אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כל הכלים

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל הכלים

פרק כל כתבי

דף קכב:

בגמ' ת"ר דלת של שידה כו'. לכאורה אין מובן איזו שייכות איכא להך ברייתא למתני' דהכא דמיירי באיסור טלטול, ודוחק לומר משום דאיירי ג"כ במילי דדלתות. ונ"ל דדוקא למשנתינו קשיא טעמא דברייתא דבלאו הכי י"ל דאסור לטלטל דלת הכלי כשנתפרד מהכלי. אלא כ"ז שהוא מחובר בהכלי דנידון כעיקר הכלי מותר לטלטלו ואף ליטלו לגמרי מהכלי מותר, והיינו טעמא דקתני נוטלין אבל לא מחזירין דלהחזיר שפיר אסור דכיון שכבר ניטל מהכלי שוב אסור לטלטלו ולהחזירו [ואפי' עדיין בידו אסור לטלטלו כיון שאין עליו תורת כלי לדעת אהעו"ז (סי' רס"ו) דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור מותר היכי דאחזו בידו ע"ש], אך מאחר דקתני במתני' דמותר לטלטל דלתות הכלים שוב אי אפשר לפרש כן משו"ה קשי' לי' טעמא דברייתא:

שם בגמ' אר"י קורנס של אגוזים כו'. ולכאורה קשה דא"כ מאי קמ"ל מתני' דכל הני מותרין מאחר שמיוחדין לכך מאי ס"ד לאסור. וצ"ל דס"ל כר' נחמי' וקמ"ל דאף דבר שמלאכתו להיתר אינו מותר אלא לאותו דבר המיוחד לו ולא לדבר אחר. ובזה א"ש מה שיש לדקדק במתני' דלמה לי' למיתני כל הני והלא בחד מינייהו הוי סגי, או למיתני בפירוש דבר שמלאכתו להיתר מותר. ולהנ"ל י"ל דאתי לאשמעינן דקורנס לאגוזים וקורדם לדבילה, וכל הני דחשיב מותר דהיינו לדבר המיוחד לו. וי"ל בזה ג"כ מה שהקשו התוס' דהא ר"י ס"ל בעלמא דדבר שמלאכתו לאיסור מותר. ולהנ"ל י"ל דהא דאמרי' קסבר דבר שמלאכתו לאיסור כו' לאו סתמא דגמרא קאמר לפרש דברי ר"י, אלא הכל דברי ר"י הם דתנא דמתני' ע"כ קסבר הכי כנ"ל, וכן נראה מלשון הגמ' בתר הכי אמר לי' רבה דמשמע דלר"י קאמר דס"ל דמתני' אתיא כר"נ דאינו מתיר לטלטל שום כלי אלא לדבר המיוחד לו אבל ר"י בעצמו י"ל דלא ס"ל כן [וכעין זה תי' הרשב"א ע"ש]. עוד נ"ל מה שהקשו התוס' מהא דפ' אלו קשרים דר"י מתיר לטלטל כלי קיואי, דלכאורה קשה למה נקט התם כלי קיואי מותר לטלטלן ולא אמר סתם דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל וממילא כלי קיואי בכלל, אך לפמ"ש רש"י לקמן (ק"מ:) י"ל דקמ"ל דהוי כלי, דס"ד לומר דלא הוי כלי כלל כיון שאינן אלא קנים שיכולים לחברם ולארוג בהם וכן להניח עליהם שאר דברים, ולפ"ז י"ל דדוקא בכלים כאלו מותר אף שמלאכתן לאיסור דהיחוד שלהם לא הוי יחוד גמור מאחר דיכולים לעשות בהם שאר תשמישים ג"כ, כיון דהוי ס"ד לומר דלא הוי עלייהו שם כלים מהאי טעמא:

בתוס' ד"ה לעולם כו' ופריך כו' ועוד מאי אבל לא מחזירין דלא שייך למיתני אמילתא דלא דמי כלל כו', דבריהם אינם מובנים למה נדחקו בפי' קושית הגמ', דבפשיטות י"ל לפי' התוס' דהכי מקשה דהו"ל למיתני נוטלין אבל לא נוטלין. ומה זה דנקיט אבל לא מחזירין דוקא כיון דגם ליטול אסור:

דף קכג.

בגמ' ה"נ מייחד לי' מקום פי' רש"י עלי ומדוכה, אבל לולי דבריו י"ל דהאי שינויא קאי דוקא אמתני' דעלי דלא בעי לאוקמא משנת ב"ש וב"ה כיחידאי, אבל ברייתא דמדוכה שפיר י"ל דאתיא כר"נ, וכן הסברא נותנת דרק אעלי קפיד ומייחד לה מקום, וכן משמע הלשון הא נמי, כמ"ש התוס' מיהו רש"י ז"ל גריס הני נמי דלפ"ז משמע דקאי נמי אמדוכה, ולכאורה משמע הכי מהא דמוקי רבה לקמן (קכ"ד.) ברייתא דמדוכה כר' נחמי' ולא מוקי ככו"ע ומשום דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום, אך י"ל דהא הוי מקמי דשמע להא דר' חיננא ב"ש משמי' דרב, ועי' במהרש"א לקמן (ע"ב בתוס' ד"ה איתיבי') מ"ש בזה:

שם בגמ' שלח לי' כו' א"ל תניתוה מחט כו' וכי מה איכפת לי' לקוץ כו' אמר רבא כו' ויש לתמוה דלא משני רבא כלל ראיית ר' יוסף ממתני' דהכא. ונ"ל דהא דפשיט לי' ר"י ממתני' אינו אלא אליבא דר"י לעיל דס"ל דמתני' מיירי בכלי המיוחד לכך, ומשו"ה שפיר י"ל כיון דהמחט מיוחד לקוץ, ולקוץ מה איכפת לי' בין נקובה לשאינה נקובה, אבל לדידן דלא איירי מתני' במיוחד לכך ואפי' במחט שמלאכתו לאיסור שרי, שפיר י"ל דדוקא כשהיא כלי גמור שרי ולא כשניטל חודה:

בתוס' ד"ה האי פוגלא, וא"ת האי פוגלא היכי דמי כו', עי' במהרש"א מ"ש דמשו"ה לא הקשו אברייתא דפגה שטמנה בתבן, די"ל דת"ק דר"א בן תדאי תנא הוא ופליג אהא דתנן דבשכח מותר, ואינו מובן דכיון דאיכא תנא דפליג אמתני' דלקמן בפ' נוטל שוב י"ל דר"נ ס"ל ג"כ כוותי', אך בפשיטות י"ל דפגה שאינה מגולה אלא מכוסה כולה וצריך ליקח התבן בידים פשיטא דאסור, ולא התירו בשכח אלא לטלטל אגב היתר, אבל בהך דפוגלא דר"נ שאינו מכוסה למעלה שפיר הקשו, אכן עיקר קושית התוס' י"ל דדוקא במעות שע"ג הכר ואבן שע"פ החביות שרי בשכח משום דבטל אגב הכלי, דאין לומר להיפוך שיבטל הכלי לגבי האבן, אבל הכא בפוגלא שטמן בעפר המחובר עם קרקע העולם שפיר יותר מסתבר לאסור גם הפירות בטלטול שהן בטלין להקרקע, דהא איפכא ליכא למימר דהקרקע בטל לגבי הפרי:

דף קכג:

במשנה קנה של זיתים כו' מקבל טומאה, פי' רש"י אם יש קשר בראשו כלי הוא לפי שעב בראשו. זה אינו אלא לס"ד דגמ', אבל לפי המסקנא צריך להיות בר קיבול דאל"כ פשוטי כ"ע א"מ טומאה. אך קשה לפמ"ש הרע"ב (בכלים פ"ב מ"א) דמדרבנן פשוטי כ"ע נמי מקבלין טומאה מאי פרכינן בגמ' אמאי פשוטי כ"ע הוא כו' דילמא הא דקתני במתני' דמקבלין טומאה מדרבנן הוא וצ"ע, ולכאורה קשה למאי דאמר רבא לעיל דאי לא הוי מנא לענין טומאה לענין שבת נמי לאו מנא הוא, אמאי קתני דבין כך וב"כ ניטל בשבת כיון דא"מ טומאה אם אין קשר בראשו ] וכמ"ש המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה מדלענין וע"ש מ"ש בשם הר"ן], ונ"ל דשאני הכא דבאמת כלי הוא אלא לענין טומאה גזה"כ דצריך להיות בר קיבול אבל לענין שבת שפיר הוי כלי ומותר לטלטלו, ולפ"ז לס"ד דגמ' דע"כ הוי ס"ל דאם אין קשר בראשו גרע מפשוטי כ"ע ולאו כלי הוא, הו"מ להקשות אליבא דרבא דא"כ אמאי ניטל בשבת, אלא דעדיפא מינה מקשה אליבא דכו"ע כיון דקושטא דמילתא דפשוטי כ"ע א"מ טומאה]:

שם בגמ' חיתבי' ושוין שאם קצב כו' ובתוס' ד"ה ה"נ מחמה לצל והא דנקט כו'. עי' בתוס' יו"ט (פ"ק דביצה מ"ה) שהכריע דעלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ומשום שמחת יו"ט ב"ה מתירין. דאל"כ קשיא דפלוגתא דב"ש וב"ה אינו ענין ליו"ט וכנראה נעלם ממנו סוגיא דהכא ומ"ש התוס' דלרבותא דב"ש נקט לקצב עליו בשר. אבל לב"ה בלאו הכי מותר לצורך גופו ומקומו:

בתוס' ד"ה מקצוע לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול כו' וקשה דזוהמא ליסטרן דהיינו כף גדולה כמ"ש רש"י כאן ובב"מ (ל"ג.) וכן פי' הרע"ב בכלים (פי"ג מ"ב ובפכ"ה מ"ג) ע"ש א"כ] ג"כ בר קיבול הוא ולא הי' צריך למיתני בהדי הני. ולולי דבריהם יש לפרש דלא אסרו כלל הכלים הצריכין לכל אדם לאכול ולהשתמש בהם. והכא קתני דאפי' מהכלים שאינם נצרכים כל כך התירו שלשה כלים אלו. וסכין קטן דקתני ג"כ לא שכיח להשתמש בו. [אכן רש"י פי' דהני תדירין בתשמיש. ועי' בבעה"מ שפי' דהוצרכו לפרש הני כלים דלפעמים מצויין במלאכת איסור]

דף קכד.

בגמ' הני מילי היכא דאיכא תורת כלי עליו כו'. לכאורה כיון דמחלק בין יש עליו תו"כ או לא שוב י"ל גם ביו"ט האי טעמא דאסור מדינא משום שאין עליו תורת כלי. אכן מהא דפרכינן בסמוך ומי גזרינן משמע דביו"ט אינו אסור אלא משום גזירה. וי"ל דשאני דבר שמלאכתו לאיסור דנהי דמותר בטילטול לצורך גופו מ"מ צריך להיות עכ"פ תורת כלי עליו אבל דבר שמלאכתו להיתר גם בל"ז מותר ועי' לעיל (מ"ו.) דמחלק ג"כ בין אי איכא תו"כ עליו או לא [ועי' בר"ן בביצה פ' המביא דסוגיא דהתם פליגא אסוגיא דהכא וס"ל דמדינא אסור ולא משום גזירה ע"ש]:

דף קכד:

במשנה כל הכלים הניטלין בשבת שבריהם ניטלין עמהן. פי' עמהן י"ל לאפוקי כלי שמלאכתו לאיסור דשלא לצורך גופה ומקומה אסור לטלטלה. גם השברים אסורין. אע"ג דתשמיש שלהן לכסות פי חבית אינם לאיסור מ"מ כיון דמסקינן דמיירי בנשברו בשבת וס"ל לת"ק דמוכן הוי והכנה זו הוי למלאכת איסור [לא עדיפי הני שברים מעיקר הכלי. אכן לפמ"ש בטוש"ע (סי' ש"ח) כל הכלים שנשברו כו' שבריהם מותר לטלטלם ע"ש. משמע דאפי' כלים שאין ניטלין בשבת למלאכת היתר שבריהם מותרין אם ראוין למלאכת היתר. וכן הרמב"ם (פכ"ה מה"ש הי"ב) כתב סתם שבריהם ניטלים משמע דעמהן דקאי דמתני' לאו דוקא]:

שם בגמ' אר"י א"ש מחלוקת שנשברו מע"ש כו'. לכאורה קשה כיון דס"ל דבנשברו בשבת כיון שהן מוכנין אגב אביהן מותר. א"כ אפי' אין עושין שום מלאכה לישתרי. ולמה אמר מחלוקת בפשיטות הו"ל למימר ל"ש דבעינן עושין מעין מלאכה אלא בנשברו בע"ש. אבל נשברו בשבת א"צ שיהיו ראוין לעשות מעין מלאכה ולכן הי' נראה לפרש דטעמא דהוכני אגב אביהן לא מהני אלא כשעושין מעין מלאכה עכ"פ כיון דתורת כלי עליו. אלא דר' יהודה אוסר משום דעדיין לא יחדו למלאכה החדשה. וע"ז אמר שמואל דאם נשברו בשבת כיון דבתחילה קודם שנשבר הי' מוכן לא איכפת לן במה שלא נתיחד למלאכה החדשה. אבל היכא שאין עושין שום מלאכה דלאו תורת כלי עליו לא מהני אפי' נשבר בשבת. אע"ג דמוכן אגב אביהן כיון דאין תורת כלי עליו. אכן לפ"ז תמוה לי אמאי קא הדר הש"ס מלישנא קמא מהך דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אימת אי נשברו מעיו"ט עצים בעלמא נינהו אלא לאו בנשברו ביו"ט וקתני ואין מסיקין בשברי כלים, וקשה תרתי חדא דשפיר י"ל דמיירי בנשברו מעיו"ט ועדיין ראוין למלאכה ולא מעין מלאכתן, ור"י הוא דס"ל דאסור לטלטלינהו וממילא לאו עצים נינהו כיון דתורת כלים עליהם אלא משום דלא יחדינהו למלאכה החדשה אסורין לטלטל ולהסיק, ועוד דגם בנשברו ביו"ט שפיר מצי לאוקמא כגון דנשברו לגמרי דאינן ראוין לשום מלאכה אלא להסקה ולהכי הוי נולד, [דהא דראוין להסקה לא דמי לראוין לשום מלאכה להיות עי"ז מוכן אגב אביהן, כיון דעכשיו אינו ראוי לשימוש אלא להסקה והוי כמו עצים בעלמא], משא"כ במתני' דעושין מעין מלאכה רק לא מעין מלאכתן י"ל שפיר דלאו נולד הוא, ולכן מוכרחין לומר דס"ל לגמ' בלישנא קמא דאה"נ אפי' אין עושין שום מלאכה מתיר שמואל בנשברו בשבת, משום דמשמע להגמ' דלת"ק באין עושין שום מלאכה הדין שוה כמו לר"י באין עושין מעין מלאכתן, [ומיושב ג"כ קושיא קמייתא דנשברו בעיו"ט ואין ראוין מעין מלאכתן גם לר"י מותר להסיקן ביו"ט ותורת עצים עליהם, כמו דמותר לת"ק באין עושין שום מלאכה כיון דשניהם שוים כנ"ל], ולפ"ז שוב קשה כנ"ל למה אמר שמואל מחלוקת כיון דגם במילתא דת"ק מצי לחלק בהכי, מיהו בלא"ה אידחי האי לישנא:

שם בגמ' אלא כו' הכי אתמר מחלוקת בשבת כו', יש להבין מה נ"מ כיון דקיי"ל כת"ק בכל גווני שרי, וי"ל דבא לאפוקי דלא נימא דפליגי דוקא בנשברו בע"ש אבל נשברו בשבת לכו"ע אסור מטעם נולד קמ"ל דלת"ק מוכן הוא [ובזה מיושב ג"כ מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב הא דשמואל אע"ג דקיי"ל כת"ק], ולע"ד הי' נראה עוד דהנה לקמן בסמוך פליגי בחרס קטנה לטלטל בכרמלית ורה"ר ופי' רש"י משום דחזי לכסות בו רוק ע"ש, ותמוה דבמתני' מצריכין שיהי' ראוי לכסות בו כלי דוקא, וגם לשון חרס קטנה משמע אפי' אינו ראוי לכסות בו כלי, מיהו לרש"י י"ל דבא למעט חרס הראוי למלאכה אע"ג דאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה דבזה ממש תורת כלי עליו, ומותר לכו"ע אפי' ברה"ר כמו כלי שלימה אע"ג דאין לו מה להשתמש בה ברה"ר, אכן לפע"ד י"ל דכיון דמסיק שמואל דמחלוקת דת"ק ור"י בכלים שנשברו בשבת, א"כ י"ל דדוקא בזה בעינן מעין מלאכה לכסות בהן פי הפך דבלא"ה נולד הוא כמו עצים בעלמא דעומדין להסקה דמיקרי נולד, אבל בנשברו בע"ש י"ל דמותר אפי' אין ראוין לכסות אלא רוק בעלמא סגי, והיינו דפליגי בחרס קטנה שאינה ראוי' אפי' לכסות פי פך כיון דבא מכלי שרי לטלטלינהו למר בחצר ולמר ברה"ר ג"כ כל שראוי לאיזה שימוש לכסות רוק, ולפ"ז י"ל דלהכי אמרו שמואל להודיענו דמתניתין איירי בנשברו בשבת אבל בנשברו בע"ש בכל גווני מותר, ובזה הי' מתפרשין שפיר דברי התוס' שכ' דרבא מיירי בנשבר בע"ש דרבא אית לי' נולד, ותמוה טובא דהא לת"ק אפי' בנשבר בשבת כה"ג מוכן הוא ולא נולד, וכבר תמהו בזה הב"י והב"ח (סי' ש"ח), ולמ"ש א"ש דבכה"ג דאינו ראוי לשום מלאכה גם לת"ק נולד הוא, והא דאמר רבא בההיא עובדא מי לא חזי לכסויי בי' מנא, י"ל דלרווחא דמילתא אמר כן כמ"ש התוס' לקמן גבי מחצלת ממש כזה. מיהו הפוס' לא כתבו כן, ובישוב דברי התוס' אפ"ל דס"ל כשיטת הגאון שמביא הרי"ף דהלכה כר"י דמתניתין ע"ש, וכעין זה תי' הט"ז (סי' ש"ח ס"ק ו') ע"ש, ומ"ש התוס' לקמן ד"ה מחצלת דלא בעי מעין מלאכה ראשונה דלא כר"י, הוא אליבא דשמואל דלית לי' מוקצה כמ"ש המהרש"א שם, אבל אנן קיי"ל כרבא דס"ל כר"י]:

שם בגמ' ורבא אמר אפי' ברה"ר ואזדא רבא לטעמי' כו', לכאורה י"ל דדוקא לצורך גופו מותר כעובדא דרבא, והטעם כיון דראוי לכסות בו כלי בחצר אלא דאסור להוציאו מרה"ר לחצר הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו בלבד, אבל משמעות הפוס' נראה דגם מחמה לצל מותר מדכתבו סתמא דמותר לטלטלה ע"ש בטוש"ע (סי' ש"ח סעי' ז'). וקצת קשה בעובדא דרבא מנ"ל לשמעי' דההיא חספא לא נזרק בכוונה, דהזורקו לרה"ר נראה דהוי כזורקו לאשפה דאסור לטלטל, ואולי הי' ניכר שנשבר שם ולא נזרק שם בכוונה, או דמספק יש להקל, [ואע"ג דספק מוכן אסור אפי' בטלטול כדאי' בביצה (כ"ד:) היינו משום דאסור באכילה מספק ממילא הוי מוקצה. אבל כאן שפיר י"ל דמותר מספק כמ"ש הצל"ח שם דלגבי טלטול אין לאסור משום דבר שי"ל מתירין ע"ש]:

דף קכה.

בגמ' מתקיף לה ר"א כו' השתא תנור גופה לר"י לא הוי מנא כו', וי"ל דרבא פליג בזה וס"ל דאפי' לר"י דתנור שאינו מחובר אינו מקבל טומאה מגזה"כ דלאו כלי הוא לטומאה, מ"מ כיון שמשתמשין בו כך לעולם אין סברא שלענין שבת לא יהי' עליו תורת כלי, הלא אפי' כל מילי שאינו כלי אם יחדו במעשה גמור להשתמש בו יש עליו דין כלי לשבת, אפי' אבנים כדלקמן בעובדא דרבי בנדבך של אבנים דאמר להם צאו וחשבו, ואפשר נמי דלכך נקט התנא תנור ישן דכבר שימשו בו כמה פעמים דודאי כשהוא שלם הוי מנא לשבת, אלא דלענין שבריו ס"ל לרבא דתליא בפלוגתא דלענין טומאה, דלר"י אין על השבר תורת כלי, ונהי דבתנור גופה כיון ששימשו בו מותר לטלטלו, מ"מ כיון דאינו כלי לענין טומאה אין לשברים דין שבר כלי כנ"ל, ובאמת על סברת רב אשי יש לתמוה שיהי' אסור לטלטל תנור ישן שמיוחד להשתמש מטעם שמיעטתו תורה לענין טומאה וצ"ע [ועי' בחי' הרמב"ן והרשב"א מ"ש בזה]:

שם בגמ' אלא אמר ר' אשי כו' ובעושה מעשה טפקא ור"מ לדבריו דר"י קאמר כו', לכאורה א"צ לדחוקי בהכי, והי' אפ"ל דלת"ק כל שבריו של תנור ניטלין, ולר"י אין ניטלין אפי' בעושה מעשה טפקא, ולהכי נקט התנא פלוגתייהו בתנור לרבותא דר"מ, ומדלא קאמר הכי הי' אפשר להביא מכאן ראי' לשיטת הגאון שהביא הרי"ף דפוסק כר"י, ולהכי פי' ר"א דפליגי בעושה מעשה עפקא כי היכי דלא יהי' ראי' מעדותו של ר' יוסי לר"מ, ודוקא בעביד מ"ט העיד ר"י בשם ראב"י דניעלין בשבת, אבל לדידן דקיי"ל כת"ק דמתניתין הי' נכון יותר לפרש עדותו של ר' יוסי כר"מ לגמרי דאפי' לא עביד מעשה טפקא נמי נוטל בשבת ור"מ מיירי גם בלא עביד מ"ט, וי"ל דלשון הרי הוא ככל הכלים משמע לרב אשי דמיירי הכא בכה"ג דעביד מעין מלאכתן, דכה"ג לכו"ע בכל הכלים מטלטלין שבריו אפי' לר"י, והכי נמי במעשה ספקא אמר ר"מ דלדבריו דר"י הרי הוא ככל הכלים דמודה בהו ר"י כנ"ל, אך לפ"ז קשה כיון דלא פליגי אלא אליבא דר"י דבעינן מעין מלאכתן א"כ כל זה העדות של ר"י משום ראב"י שלא אליבא דהלכתא כיון דאנן לא קיי"ל כר"י:

בתוס' בשברי כו' תימא כו', יש לתמוה על תמיהתם דשפיר מצינן למימר דנקט ישן כמ"ש התוס' בדיבור הקודם דאורחא דמילתא הכי, אלא דאיירי בתנור כההיא דבהיסק ראשון הי' ע"פ הבור ולעולם עתה היא תנור ישן וצע"ג, כי נראה דתוס' הי' מפרשין דדוקא בהיסק ראשון פליגי אבל בישן אף שהיסק ראשון הי' ע"פ הבור לית לן בה, והוא שלא כפרש"י ור"ש ורמב"ם בכלים (פ"ה מ"ו) וגם אין טעם לזה, ומהתימא על המהרש"א שלא עמד על דבריהם בזה, [אכן בס' מגיני שלמה תמה ע"ד התוס', וע"ש דמסיים שאין זה אלא דברי אחד מן התלמידים ולא הקשו התוס' קושיא זו מעולם]:

דף קכה:

בגמ' הכל מודים שאין עושין אוהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת, משמע דאיכא סברא לחלק בין שבת ליו"ט. וא"כ קשה האיך נשמע ממתני' דהכא דגם ביו"ט אסור וע"כ צ"ל דפשיטא להו מסברא דאין חילוק בין שבת ליו"ט, [עי' במל"מ (פ"א מה' יו"ט ה' י"ז) שהביא כמה דוכתי דשבת חמור מיו"ט, וביותר קשה לפמ"ש התוס' לעיל (צ"ה. ד"ה והרודה) דבנין ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום עובדא דחול מנ"ל הכא לדמות יו"ט לשבת לאסור גם באהל עראי, אך י"ל דגם אוהל עראי הוי עובדא דחול ומשו"ה פשיטא דגם ביו"ט אסור כמו בשבת וא"ש]:

ברש"י ד"ה שאין עושין כו' ודוקא גג אבל מחיצה לאו אהל היא כו' ופקק החלון כו', נראה דדוקא היכי שאין לו גג כלל מותר לעשות מחיצה, משום דמחיצה לחוד לא הויא אוהל, אבל היכא דיש לו גג אסור לעשות אפי' מחיצה לחוד כיון שנעשה בזה אוהל, אך לגי' מהרש"ל שהביא המהרש"א ברש"י דפקק החלון דמתני' למעלה בגג היא, וכמ"ש התוס' בעירובין (מ"ד.) ובסוכה (ט"ז:) בשם פי' רש"י דהכא], אי אפשר לומר כן, דא"כ לא הי' צריך לדחוק ולפרש במתני' דהחלון למעלה בגג כיון דיש גג בבית שוב גם מחיצה אסור כנ"ל, אבל לגי' הרשב"א והר"ן ברש"י כמו שהוא לפנינו שפיר י"ל כנ"ל, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' מסוגיא דעירובין גבי דופן סוכה וכו' דהא סוכה יש לה גג ולפיכך אף המחיצה אסורה:

דף קכו:

בתוס' ד"ה וכי תימא כו' וא"נ לר"ת כו' כיון שראוי לדבר זה, לפמ"ש ברש"י ד"ה ה"ג ואמר ר"י כו' אי משום דפותח ונועל בו אין זו תו"כ עליו אלא תורת בנין א"ש דלהתיר בטילטול לא מהני מה דאיכא בי' תורת בנין ובעינן דוקא תורת כלי, אך התוס' לשיטתם שכתבו לעיל ד"ה ר"י דבקנה לא שייך כלל בנין שאינו נועל באותו קנה עצמו, א"כ אי אפ"ל כנ"ל משו"ה הקשו שפיר:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה