שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק שמנה שרצים · דף קט.
בתוס' ד"ה עלין כו' פי' בקונ' כו' היכי אסר ר"ש גרגירא כו' אין דבריהם מובנים דהא אין מפורש בגמ' דאסר ר"ש לאוכלו בשבת, וי"ל דלא אמר אלא דלדידי' מעלי וטוב להרגיל באכילתו, וכעין הא דאר"י כוסברתא אפי' לדידי קשה לי. דלא אמר להתיר בשבת כיון דכבר אמר דאין בו משום רפואה]:
בד"ה שריקא טויא פירש ר"ח כו' והשתא א"ש לפי' ר"ח דשייכא הא מילתא להכא כו' הא י"ל נמי לפי' רש"י דשייך הכא משום דלעיל נמי איירי במילי דמתקן המאכל במי מלח במשנה דאסור משום עיבוד, וכן בגמ' לעיל בצנון וביצה ופוגלא, אכן יש להקשות לפי' רש"י מעובדא דמייתי בסמוך דרב חייא בר אשי לא אכל דהרי לא מצינו אלא דאסור לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד לקנוס ולאסור לאכול המאכל זה לא מצינו [כיון דבלא"ה נמי ראוי לאכילה. ועי' מ"ש בהג"א לעיל פ' כירה, ובמג"א (סי' רנ"ג ס"ק י"ד) הכריע להתיר לאחרים, ואפי' אי נימא דהתם אסור כיון שי"ל שמא יחתה ויבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ הכא] אבל לפי' ר"ח אפ"ל דכיון דהאכילה גופא הוי לרפואה לכן לא אכל: