שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי עקיבא · דף פד.
בגמ' דתנן שלש עגלות כו' שלש תיבות כו' והבאה במדה כו'. י"ל קושית התו' דהא דמייתי סיפא דמתני' ג' תיבות כדי לסיוע לדר' יוחנן דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. דבל"ז י"ל דגם עגלות של אבנים קטנים הם וא"צ שוורים. לכן מביא דבסיפא מסיק ותני בבא מיוחדת דבאה במדה טהורה ולמה לא קתני נמי הכי בעגלות. וע"כ משום דבעגלות אע"ג שבאין במדה מ"מ טמאים כיון דאורחייהו בטלטול שוורים ושמי' טילטול. אך מ"ש התוס' דהו"ל לאתויי הך דעריבות ולא סיפא דתיבות אכתי קשה. וגם זה י"ל קצת כיון דלבתר דתני בעריבות דהבאה במדה טהורה קתני נמי בתיבות א"כ גם בעגלות הו"ל למיתני כנ"ל ואיכא סייעתא לר"י. אבל אי לא הוי קתני אלא בעריבות הומ"ל דתני בחדא וה"ה לאידך ולא הוי סייעתא כנ"ל):
ברש"י ד"ה טהורה מכלום כו' דכל הכלים שיעורן כרימונים. משמע מכאן דגם ביחדינהו למידי אחרינא לא מהני כשהיא טפי משיעור רימונים. [ומשו"ה טהורה אפי' יחדה להוליך בה אבנים]. ועי' לקמן (צ"ה:) בתוס' ד"ה ניקב ולעיל (נ"ט.) תוד"ה ור"י. והיה אפשר לומר פי' חדש דאע"ג דביחדו לטפי מרימונים. מהני היינו כשהי' גם קודם השבר מיוחד לטפי מרימונים כגון לאבנים דהכא ומשו"ה אפי' שנשבר אח"כ ג"כ עומד בתשמישו דמעיקרא. אבל כשלא יחדו קודם השבר אלא אחר שנשבר מוכרח הוא ליחדו לאבנים זהו לא מהני כנ"ל. [אכן לקמן (צ"ה:) ברש"י ד"ה ועדיין כו' רימונים מבואר דאפי' לאחר שנשבר יחדו לרימונים מהני וכ"מ בתוס' בחולין (נ"ה.) ד"ה שיעורן ע"ש א"כ ה"ה דמהני יחוד לטפי מרימונים אחר שנשבר אבל בפי' הר"ח שם מבואר דבעינן שיהי' מוכן מעיקרא לרימונים א"כ גם כאן י"ל כן]:
בתוס' ד"ה ולחנניא כו' תימא לר"י אמאי נקיט חנניא כו' ועוד דנראה כו' א"כ ממתני' דכלים כו'. נראה מדבריהם דלא גרסו כגירסא שלפנינו [כמ"ש הב"ח למחוק תיבת אין] דלגי' שלנו דבלשון שאלה נאמר לק"מ דאה"נ מוכיח מדאמרי' דלחנניא ספינת הירדן טמאה אע"ג דמיטלטלת ע"י שוורים ומ"מ ס"ל דשמי' טלטול דמה"ט טמאה. ולהכי קא מתמה ולחנניא טלטול ע"י שוורים בע"כ דשמי' טלטול ושני לי' אין דהכי תנן נמי התם. וא"כ ל"ק לומר דחנניא נמי ס"ל הכי. ומיושב ג"כ מאי דנקיט חנניא כיון דמדברי רבנן דפליגי עלי' ליכא הוכחה היכא ס"ל בטלטול ע"י שוורים א"כ ליכא לאקשויי מידי עלייהו:
בד"ה לאפוקי כו' תימא דהא כופת שאור שיחדה לישיבה כו' אע"ג דלית לי' טהרה במקוה עי' במהר"ם פי' דבריהם משום דאוכלין אין להם טהרה ולולי דבריהם הי' נראה דאה"נ דיש לו טהרה במקוה כיון דמטמאות לי' מפני שיצא מתורת אוכל ונעשה כלי כמבואר שם בחולין כששימש מעשה עץ שימש א"כ מה"ט עולה מטומאתה ע"י המקוה ככלי דעלמא:
בד"ה מפץ כו' וא"נ לר"ת דהא פשוטי כ"ע י"ל טהרה במקוה כדמוכח בפ"ק דסוכה דאמר מטה מטהרת איברים ומוקי לה בפשוטין כו' אין מפורש שם כן וגם ל"ק על רש"י כנראה מפירש"י שם דס"ל דשם איירי כשנטמאת בעודה שלימה ומשו"ה י"ל טהרה במקוה גם אחר שנשבר ונעשה פשוטי כ"ע (וכן תי' גם בס' מג"ש ע"ש]. גם י"ל פי' רש"י לפמ"ש התוס' בשם ר"י דנפקא לן טהרה במקוה לפשוטי כ"ע מדכתי' וכל כ"ע תתחטאו. א"כ י"ל למ"ש רש"י לקמן ד"ה מפץ שטמא בזב דמהך ק"ו דמפץ כו' נשמע דכל המטמא מדרס מטמא במת ג"כ ע"ש. והנה שם בכלי מדין נצטוו רק על טהרת טומאת מת כדכתיב כל נוגע בחלל כו' אבל לא לטומאת מדרס דהא עכו"ם א"מ בזיבה מדאורייתא כדאי' בנדה (ל"ד:) ע"ש]. וא"כ י"ל דאה"נ להמסקנא כאן דיש במפץ טומאת מת מכח ק"ו כיון שיש לו טומאת מדרס אה"נ דיש לו טהרה במקוה דשפיר הוא בכלל הא דכתי' וכל כ"ע תתחטאו כו'. אבל לס"ד כאן שלא יהי' בו טומאת מדרס א"כ גם טומאת מת אין בו ושוב אינו בכלל וכל כ"ע תתחטאו דמדין ולהכי הקשה שפיר שאין לו טהרה במקוה ובזה מתורץ ג"כ תמיהת התוס' בעמוד ב' ד"ה והא כו' תימה דבסוף כיצד הרגל כו' ע"ש. דכיון דלמסקנא אית לי' טהרה במקוה שפיר שייך להזכיר טומאת ערב ושבעה ודוק: