שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק שמנה שרצים · דף קח:
בגמ' א"ל רבה הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרין מכלל דר"י לאסור, לכאורה מנ"ל הא דלמא ר"י להתיר, והא דקתני ואלו הן מי מלח כו' את"ק מהדר, דאם נותן שמן בתחלה מותר מי מלח אפי' מרובין דאסר ברישא, וצ"ל, דא"כ הו"ל למיתני ואיזהו מי מלח המותרין, אבל ואלו משמע דבפ"ע קאי ואינו חוזר ארישא, ולהמסקנא דר"י לאסור ומ"מ מתיר בנותן שמן לכתחלה א"כ אפשר דגם לת"ק מותר בכה"ג גם במרובין, או נימא דבמרובין דאסור גם לת"ק משום דהוי טפי כעיבוד לא מהני נתינת שמן, שוב ראיתי בס' עולת שבת שכ' להתיר, אכן המג"א והא"ר חלקו עליו דלדידן במרובין אין נ"מ בין שמן בתחילה או לא, (כן משמע פשט לשון המג"א וכן פי' דבריו הפרמ"ג, אבל למ"ש בתוס' שבת ובמחה"ש שם לפרש דברי המג"א, גם במרובין מותר בנותן שמן באמצע]:
שם בגמ' תני ר"י ב"ח אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה א"י מבני מעיים לעולם, פי' רש"י קליפה חיצונה דביצה היא החלבון, ולשון החיצונה מיותר לפירושו, ונראה דפי' כן משום דמעשים בכל יום דאוכלין ביצים שע"פ רוב קליפה הדקה ניטלת מהם, מיהו לולא דבריו ז"ל הי' נראה לפרש דאלמלא שיש עליהם. קליפתן החיצונה, כלומר אם היו נגמרים בלי קליפה לא היו יוצאין מבני מעיים, אבל עכשיו שנגמרו בקליפתן י"ל שאין מזיקין אף הפנימית שבהם, דלשון אלמלא משמע כך דאל"כ הו"ל למיתני האוכלן בלי קליפתן כו' וגם אנו רואין דכמה פעמים אוכלין את הפנימיות לבד כנ"ל:
שם בגמ' למאי נפ"מ כו' אגודא דימא דסדום א"ל מהו למימשי מהני מיא בשבת. פי' רש"י מי אסור סי' ואלו מרפאות את העין, י"ל הטעם ע"פ טבעיות כן כיון דמי העין מלוחים, [כדאי' במד"ר (קרח פ' י"ח) ובאבות דר"נ (פ' ל"א) ע"ש], לכן רפואת העינים וחיזוקם ג"כ ע"י כח המלח, אכן במאירי הקשה דהא מלח סדומית מסמא את העינים ע"ש]: