שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי אליעזר דמילה · דף קלז:
במשנה מל ולא פרע כו'. נראה לפרש דלא קאי על הפריעה מה שקורעין עור השני אלא על עור העליון, וקמ"ל דלא סגי במה שחותך מלמעלה אם נשאר עדיין עור מונח ומכסה את העטרה דבעינן שיגלה את העטרה וצריך למול כל העור אשר על העטרה וכן בתוס' ביבמות (ע"א: ד"ה מ"ט) משמע דממתני' דהכא אין ראי' דעור הפריעה מעכב ע"ש שהוכיחו כן מתוך קושית הגמ' ולא הביאו מכאן]. ובזה מובן תמיהת התוס' דא"כ היינו דקתני רישא דחופה רוב העטרה מעכב, דאי נימא דקאי על עור הפריעה אין מובן תמיהתם. דהא מרישא דמתני' הוי ס"ד לומר דכל שחתך העור העליון אף שנשאר עור הפריעה אין העטרה מכוסה דגם עור הפריעה בכלל העטרה. (כמו שהקשו המג"ש והתוי"ט אכן הר"ח פי' ולא פרע כלומר לא קרע את העור דקאי על העור השני דבעי קריעה, ולפ"ז מיושב תמיהת התוס' כנ"ל]:
בגמ' העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כו' לגירסא זו משמע שמברכין את התינוק הנימול. [אבל לגירסת הרי"ף והרמב"ם כשם שהכנסתו לברית כו' מברכין את האב כמ"ש הט"ז והש"ך ביו"ד (סי' רס"ה) ע"ש מ"ש אם אין האב שם כיצד יאמרו] וי"ל משום דמסוכן הוא לאחר מילה צריך הוא לברכה:
בתוס' ד"ה במצותיו כו' שנאמר יליד בית כו' צ"ע למה לא פי' בגרים איזו מצוה יש דהגר עצמו אינו מצווה כשהוא עכו"ם למול ולהתגייר. ועל הב"ד ג"כ לא מצינו בכתוב מצוה למול את הגוי ולגיירו: