזרוק ד"א ברה"ר ויניח על ידו של זה' מי נימא דפטור הא וודאי רה"ר הוא. ובאמת ראיתי שהפ"י הקשה לעיל במ"ש אביי פשיטא לי דידו אינה כרה"ר דזה תלי בפלוגתא דאגד יד ע"ש. ולענ"ד לא הי' נחשב לקושיא כלל. אכן כאן ראיתי שבעלי התוס' וגם בחי' הרשב"א אזלי ג"כ בשיטה זו. וצע"ג גם לדינא:
דף ה:
בגמ' בגומא כו' ואזדא רבא לטעמי' מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן כו'. יש לעיין אי מיירי במים עמוקים יותר מג' טפחים דלא הוי כלבוד ולכן לולי המים התחתונים לא הי' חשוב כמונח וקמ"ל דמים ע"ג מים הוי הנחה. ולפ"ז י"ל דכה"ג קאמר באגוז דלאו הנחה הוא. אבל תוך ג' דהוי כלבוד אמרינן דל המים התחתונים מהכא ובל"ז הוי כלבוד וגם באגוז ע"ג מים כה"ג הוי הנחה דאפי' הי' באויר תוך ג' כמונח דמי. אכן מדברי התוס' שהקשו מספינה מוכח דלא פי' כן. דא"כ לא הקשו כלום דהתם בספינה א"צ הנחה ע"ג קרקע אלא שלא יהי' כמהלכת וי"ל שפיר דל המים כנ"ל. ובאמת הדין עם התוס' דסברא הנ"ל א"ש רק לר"ח בר טובי שהבאתי לעיל. אבל לרבא דאמר לקמן (ק.) דגם תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו א"כ שפיר קמ"ל במים דהוי הנחה [אפי' באינם עמוקים ג'] וע"ז מיבעיא לי' באגוז אי הוי הנחה משהו:
איברא דגם לפ"ז י"ל קצת קושית התוס' דשם בספינה גם הנחה משהו לא בעינן וזה נכלל בתירוצו של התוס' ואפשר דלכך אמרינן בגמרא ואזדא לטעמי' דמשמע שיש מי שחולק בדבריו. משום דמיירי תוך ג' ולר"ח בר"ט הנ"ל אין בזה רבותא דגם באגוז מהני כיון דא"צ הנחה כלל תוך ג'. ועכ"פ נראה דמים ע"ג מים אפי' גבוה טובא חשיב הנחה לרבא ואין לחלק בין תוך ג' דסגי בהנחת משהו ובין למעלה מג' כדמוכח מדברי תוס' הנ"ל דאין לחלק בזה. ודברי הפנ"י כאן אין מובנים לי כלל.
שם בגמ' אגוז בכלי וכלי צף על המים מהו כו'. הי' אפשר לפרש בעוקר הכלי עם האגוז או מניחה עם האגוז על המים דבזה מסופק אי אזלינן בתר הכלי. אבל בעוקר האגוז מתוך הכלי יש לילך אחר האגוז ויהי' חייב בוודאי אבל הרמב"ם כ' בהדיא (בפי"ג משבת) דבעוקר האגוז מן הכלי פטור וכ' הה"מ הטעם משום דנשאר בתיקו ע"ש. ומ"מ גם בעוקר הכלי עם האגוז נראה דמידי ספיקא לא נפקא. שוב מצאתי בראב"ן שפי' באמת כן האיבעיא דהכא כנ"ל:
) שם בגמ' אמר אביי כו' מדאמר מר כו'. יל"פ דאביי אינו מפרש דעת ר"י דאיך מביא ראי' מרבה אר"י אלא טעמי' דנפשי' קאמר. וי"ל ג"כ דמפרש דעת ר"י דמסתמא לא פליג ארבה. ובזה א"ש המשך לשון הגמ' דמקשה אח"כ והא אמרה ר"י חדא זימנא אחר מימרא דאביי דלולי דבריו לא קשה. די"ל דר"י אתי לאשמעינן דעומד לכתף הוי ג"כ הנחה ולא איירי כלל מנמלך. אבל מאחר דאביי מפרש דמיירי בעומד לפוש ע"כ צ"ל דעיקר הרבותא דר"י דלא חשבינן העקירה הראשונה שפיר קשה והא אמרה חדא זימנא כנ"ל:
בענין עמד לכתף ולפוש. יש לעיין אי גם בתחילת הקבלה כך. ונימא דכשמקבל על כתיפו ע"י אחר והולך מיד פטור דצריך להיות נח לפוש ואח"כ עקירת גופו. ואינו רחוק אצלי שנאמר דמה שמקבל רק ע"ד להוליך בו לא חשיב הנחה כלל דבעינן הנחה ע"ד לפוש ולהיות מונח. אבל הקבלה על הכתף כדי להלך בו איננו הנחה. לכן אם אחר הטעינו על כתיפו והלך מיד י"ל דפטור. ובזה הי' מובן שפיר הפי' בגמ' לעיל ידו לא נח. היינו משום דכל הפשיטות יד לתוך רשות השני לא הי' אלא כדי לקבל והוי כמו לכתף וה"ה כה"ג בכתיפו פטור אך לא הודו לי חביריי בזה כיון דבגמ' לא מצינו החילוק דלכתף אלא במהלך ולא בעומד ומקבל ומהלך אחר ההנחה ולדידי צ"ע בזה:
בתוס' ד"ה הי' קורא. וא"ת ולרבא כו' וי"ל כו' משמע דלאביי ספר דוקא אבל בעירובין שם העלו התוס' דגם לאביי הכא לא גזרינן בכרמלית וספר לאו דוקא ע"ש:
בד"ה בכותל משופע כו' ס"ל דדוקא במכתפין עליו. אבל הרמב"ן בחי' חולק ע"ז דכיון דרואה פני רה"ר דינה כרה"ר אף שאין מכתפין והרשב"א ס"ל כמו התוס'. ואפשר לחלק בין מתלקט ד' מתוך יו"ד כמו בתל המתלקט לענין תחומין וכדומה בעירובין ע"ש:
בד"ה אגוז כו' אבל הכא ממשכן ילפינן כו'. תמהני על אריכות לשון התוס' בזה דעיקר החילוק פשוט דהכא בעינן הנחה ע"ג מקום ד'. אבל התם בעינן רק שלא יהא חצר מהלכת אבל הנחה לא בעינן התם דאפי' באויר חצירו קני. וגם סיום דברי התוס' תמוהים בעיני מה שפלפלו בהא דרכוב כמהלך. דהכא לענין שבת מה לי דהוי מהלך. וודאי האדם או החמור כשהוא מהלך לא חשיב עקירה או הנחה לגבי דידי' כשהוא עדיין מהלך. אבל המעביר ד"א או מוציא מרה"ר לרה"י ומניחו אח"כ ברה"י ע"ג דבר שהוא מהלך שפיר הוי הנחה לגבי דידי'. אלא דרבא מחדש לן הכא דאגוז ע"ג מים לא חשיב הנחה כלל. ובאגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מספקא לי'. אבל כללא דמהלך לא שייך הכא כלל כנ"ל:
בא"ד ובריש פ"ב משמע דלא הוי הנחה כו' מניחו עלי' כשהוא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת כו' לכאורה תמוה דגם אי חשוב הנחה מ"מ שם דלא עקר אלא ע"י עקירת הגוף. וכמו שאין עקירת החפץ חשוב עקירה עד שיעקרנה ממקום הנחתה כן עקירת הגוף לא חשיב עקירה עד שיעקרנו ממקום הנחתו. וכיון שנותנו עליו כשהוא מהלך מה בכך דחשיב הנחת חפץ מ"מ עקירת הגוף מתוך ההילוך לאו עקירה היא. וצ"ל דכוונת התוס' מדנקט ונוטל ממנה כשהיא עומדת. והיינו לרבותא דאע"ג דעוקר החפץ מ"מ עקירה בלבד התירו לו שם. ובאמת הרשב"א בחי' שם מביא דהרמב"ם מפרש כשהיא עומדת לאו דוקא. והיינו רגע אחד קודם העמידה והוא חולק עליו ע"ש. וגם התוס' ס"ל כך. ודייקו הכא מזה דאם הי' עוקר כשמהלך לא הי' חשוב עקירה. והיינו משום דהנחת חפץ נמי לא הוי בעודנו מהלך דאל"כ כך לי מהלך כמו עומד כנ"ל מתוך הדוחק:
בא"ד ואמרינן נמי בהמוציא הוציא דיו כו' צ"ע בראי' זו דהא רבא קאמר לה התם והיינו משום דבאגוז מספקא לי' הכא ובכתיבה פשיטא לי'. וגם א"י באמת ליישב אם איתא להוכחה זו דבנותן הדיו לתוך הכלי כשמהלך לא חשיב הנחה א"כ למה אגוז בכלי יהי' ספק. דאם נאמר דהי' כן במשכן להצניע אגוז בכלי שאין הכלי נח. א"כ כך לי כלי ביד המהלך או שצפה על המים וצ"ע. ועי' בחי' המאירי כ' היפוך מדברי התוס':
בד"ה ריב"נ כו' מדנקט ט"י ולא נקט שני משמע דשמן חשוב משקה כו' ומ"ש ממנחות פירשתי בפסחים וע"ש שהעלו דמ"ש במנחות דקיי"ל כר"ש שזורי דשמן לא חשוב משקה. היינו בנקרש וחזר ונימוח אבל שמן קודם שנקרש חשיב משקה ע"ש. ולפ"ז אכתי המ"ל הכא בשני ובשמן שנקרש. ואפשר ניחא לי' למינקט ט"י דשייך בכל שמן אף קודם שנקרש. אבל נראה עוד לומר דגם לריב"נ דחשיב שמן ע"ג יין מחוברין מ"מ היינו דוקא באותו שמן דחשיב משקה כמו יין. אבל בשמן הנקרש וחזר ונימוח למ"ד דלאו משקה הוא. נראה דאינו מתחבר עם היין הואיל וזה משקה וזה לאו משקה. וא"כ לא הו"מ למינקט כאן בשמן הנקרש. ולפ"ז אין ראייתם מוכרחת כ"כ דכיון דריב"נ וודאי ס"ל דמשקה הוא דאל"כ לא הוי חיבור זה לזה כנ"ל] א"כ י"ל דלכך לא נקט התנא פלוגתייהו בשני דהו"א דפליגי בהכי אי שמן משקה היא. וגם ריב"נ מודה דבטבו"י אין היין נפסל. אבל לעולם חכמים דריב"נ י"ל דס"ל דלאו משקה היא ואדרבא קצת טעם איכא לומר דפליגי באמת בסברא זו ואי משקה הוא הוי חיבור לכו"ע כנ"ל. אך יש ליישב דבריהם דגם אי הוי נקט פלוגתייהו בשני כיון דריב"נ אמר שניהם מחוברין זה לזה ממילא הוי ידעינן דה"ה בטבול יום. וא"כ מוכח דלא מצי למינקט בשני דבהא גם חכמים מודים דלכ"ע משקה הוא כנ"ל. מיהו לכאורה קשה דגם אי משקה היא מצי למינקט פלוגתייהו בשני דלריב"נ דשניהם מחוברין הוי היין נמי תחילה. אבל לחכמים נהי דשני מטמא משקין להיות תחילה מ"מ השמן אינו עושה היין אלא שני. אך נראה דס"ל לתוס' דכל המטמא משקין להיות תחילה ונוגעין משקין אלו באחרים גם השנים תחלה. וכ"כ הרמב"ם בפתיחה לסדר טהרות מתוספתא (פ"א דט"י) דמשקין אלו מטמאין משקין וכולן תחילה. וכ"כ בחיבורו (בפ"ז מה' אבות הטומאה) אכן בחי' המאירי כאן כ' בהדיא דגם בנוגע שני בשמן אין היין תחילה אלא שני. וצע"ג עליו מתוספתא הנ"ל ע"ש: