אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק רבי אליעזר דמילה

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק רבי אליעזר דמילה

פרק מפנין

דף קל.

בגמ' אלא אי אמרת הוא וחד מאי עדים כו' הקשה בשו"ת הראנ"ח (ח"א סי' פ"ט) למ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ (סי' ג') דאף בעד אחד שייך למיתני עדים דעדים פי' בעדות המועיל, למאי איצטריך הכא לתרץ מאי עדים שראוים להעיד במקום אחר תיפוק לי' כיון דמועיל כאן דהא ע"א נאמן באיסורין משו"ה שפיר מצי למיתני עדים, ונ"ל דדוקא התם לענין שבועה שהתורה האמינה לענין שבועה ע"א כשנים (דהרי, אם א"י לישבע חייב לשלם, וכמ"ש הר"ן בשבועות פ' כל הנשבעין דלא מהני מיגו במקום ע"א לפטור משבועה משום דהוי כשנים לממון והוי מיגו במקום עדים ע"ש], א"כ הוי שפיר עדות המועיל, אבל באיסורין אין הפי' משום דהוי כשנים. אלא דבאיסורין א"צ עדות כלל כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ב') דא"צ אלא הוכחה. ע"ש], לפיכך סגי בע"א וא"כ לא שייך שם עדים על זה:

שם בגמ' אמר ר"י עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנם, י"ל הפי' שלא נענשו על כך אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מפני דר"א רב גוברי' וכעין זה אי' בעירובין (נ"ד.) ע"ש] והי' מיושב בזה מה שהקשה המהרש"ל ע"ש:

שם בגמ' כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו, י"ל דלפיכך נטלן מראשו משום נקיות שלא רצה שיקרב אצל קסדר בתפילין כדאי' לעיל (קכ"ז:) בר' יהושע שחלץ תפליו קודם שנכנס אצל המטרוניתא כדי שלא יכנסו דברי קדושה כו' ע"ש ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לעיל (מ"ט.) ד"ה נטלם ע"ש]:

בתוס' ד"ה ר"א כו' וי"ל דקטן צריך כו' הי' צריך להחזירו לאמו, אך לפ"ז עדיין קשה דהרי אפשר להביאו ולמולו סמוך לחשיכה כיון דכל היום כשר למילה וכשיחזירו כבר יהי' לילה, [ואע"ג דזריזין מקדימין למצות הא השתא להאי שינויא ס"ל דכדי למהר המצוה לא דחי שבת]:

דף קל:

ברש"י ד"ה מהו לטלטל בתוכו כו' ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לו דאסור, ופי' המהרש"א דלר"ש אסור בכלים ששבתו בבית כו', ולפירושו נראה דכה"ג נמי איבעיא לי' לר"ז אי שרי לטלטל בכולו היכא שהוציאן מהבית דרך מלבוש, וכמ"ש רש"י ד"ה מותר דגם כלים ששבתו בבית והוציאין דרך מלבוש מותרין לטלטל בכל החצר ובמבוי מספקא לן, וראיתי בגליון הש"ס מרעק"א ז"ל שהקשה מעירובין (צ"א.) דאפי' בכומתא וסודרא אסור ע"ש, ולדידי לק"מ מהתם דודאי להוציאן לחצר אחר מודה רש"י דאסור, אבל בתוך החצר מותר לטלטל בכולו כנ"ל פשוט, גם צריכין לבאר דהא דבעי ר"ז אי שרי לטלטל בכל המבוי, א"ש אף למ"ד בעירובין (צ"א.) דלר"ש מבוי וחצר וקרפף רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה כמ"ש רש"י בסוף הסוגיא כאן, מ"מ יש לפרש דוקא בתוך ד"א בחצר כגון ב' אמות בחצר וב' אמות במבוי שרי, אבל לטלטל בכל המבוי שפיר מספקא לי' לר"ז וכמ"ש רש"י בד"ה קרפיפות בקרפף היותר מבית סאתים. איברא דדברי רש"י שם תמוה דיותר מב"ס הוי כרמלית ואסור להוציא ממנו לחצר וארכתי בשו"ע בזה ואין כאן מקומו:

בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א כו' והכא כיון דאפשר לקיים את שניהם כו' אמאי יביאו כו', י"ל דבשלמא היכא דאפשר לקיים שניהם שלא ידחה כלל הל"ת אזי הוי זה הכלל, אבל הכא דמ"מ נדחה שבת אצל גוף המילה שוב לא הוי אפשר לקיים שניהם ונדחה גם לזה כיון דמ"מ ניתן לדחות, וכה"ג כתבו התוס' במנחות (מ' ד"ה כיון) דמשו"ה פשיטא לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן משום דבלאו הכי איכא כלאים, אך י"ל דשאני הכא דאע"ג דמלאכת חבורה נדחה מ"מ מלאכת הוצאה לא נדחה כיון דחילוק מלאכות לשבת הוי כתרי איסורי משא"כ התם אותו איסור גופי' דכלאים נדחה כבר אכן הרשב"א כאן תי' כנ"ל], עוד י"ל דהאי כללא תליא בפלוגתא דר"א ורבנן דלרבנן דס"ל דמכשירי מילה אינם דוחין שבת א"כ לא נדחה שבת אלא מפני ההכרח של גוף המצוה, וממילא אם יכול לקיים המצוה בלא הדחי' שוב אינו דוחה, אבל לר"א כיון דאף מכשירים דוחה א"כ הוי כמו הותרה שבת אצל זה והוי ממש כמו היתר ושוב אפי' היכא דאפשר לקיים שניהם דוחה:

בד"ה ניתקו כו' ודוקא היכא דלא נשתתפו כו' אבל נשתתפו לא בעינן, אין מובן הטעם כיון דלא מהני לחי וקורה אלא א"כ בתים וחצירות פתוחין לתוכו, ולולי דברי התוס' הי' נראה לפרש הטעם דהא דבעירבו נעשה כבתים בלי חצירות אינו אלא במבוי שלא נשתתפו משום דחצר שעירב נעשה כחד בית טפי ממבוי לגבי חצירות דידה, אבל כשגם במבוי נשתתפו חשיב חצר שעירבו חצר לגבה:

דף קלא.

בגמ' אלא אמר ר' אשי מי גרם לחצירות שיאסרו כו' עי' פי' רש"י, ופי' הפשוט נראה דגוזרין בעירובי חצירות דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים למבוי. ולהכי אסרו ג"כ כלים ששבתו במבוי, אע"ג דאינו דומה כלל להא דאוסר רב בעירבו לטלטל בחצר כיון דשכיחי התם מאני דבתים, אבל הכא במבוי דלא שכיחי מאני דבתים מהיכי תיתי נאסור מאני דמבוי כמו שאין אוסרין היכא דאיכא חצר אחר שלא עירב הסמוך לחצר שעירבו, מ"מ צ"ל דבמבוי כיון דלתשמיש החצירות עשוי יש לגזור טפי מחצר הסמוך, וכן הבינו התוס' וכל הפוסקים, ולכך כתבו דלדידן דקיי"ל דחצירות מותרין אפי' היכא דעירבו ה"ה מבוי ע"ש, זולת הרמב"ם (פ"ה מה"ע ה' ט"ו) שהביא הא דרב להלכה, אך באמת פי' התוס' תמוה דא"כ עיקר התי' הכא חסר מן הספר. וגם הא לא מייתי כלל הך דרב דאוסר בעירבו. ועוד קשה כיון דהמקשה לא ידע למה אסור היכא דעירבו וצריך ליתן ע"ז טעם, האיך מתרץ הטעם דמותר בלא עירבו ומבליע בתוך דבריו טעם האיסור בעירבו, לכן הי' נראה לפע"ד דבעיון היטב בלשון רש"י ז"ל נראה דלא בעי למיסר הכא מטעם גזירה, אך עיקר הספק דלעיל דבעי ר"ז אי צריך שיתוף כדי לטלטל בכולו, אע"ג דרשות אחד היא ובאחד בחצר ואחד במבוי ודאי מותר. מ"מ לטלטל בכולו מספקא לי' אי בעי שיתוף, ע"ז הכריע הכא דבלא עירבו ודאי לא בעי שיתוף כיון דגוף המבוי וחצר רשות אחת הן הוי כנשתתפו, אבל בעירבו הואיל וחצירות עם הבתים נעשין אחד והבתים רשות לעצמן למבוי לכך צריך המבוי שיתוף. וכן מפורש בלשון רש"י, ואע"ג דהאי דינא דרב בעירבו דאוסר גם בחצירות אין ענין כל כך להכא אעפ"כ מייתי לה רש"י לדוגמא דע"י העירוב יש לאסור טפי כנ"ל, ואפשר כן הי' טעמו של הרמב"ם ז"ל, ועי' בסי' שפ"ח ובט"ז ומ"ש שם:

שם בגמ' תנ"ה ושוין שאם ציץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב. משמע דחייב חטאת [כמ"ש רש"י לעיל (ג'.) דכל חיוב ופטור במס' שבת בחטאת קאי ובשוגג ע"ש], וקשה דהא קיי"ל דשגג ועשה מצוה פטור [ובמזוזה עשה מצוה. וגם בציצית] לפי' רש"י בסמוך דהכא אזלא למ"ד דציצית חובת טלית ודאי פטור, ואפי' למ"ד דהוי חובת גברא מ"ט י"ל דכיון שעשה ציצית ומתעטף בו מיד חשוב נמי עשה מצוה, [אע"ג דבשעת עשיית הציצית עדיין לא עשה מצוה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה' י') דהמוציא לולב בשבת לרה"ר כדי לצאת בו פטור אע"פ דבשעה שהוציא עדיין לא יצא], ואפשר דחייב סקילה קתני ובמזיד, או י"ל דלא אתיא כהלכה, אלא כמ"ד דמחייב חטאת אפי' בטעה בד"מ ועשה מצוה דר"א ס"ל הכי לקמן (קל"ז.) ע"ש], והא דקתני ושוין קאי אדר"א ומחלוקתו, וע"ד פלפול י"ל דכן הוא באמת קושית הגמ' מ"ט דלכאורה תמוה מאוד כמ"ש התוס' מה צריך טעם לזה כיון דליכא ריבוי, וי"ל דהכי פי' מ"ט חייב חטאת הא קעביד מצוה, ומשני דדוקא במצוה המוכרחת פטור אבל הכא כיון דיכול להפקירן כה"ג אינו פטור מחטאת אבל גם זה צ"ע לדינא דמ"מ עכשיו מצוה קעביד כל זמן שלא הפקירן:

והנה מתוך פי' רש"י בסמוך בד"ה כל שעתא משמע דהא דאמרי' מ"ט דקאי נמי אציצית ולמ"ד חובת טלית, והוא דוחק כיון דלא קיי"ל הכי, ובחי' הריטב"א ור"ן פי' דלא קאי אלא אמזוזה ע"ש, ולע"ד יש להוכיח מכאן כשיטת המרדכי (בה' קטנות) הובא בה' ציצית במג"א (סי' י"ג ס"ק ח') דס"ל דבשבת שא"י לעשות ציצית רשאי לילך בטלית בלי ציצית דהא לא מצינו בתורה איסור שלא לילך בד' כנפות בלא ציצית אלא מ"ע היא דרמיא עלי' לעשות ציצית כשנתעטף בבגד, וכיון דלא דחי שבת רשאי לילך בלא ציצית וע"ז פריך שפיר כיון דאחר שנתעטף בהיתר רמי עלי' חיוב מצות ציצית ודמי למזוזה דאחר שבנה הבית רמי עלי' מצות מזוזה] ומשני כנ"ל:

בתוס' ד"ה אפשר כו' וא"ת כי עירבו חצירות נמי עם בתים כו', א"י להלום דבריהם דגבי עירבו דניתקו חצירות ונעשו בתים הטעם דע"י העירוב נעשין חד וחשיב כאילו אין כאן חצר כלל שהחצר נעשה בית כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ניתקו] מה מועיל בזה ביטול רשות דמבוי כיון דלאו מטעם איסור טלטול אתינן עלה, אבל בלא עירבו דפרכינן ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי מטעם איסור טלטול ע"ז שפיר משני אפשר דמבטלי לי' רשותא ולא הוי כמאן דסתימי וצ"ע:

בד"ה ושוין כו' וכן ציצית לרבנן כו' פרט לכסות סומא, קשה דאכתי י"ל מה לסוכה שנוהגת גם בסומא משא"כ בציצית:

בא"ד צ"ל דציצית אם עבר זמנה בטלה כו' דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה כו' סברת התוס' אינה מוכרחת דנהי דמילה אי עביד בשמיני אינו חוזר ומל בתשיעי מ"מ אינו ערל וכל יום ויום שמושך בערלתו עבר במצות עשה ולכמה פוסקים איכא כרת בכל יום שאינו מל א"כ הוי כמבטל המצוה ביום שאינו מהול, וכ"מ במג"א (סי' תקס"ח ס"ק י') דמילה כל שעתה זמנה משום דאסור לעמוד ערל ע"ש. ונהי דביום שמיני א"צ להקדים אלא משום זריזות מ"מ אם לא ימול בשמיני יעבור אח"כ בליל תשיעי] ולולי דבריהם הי' נראה דמאי דאמרינן לקמן ועוד מה להנך דאם עבר זמנה בטלה אתיא אליבא דרב יוסף דמחלק נמי הכא בין מצות הקבוע להם זמן, [ולאביי. נמי דפליג עלי' מ"מ פירכא כל דהו מיהא הוי ולקמן דבעי למילף מילה מכולהו במה הצד פרכינן פירכא כ"ד משא"כ הכא דבעי למילף חדא מחדא]:

בא"ד וי"ל כו' הלכך לא שייך למילף מכיבוד כו'. איני מבין מה תירצו בכיבוד הא מצות כיבוד נוהג גם בשבת בדברים המותרים בשבת, ואפשר דעיקר קושייתם הי' מבנין ביהמ"ק אבל בכיבוד י"ל משום דאתה ואביך חייבין בכבודי אין ללמוד לשאר מצות השם:

דף קלא:

בגמ' הואיל ובידו להפקירן וקשה דא"כ טעמא דר"י דאמר לא לכל אמר ר"א כו' הוא משום דבידו להפקירן. א"כ מאי יליף משתי הלחם דלא למדו ר"א אלא מגז"ש הא התם ליכא האי טעמא, ועוד קשה לי דנהי דבידו להפקירן והוי כמו אפשר לקיים שניהם מ"מ אי לא הפקיר וקיים המצוה לא יתחייב עכ"פ כיון דבאמת דוחה, ואטו בכ"מ דניתן לדחות אלא דאפשר לקיים שניהם כגון במילה בצרעת בדאיכא אחר אי עביד אביו יתחייב אין סברא לומר כן **וכ"מ מהא דאי' בטוש"ע אהע"ז (סי' קע"ד ס"א) דחייבי לאוין שנתיבמה ביאתה פוטרת צרתה אע"ג דהי' אפ"ל שניהם ביבום צרתה מ"מ בדיעבד קיים המצוה ומ"ש בס' דורש לציון (דרוש י"ג) מהא דאי' ביבמות (כ':) דלמ"ד דהוי אפ"ל שניהם בחליצה אם בעלו לא קנו ואין פוסרת צרתה, נ"ל דשאני התם כיון דלא משכחת יבום בח"ל משום דאפ"ל שניהם בחליצה א"כ לא חל כלל מצות יבום בח"ל ושוב הויא עלי' כאשת אח שלא במקום מצוה, וכעין מ"ש השעה"מ (פ"ו מה' יבום) ע"ש משא"כ לדידן דחליצה במקום יבום לא הוי אפ"ל שניהם ורמיא קמי' ליבום, שוב אפי' היכא דאיכא צרה ואפ"ל שניהם ביבום השני מ"מ בדיעבד עשה מצוה, והכא נמי אפי' בציצית ומזוזה בשבת אע"ג דלעולם בידו להפקירן מ"מ כיון דקודם שבת הי' עליו חיוב המצוה שוב גם בשבת דלכתחילה לא דחי שבת משום דבידו להפקירן מ"מ בדיעבד קיים המצוה כנ"ל:** בפרט למאי דנראה לעיל דר"א לית לי' כלל האי כללא דהיכא דאפשר לקיים שניהם] לא דחי, לכן נ"ל כמו שמצאתי ג"כ בחי' הר"ן דמאי דמקשה הגמ' מ"ט מקשה טעמא דקרא גופא. דבאמת בציצית ומזוזה דליכא. קרא בודאי אין מכשיריהם דוחה כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ושוין אלא דבעי הגמ' לאשכוחי טעמי' דקרא, ולפ"ז מיושב הכל דר"י חידש לן דר"א לא לכל קאמר דמכשירין דוחין שבת אלא היכא דאיכא קרא בכל מצוה ומצוה וממילא ציצית דליכא קרא אינו דוחה כנ"ל:

שם בגמ' אילימא לטלטול איצטרך קרא למישרי טלטול. קשה לי הא משכחת שעוקר הלולב מן הקרקע ובזה מקיים תיכף המצוה ולא הוי מכשירין, וכן משמע לשון הברייתא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דשייך דחיית שבת בלולב עצמו ג"כ,, ואע"ג דגם במצה וסוכה ושופר קתני הכי י"ל אגב לולב נקטו, ויש להוכיח מזה ודס"ל להגמ' דאפי' היכא דמקיים המצוה ע"י המלאכה מ"מ כל שאפשר לעשותו מאתמול יש לו דין מכשירין, וכמשמעות לשון רע"ק במשנה מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה שבת דמשמע הא אי הוי אפשר לעשות מע"ש אפי' מילה עצמה אינו דוחה, וא"כ דייק הגמ' שפיר דטלטול א"צ קרא למעוטי אלא לתולשו מן המחובר דאפשר לעשותו מע"ש א"כ היינו מכשירין:

שם בגמ' ורבנן כו' ביום ולא בלילה, אע"ג דביום לא קאי אלא איו"ט ראשון, מ"מ י"ל דהוי גילוי מילתא דמצות לולב ביום ולא בלילה וממילא בכל ז' הימים במקדש דוקא ביום, וכ"מ בסוכה (מ"ג.) דלר"א דמכשירי לולב דוחין מדכתיב ביום הוי קאי נמי על כל ז' ימים, אלא דקאמר התם דה' דהראשון ממעט להו ע"ש, מיהו י"ל עוד דבאמת כתיב ימים אלא דסד"א למילף מסוכה וכיון דביום הראשון ע"כ לא דמי לסוכה שוב פי' ימים כפשטא, והי' מיושב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה קמ"ל דשבעת ימים למאי אתיא ולמ"ש צריך קרא למעט לילה בכל ז' ימים, אבל תי' הראשון עיקר:

שם בגמ' ור"א כו' שבעת ימים ולא לילות, קשה לי דילמא במקדש שבעת ימים דוקא אבל במדינה אי לאו דכתי' ביום ס"ד אמינא ולקחתם בראשון אפי' בלילה, ואפשר דאמרינן בהא ילמוד סתום מן המפורש וממילא מפרשינן ראשון דומיא דשבעה דביום אין בלילה לא:

שם בגמ' סד"א נילף כו' לכאורה קשה למאי איצטריך גז"ש בל"ז י"ל כיון דמצינו בסוכה ימים כולל נמי לילות א"כ מנ"ל למעט לילות מימים גבי לולב. ובתוס' מקשים דאין דנין גז"ש מסברא ואדרבה קשה למה לי גז"ש וא"כ י"ל דנילף לאו דוקא אלא כמ"ש, אכן בחי' הר"ן בשם הרא"ה מביא סברא לחלק דבסוכה דכל שעה חייב לישב בה שפיר שייך לשון ז' ימים על המשך הזמן אע"ג דכולל לילות, אבל בלולב דאינו אלא פעם אחת ביום לא שייך לשון ימים ע"ש א"כ צריך שפיר גז"ש והא דר' אליעזר פליג ולא חייש להאי גזירה שוה נ"ל עפמ"ש התוס' בד"ה שבעת דשבעת מופנה דהוי מצי לכתוב בימים גרידא ע"ש, וי"ל דהכא [אי נימא דילפינן מגז"ש לרבות לילות] ליכא למימר דימים מיותר משום דהוי סגי למיכתב בשבעת כיון דאורחא דקרא הוא לכתוב שבעת ימים (א"כ יותר י"ל דימים עיקר ושבעת אורחא דקרא הוא לכתוב כן] ואינו מופנה, משא"כ לקמן דימים צריך למעט לילות ממשמעות הכתוב ולא מגז"ש] שפיר י"ל דשבעת מיותר לגז"ש דמכשירין אבל רבנן דר"א דס"ל דא"צ להיות מופנה מב' צדדין שפיר קאמרי ס"ד אמינא נילף שבעת ימים כו', משא"כ ר"א לטעמי' דס"ל דצ"ל מופנה מב' צדדין י"ל כנ"ל, עוד י"ל לפמ"ש המהרש"א (פ"ב דפסחים) גבי ערלים א"ש נמי הכא טעמא דר"א כיון דכתיב ביום א"כ באמת הגז"ש דשבעת לא קאי לרבות לילות רק למימר דביום אתי כדי דלא נטעה בפי' הגז"ש זה לא מסתבר. דכיון דבאמת לא אתי הגז"ש לזה שפיר טפי מוקמינן ביום לגז"ש לסוכה לענין מכשירין כנ"ל:

שם בגמ' ולכתוב רחמנא בלולב וניתי הנך ונילפו מיני' קצת קשה דמנ"ל למילף מיום הראשון דמכשירין דוחה שבת נילף משאר הימים במקדש דאינו דוחה גם בלולב כדקתני בסוכה (מ"ג.) דהראשון למעט שאר הימים ע"ש, וכמו כן קשה דלמאי דקתני התם דאינו דוחה שבת אלא ביום הראשון בלבד ע"כ צ"ל דהא דילפינן סוכה מלולב דמכשירי סוכה דוחה שבת ג"כ לא ילפינן אלא יום ראשון א"כ מאי פרכינן בסמוך דנילף ממצה ושופר הא אדרבה אתי קרא דלולב וסוכה למעט שאר הימים [דאי הוי ילפינן ממצה ושופר הו"א דכ"ז מצותן דוחה שבת אפי' בשאר הימים אך י"ל דהא דפרכינן גבי מצה ושופר וניתי הנך ונילפי מיני' לא קאי אלא אעומר ושתי הלחם אכן רש"י לא פי' כן ולכאורה נראה דלשון ונכתוב רחמנא במצה קשיא לי' לרש"י דהו"ל למיפרך בקיצור ולגמור מיני' אי לא קאי אלא אעומר ושת"ה, לכך פי' רש"י דניכתוב קרא בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיני', דהשתא דלא כתיב בהדיא במצה אלא דילפינן מצה מסוכה וסוכה מלולב ע"כ צריכי קרא דסוכה ולולב], אבל אין זה מוכרח דהא בסמוך גבי שופר וכן הכא גבי לולב נמי פרכינן בהאי לישנא וניכתוב אע"ג דהתם באמת כתיב קרא, לכך נכון לפרש כלשון רש"י בתחילת הסוגיא דהא דאמרינן וניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם כנ"ל:

בתוס' ד"ה סד"א וא"ת היכי תיסק אדעתי' לדון גז"ש כו'. לכאורה הי' אפשר לפרש דאין כוונת הגמ' מכח גז"ש דהא לא אמרו שבעת ימים שבעת ימים, אלא דמייתי ראי' דמימים ליכא הוכחה לאפוקי לילות כיון דאשכחן בסוכות ימים וגם לילות בכלל, ואין לומר שהוכיחו התוס' דכוונת הגמ' מכח גז"ש דלהכי לר"א ניחא דלית לי' האי גז"ש, אבל אי נימא מכח הסברא א"כ מ"ט דר"א דז"א דאדרבה ר"א באמת ס"ל האי גז"ש כמו שהקשו התוס' לקמן על ר"א בד"ה שבעת ונראה דהוכרחו התוס' לפרש דמכח גז"ש אתי עלה דאל"ה טפי הוי להגמ' לאתויי שבעת ימים דמילואים דסוכה גופי' נלמד משם כדאיתא בסוכה (מ"ג.) אלא ודאי דמכח גז"ש מייתי הכא ומשבעת ימים דמילואים לא קים להו הגז"ש אלא מסוכה, מיהו היא גופא קשיא דבלא"ה ממילואים עצמה מוכח דימים כולל לילות וא"כ בלאו גז"ש אין למעט לילות מימים. וי"ל כמ"ש בחי' הר"ן בשם הרא"ה דיש לחלק בין דבר הנוהגת כל היום והלילה לדבר הנוהג פ"א ביום בלבד ע"ש:

בד"ה שכן טעון ד' מינים אע"ג דעומר ושתי הלחם נמי כו' דבריהם צריכין ביאור דלכאורה נראה עיקר כוונת הגמ' דכיון דע"י דחיית שבת עביד ד' מצות טפי עדיף ולפ"ז צ"ל כוונתם דאתיא אליבא דמ"ד לחם אינו מעכב את הכבשים והכבשים מעכבין את הלחם. וגם אם לא יוכל להביא הלחם יוכל לקיים מצות הכבשים משו"ה לא דמי ללולב], וא"כ ט"ס יש בדבריהם דבלא"ה יש ט"ס במ"ש הכבשים, א"מ את העומר וזה לא נמצא בגמ', אך מסוף דבריהם שכתבו שאין מצות לולב בלא ד' מינים אבל הני מצוותן כו', משמע שהבינו כוונת פירכת הגמ' להיפוך ממ"ש דכל היכא שאין המצוה מתקיימת אם לא בצירוף עוד ג' מינים חשיבא טפי, ומלבד דהסברא אינה מובנת אכתי יש לתמוה דא"כ לא היו צריכים להביא פלוגתא דכבשים, דלכו"ע א"ש כיון דנסכים ודאי אין מעכבין שהרי יש להם תשלומין דמביא אדם קרבנו היום ונסכו אפי' לאחר כמה ימים גם בעיקר הדין בעומר וכבש לא נתבאר בגמ' אי מעכבין זא"ז, ולכאורה נראה דכבש ודאי אינו מעכב העומר כיון דלא כתיב הוי' דנילף מינה עיכובא, אבל עומר אפשר מעכב הכבש כיון דכתיב ועשיתם ביום הניפכם אה"ע כבש י"ל דאם אינו מניף אינו מביא כבש, ואינו מוכרח די"ל דביום מצות תנופת עומר קאמר רחמנא להביא כבש וצ"ע, [אכן לפמ"ש הלח"מ בה' (תו"מ פ"ז) בשם המבי"ט בקרית ספר דמקריבין הכבש קודם העומר צ"ל דהא דקתני בהוריות (י"ג.) דעומר קודם לכבש הוא דעומר מעכב את הכבש ואם אין לו שניהם מביאין העומר ולא את הכבש]:

בד"ה אי מעומר כו', ואי הוי דייק הוי משכח פירכא כו' וצריכין לבאר הפירכא, וי"ל לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה שכן דגם בעומר ושתי הלחם איכא ד' מינים אלא דכיון דאין מעכבין חשיב פירכא דלא דמי ללולב, אבל פירכא כל דהו מיהא הוי דמה לעומר ושת"ה ולולב דאית בהו ד' מינים, ובחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו כדאיתא בחולין (קט"ו:) וגם בחדא מתלת אי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו ע"ש], ומצה מעומר ולולב וסוכה י"ל פירכא כל דהו דכולהו. נוהגין ביום וסוכה אע"ג דגם בלילה מחויב מ"מ נוהג גם ביום אבל מצה פטורין ממנה לגמרי ביום אך שופר מכל הני א"י פרכא, וי"ל קצת כיון דשופר סגי בשמיעה ולא חייבה תורת כל יחיד לתקוע לכך לא דמי להנך, ואע"ג דבעומר ושתי הלחם. נמי אין החיוב אלא על הציבור ולא על כל אחד, מ"מ י"ל דשאני הני דאם לא ידחו המכשירין את השבת יתבטל המצוה מכל הציבור, משא"כ שופר אי במקום זה לא ידחו יתקעו במקומות אחרים, וכיון דלא הקפידה תורה שיקיים כ"א המצוה בתקיעה אלא בשמיעה לא דחי ולא דמי ללולב ומצה כן י"ל קצת, ומילה מכל הנך היינו טעמא דלא מצי למילף כדאמרינן לקמן ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה כו', מיהו מ"ש התוס' א"נ מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא, לא יתכן אלא למסקנא דאיכא כל הני קראי יש ליישב דטרח כו', אבל לס"ד דגמ' דמקשה ומהדר לאשכוחי קרא קשה שפיר דנילף במה הצד ולמה לן קרא וצ"ל דקושטא דמילתא משני, מיהו קשה לפ"ז הא דאמר ר"י לעיל לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה את השבת שהרי עומר ושתי הלחם כו'. והלא באמת ילפינן עומר ושת"ה נמי במה הצד אלא דטרח וכתב לן קרא, א"כ מאי מייתי ראי' מכאן דבעלמא אין מכשירי מצוה דוחין את השבת, וגם בל"ז קשה כיון דלא אתי ר"י לאפוקי אלא מזוזה וציצית דאיכא פירכא הואיל דבידו להפקירן כדלעיל, א"כ. למאי צריך להביא ראי' מעומר ושתי הלחם מדאצטריך בהו קרא, [וכן הקשה המהרש"א בתוס' ד"ה לא לכל], וי"ל דהך פירכא הנ"ל משום דבידו להפקירן לא הוי אלא פירכא כל דהו, ולהכי דייק שפיר מדצריך קרא בשתי הלחם ע"כ מוכח דמחדא לא מצי למילף אלא חדא מתרתי במה הצד ולכך טרח וכתב לה קרא, א"כ. שוב ליכא למילף מזוזה וציצית כיון דאיכא פירכא כ"ד במזוזה וציצית כנ"ל, וגם בשתי הלחם אפשר דלא מצי למילף מכל הני די"ל פירכא כ"ד מה לכל הני דכל יחיד חייב בהו משא"כ עומר ושת"ה ליכא חיובא אלא לכל הציבור בלבד, אבל אי הוי מצינן למילף בבנין אב ממצוה מיוחדת לא הוי פרכינן פרכא כ"ד והוי מרבינן נמי ציצית ומזווה כנ"ל:

בד"ה שבעת ימים וא"ת לר"א כו' נילף מסוכה כו' ואפי' לילות, וי"ל כיון דכתיב נמי [בפ' ראה] שבעת ימים תחוג וגו' וחגיגה ביום ולא בלילה, א"כ טפי אית לן למילף ימים דכתיב בלולב] מחגיגה דביום דוקא ולא למילף מסוכה דמקדש ממקדש אית לן למילף, גם י"ל דלא דמי לסוכה דכל היום והלילה המצוה נוהגת כמ"ש לעיל בשם הר"ן:

דף קלב.

בגמ' מיתיבי מנין לפקו"נ כו' מה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם כו', עי' ביומא (פ"ה:) פי' רש"י בשם התוספתא דמילה דוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת], וי"ל עוד דלישנא בעלמא נקט הכי, אבל עיקר הילפותא בק"ו היא, דהא פשיטא דאפי' אי הוי אמרינן בכל עבירות דמחויב למסור נפשו ואין פקו"נ דוחה, היינו דוקא בל"ת כמו מלאכה בשבת, אבל במ"ע ודאי דפקוח נפש דוחה דהא אפי' בג' עבירות דנהרגין עליהן מ"מ דוקא שלא לעבור עליהן במעשה אבל לא בשב וא"ת, **כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ו ס"א) גבי ג"ע וש"ד ובש"ך שם (ס"ק ח') דה"ה בע"ז, וכן פי' רש"י ותוס' ביומא (פ"ב.) גבי נערה המאורסה ע"ש, אך בחולין (מ"ז:) בתינוק שלא נבלע בו דמו שאמר ר"נ המתינו לו כו' פי' רש"י דאין לך דבר העומד בפני פקו"נ חוץ מע"ז וג"ע וש"ד משמע דבהני תלת אפי' היכא דהוי שוא"ת דומיא דמילה מחויב למסור נפשו דלא כמ"ש ביומא כנ"ל וצ"ע:** וא"כ פקו"נ ודאי דוחה מילה כיון דהוי שוא"ת ואפי' הכי מילה דוחה שבת מכ"ש דפקו"נ דוחה שבת כנ"ל, גם י"ל פי' הק"ו דאם כל הנפש נדחה מפני השבת א"כ אין מקום לומר שתיקונו של אבר אחת יהי' דוחה את השבת, אכן הא דמקשינן ק"ו מהלכה מי אתי לכאורה קשה דילמא אתי כר"א דיליף לעיל מקרא למכשירין ג"כ, וטפי. א"ש לאוקמא כר"א דהרי ודאי מכשירי פקוח נפש נמי דוחין שבת, ואי נילף דפקו"נ דוחה שבת מק"ו דמילה לר"א א"ש דס"ל מכשירי מילה נמי דוחין, אבל לדידן דלא קיי"ל כר"א א"כ נימא דיו והאיך נלמד מק"ו על מכשירי פקו"נ וצ"ע:

שם בגמ' גדול דכתיב בי' ברית לידחי, פי' רש"י דכתיב וערל זכר וגו' בריתי הפר וע"כ בגדול כו' לכאורה י"ל פי' הפסוק דאם לא ימול בקטנותו בר כרת הוא כשיגדל, ובריתי הפר פי' בעודו בקטנותו, וכ"מ בסנהדרין (נ"ט:) דדרשינן מדכתיב את בריתי הפר לרבות בני קטורה והם מחויבין ג"כ למול ביום השמיני], ועוד האיך נילף ברית מבריתי, ויותר יש לפרש מהא דנאמר לאברהם והי' לאות ברית ביני וביניכם וגו' והתם בגדול משתעי קרא:

שם בגמ' ור"י אמר קרא ביום אפי' בשבת, פי' רש"י ולר"א דאפקי' למכשירין מילה עצמה הלכה היא ופק"נ לא אתיא לי' בק"ו ממילה אלא מקראי כו', וקשה אדרבה לר"א יוכל ללמוד פקוח נפש בק"ו ממכשירי מילה דכתיבא ולא אתיא מהלכה, וצריכין לדחוק ולומר בכוונת רש"י דא"כ אכתי מנ"ל דלמכשירין אתי דלמא למילה גופה, וכי תימא דלמילה גופה א"צ קרא כיון דאיכא הלכה דילמא להכי כתיב קרא כדי ללמוד בק"ו לפק"נ כיון דמהלכה אין למדין לק"ו אכן אפשר עוד לומר דלר"א ליכא למילף כלל מק"ו דלעיל, דבאמת קשה היכי ילפינן ק"ו ממילה לפק"נ דהא י"ל שאני מילה שהיא מצות עשה משו"ה יכולה לדחות שבת, אבל תיקון הגוף בעלמא מנ"ל דדחי. אך ז"א דע"כ מוכח דלאו משום כח המצוה הוא שהרי כולהו מצות אין דוחין שבת ומ"ש מילה. [וראב"ע לא ס"ל הא דאמרינן ביבמות (ה':) דמה למילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וגם ישנה לפני הדיבור]. וע"כ משום שהוא תיקונו של האבר א"כ כ"ש דפקו"נ דוחה שבת. אבל לר"א דס"ל דגם שאר מצות דוחין שבת שופר ולולב מצה וסוכה. א"כ לדידי' ליכא למילף כלל פק"נ מק"ו דמילה כדכתיבנא. [ובזה מיושב ג"כ מ"ש לעיל בהא דמקשינן ק"ו מהלכה מי אתי דילמא אתיא כר"א דיליף מקרא למכשירי מילה. ולהנ"ל א"ש דלר"א שוב ליכא ק"ו כנ"ל. אך לפמ"ש הרשב"א בשם התוס' דפקו"נ שהוא לקיום כל המצות עדיף טפי ממילה שאינה אלא לקיום מצוה יחידית ע"ש. גם. לר"א י"ל האי ק"ו]:

דף קלב:

בגמ' נגעים טהורים מאי איכא למימר טעם הפסול לעבודה משום דהוי בעל מום בעודן עליו. כדתנן בבכורות (פ"ז מ"ח) וכמ"ש הרע"ב שם דבוהק נמי פסול לעבודה. וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מה' ביהמ"ק ה' ח') ע"ש], וטעמא דלא דחי להו עבודה, נ"ל כמ"ש התוס' ד"ה הדר דצרעת דוחה עבודה מקרא נפקא וי"ל דהאי קרא כולל גם נגעים טהורים:

שם בגמ' א"נ ציצית וכלאים דבעידנא כו' נראה דס"ל דציצית חובת גברא הוא דבשעת הלבישה הוא דמקיים העשה ונדחה הל"ת שפיר אמרינן דבעידנא דמתעקר לאו מקיים העשה, וכ"נ מלשון רש"י, אבל למ"ד דציצית חובת טלית הוא א"כ מקיים המ"ע גם אם לא לבש [ונהי דמותר ללבוש הבגד משום דליכא מצות ציצית בטלית שאינו עומד ללבישה, דמה"ט אמרי' במנחות (מ"א.) דפטור בזקן שעשאה לכבודו משום דלאו לאכסויי עבידא מ"מ כיון דמקיים העשה למפרע קודם הלבישה לא הוי בעידנא, וא"כ אפי' היכא דמקיים העשה אחר עקירת הלאו נמי נימא דעשה דוחה הל"ת]:

דף קלג.

בגמרא הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא, ותמוה דהרי הוא מכוין לגופה של קציצה אלא שאינו מכוין בקציצתו לעבור על האיסור אלא כדי לקיים מצות מילה, ואמאי הוי דבר שאין מתכוין. והי' נראה לומר דכאן איסור קציצת הבהרת הוא כדי לשמור כו' כאשר יורו הכהנים שלא לטהר ע"י הסרת הנגע עצמו אלא ע"י הכהן שיטהרנו וע"ז הקפידה תורה וא"כ כשאינו מכוין בקציצתו כדי לטהרה אין לאסור, שוב מצאתי כעין זה בחי' רשב"א, אך עדיין קשה דבנגעים טהורים לא שייך טעם הנ"ל ואפ"ה אסור לקוצצם, ואולי י"ל דהנגע אינה אלא קרום בעור הבשר משום הכי במילה כיון דקוצץ כל הבשר ג"כ אינו בכלל קציצת בהרת להדיא, אלא דממילא נקצץ גם הקרום משו"ה שפיר הוי דבר שאין מתכוין:

שם בגמרא אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, ויש לדקדק ללישנא בתרא בפסחים (כ"ה:) דס"ל לאביי דר"י נמי אינו אוסר דבר שאין מתכוין אלא בדאפשר אבל בלא אפשר מודה דמותר וכאן הרי לא אפשר א"כ גם לר"י א"צ קרא, וי"ל דכיון דמצד עצמו אפשר שלא לקוץ אלא מצד המצוה לא אפשר אינו בכלל לא אפשר דהתם וצ"ע:

שם בגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' בתר דשמעה מרבא סברה, מכאן משמע דבכ"מ שמצינו לשון זה דאמרי תרוייהו אין צ"ל דוקא ששניהם אמרוהו, אלא אפי' היכא שאחד חידשה והשני אינו חולק עליו ג"כ נקרא דאמרי תרווייהו' וכמו כאן דרבא חידשה ואביי קיבלה מיני' כיון דבהרבה מקומות פליגי אהדדי וכאן מסכים כנ"ל ועי' לשון רש"י ז"ל כאן:

שם בגמ' איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא כו' אבל אתה עושה בסיב כו' קשה, דכאן עיקר ההיתר הוא משום שאין עושה מעשה ואינו אלא גרמא א"כ אפי' מתכוין לכך נמי מותר ומאי מקשה דבר שא"מ הוא, וע"כ צ"ל הכי דגרמא קיל טפי מדבר שא"מ דעלמא, דאם לא כן למה צריך בשר להתיר לקצוץ כשאינו מתכוין לאביי אליבא דר"י דכיון דכבר נפקא לי' מהכא (וכן תי' הרשב"א דמהכא לא ידעינן להתיר בקוצץ בידים ממש ע"ש א"כ שוב קשה דאפי' במתכוין יש להתיר בכה"ג כנ"ל וצ"ע:

במשנה אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו. וכתבו בתוס' אע"ג דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה דאפשר לשנויי משנינין. אפשר דאע"ג דבכל חולה שי"ב סכנה אין צריך לשנות. מ"מ הכא במילה כיון דידע מע"ש והי' יכול לשחוק מע"ש וגם היא מידי דשכיח משו"ה הצריכו שינוי. אבל בכל חולי הזריז משובח וא"צ לעשות בשינוי [כדמשמע מדברי המחבר (באו"ח סי' שכ"ח סעי' י"ב). אבל הרמ"א שם הביא י"א דאם אפשר בלי דיחוי ואיחור יעשה בשינוי ע"ש]:

דף קלג:

בנמ' דת"ר המל כ"ז שהוא עוסק במילה חוזר כו' ברש"י המל בשבת, משמע דבחול חוזר גם על ציצין שאין מעכבין את המילה. וכ"פ בטור יו"ד (סי' רס"ד) להדיא ע"ש]. ולפ"ז יש לעיין למה יהי' רשאי לאכול בתרומה אם נשארו ציצין שאין מעכבין כיון דמדרבנן אכתי צריך לגמור המילה. ולקמן (קל"ז.) במשנה מפורש דדוקא בציצין המעכבין אינו רשאי לאכול בתרומה מיהו למאי דמסקינן ביבמות (ע"ב.) דמשוך מותר לאכול בתרומה אע"ג דמדרבנן צריך למול א"ש נמי הכא. אבל אכתי קשה לר"ה דס"ל התם דמשוך אסור בתרומה, אך י"ל דהכא שאני שאינו חייב אלא משום ואנוהו כמ"ש הב"ח ביו"ד שם. שאינו אלא לכתחילה ולא לעכב כמ"ש התוס' בסוכה (כ"ט:), ולשיטת רש"י שם דגם ואנוהו מעכב. י"ל דמשוך חמור טפי כיון דחיובא דידי' אית לי' אסמכתא מיוחדת בקרא מדכתיב את בריתי הפר ע"ש). ולולי פי' רש"י י"ל דגם בחול מיירי דאין מעכבין לגמרי משמע, שוב ראיתי שגם הרמב"ם (פ"ב מה' מילה ה"ד) פי' כן דמיירי בחול ע"ש], (כן פי' הב"י ביו"ד שם דברי הרמב"ם אך בכ"מ שם נסתפק לפרש דבשבת קאי. ועי' בשאג"א (סי' נ') שהאריך בזה]. ובש"ג כאן תמה עליו ולק"מ. והא דאמרינן לקמן דבמילת ציצין שאין מעכבין איכא משום זה אלי ואנוהו י"ל נמי דזה אינו אלא בשעת עשיית עיקר המצוה כשלא פירש. או אפי' בפירש ובשעה שהוא חוזר על ציצין המעכבין. אבל בפירש לגמרי שיהי' צריך לחזור על ציצין שאין מעכבין לחוד אין שייך כלל לאנוהו ודוק:

שם בגמ' וכתוב בו לשמו כו'. י"ל הפי' כתוב בו לשמו בדיו נאה שיקח לשם חיבוב המצוה דיו נאה הגם שיש לו דיו נאה מכבר. ובקולמוס נאה משום דהכתיבה עצמה נמי מצוה היא צריך לעשות באופן מהודר אע"פ שאין ניכר ההידור אחר הכתיבה כנ"ל:

שם בגמ' דאתי ביה"ש דשבת כו' ואמר להו מספקינא כו' יש לעיין למאן דמכשיר ביבמות (ע"ב:) מילה שלא בזמנה למול בלילה. א"כ כיון שיש לו פנאי לקיים החצי בזמנה ומשלים וגומר בלילה כדינה נמצא דגם למפרע חצי הראשונה מצוה היא ובזמנה נעשית. אפשר דלדידי' אין ה"נ דדוחה שבת [או דילמא כיון דמ"מ לא עביד בשבת אלא פלגא דמצוה אינו דוחה שבת]. ועי' בחי' הר"ן מפרש דמיירי במל בע"ש והילקט בשבת וחייב משום דתשיעי הוא ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ע"ש, ולכאורה קשה לפ"ז למה תלי הך דינא בהא דקתני ברישא דמהלקטין את המילה, ונראה דאי הוי ציצין שאין מעכבין את המילה הוי פטור מה"ת דמקלקל הוא כיון דא"צ למול עוד אלא לכתחילה משום ואנוהו] אלא משום דמהלקטין בציצין המעכבין משו"ה אם הילקט ענוש כרת, מיהו מה דמסיים הר"ן ואפי' ר"י דשני תינוקות דלקמן (קלז.) מודה הכא לפי שלא ניתן שבת לדחות אצל מילה זו. אינו מובן דלמה לי' האי טעמא תיפוק לי' דלא פטר ר"י אלא בשוגג מחטאת משום דהוי טעה בדבר מצוה. אבל לא במזיד מעונש כרת וצ"ע]:

דף קלד.

בגמ' יין ושמן חזי נמי לחולה בשבת דתניא כו' פי' רש"י בד"ה אבל לכו"ע שרי ר"מ וסתם מתני' ר"מ היא. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני דמערב ולא עביד ליכא אינו אלא אליבא דר"מ. אבל אנן דלא קיי"ל כר"מ אסור כאן לגמרי לטרוף יין ושמן אפי' בלא ליכא, (וכן כתב הב"י באו"ח (סי' של"א) וביו"ד (סי' רס"ו) אכן הב"ח שם ביו"ד חולק על הב"י ע"ש], ולולי פירש"י י"ל דלכו"ע מקשה דאמת כאן לצורך הקטן הרי חולה שיש בו סכנה היא. וא"כ ע"כ לא פליגי אי שרי לטרוף יין ושמן אלא לחולה שאין בו סכנה ובהא הוא דאסרי רבנן. אבל כאן דצריך לזה הקטן הנימול דהו"ל חולה שיש בו סכנה לכו"ע שרי, ומשו"ה תי' דאה"נ דלכו"ע מותר כאן בלא ליכא משום דבצרכי מילה בעי שינוי היכא דאפשר. ומשנתינו ככו"ע אתיא. וכ"מ מדברי הר"ן שהביא מסקנת הגמ' ע"ש, וכ"מ מלשון הטור ביו"ד כמ"ש הב"ח שם]:

שם בגמ' ואמר אביי כו' האי ינוקא דסומק כו' דתניא אר"נ פ"א כו'. יל"ד מנ"ל מהתם דכל ילד דחזינן שהוא ירוק או אדום לא מהלינן לי' דהרי י"ל דדוקא התם הי' אסור למולו מטעם דבתרי זימני קיי"ל דהוי חזקה משום הכי אמר להמתין. אלא שהקיל ר"נ לסמוך להתיר כשיבלע בו דמו משום דאיכא הוכחה לומר דגם ב' ראשונים מה"ט מתו מפני שלא המתינו להם. אבל בל"ז י"ל דליכא חשש סכנה כשלא נבלע בו דמו בקטנים דעלמא. אכן אם נאמר דאביי מפרש דר"נ ס"ל כרשב"ג דבתרי זימני לא הוי חזקה. והא דאמר שמלה בנה ראשון ומת שני ומת כמעשה שהי' נקט. וכ"מ ביבמות (ס"ד:) דאביי עביד עובדא כוותי' דרשב"ג]. שפיר מייתי ראי' מדאמר שלא למול את השלישי ולהמתין לו כנ"ל, אך התוס' בחולין (מ"ז:) כתבו דר"נ ס"ל כרבי מדאמר לה המתינו וע"ש במהרש"א מ"ש לבאר דבריהם]. ועי' ברי"ף ורא"ש שהשמיטו מימרא דאביי ולא הביאו אלא האי עובדא דר"נ, וע"כ צ"ל דממילא נשמע דין הגמ' בילד אדום או ירוק [ועי' בשו"ת נוב"י (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ה) ובשו"ת הרי"מ (סי' ט"ז) מ"ש בזה]:

דף קלד:

במשנה ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו אה"ש, לכאורה נראה דהא דתני לה הכא בדין דמרחיצין כו' להורות דחילול זה אין עושין. אבל חילול דגוף המילה עושין משום דממ"נ אי חי הוא שפיר מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא כדאמרינן בגמ' לקמן (קל"ו) [וגם באנדרוגינוס י"ל כן דאי לאו זכר הוא מקלקל הוא]. משא"כ הך דהכא דמחמין לו חמין בידים ג"כ, [כמ"ש התוס' בעירובין (ס"ז:) והרא"ש כאן] מפני שסכנה היא לו כדיליף מקרא זהו החילול אין עושין, אך קשה לפ"ז מאי מקשינן לקמן (קל"ו.) אהא דקתני בברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת שמא הפי' ג"כ דאין מחללין לענין זה, ומשו"ה אם אין לו חמין לרחוץ אחר המילה א"י למולו בשבת כיון דאח"כ יהי' צריך להחם חמין ושמא מת הוא ולא ניתן לדחות שבת עבורו. ולכן נראה מכאן דלהפוס' דס"ל דבכה"ג אע"ג שיגרום לחלל שבת כשיסתכן אין איסור כיון דפקוח נפש דוחה אח"כ השבת ושבת הותרה אצל פקי"נ. ה"ה כאן כיון שיהי' אח"כ ספק פקו"נ וידחה השבת דגם על ספק פקו"נ מחללין שבת, [לדעת הרא"ש והר"ן שהביא המג"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו) דגם בספק נפל פקו"נ דוחה שבת ע"ש] נמי ליכא איסור והא דלא הקשו כן בגמ' אמתני' דהכא דנמהלי' ממ"נ כנ"ל י"ל דהוי מצי לדחויי דספק דמשנתינו היא שנולד ביה"ש. ואע"ג דהא תני לה לקמן (קל"ז.) י"ל דתני והדר מפרש כמ"ש בגמ' בכמה דוכתי:

שם בגמ' מאי אע"פ שאין ראי' לדבר כו' דגדול לא סליק בישרא הייא לפ"ז בגדול כשימול אה"נ דמרחיצין אפי' לרבנן כיון דבגדול הוי ראי' גמורה, וכן מבואר בדברי הר"א מזרחי (ריש פ' וירא) ע"ש, ועי' מ"ש לעיל בפ' רע"ק (פ"ו.) באורך]:

שם בגמ' מי גרע מחמין ע"ג מכה, יש לעיין אי בחמין ע"ג מכה מותר אף בכלי, דאם נאמר כן תיקשי מאי קאמר ר"י ולא שני לך בין הוחמו מע"ש כו' דמ"מ לענין מה דאסרו חכמים בכלי אין טעם לחלק אי הוחמו ע"ש או בשבת. אלא משמע דגם חמין ע"ג מכה דוקא ביד מותר, א"כ יש להוכיח מזה כשיטת המהרש"א בסוגיין דגם לראב"ע מרחיצין ומזלפין ביד ולא בכלי ע"ש ודוק:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת כו' וסברת ר' יעקב י"ל דבאמת יש לעיין מאי איסורא איכא ברחיצה דחמין ע"ג מכה כיון שכן דרכו גם בחול לרחוץ בחמין, וכמו שהתירו התוס' בשמן בלבד כן יש להתיר בחמין בלבד, ומ"ש הר"ן דרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש אסור מפני הבלנין כו' היינו דוקא למאי דמסקינן דהכא שרי אפי' רחיצת כל גופו וכ"מ בטור או"ח (סי' של"א). אבל למאי דס"ד דמיירי בהרחצת המילה ליכא איסורא משום רחיצה כמבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ו ס"א) דרחיצת איברים שרי ע"ש] וא"כ בע"כ דבהוחמו בשבת איירי וכן משמע לישנא דר"י ולא שני לך כו' דר"י גופי' נמי מספקא לי' בהא:

שם בגמ' ושני לי' ר"י מפני שסכנה הוא לו, יש לפרש דלשון הברייתא כך היא, או דהכי מוכח מן הראי' שהביא ראב"ע מקרא דבני שכם דש"מ דבסכנה משתעי [אך הר"י מטראני בס' המכריע (סי' נ') פי' דלאו סכנה ממש היא אלא כאב בעלמא ולא התירו אלא שבות דרחיצה אבל לא להחם חמין ע"ש דלא כמ"ש התוס' בעירובין (ס"ז:) והרא"ש כאן ועי' מ"ש לעיל בפ' רע"ק]:

דף קלה.

בגמ' ולא ספק דוחה אה"ש. ותמהו בתוס' דבלא קרא נמי מספק היכי תיסוק אדעתי' לחלל את השבת, ולכאורה אפשר לומר דאתי קרא למימר דאין ספק דוחה א"כ אם עבר ומל חייב חטאת כיון דלא ניתן לדחות משא"כ אי לא הוי אלא מספק לא מצי מייתי חטאת דהוי ספק חולין לעזרה, וגם אי נימא דאפי' אי ממעט לי' מקרא ליכא חטאת משום דמ"מ הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה מספק לדעת רוב הפוס' דסד"א מה"ת לחומרא] מ"מ נ"מ לענין חיוב סקילה בהתרו בו הואיל ומצד ודאי לא ניתן לדחות מכח הפסוק וצ"ע לדינא, מיהו נראה דדברי התוס' מוכרחין בגמ' ג"כ מדמוקמינן לקמן הך דאין ספק דוחה שבת אליבא דר"א דמכשירי מילה דוחין דלחכמים מותר ממ"נ למולו אי בן ח' הוא מחתך בבשר הוא ואינו חילול שבת ע"ש, ואם נפרש כנ"ל שפיר גם לרבנן אסור למול דשמא באמת בן ז' הוא ואעפ"כ אסור למולו בשבת מגזה"כ כיון דספק ערלה אינו דוחה, אלא ע"כ דלא ס"ל לפרש דגזה"כ הוא אלא מה"ט דהוי ספק לא ניתן לדחות אבל אי הוי באמת בן ז' שרי לחלל שבת אף שלא נודע לנו, א"כ כתבו התוס' שפיר, אך יש לעיין למה באמת לא נמהלי' מספק, כיון דודאי מילה דוחה א"כ ספק מילה כשימול יש ספק חילול שבת וכשלא ימול יהי' ספק ביטול מצות מילה, וא"כ כמו דודאי מילה דוחה ודאי מלאכה בשבת כן ידחה ספק זה לספק זה של השבת, [ולפ"ז שוב מיושב קושית התוס' דאי לאו קרא הוי ס"ד למימר דדחי כנ"ל]:

שם בגמ' ולא נולד כשהוא מהול דוחה אה"ש. לכאורה קשה כיון דספק ערלה כבושה היא נמהלי' ממ"נ אי בר מילה הוא שפיר מהיל ואי לאו מקלקל הוא וליכא איסורא דאורייתא, וגם מדרבנן יש להתיר מספק דלגבי שבת הוי סד"ר ולגבי מילה הוי ספד"א] ונ"ל דכיון דמדרבנן חייבין למולו א"כ הו"ל תיקון עכ"פ ושוב איכא ג"כ איסור דאורייתא וצ"ע:

שם בגמ' ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך כו' פי' רש"י חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ולמ"ד לקמן דודאי ערלה כבושה היא א"כ דחי שבת ג"כ ובכלל ערלתו ודאי הוי. אין לומר דממעט ולא גר שנתגייר כשהיא מהול דהא אפי' אי נימא דצריך הטפת ד"ב אין דוחה שבת לכו"ע. דבדידי' לא משכחת לעולם גם בערלתו ודאי שידחה שבת כיון דגר שנתגייר. הוי מילה שלא בזמנה. וקשה דהו"ל למעט ולא נימול בתוך ח' דצריך הטפת ד"ב ואין דוחה שבת והי' נראה להביא ראי' מכאן דלא כהש"ך (ביו"ד סי' רס"ב) שכ' דצריך הטפת דם בנימול תוך זמנו, אך אכתי קשה דהא בנימול תוך זמנו בלילה לכו"ע צריך הטפת ד"ב ואכתי אפ"ל דנחלקו ב"ש וב"ה בכה"ג]. לכן נראה דיש לחלק בין נולד מהול וכן נתגייר כשהוא מהול דלא חל עליו חובת מילה מעולם, לבין נולד ערל ונימול תוך זמנו דחל עליו חובת מילה בזה גם ב"ה מודו דכיון דצריך הטפת ד"ב דדוחה את השבת, [כמ"ש הרא"ש בשם הר"ש, אך לפמ"ש הש"ך שם דהטפת ד"ב לחוד לא מצי דחי שבת אי' אפ"ל כן]:

שם בגמרא א דת"ר בן ז' כו' ובן שמונה. אין מחללין עליו את השבת, משמע דבחול צריך למול אותו אע"ג דאינו בר קיימא. [כעין מ"ש הטוש"ע (יו"ד סי' רס"ג ס"ה) בתינוק שמת תוך ח' ימים ע"ש] אכן יש פוס' שפי' בבא זו בחילול שבת בפקו"נ ולא לענין מילה:

בתוס' ד"ה לא נחלקו כו' וה"ג כו', אלא פסקו דקטן א"צ וגר צריך, אפשר דה"ג מפרש מה דאמרינן הכא שנתגייר כשהוא מהול היינו שנולד מהול וי"ל דבגדול לא חיישנן לערלה כבושה דניכרת היא ודוקא בקטן חיישינן, ודוקא נולד מהול פטור דלא רמיא עליו מצות מילה, אבל בנולד ערל ומל עצמו שלא לשם מצוה י"ל דלא נקרא מילה ולכך צריך להטיף ממנו דם ברית וסברא זו כתובה בתוס' ביבמות (מו: ד"ה דר"י) בדברי ה"ג ע"ש, והוא סברא נכונה דגם אי מצות א"צ כוונה במכוין כוונה אחרת לדעת הרבה פוס' גרע טפי ולא יצא, ואי נימא דס"ל להתוס' דגם בגדול אין להכיר שמא ערלה כבושה היא א"כ גם מהך דמייתי ר"י מהא דיבמות בגר שאמר מלתי כו' אין ראי' לבה"ג די"ל דהתם חיישינן שמא נולד מהול וערלה כבושה היא ולעולם גבעוני מהול א"צ להטיף ועי' בבעה"מ וש"פ בזה:

ומ"ש התוס' בסה"ד ור"ח פסק איפכא מה"ג דקטן. צריך וגר א"צ י"ל דסמיך אהא דאר"נ ואדשמואל לא עבר כו', כלומר דמשום הא דעבר אדרב לא הי'. נענש דאין הלכה כרב אלא משום דעבר נמי אדשמואל, וכר"נ קיי"ל אע"ג דבעלמא הלכה כרב באיסורא, וגם רבה ורב יוסף דפליגי אי, וודאי ערלה כבושה אי ספק משמע נמי דלא ס"ל כרב ולכן פסק ר"ח דבקטן צריך ובגר דאין צריך, והך דיבמות י"ל דחיישינן שמא נולד כשהוא מהול הוי [כמ"ש ג"כ בבעה"מ], וא"כ אכתי צריך למול לדידן דבקטן צריך כפי' ר"ח, ושוב אין ראי' מהא שהוא מהול לפנינו, [ומ"ש הרשב"א והר"ן דנולד מהול מיעוטא הוא ור' יוסי לא חייש למיעוטא תמוה דביבמות (ס"ז:) מוכח דר"י חייש למיעוטא כמ"ש הרשב"א גופי' ביבמות שם וצ"ע]:

ועי' ברא"ש שתמה עמ"ש הרי"ף דהלכה כרבה משום דבתראה היא דהא קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ותימה על תמיהתו כיון דהכא פליגי רב ושמואל א"כ נהי דהלכה כרב באיסורי מ"מ מצי אמורא לפסוק במקום אחר נגד האי כללא. וכדאמר אביי משמי' דרבה בפ"ק דמכילתין (כ"ב.) כל מילי דמר עביד כרב לגבי דשמואל לבר מהני תלת. והתם נמי הלכה כרבה בהני תלת דלא כרב מה"ט ולכן נדחקו שם התוס' והרא"ש לפרש הא דאמרינן מאי הוי עלה, ואפי' אי נימא דמספקא לן התם אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל או דילמא כרב באיסורי [כמ"ש הרא"ש שם בתי' ב' ע"ש], מ"מ אין תימה על הרי"ף בזה, וכן תי' בתפארת שמואל, ומ"ש עליו בקרבן נתנאל אין מובן], ועוד נ"ל דשפיר כתב הרי"ף כיון דכללא היא בגמ' בכל הש"ס דהלכה כרבה לגבי דרב יוסף משמע דגם בהאי דינא דהכא הלכה כרבה, [כיון דליכא הוכחה בגמ' דלא כהאי כללא] מיהו זה יש לדחות וגם מסופק אני די"ל דהא דהלכה כרב באיסורי וגם הא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, היינו בפלוגתא דנפשייהו אבל היכא דפליגי בדברי תנאי קמאי הלכה כמאן י"ל דליתא להני כללי, אכן לעיל ר"פ במה בהמה מבואר בדברי הרי"ף בפלוגתא דרו"ש אי הלכה כחנניא דבהא נמי הלכה כרב באיסורי, וכן משמע לעיל (כ"ב.) בפלוגתא דהלכה כר"ש בגרירה בפי' רש"י, וכבר האריך בזה בס' יד מלאכי (סי' קמ"ח) להוכיח כן מהרבה מקומות, והניח בתימא דברי המהרש"ל והר"ש אלגזי שכתבו להיפוך ע"ש]:

דף קלה:

בגמ' שתי ערלות כו'. ולא נתבאר בגמ' טעמא דמ"ד דאין מחללין, וי"ל דממעטינן לי' מדכתי' ערלתו דמשמע אחת דוחה שבת ולא היכא דאיכא שתים שניהם אין דוחין, או י"ל ערלתו אחת ולא ב' אבל חד משניהם בר מילה הוא, אלא דלא ידעינן הי ניהו ולכן אין מחללין על שום אחד מהם:

שם בגמ' ע"כ ל"פ אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן לי' קשה לס"ד דגמ' דכו"ע לא ס"ל כדר"א מ"ט אין מחללין ביוצא דופן, בשלמא ב' ערלות י"ל דספק איזה ערלה היא המחויבת משו"ה אין מחללין את השבת, אבל ביוצא דופן מ"ט אין מחללין כיון דבר קיימא הוא וצ"ע, ועי' בר"ן שהביא מחלוקת הפוס' אי הלכה כרב אסי. ומשמעות הרי"ף נראה דכיון דר"א כתנאי אנן קיי"ל כחכמים וכ"פ הרא"ש, אכן מה דמשמע מדברי הפוס' דאי הלכה כחכמים נימול אפי' בשבת. לע"ד נראה דלמסקנא ר"ה ור"ח ב"ר תרוייהו ידעו פלוגתא דהנך תנאי ופליגי אליבא דחכמים דס"ל דנימול לשמונה אי מחללין השבת. די"ל דקרא דביום השמיני שפיר קאי היכא דאמו טמאה לידה, אבל בקרא דבן שמונת ימים נחלקו חכמים עם ר' חמא, והא דאמרינן לעיל הא בהא תליא לא אמרו אלא כדי ליישב דברי רב אסי, אבל למסקנא דאין הלכה כרב אסי מפרשינן כפשוטו ולכך ה"ל לחד מ"ד דאין מחללין עליו את השבת ודו"ק. וי"ל שכן היא דעת הרמב"ם (פ"א מה' מילה ה' י"א), ואין צ"ל כמו שהבין הר"ן דמשום דמסופק אי הלכה כרב אסי פוסק דאין מחללין את השבת אלא כמ"ש, (וכ"מ בדברי הכ"מ שם (ה' ז') אבל בב"י ביו"ד (סי' רס"ב) פי' בדעת הרמב"ם כמ"ש הר"ן]:

שם בגמ' א"ר ירמי' בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ"ד ק"פ לאו כקנין הגוף כו'. אבל לעיל כדמשני במקנת כסף כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה לא קשה לע"ד ק"פ כקנין הגוף כיון דהתם כבר נתעברה והרי היא כאילו כבר הי' בעולם והוי כקונה פירות מבוררים בפ"ע דמהני. משא"כ שפחה לעוברה דלא נתעברה עוד כיון דביליד בית איירי הכא משו"ה שפיר מקשינן דהוי כקנין הגוף. אך קשה דהו"מ לתרץ כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו ושוב מכר השפחה לאחר ושייר העובר לעצמו, וכה"ג הוי שפיר יליד בית וגם קנין פירות מבוררין ממש בלי חלק האם, אלא דבלא"ה משני שפיר, ולשיטת התוס' בל"ז א"ש:

בתוס' ד"ה כתנאי תימה כו' משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת עד שתטבול. אין מובן כוונתם דמה בכך דלא חשיבה גיורת מ"מ הולד יליד בית הוא. ובמהרש"ל פי' דלא הוי דומיא דלכם כיון דלא חשיבה גיורת ובע"כ כן היא כוונת התוס' אבל עדיין צ"ע דאכתי אין זו תימה דשפיר י"ל דלא ס"ל להגמ' דאין זה בכלל לכם, ודברי המהרש"א כאן א"א להולמן מה שהשיג על המהרש"ל דגם היכא דאינה טמאה נמי אין הטעם משום לכם, וא"י כוונתו דאדרבה זאת הקשו התוס' מנ"ל להגמ' דמטעם שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה דילמא משום דלאו בכלל לכם הוא, וגם פי' המהרש"א עצמו בתוס' אינו מובן, דבשלמא מאן דתלי לה בטומאת לידה א"ש דדריש סמוכין כי תזריע כו' וביוה"ש ימול, אבל אי גם מי שאין אמו טמאה לידה ג"כ נימול לח' א"כ מאיזה טעם יהי' חילוק בין אי אמו חייבת במצות או לא, לכן פי' המהרש"ל מוכרח, ובעיקר תמיהת התוס' קשה לי עוד דהא לא נתפרש בהדיא בגמ' דר"ח תלי לה בטומאת לידה וליכא הוכחה כמאן ס"ל. אלא דלת"ק ע"כ גם באין אמו טמאה לידה נימול לח' א"כ עכ"פ אתיא הא דרב אסי כתנאי, אבל ר"ח אפשר דס"ל כרב אסי. ואה"נ דהני דפליגי אדרב אסי י"ל דלא ס"ל הכי ומצי אתיין ככ"ע:

דף קלו:

בתוס' ד"ה דתניא כו' והא דאמר רב בהמפלת כו' וי"ל כו' אדרבה ילפינן ממילה לחומרא לחייבו על ביאת מקדש, קשה לי מאי פריך הגמ' אדרב דנילף ממילה דילמא ס"ל כת"ק דר"י דהכא דבמילה נמי פטרי ולכל מילי גמרי מערכין, גם מ"ש התוס' דנילף לחומרא לחייבו על ביאת מקדש. תמוה דמספק אין לחייב להביא קרבן דהוי ספק חולין בעזרה, אבל בנדה שם כתבו התוס' דנילף לחומרא כדי להטעינו שילוח וס"ל דלרב אפי' לכתחילה, א"צ שילוח. ובזה א"ש דאית לן למילף לחומרא. אכן לפמ"ש התוס' בב"ק (ג':) דמדה היא בתורה דלחומרא מקשינן אפי' בממונא משמע דלאו מטעם ספק מקשינן לחומרא אלא משום ודאי, וא"כ שפיר מהני גם לחיוב קרבן, ואולי דוקא בהיקש ס"ל הכי, אך מ"ש בכרו"פ (סי' ס"א סק"ט) דבממונא לא מקשינן לחומרא הם נגד דברי התוס' הנ"ל וצ"ע]:

דף קלז.

בגמ' ושניהם לא למדוה אלא מע"ז. הלשון תמוה דר"א לא יליף כלום מע"ז ואי משום דכל חטאת שבתורה מע"ז נלמד מ"מ לא שייך כאן לומר דשניהם למדוה האי דינא דהכא אלא מע"ז], ולכן הי' נלע"ד דגם לר"ח דהא דר"א מחייב במל את של ע"ש בשבת מיירי דוקא בשקדם ומל את של שבת בע"ש משום דלא ניתנה שבת לדחות ולא טריד במצוה הוא. אבל בשניהם לפנינו א' מע"ש וא' מהיום גם ר"א פוטר. וג"כ נלמוד מע"ז בדרך זה מה ע"ז אמר רחמנא לא תעביד ולית בי' מידי דאמר רחמנא תעביד בכה"ג חייב. אבל ביש לפניו מילה דחד תינוק דאמר רחמנא תעביד פטור גם על השני. ולר"י עיקר הלימוד הוא לענין אי עשה מצוה מיהו לשון הגמ' לקמן לא משמע הכי ודו"ק וגם בפסחים (ע"ב:) משמע דר"א מחייב בכל גווני ע"ש]:

במשנה קטן נימול לשמונה ולט' ול' כו' נולד ביה"ש נימול לט', משמע דיותר טוב לאחר זמן המילה ולמולו בודאי תשיעי. מלהקדים ולמול בע"ש שהיא ספק זמנו ג"כ וגם לא יעבור יום השמיני בלא מילה. ולכאורה מנ"ל הא (כיון דגם אם מל תוך שמונה יצא לדעת הרמ"א ביו"ד (סי' רס"ב) וכן הקשה השאג"א (סי' נ"ב) והביא מכאן ראי' דלא כהרמ"א ע"ש) וי"ל כיון דקודם ח' אינו מחויב למול שוב אינו רשאי למולו להכניסו בסכנה. וכיון דכתיב וביום השמיני נראה לפרש דהכי קאמר דאתה חייב ורשאי למולו ביום השמיני וקודם לכן דליכא חיוב שוב ממילא ג"כ אסור למולו. [ובזה מיושב נמי מ"ש הש"ך ביו"ד שם לדברי הרמ"א דגם בתוך ח' יצא אמאי מילה דוחה שבת מאחר דאפשר למול קודם שבת ע"ש. ולהנ"ל א"ש דאע"ג דאם עבר ומל תוך ח' יצא מ"מ כיון דאסור למול קודם מפני הסכנה שוב הוי לא אפשר בהיתר ומשו"ה שפיר דחי שבת]:

שם במשנה שני י"ט של ר"ה נימול לי"ב. מדלא תנא במתני' בנולד ח' ימים קודם יו"ט בביה"ש דאינו דוחה יו"ט דהא הוי רבותא יותר דאף דהוי ספק מילה בזמנה מ"מ אינו דוחה יו"ט. משמע קצת דבכה"ג באמת דוחה יו"ט שני דספק מ"ע דאורייתא דוחה ספק דיו"ט שני, וגם הרא"ש דסובר דמילה שלא בזמנה אין דוחה יו"ט ב' היינו היכא דודאי שלא בזמנה היא אבל אי הוי ספק זמנה דוחה, אך מלשון המחבר ביו"ד (סי' רס"ו סעי' ח') משמע דבכה"ג נמי לא דחי, אבל בשו"ת נוב"י באו"ח (סי' ל') תמה ע"ז כנ"ל ונדחק בלשון השו"ע ע"ש):

שם במשנה אלו הן ציצין המעכבין כו' בשר החופה את רוב העטרה. פשטא דלישנא משמע דאם נשתייר בשר החופה רוב עטרה מעכב. הא אם לא נשתייר אלא מחצה אינו מעכב. אך י"ל דהכי פי' דמתני' דבשר החופה רוב עטרה צריך למול ואם לא מל בשר החופה רוב אלא החופה מחצה מעכב עדיין את המילה. [וכן משמע מדברי המאירי דאם לא הוסר בשר החופה רוב העטרה אינה מילה ע"ש]. אולם רש"י לעיל (קל"ג:) פי' ציצין שאין מעכבין בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה. משמע מדבריו דמדינא כל שאינה חופה רוב העטרה אלא מחצה סגי אך כיון דא"י לצמצם ולמול מחצה משו"ה לא מהני רק שישתייר מיעוט חופה:

דף קלז:

במשנה מל ולא פרע כו'. נראה לפרש דלא קאי על הפריעה מה שקורעין עור השני אלא על עור העליון, וקמ"ל דלא סגי במה שחותך מלמעלה אם נשאר עדיין עור מונח ומכסה את העטרה דבעינן שיגלה את העטרה וצריך למול כל העור אשר על העטרה וכן בתוס' ביבמות (ע"א: ד"ה מ"ט) משמע דממתני' דהכא אין ראי' דעור הפריעה מעכב ע"ש שהוכיחו כן מתוך קושית הגמ' ולא הביאו מכאן]. ובזה מובן תמיהת התוס' דא"כ היינו דקתני רישא דחופה רוב העטרה מעכב, דאי נימא דקאי על עור הפריעה אין מובן תמיהתם. דהא מרישא דמתני' הוי ס"ד לומר דכל שחתך העור העליון אף שנשאר עור הפריעה אין העטרה מכוסה דגם עור הפריעה בכלל העטרה. (כמו שהקשו המג"ש והתוי"ט אכן הר"ח פי' ולא פרע כלומר לא קרע את העור דקאי על העור השני דבעי קריעה, ולפ"ז מיושב תמיהת התוס' כנ"ל]:

בגמ' העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כו' לגירסא זו משמע שמברכין את התינוק הנימול. [אבל לגירסת הרי"ף והרמב"ם כשם שהכנסתו לברית כו' מברכין את האב כמ"ש הט"ז והש"ך ביו"ד (סי' רס"ה) ע"ש מ"ש אם אין האב שם כיצד יאמרו] וי"ל משום דמסוכן הוא לאחר מילה צריך הוא לברכה:

בתוס' ד"ה במצותיו כו' שנאמר יליד בית כו' צ"ע למה לא פי' בגרים איזו מצוה יש דהגר עצמו אינו מצווה כשהוא עכו"ם למול ולהתגייר. ועל הב"ד ג"כ לא מצינו בכתוב מצוה למול את הגוי ולגיירו:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה