אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק מפנין

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק מפנין

פרק כל הכלים

במשנה מפנין כו' ושל תבואה כו' ואע"ג דלא חזיא לאכילה י"ל דראוי לכוס חיטין, דהוי אכילה לענין ברכה כמ"ש בטוש"ע או"ח (סי' ר"ח סעי' ד'), ולענין זר שאכל תרומה כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה"ת ה' ז'), אכן הראב"ד שם השיג עליו וע"ש בכ"מ בשם הירושלמי], ובשבת כיון דאי אפשר לאכלו בענין אחר י"ל דמותר אף בתרומה, ואפי' לפמ"ש התוס' בזבחים (ע"ה: ד"ה שביעית) דבתרומה נמי בעינן למשחה דרך גדולה הרי קדשים נמי נאכלין חיין כדאי' בפסחים (ע"א.), אכן בהר"ש והרע"ב בשביעית (פ"ח מ"ב) מבואר דאינו רשאי לאכול תרומה חיטין חיין ע"ש]:

בגמ' ומאי אבל כו' שלא יתחיל באוצר תחילה, לכאורה לפ"ז קשה דא"כ מיותר הא דקתני אבל לא את הטבל כיון דהוי תחלה דהא עדיין לא נשתמשו ממנו כיון דהוי טבל, ודוחק לומר דמיירי בטבל קודם מירוח וכגון שלקח ממנו כבר עראי לבהמה דמותר אך י"ל שלקח ממנו כבר ועישר אותו מקצת, אבל קשה דא"כ אמאי מתיר רשב"ג בלוף שהוא מאכל עורבין דע"כ מיירי באין לו עורבין דאל"כ מותר אף לת"ק וא"כ הוי תחלה, וי"ל דאין הפי' תחלה מכל מין אלא תחילה מכל האוצר, וא"כ י"ל דמיירי שיש שם גם מינים אחרים שהשתמש מהם מכבר:

בתוס' ד"ה מפנין כו' בירושלמי מפרש כו', ג' קופות של ג' סאין, ע"כ צ"ל דברי הירושלמי דאזיל אליבא דר"ח דלא התירו לפנות אלא ד' וה' קופות, אבל לשמואל כיון דמותר אפי' טובא מאיזה טעם יהי' אסור לפנות אפי' בקופות גדולות ביותר מג' סאין, (וכן פי' הפ"מ במראה הפנים ע"ש], ועי' בר"ן מ"ש ולפי דברי הירושלמי כו' דגרסי' נלמוד סתום מן המפורש בג' קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה כו' וקשה דהא שם אין ענינו לכאן וא"כ מה שייך בכה"ג ללמוד סתום מן המפורש, הא לא שייך אלא בתורה שבכתב ללמוד תיבה מתיבה אבל במשנה לא שייך לומר כן, ולולי דבריהם נראה לפרש דהפי' בירושלמי שמביא ראי' משם דבת ג' סאין ג"כ נקרא קופה ולא אמרינן דקופה זוטר שיעורי', והא שפיר שמעינן מהתם דהא קרי לי' קופה של ג' סאין, אבל אין הכי נמי דיש קופות שמחזיקין יותר, דלפירושם קשה דאדרבה מהתם משמע דסתם קופות אינם כך מדקתני בהדיא של ג' סאין:

דף קכז.

בגמ' ת"ר כו' אבל עושה בו שביל כו' וצ"ע אמאי לא קתני שיעורא בכמה, דאין סברא לומר שיהי' מותר לפנות הכל, דבשביל אורחין אין מתירין אלא ד' וה' קופות וכדי שיכנס ויצא יהי' מותר לפנות כולו. דכפי הנראה איכא יותר טירחא לפנות ברגליו מבידיו, ועי' ברי"ף שהביא דשיעור תבואה צבורה לתך, ונראה דס"ל כפי' הר"ן דאליבא דר"ש בעי לה, וכן תי' הרמב"ן במלחמות], אך מ"ש הרי"ף בהאי איבעיא אי כל אחד מפני לנפשי' דאזלינן לחומרא צ"ע כיון דמידי דרבנן היא הו"ל למיזל לקולא:

שם בגמ' אר"י גדולה הכנסת אורחין כהשכמת ביהמ"ד כו' ור' דימי אמר כו' יותר מהשכמת ביהמ"ד כו', וי"ל דר"י ס"ל דאין ראי' ממתני' דגדולה יותר מדקתני מפני האורחין קודם ביטול ביהמ"ד דלעולם י"ל דבכ"מ השכמת בהמ"ד יותר גדול, והכא בשבת היינו טעמי' דהא טעם האיסור לפנות הוא משום טירחא בשבת וא"כ כיון דלאורחין הוא לצורך סעודת שבת לפיכך יותר מסתבר להתיר משום צורך שבת, אך יש להסתפק באם רוצה לפנות סמוך לחשיכה בשביל אורחים דלא הוי צורך היום דמשמע ג"כ דמותר, ובכה"ג לא מסתבר יותר להתיר לצורך אורחין מהשכמת ביהמ"ד, א"כ שפיר הוכיח ר"ד דגדולה הכנסת אורחין מהשכמת ביהמ"ד. [ואפשר דבהכי פליגי ר"י ור"ד וס"ל לר"י דבכה"ג שאינה לצורך שבת לא התירו, ומשו"ה אין ראי' דהכנסת אורחין גדולה מהשכמת ביהמ"ד כנ"ל]:

ברש"י ד"ה ועימר כו' ובפחות פחות מד"א קשה היכי עימרו בפחות פחות מד"א דהא לא התירו להוליך פחות פחות מד"א אלא בשעת הדחק, ויותר הי' נראה להגי' בדברי רש"י ובפחות מד"א לחוד, והכי פירושא שעימרו אורך השדה ברוחב ד"א ואח"כ עימר לעבר אחרת בפחות מד"א, ואולי י"ל הגירסא שלפנינו דלפיכך פי' רש"י וכרמלית הוא דבכרמלית מותר לטלטל פחות פחות מד"א אפי' שלא בשעת הדחק, כמ"ש בשו"ת עבוה"ג (סי' ק"ד) ע"ש. אכן בשו"ע (סי' שמ"ט סעי' ה') מבואר דבכרמלית נמי אסור]:

דף קכז:

בגמ' ת"ר הדן כו' דנין אותו לכף זכות נראה לפרש דבשמים דנין אותו לזכות [וכן כתוב בשאלתות (פ' שמות) ע"ש], או י"ל דבני אדם דנין גם אותו לזכות כמו שהוא דן אותם לזכות, אך לקמן בסמוך בלשון הגמ' המקום ידין אתכם לזכות משמע כפי' הראשון. וכן הוא הגירסא בתנא דב"א זוטא (פ' ט"ז) הדן כו' גם מן השמים דנין אותו לזכות, אך בנוסחא הישנה שם איתא כמו בגמ' כאן]:

שם בגמ' אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמה לך כו' לכאורה קשה אמאי קאמר פרקמטיא בזול ולא סתם פרקמטיא. וי"ל דלכאורה האיך הי' מותר להוציא מעותיו ולקנות פרקמטיא הא יעבור על בל תלין אם תובעו ואינו פורע לו בזמנו, אך י"ל שקנה הפרקמטיא מקודם שהי' זמנו וכשהגיע זמנו ואין לו אינו עובר כמבואר בחו"מ (סי' של"ט סעי' י') ע"ש], אולם עדיין הי' צריך להכין כדי שלא יעבור כיון דידע שיגיע זמנו, (כמ"ש בשו"ע הרב ז"ל דמדת חסידות הוא אפי' אין לו ללות ולפרוע וגם כדי לקיים מ"ע ביומו תתן שכרו]. אך י"ל באם נזדמן לו מציאה מותר לקנות קודם שהגיע זמנו עדיין ולפיכך אמר לו פרקמטיא בזול שאינו מזדמן תמיד, אכן בתדב"א שם איתא בסתם שמא שדות וכרמים נזדמנו לך ולא מסיים בזול ע"ש]:

שם בגמ' שמא אינם מעושרות כו', לכאורה קשה הרי הי' יכול ליתן לו קודם שיעשר וחוץ מדמי המעשר ויעשרם הוא, [אע"ג דאין פורעין חוב מן הטבל כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה"ט) מפני שהוא כמוכרו ע"ש, מ"מ כיון דלצורך מותר גם למכור הרי אין צורך גדול מזה לפרוע שכר שכיר בזמנו], וי"ל דהפועל הי' ע"ה ואסור ליתן תבואה שאינה מתוקנת לע"ה דשמא לא יעשרם, ודן אותו לכף זכות שמפני שהוא ע"ה לא רצה ליתן לו, ולפ"ז הוי רבותא טפי דאע"ג שהי' ע"ה מ"מ דן את חבירו לזכות, וגם לפמ"ש בשאילתות (פ' שמות) דהפועל הי' רע"ק והבעה"ב הי' ר"א בן הורקנוס פי' בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' ס"ג) שהי' בזמן שהי' רע"ק ע"ה וגם אז הי' בעל מדות טובות לדון את הבעה"ב שלו לזכות ע"ש):

בתוס' ד"ה כיון כו' לכו"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עלי' כו'. פי' החילוק הוא דכיון דהוא דבר חשוב אלא שאסור לישראל א"כ מצניעו גם הישראל בעבור הכהן, וכמו כן שייך לומר דאי בעי מפקיר לנכסי' כדי שיאכלנו באם לא יהי' לו מה לאכול וכדומה מה שאין כן במטלנית שאין בהן ג' על ג' דעשיר זורקו כיון שאינו חשוב בעיניו ואינו משגיח על צורך העני כלל כנ"ל:

בד"ה הא קמ"ל כו' ואע"ג דמבעיא לן בפ' הזהב כו' לכאורה אפשר לפרש למאי דאמרינן לקמן בסמוך דהא דתנן ולא מעשר שני כו' היינו שלא נפדה כהלכתו שפדאו ע"ג אסימון, א"כ י"ל דהחומש נהי דמעכב מ"מ מהני בי' פדי' ע"ג אסימון. וא"כ י"ל דהא דקמ"ל דאין חומש מעכב היינו דומיא דסיפא דמיירי באסימון ובחומש אינו מעכב אם פדה באסימון אע"ג דמעכב בקרן אך שם בב"מ משמע דהאיבעיא היא דילמא ארבעה בחמשה פריק וגזה"כ היא שהחומש הוא מן הפדיון כפי' רש"י שם וא"כ הוי כמו קרן ובעינן כסף צורי דוקא, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' אמאי לא פשיט מהכא:

דף קכח.

בתוס' ד"ה דחזי לאומצא מכאן ראי' דדם האיברים שלא פירש מותר כו' קצת י"ל דאין ראי' מכאן דמליח דהכא ע"כ פירושו דמליח הרבה דאל"כ אינו רך שנוכל לאכלו, וא"כ י"ל דהפי' תפל הוא דאין כ"כ מלוח ואינו רך אבל לא שלא נמלח כלל. [וכן הביא המאירי י"מ בשר תפל פי' שנמלח מעט] ומ"מ הדין הוא אמת:

דף קכח:

בגמ' מיתיבי בהמה שנפלה כו' הא דאפשר בפרנסה כו' הו"מ לתרץ דהא דקתני דעושה לה פרנסה היינו היכא שהניח תחתי' כרים וכסתות ולא עלתה כדמשמע מלישנא דר"י א"ר ואם עלתה דלפעמים לא תוכל לעלות גם ע"י כו"כ, וקמ"ל דמותר לעשות לה פרנסה במקומה ולא אמרינן מתוך שאדם בהול על ממונו כו' כדאמרי' לעיל (קי"ז:) בדליקה ובחבית שנשברה]. וצ"ל דלקושטא דמלתא משני דהיכא דאפשר בפרנסה אסור להניח כרים וכסתות, אך קשה למאי דאמרינן בסמוך דהא דהתירו להניח כרים וכסתות אע"ג דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דצער ב"ח דאורייתא, ופי' רש"י שנאמר עזוב כו' ואיכא מ"ד טעמא דקרא משום צער ב"ח, א"כ כיון דהוי פלוגתא דתנאי מאי מקשי לרב מהאי ברייתא דילמא הך ברייתא ס"ל כר' יוסי הגלילי שם דהוי דרבנן ולפיכך אסור משום ביטול כלי מהיכנו:

שם בגמ' צער בע"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. לכאורה קשה לפ"ז אמאי לא התיר אלא ע"י כרים וכסתות ולא להעלותה בידים כיון דצבע"ח דאורייתא ואיסור טלטול הבהמה בידים לא הוי אלא מדרבנן, והי' נראה דבאמת גם זה מותר אלא דלכתחילה טפי עדיף להתיר להניח כרים וכסתות, אולם המג"א (סי' ש"ה ס"ק י"א) הוכיח מלשון הרמב"ם דאפי' אם תמות אסור בידים דאין לדמות גזירות חכמים זה לזה ע"ש, ואין ראייתו מוכרחת, ובא"ר שם מתיר כשאי אפשר ע"י כרים], ועי' ברא"ש בשם הר"מ שהוכיח מכאן דמותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמה בשבת מטעם צער בע"ח משמע דכל השבותין שוין בזה, מיהו אפשר דשבות ע"י עכו"ם קיל טפי כמ"ש הפוס':

דף קכט.

ברש"י ד"ה בת תלתא טרפי בן ג' שנים שטענה אמו כו', קשה להבין דמשמע דקאי על האילן שיהי' בן ג' שנים ותיפוק לי' דאסור מקודם משום דהוי ערלה עד ג' שנים:

דף קכט:

בגמ' אי פגע בדבר אחר כו' פי' רש"י בד"א חזיר הא דלא פירש מצרע גופי' [כמו שפי' רש"י בפסחים (ע"ו:) לד"א צרעת] ומשום דמזיק לצרעת, י"ל משום דמצורע גופי' בלא הקזה צריכין להתרחק ממנו דמזיק תמיד [כדמשמע במד"ר במצורע (פ' ט"ז) דאפי' בריא צריך להרחיק עצמו ע"ש]:

שם בגמ' ובין הפרקים ימעט פי' רש"י פרקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה, ולולי דבריו הי' נראה דהכי פי' דבכל עשר ועשר שנים שמחליף נקרא בין הפרקים, אך י"ל דרש"י ס"ל כיון דהטעם הוא משום דהכוחות מתמעטין לפיכך ימעט, ועד מ' אדרבה נתחזק כחו יותר דבן שלשים לכח ולפיכך שיעורו בן מ' שנה. אכן הר"ח פי' דבין הפרקים היא כשהגיע לחמשים שנה, אבל בהגמ"י (פ"ד מה' דיעות ה' י"ח) הביא בשם הר"ח כנ"ל דכשהגיע לעשרים שנה ימעט ולשלשים שנה יחזור וימעט ע"ש):

שם בגמ' אבל שני וחמישי לא כו' שב"ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד, קשה דמה ריעותא איכא במה שב"ד של מעלה יושבין ואדרבה מעלה הוי כדאמרי' במד"ר בראשית (פ' כ"ו) ובפ' שופטים) בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה. וביותר קשה לפמ"ש בטור או"ח (סי' קל"ד) דמה"ט מרבין בתפלות ותחתנונים בב' וה' לפי שהם ימי רצון ע"ש, וכמ"ש התוס' בב"ק (פ"ב. ד"ה כדי) דמה"ט קוראים בתורה ומתענין בהם, ועי' במג"א (סי' תק"פ ס"ק ט') שכ' ג"כ דהם ימי רצון. אבל אין מובן מ"ש וכ"כ התוס' ורש"י סוף פי"ח דשבת דהרי ברש"י כאן מבואר להיפוך, כמ"ש הפר"ח (סי' קל"ד) דמה"ט מרבין בהם בתחנונים לפי שהם ימי דין כמבואר כאן וצ"ע]:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה