שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי
דף קטו.
בתוס' ד"ה לא ניתנו כו' ופי' הרב פורת דה"ט כו' אסור לאומרן בע"פ וקשה כו' כיון שאינו אומרן בלה"ק אלא באותו לשון שהן כתובין כו', ולפ"ז אם כתובין בכתב אחרת בתיבות לה"ק שפיר אסור לקרות בהן כיון שאומרן בלה"ק, אבל בל"ז יש להקשות לפי' הרב פורת דהא דדברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ הוא כדי שצא יבוא בהן לידי טעות, [כמ"ש בטוש"ע או"ח (סי' מ"ט) דדברים השגורים בפי כל מותר לאמור בע"פ ע"ש], א"כ היכא שהן כתובין לפניו באיזו לשון או באיזו כתב שיהי' שוב לא יטעה בהן ושפיר מותר לקרות בהן, [אך לפמ"ש הב"י שם הטעם משום חסירות ויתרות דאית בהו שפיר י"ל כמ"ש התוס' דאם כתובין בלשון אחר הוי כבע"פ ואסור לקרות בהן], וגם לשיטת התוס' י"ל דאפי' אליבא דרשב"ג דאין נכתבין בכל לשון פליגי, ואיכא מ"ד דס"ל דהגם שלא ניתן לכתוב מ"מ אם כתב מותר לקרות בו, ומיושב דברי הרע"ב דמשמע מדבריו דאיכא מ"ד דס"ל דניתנו לקרות בהן ומצילין אותן והקשה הג' רעק"א כיון דפסק במגילה כרשב"ג שוב ממילא לא ניתנו לקרות, ולהנ"ל ניחא די"ל דאליבא דרשב"ג ופליגי ואיכא מ"ד ניתן לקרות, גם י"ל טעמא דמ"ד דלא ניתנ לקרות בהן כדי שלא יבוא לכותבן בכל לשון, ומ"ד ניתן לקרות לא ס"ל האי טעמא לאסור הקריאה בדיעבד אחר שנכתבו:
בד"ה ובידו כו' משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים כו'. דבריהם אינם מובנים דאדרבה מדצוה לגונזו ע"כ דאותו התרגום עשאו מאן דהוא ולא הי' דעת התנאים נוחה ממנו, ומה שהביאו ראי' מדתניא במגילה י"ל דבע"פ היו מתרגמין, אבל בכתב לא הי' תרגום עד שעשאו ר' יוסף וכן פי' רש"י במגילה שאין תרגום בכתובים ע"ש דלא גריס ועשרה מתרגמין וע"כ צ"ל דמכאן אין ראי' כנ"ל]:
דף קטו:
בגמ' בעא מיני' ר"ה בר חלוב מר"נ וכו' א"ל ותיבעי לך פ' ויהי בנסוע גופא כו', הלשון משמע דר"נ סובר דגם פ' ויהי בנסוע אע"ג דאית בה אזכרות אין מצילין דכן הי' דעתו לומר דאין מצילין כדפשיט לי' בתר הכי, ולא. עלה בדעתו לחלק בין פ' ויהי בנסוע לשאר פ"ה אותיות אלא דר"ה בר חלוב הי' סובר לחלק דכיון דאית בי' אזכרות מצילין, ולפ"ז צ"ע על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דהיכא דאיכא אזכרות דמצילין דהו"ל לפסוק כר"נ לגבי ר"ה ב"ח, ומ"מ משמע מכאן דאם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אע"ג דא"י לקרות בו שאינם במקום אחד, ולכאורה קשה דהא קיי"ל כר"ה לעיל דהיכא דלא ניתן לקרות אין מצילין, וצ"ל דדוקא היכא שלא נתנו מתחילה לקרות ס"ל לר"ה הכי דאין מצילין שלא הי' עליהן קדושת ספר, אבל הכא דמתחילה ניתן לקרות אלא ע"י שנקרעו ובלה א"י לקרות מצילין:
בתוס' ד"ה מיתיבי כו' השתא משמע כו' ותימא כו' מדבעא ר"ה ס"ת שאין בו ללקט כו', צ"ע היכי מצינן למיפשט מהכא דהרי אפשר לומר דר"ה בר חלוב שמיע לי' פלוגתא דר"ה ור"ח וס"ל כר"ח דגם במפזורות מצילין ומשו"ה בעי בהאי לישנא ס"ת שאין בו ללקח:
דף קטז.
בגמ' שאין זה מקומה, פי' רש"י שאינה ראוי' כאן כו' וקשה דלמה לי סימניות להכי דהרי חזינן שאינה ראוי' לכאן, ויש לפרש שאין זה מקומה אלא להפסיק בין פורעניות לפורעניות כדאמר בסמוך, [ועתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתוב במקומה והסימנין מורין על זה, או כמ"ש המהרש"א לפרש דאות הנון שייך להפסיק ב"פ לפורעניות ע"ש]:
שם בגמ' כמאן אזלא כו' חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ס"ת כמאן כרבי, קשה דמנ"ל הא דאתי כרבי די"ל דגם לת"ק איכא שבעה עמודים חמשה חומשים ושני לוחות והוי ז':
שם בגמ' מקום הכתב לא מיבעיא לי כי קמיבעיא לי כו' שבין פרשה לפרשה כו', לפ"ז קשה דבכל הס"ת איכא גליונות בכל האותיות בין אות לאות ובהאות עצמו החלק שבו, ודוחק לומר דמאי דמשני דגייז ושדי קאי גם אהא, שגזז הכל אפי' החלק שבתוך האותיות ולא נשאר אלא הכתב בלבד, אכן לפמ"ש בחי' הרשב"א דאפי' הגליון שבין שיטה לשיטה הוי כמקום הכתב כיון דאינו מניחו חלק אלא להפריש ולהבדיל הכתב שיהי' ניכר ע"ש, א"כ כ"ש שבין אות לאות ושבאות דהוי כמקום הכתב]:
בתוס' ד"ה ספרי מינים אומר ר"י דמיירי בנמצאו ביד צדוקי כו' וצ"ע למה נדחקו בזה לפרש הכי דלפ"ז קשה מ"ט דר"ט הא ודאי יש לחוש שמא ישראל כשר כתבו ולמה ישרפו, ועוד דא"כ מה דאמרינן שם בגיטין בנמצאו ביד צדוקי יגנזו ע"כ צ"ל דקאי דוקא על האזכרות והשאר ישרף כר"י הכא, ולא משמע כן סתימת הגמ' וגם סתימת לשון הפוס' ע"ש, ולמה לא נפרש דר"נ דאמר שם בגיטין נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף ס"ל כר"ט ורי"ש דהכא דודאי הלכה כרבים, וכן מבואר במאירי דספרי מינים פי' שכתבו המינים לעצמן ע"ש], ומה שנראה מדברי התוס' דרבנן נמי ס"ל כר' יוסי, א"י מנ"ל הא דת"ק לא איירי אלא לענין הצלה ובהדי הגליונים תנא להו ולעולם י"ל דס"ל כר"ט:
בד"ה כך כו' דלא תימא דוקא מן הדליקה אין מצילין כו', נראה מדבריהם שמפרשין דהכא בשבת קאי, ורש"י לא פי' כן שכ' כך אין מצילין אותן אפי' בחול, אך לדבריו קשה מאי קמ"ל בזה ומאי נ"מ בין דליקה למפולת ומים:
דף קטז:
בגמ' ואזדא שמואל לטעמי' כו'. הלשון קשה דהא להאי לישנא נמי ס"ל לרב דבשלא בזמן בהמ"ד קורין דאין סברא לומר דלמסקנא פליגי נמי בשלא בזמן בהמ"ד דלרב אין קורין היפוך ממה דקאמר בלשון הראשון דמנ"ל הא, גם יש להקשות לפי' רש"י דשלא בזמן בהמ"ד הוא לאחר אכילה, דא"כ מאי קאמר ואזדא שמואל לטעמי' דבנהרדעי פסקי סידרא בכתובים במנחה הלא היא היא כיון דבמנחה שלא בזמן ביהמ"ד הוא, והי' נראה לפרש להיפוך דזמן ביהמ"ד הוי לאחר אכילה וקודם אפילה הוי שלא בזמן בהמ"ד, ולהכי קאמר ואזדא שמואל לטעמי' דכמו שקורין שלא בזמן ביה"מ, כן נמי אפי' לאחר אכילה בשעת תפלה מנחה דג"כ אינו זמן הדרשה קורין בהן:
שם בגמ' ר"א אמר כו' ושמואל כר' נחמי' עי' פי' רש"י ותוס', ולולי דבריהם הי' נראה לפרש דלעולם פליגי שפיר רו"ש בפי' המשנה לפי הטעם דביטול בהמ"ד אי גם שלא בזמן בהמ"ד אין קורין אלא דהא דקורין במנחה בנהרדעא בהא אמרי' דשמואל ס"ל דלא כמתני' אלא כר' נחמי' ולכך כיון דצורך מצוה היא שהיו מפטירין בכתובים [כמ"ש התוס' לעיל (כ"ד.) ד"ה שאלמלא] אין איסור לר"נ כנ"ל לולי פרש"י ז"ל. עוד י"ל, דלא פליגי כלל ר"נ ורבנן בטעמא דאין קורין, והכי פי' דלעולם כדמעיקרא דאפי' שלא בזמן ביהמ"ד אין קורין והא דפסקי סידרא בכתובים במנחה בנהרדעא משום דסברי כר"נ דאם נצרך לפסוק קורין בו דכל הברייתא כולה ר"נ קתני לה, והכי נמי כיון שהי' להם קצבה כמה לקרות הוי כצריך לפסוק דקורין דהיכא דצריך לקרות בו דבר הקצוב לו לא דמי לשטרי הדיוטות ובכה"ג מותר לר"נ, (וכן נראה מתוך דברי הריטב"א במ"ש א"נ מיפסק סדרא שאני ע"ש]:
במשנה מצילין תיק הספר כו' לכאורה נראה דדוקא תיק המיוחד לספר מצילין עם הספר אבל היכא שאינו מיוחד להספר אלא שנתנו שם לפי שעה אין מצילין עמו, אך לשון הגמ' אם מביאין תיק שי"ב מעות מעלמא כו' לא משמע הכי וכ"מ בשו"ע (סי' של"ד סעי' ט"ז) ועי' בירושלמי דמתני' באינו טפול לו אבל אם הי' טפול כגופו הוא ומ"ש בק"ע שם]:
דף קיז.
בגמ' היכי דמי מפולש כו' אר"ח כו' אליבא דר"א כו' ולכאורה תמוה הא מצי לאוקמי כרבנן ומפולש בלא לחי א' ובלחי א' אינו מפולש הוא וכבר עמדו בתוס' ע"ז. ומ"ש התוס' דבלא לחי כלל לא הוי שרי ב"ב דהוי כרמלית כן הוא דעת הרמב"ם אבל רוב פוסקים ס"ל דג' מחיצות הוי רה"י מדאורייתא וכמ"ש הה"מ (פי"ז מה"ש ה"ט) דגם בעלי התוס' ס"ל הכי ע"ש. א"כ שוב י"ל דבהא נמי שרי לב"ב], וי"ל דלרבנן דסגי בלחי א' אינו אלא משום היכרא א"כ בלא לחי נמי לא מיקרי מפולש, אבל לר"א דלא סגי בלחי אחד ע"כ לאו משום היכר הוא דלחי אחד נמי הוי היכר וע"כ משום מחיצה הוא וסבר דבלא ב' לחיין לאו מחיצה היא משו"ה שפיר נקרא מפולש:
בתוס' ד"ה דשקיל כו' ונראה לר"י דליכא אפי' שבות כו' לפ"ז השתא דמשני דשקיל לי' בברזי שוב א"צ לשינויא דמר ב"ר אשי דמשני דלא קבעי לעור דהא אפי' בעי לעור מ"מ אין זה הפשט. וקצת קשה אמאי לא אמרי' אלא כיון דחוזר לגמרי מתי' קמא, [אכן הר"ח פי' דלא הדר בי' אלא כיון דשקיל בברזי מוכחא מילתא דלא בעי לעור ול"ד לפ"ר ע"ש וכן י"ל לפי' רש"י משום דבברזי. הוי שבות ובדרבנן פ"ר מותר כעין מ"ש התוס' בפסחים (כ"ה: ד"ה לא) להתיר פ"ר בגרירה משום דהוי חופר כלאחר יד, וכדעת התה"ד שהביא המג"א (סי' שי"ד ס"ק ה') והי' מיושב מה שהקשו התוס' מפסחים דלא קתני הפשט דדחי שבת משום דהיתר גמור הוא כנ"ל אכן במג"א שם חולק על התה"ד ומסיק דגם התוס' ס"ל לאסור פ"ר בדרבנן ולפ"ז שפיר הקשו התוס' כאן]:
בא"ד ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ר"י קאמרי כו' ויש להביא ראי' לזה מדמייתי בגמ' פלוגתא דר"י בנו של ריב"ב ורבנן דהכא במנחות (ס"ג:) גבי פלוגתא דר"י ורבנן בעומר הבא בשבת מג' סאין ע"ש ואי רבנן לא שרי אלא בברזי לא דמי להתם דבברזי לאו מלאכה היא כלל וע"כ דדוקא לר"י קאמרי הכי ואינהו שרי אפי' לא שקיל בברזי:
דף קיז:
במשנה מצילין מזון ג' סעודות כו' הראוי לבהמה לבהמה צ"ל דג' סעודות לא קאי אלא על הראוי לאדם דלבהמה ליכא חילוק בין ג"ס או יותר [וכמ"ש ג"כ במאירי דלבהמה מצילין בשיעור שתוכל להתפרנס באותו היום ע"ש, דאע"ג דאסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו מ"מ אם נתן לה בשחרית שיעור פרנסתה א"צ ליתן ג"כ שנית במנחה דוקא] והא דקתני ר"י אומר לעולם מצילין מזון ג"ס. לכאורה מ"ט דר"י כיון דכבר אכל ב' סעודות למה התירו לו להציל ג"ס ואי משום דראוי לאחרים שלא אכלו א"כ גם יותר מג' יציל, וי"ל קצת משום דלפעמים שלא אכל עדיין ג"ס יכול להשלים עכשיו כל הג' סעודות לא פלוג בתקנתם והתירו לעולם להציל ג"ס:
בגמ' אמר רבא מתוך שאדם בהול כו' אתי לכבויי, קשה להפוס' דמלאכה שאצל"ג פטור עלי' א"כ כי נמי יכבה לא יהי' אלא איסור דרבנן דכיבוי מלאכה שאצל"ג היא, ואמאי גזרי' להציל דלמא אתי לכבויי הא הוי גזירה לגזירה, [ומ"ש בפרמ"ג (סי' של"ד ס"ק ג') דהכא קאי אליבא דר"י ולר"ש י"ל דאתי להוציא לרה"ר, אינו מספיק דהכא רבא הוא דאמר הכי ואיהו ס"ל לקמן (קמ"א:) כר"ש אכן במאירי תי' דלא הוי גזירה לגזירה דודאי יכבה ע"ש]:
שם בגמ' ת"ר הציל פת נקי' אין מציל כו' הדראה מציל פת נקי'. לכאורה משמע דאתיא ברייתא דהכא כמ"ד מערימין, והכי פירושא דיכול להציל הדראה ואח"כ יציל נקי', אך הרי"ף הביא בסתם פלוגתא דר"י בר"י ורבנן דלעיל אי שרי להערים ומסתמא סובר כרבנן דאין מערימין והביא גם ברייתא זו, וע"כ צ"ל דמיירי שעבר והציל פת הדראה באיסור יכול להציל אח"כ נקי', ומ"ש התוס' דכשאופין ביו"ט של פסח כו', יעשה מתחילה של הדראה ואח"כ יעשה הנקי' תמוה דהיכי שרי להערים ולאפות שלא לצורך יו"ט, [כמ"ש התוס' בביצה (י"ז: ד"ה ובלבד) דבבישול אסור להערים ביו"ט ע"ש] וגם אמאי נקטו דוקא יו"ט של פסח, לכן י"ל דמיירי שכבר הי' לו עיסות מגולגלות וביו"ט ש"פ אם לא יאפה יבוא לידי חימוץ ויאסר בהנאה, לכן מותר לו מקודם לאפות של הדראה ואח"כ יאפה הנקי' משום פסידא, אבל אם כבר אפה הנקי' אסור לו לאפות אח"כ של הדראה, אבל בשאר יו"ט דליכא פסידא לעולם אסור, [אכן בפסקי תוס' לא הביאו יו"ט ש"פ משמע דבכל יו"ט שרי]:
שם בגמ' ר"א ור"א כי מיקלע להו ריפתא דעירובא כו' פי' רש"י פעמים שהעירוב בביתם כו', ויש לפרש דמנהגם הי' שבכל שבת יתן אחד מבני החצר פת ויזכה לכל בני החצר משלו ומונח אצלו, וכשהי' מגיע שבת שיתנו הם הפת לערב לכל החצר הוי אכלי להו למחר והכי פי' כי מיקלע להו שיתנו הם פת:
דף קיח:
בגמ' לא כאברהם שכתוב בו התהלך בארץ כו' פי' רש"י לארכה ולרחבה ארץ זו ולא יותר, [וכ"מ בב"ב (ק'.) בפלוגתא דר"א ורבנן דלא ניתנה לו הארץ אלא במקום הלוכו ולא יותר ע"ש], וקשה דגם באברהם כתי' התם בפ' לך שא עיניך וראה וגו' צפונה ונגבה וגו' ומשמע דגם לדידי' ניתנה הארץ לארבע רוחות העולם:
שם בגמ' אר"י כו' אלמלי משמרין כו' ב' שבתות כו' לסריסים כו' שבתותי וכתי' בתרי' והביאותים אל וגו', לכאורה קשה דהא כתי' התם ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ומשמע דלאחר כל אלו נאמר והביאותים אל הר קדשי ולא בשמירת שבת לבד וצ"ל דמפרש דקאי אכל חדא מינייהו הא דכתי' והביאותים ולא אכולה פרשתא, [אכן לפמ"ש התוס' ביבמות (ק"ט: ד"ה אתיא) בפי' הפסוק מי האיש החפץ חיים די"ל דקאי אכולה פרשתא גם כאן י"ל כן, אך במד"ר במצורע (פ' ט"ז) במעשה דרוכל משמע גם פי' הפסוק הנ"ל דלא כמ"ש התוס']:
שם בגמ' אר"י יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. צ"ל דהי' עני ולא הי' לו משלו ג"ס וקיים עשה שבתך חול וע"ז התפלל שיהי' חלקו עם אוכלי ג"ס דאל"כ מה רבותא דהרי הי' יכול לאכול ג' סעודות וממילא יהי' חלקו עמהם:
שם בגמ' אר"י יהא חלקי מגומרי הלל, י"ל לשון גומרי משום דעיקר פסוקי דזמרה מלבד תהלה לדוד] הוא הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו, וכמ"ש בטוש"ע או"ח (סי' נ"ב) דמי שבא לבהכנ"ס ומצא צבור מתפללין לא יאמר אלא שני הילולים הנ"ל] ואמר שחלקו יהי' עם הגומרים החמשה פרשיות שבתהלה לדוד עד סוף (כמ"ש הרי"ף כאן ובברכות בפ' אין עומדין וברא"ש שם]:
שם בגמ' אר"י יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה פי' רש"י משום דלפעמים מרחמים על אחד ונותנין לו יותר ולחבירו אומדין בצמצום. דחוק קצת דמשו"ה לא הי' ראוי לומר ולא ממחלקי צדקה כיון דאפשר לראות שיתן כראוי לכל א'. ולולי פי' רש"י י"ל מפני שהמחלקין צריכין להתאכזר לפעמים. [ועי' בב"י ביו"ד (סי' רנ"ז) שהביא בשם המרדכי פ"ק דב"ב לשון פי' רש"י דהכא משום שהמחלק מרבה לקרוביו וגוזל שאר עניים]:
שם בגמ' ואר"נ תיתי לי דקיימית מצות ציצית. פי' רש"י שלא הלך ד' אמות בלא ציצית וקשה דלא מצינו שיהי' חייב לילך בטלית מצויץ והא דאמרי' בברכות (מ"ז:) איזהו ע"ה כו' שאין לו ציצית בבגדו ובפסחים (קי"ג:) דהוי כמנודה לשמים. מפרש הב"י באו"ח (סי' כ"ד) דדוקא כשהולך בארבע כנפות בלא ציצית. ואע"ג דבטור ושו"ע שם מבואר דטוב ונכון ללבוש ציצית כל היום. וכ"מ לקמן (קנ"ג.) בכל עת יהי' בגדיך לבינים אלו ציצית. מ"מ לא שייך לומר ע"ז דקיימית מצות ציצית כיון דאפי' מי שאינו עושה כן מקיים המצוה]. והרי אפ"ל דהכי קאמר שלא הלך מעולם בטלית של ד' כנפות בלא ציצית כגון שנפסק לו חוט וכעובדא דבסמוך. ונראה לפרש דההיא מעשה הי' שנפסק לו חוט אחד באופן שעדיין כשר הוא שנשאר עוד ז' חוטין ולמצוה מן המובחר חשש ולא נחית מדרגא כל כמה דלא רמי ח' חוטין:
בתוס' ד"ה עיון תפלה כו' וכן ההיא דאר"י שלשה דברים כו' והא דלא מפרשי דהתם מיירי בעיון תפלה שאין מכוין לבו בתפלתו. וכמ"ש התוס' בר"ה (ט"ז:) בשם הר"ת משום דאין סברא שע"י עון זה מזכירין עונותיו של אדם. ועוד שהיא עון שאין אדם ניצול ממנו בכל יום. ונראה דכן הוא כוונת התוס' שם בר"ה מ"ש ע"ד הר"ת ומיהו לא יתכן לפרש כן כלל ע"ש):
דף קיט.
בגמ' אמר רבא תיתי לי דכי אתי צ"מ כו' אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותי'. יש לתמוה דלמה יהי' מותר דהוי כנשיאת פנים בדין. וגם יש לחוש דמסתתמין דברי חבירו כשידע שהדיין מהפך בזכותו דצורבא מרבנן. ולולי דמסתפינא אמינא דאסור להפך בזכותי' טפי מן בע"ד השני. אלא עיקר כוונתו שמיד קיבל את הדין והניח כל עסקיו. דכה"ג אמרינן בכתובות (ק"ה.) ובשבועות (ל'.) דיש להקדים דינא דת"ח. ומשום דהטעם הוא דשמא יזכה הת"ח בדינא קרי לי' מהפיכנא בזכותי'. ובזה הי' מיושב קושי' התוס' שם. נראה כוונתו מה שהקשו התוס' בשבועות ד"ה למאי דהמ"ל להפוכי בזכותי'. דלפי פי' הנ"ל היינו הך דמשני למישרי בתיגרי'. אכן בטוש"ע חו"מ (סי' ט"ו) מפורש דחייב להפך בזכותו מה שיכול וכמ"ש הסמ"ע והב"ח שם ובפרישה (סי' י"ג) כמו בזבל"א דהבורר צריך להפוך בזכות הבע"ד שביררו ע"ש]:
שם בגמ דחביב עלי כגופאי. אע"ג דבלא"ה כתי' ואהבת לרעך כמוך. מ"מ הרי אמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ח) כשבע"ד עומדין לפניך יהי' בעיניך כרשעים. אבל החביבות של הצורבא מרבנן לא הי' יכול לסלק מגופו:
שם בגמ' רבה בר ר"ה כו' א"ל מי הוי ידעיתון דאתינא ויל"ד דלמה עלה על דעתו כן כיון דבאמת הי' ע"ש. וי"ל דס"ל לרבה ב"ר הונא דאי לא הי' מוכנים עבורו הי' אסור להראות לו לכבודו משום גניבת דעת. כמו שאסור לפתוח חבית המכורות לחנוני אלא א"כ הודיעו ע"ש בחולין (צ"ד.) להכי הוכיח דלכבודו הכינו. ורבה בר ר"נ נראה דס"ל דאם באמת גם לכבודו הי' עושים, כן אפי' אם לא הי' ע"ש ליכא משום גניבת דעת. [כעובדא דעולא ור"י בחולין שם לשינויא בתרא דהתם ע"ש]. ומסתמא הלכה כן דמעשה רב. וכמ"ש הב"י והסמ"ע בחו"מ (סי' רכ"ח) ע"ש שהניחו בקושיא דברי הטור שלא הביא דבכה"ג מותר]:
דף קיט:
בגמ' אמר רבא כו' אפי' יחיד המתפלל בע"ש צריך לומר ויכולו. משמע מזה דבנוסח התפלה סל הקדמונים לא הי' כתוב ויכולו. ומ"מ הציבור הי' אומרים ויכולו להעיד ביחד על מעשה בראשית. ואחר שאמר ריב"ל אפי' יחיד צריך לומר הוסיפו בתפלה ויכולו. ושוב ראיתי קצת מזה כ' הרא"ש אך באופן אחר [שלא היו אומרים בתפלה ויכולו אלא ויברך וגו' ויקדש אותו. וכן הוא ברמב"ם בסוף ספר אהבה בסדר התפלה. וכמ"ש הה"מ (פ' כ"ט מה"ש ה"ז) דלפי שאמרו דאפי' יחיד צ"ל ויכולו סמכוהו על הכוס ע"ש]:
שם בגמ' תניא כו' ב' מלאכי השרת כו' אחד טוב כו'. נראה דט"ס היא דמלאך רע אינו בכלל מלאכי השרת וכן ברא"ש הביא ב' מלאכים סתם. (וכן הוא בשל"ה ע"ש אכן ברי"ף ובטור או"ח (סי' רס"ב) הביאו כגירסא שלפנינו. וע"ש בפרישה שהביא בשם הע"י דבמלאכי עליון אין רע ומפרש דביצ"ט ויצה"ר קאי ע"ש, אבל לפ"ז קשה הא דאמרי' ב' מה"ש מלוין לו לאדם בע"ש מבהכנ"ס לביתו דמשמע שאין מלוין אותו אלא בערבי שבתות]:
שם בגמ' אמר רנב"י בשעה שאין ב"א מצויין לכבותה:
פשוט נראה דהיינו בשעת שינה בלילה. ורש"י פי' בשבת ולפ"ז אפשר דכל הכוונה שאמרו אין דליקה מצוי' אלא במקום שיש חילול שבת הפי' דליקה בשבת אינה מצוי' אלא כשמחללין את השבת:
דף קכ.
במשנה מצילין סל מלא ככרות כו' ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. לכאורה משמע דלכך תנא להו בהדי הדדי להשמיענו דאפי' הציל סל מלא ככרות דיש בזה לאחרים ג"כ ג"ס מ"מ יכולין להציל לעצמם. מיהו למ"ש הר"ן בשם הר"י מטראני דאחרים רשאין להציל אפי' טובא דלא שייך בהו לחוש שהוא בהול א"כ אין נ"מ בזה. ונראה דהר"י פי' כן הא דאמרי' בגמ' לתרץ מ"ש דהכא קתני לכם והכא עמי משום דברישא גבי מזון ג' סעודות דהצלה דידהו אינו כמוהו דהוא רק ג' סעודות והם אפי' טובא קתני לכם. ובסיפא גבי הצלת מלבושים דדינייהו שוה תני והצילו עמי. [אך אין זה מוכרח די"ל כמ"ש הרע"ב דמשו"ה תני ברישא לכם שפעמים שהוא מציל יותר מהם כגון שהוא לא סעד והם סעדו. משא"כ בסיפא דכולם שווין תנא עמי]. אכן הטעם שכ' הר"ן בשמו אין מובן. ונראה דעיקר טעמו משום דכיון דכל הזכי' שיש להם בא ע"י הסיבה שנעשה הדליקה בשבת שהבעלים מפקירים אותם משום שא"י להציל. א"כ זוכרים הם מהשבת ולא יבואו לכבות. ובהכי מיושב מה שהקשה עליו הר"ן מחבית ע"ש. דגם התם איכא למימר הכי כיון דע"י שנשברה החבית בשבת זוכין להציל לעצמן יזכרו שהוא שבת ולא יביאו כלים. מרה"ר כנ"ל]:
שם במשנה פורסין עור של גדי כו'. לכאורה אין מובן דאע"ג דאין בו משום כיבוי מ"מ ליתסר ככל הצלה דאסרו בשבת משום דבהול. ואפשר דכיון דהצלה זו בשינוי מבחול הוי זה עצמו היכר ולא יכבה. ונהי דבהצלת מזון אפי' בשינוי אסור. מ"מ בגוף הכיבוי שעושה ע"י שינוי הוי היכרא טפי שלא יכבה להדיא. או אפשר כיון דע"י מעשה זו יהי' נכבה כל הדליקה ליכא איסור. אך לפ"ז אם הי' דליקה גדולה והוא רוצה לפרוס עור על כלי אחת אסור. ולא התירו אלא כשאחזה האור בכלי זה בלבד. וצ"ע שסתמו הפוס' בזה. [וגם לא משמע כן לקמן דס"ד למימר טעמא דר"י דאוסר כאן בגרם כיבוי משום דאדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ע"ש]:
בגמ' אר"י א"ר כו' ואם כבתה כבתה. אע"ג דבודאי תכבה (כשיגיע האש למקום המים]. נראה הכוונה אם כבתה גם בצד שאחז בו האור שהמים ירד לשם מעצמו והוא לא נתכוין לכך שרי כיון דלא הוי פ"ר. [ואע"ג דרב ס"ל בדבר שאין מתכוין כר"י דאסור. מ"מ כיון דגם, לר"י אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן (קכ"א:) ובתוס' לעיל (מ"א:). בדליקה התירו כמו שהתירו גרם כיבוי דאסור מדרבנן כמ"ש במרדכי דלא שרי אלא במקום היזקא]. ולמ"ש בתוס' דאינו נותן המים על הטלית] בלא"ה א"ש:
שם בגמ' מיתיבי כו' הוא דאמר כו' עי' ברי"ף שהביא אר"י א"ר טלית שאחז האור פושטה ומתכסה בו. ותמוה כמ"ש הראשונים ז"ל שהרי לדידן דגרם. כיבוי שרי אפי' ליתן מים מותר וי"ל קצת דבלא"ה נמי קשה לי לפי' רש"י מה פריך מהא דפושטה דגם זה הוי רבותא כיון דבמקום שאחז בו האור נמי קעביד מעשה. ומאי ראי' איכא דלית לי' דרב דנותן מים בצד השני. וגם תי' הגמ' משום גרם כיבוי קשה דאפי' ר"י דאוסר בכ"ח חדשים מלאים מים משום דהמים מכבה גוף האש, אבל הך דרב הוי כמו פורס עור ע"ג שידה תיבה ומגדל דלכו"ע מותר. ולכן י"ל איפכא בפי' הסוגיא דהכי מקשה אמאי א"ר נותן מים בצד זה. דבברייתא משמע דאפי' בצד שאחז בו האור נמי רשאי לגרום כיבוי כדקתני בספר שגוללו וקורא בו. אע"ג דעושה מעשה במקום שאחז בו האש ממש. ומשני הוא דאמר כר"ש ב"נ היינו האי תנא דברייתא. ולכן הביא הרי"ף הא דקתני ברייתא לרבותא דאפי' לפשטה מותר, מיהו לשון הוא דאמר. דוחק לפי' זה. וגם צ"ע למה הביאו הרי"ף בשם ר"י ולא הביא הברייתא. וצ"ל דהי' להרי"ף גירסא אחרת. ולמ"ש י"ל דהגירסא הי' כך דר"י א"ר פושטה ומתכסה בה ובברייתא תני נותן מים ודוק:
דף קכ:
בגמ' לייט עלה רב כו' מודה ר"ש בפ"ר משמע מכאן דלא כשיטת הערוך שהביאו התוס' לעיל (ק"ג. ד"ה לא) דפ"ר דלא ניחא לי' שרי אלא דאפי' אי לא ניחא לי' אסור היכא דהוי פ"ר. (וכן הקשה הרשב"א ע"ש]. ואפשר דבי ר' ינאי דמתירין לנער את הטבלא והנר נופל ורב בהכי פליגי, (דבי ר"י ס"ל כמ"ש הערוך כנ"ל]. מיהו לקמן בסמוך קשה בהא דמקשה אי ברוח שאינה מצוי' מ"ט דמאן דשרי דילמא ס"ל דפ"ר דלא ניחא לי' שרי וי"ל דבפותח נגד המדורה ניחא לי' להבעיר ע"י הרוח, וכ"מ מלשון רש"י דפי' מטעם מבעיר:
שם בגמ' ורמי דרבנן אדרבנן כו', לכאורה קשה למ"ש התוס' ביומא (ל"ה.) דפסיק רישא בכל איסורין אסור מה"ת ובשבת רק מדרבנן (משום דלא הוי מלאכת מחשבת], א"כ מה מקשה ממחיקה אדשבת, דהרי אינו מכוין לכבות אלא שלא תעבור הדליקה, ואע"ג דבכ"ח חדשים שא"י לקבל את האור הם מתבקעין ומכבין את הדליקה והוי פ"ר, י"ל כיון דמדאורייתא שרי רבנן התירו משום פסידא], ואפשר דלא חשיב לי' לגמ' פסיק רישא דאפשר שלא ימחוק, אך קשה א"כ מה ס"ד דיהי' אסור לרבנן כיון דאינו מתכוין ולא הוי פ"ר, [ואם. נאמר דרבנן ס"ל כר"י דגם דשא"מ אסור א"כ י"ל דר' יוסי דמתיר ס"ל כר"ש], אלא ע"כ דהוי פ"ר, ולשיטת הערוך נמי קשה כיון דס"ל דפ"ר דלא ניחא לי' שרי אפי' בשאר איסורין, כמ"ש התוס' לעיל (ק"ג.) וביומא (ל"ה.) ובכתובות (ו'.) אכן הרא"ש בפ' שמונה שרצים כ' דבשאר איסורין לבד בשבת גם לדעת הערוך אסור אפי' לא ניחא לי' אבל דבריו תמוהין כמ"ש עליו המהר"ל מפראג]:
שם בגמ' חציצה תיפוק לי' משום דיו, לכאורה יש לעיין בכותב השם על דעת להיות תמיד דבוק על בשרו י"ל דהוי דבר שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ. לדעת הרמב"ם שהביא הב"י (סי' קצ"ח) דבקפידא דידי' הוא דהוי חציצה, אבל לדעת רוב הפוס' דאם רוב בנ"א מקפידים הוי חציצה אע"ג דהוא אינו מקפיד אתי שפיר]. והגם די"ל דמיירי שאחר כתב עליו את השם שלא מרצונו. אבל מאי מקשה דילמא מיירי שכתבו בעצמו לרצונו, ולכן משמע מכאן דאפי' כה"ג כיון דלולי שרצונו באלו האותיות הי' מקפיד שלא להיות דיו דבוק על בשרו, אלא שאינו מקפיד מפני שהוא רוצה באותיות אלו אין זה בכלל אינו מקפיד. וכמו שאם הוא לבוש איזה מלבוש ע"ד שיהי' קבוע לעולם עליו דהוי חציצה כנ"ל, ונראה דקושית הגמ' אינו אלא אליבא דרבנן דוקא דס"ל דכורך עלי' גמי ויורד וטובל ולדידהו צ"ל בדיו לחה, אבל לר"י אפי' בדיו יבש א"ש די"ל שעומד במים עד שנמחק [ואפי' הכי מותר כיון שאינו מוחק בידים]:
שם בגמ' אלא אי דאיכא גמי ה"נ. לשון אלא אינו מובן וי"ל דעכשיו הדר בי' מהא דאמרינן טעמא דרבנן משום דאסור לעמוד בפני השם ערום. וס"ל דלעולם פליגי בגרם מחיקה. ורבנן דמתירין במתני' דהכא גרם כיבוי הוא משום דאיכא פסידא. כמ"ש המרדכי דבעלמא גרם כיבוי אסור ע"ש]. אבל בברייתא דהתם לרבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה א"כ בחנם אין להתיר גרם מחיקה ואע"ג דמשום הא דאמרינן ותסברא אידחי האי אוקימתא מ"מ מאי שהקשו דרבנן אדרבנן מיושב כנ"ל ואתי שפיר לשון אלא. אבל דוחק הוא לפרש כן דא"כ הו"ל לפרושי בהדיא האי חילוקא]:
דף קכא.
בגמ' נימא מסייע לי' כו' עי' בתוס' רעק"א במשניות שהוכיח מכאן דאפי' לומר בפרט לנכרי אם תכבה לא תפסיד ג"כ מותר. ואינו מוכרח די"ל כמ"ש רש"י ומיהו גילוי דעתא כו' דאי ג"ד שרי למה לי' למיתני סיפא דא"צ למחות. והיינו שאינו אומר בלשון נוכח אלא גילוי דעת דאם היו מכבין לא היו מפסידין, וע"ש מה שהקשה עוד דהא י"ל דיוקא דמתני' דמאי דמשמע מרישא דמותר לומר כל המכבה א"מ היינו אליבא דר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור, וסיפא דמשמע דאסור לומר כן אזלא אליבא דר"י ולא קתני במתני' אלא הא דשרי לכו"ע, ונ"ל דאי אפשר לומר הכי משום דמתני' דהכא ע"כ לא אתיא כר"י. דלדידי' דכיבוי הוי איסור דאורייתא צריך למחות ביד הנכרי שלא יכבה משום דמחזי כשלוחו. וכה"ג מצינו לעיל (י"ז:) דלא התירו ב"ה בנכרי העושה מעצמו אלא מבעוד יום ולא בשבת גופי' משום דמחזי כשלוחו ולפ"ז א"צ לומר כמ"ש התוס' לקמן (קכ"ב. ד"ה ואם) לחלק בין כשישראל נהנה בגוף מעשה הנכרי או לא ולהנ"ל י"ל דדוקא באיסור דרבנן מותר בכאן אבל התם במלאכה גמורה אסור. ואפי' למ"ש התוס' בסמוך ד"ה ש"מ דמוקי מתני' כר"י. י"ל דהיינו לס"ד דגמ' דבעי להוכיח דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ובאיסור דרבנן אינו מצווין. ע"כ צ"ל הכי דאתי כר"י. אבל למאי דמסיק דמתני' מיירי בקטן העושה ע"ד אביו ובכה"ג מוזהר מדאורייתא וכמ"ש לקמן שפיר י"ל דכר"ש אתיא ולא כר"י כנ"ל. [וכ"ש דא"ש לפמ"ש הרשב"א דהא דאמרי' ש"מ קטן או"נ אתמוה קא מתמה דאפי' בדרבנן נימא הכי. א"כ בס"ד דגמ' נמי אתיא מתנ' כר"ש. אכן דברי הרשב"א כאן סותרין למ"ש הרשב"א ביבמות קי"ד:) דמדקתני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן. משמע דאתיא כר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ע"ש וצ"ע]:
שם בגמ' ולא הניחן מפני כבוד שבת. לכאורה מאחר דלא הוי אלא איסור דרבנן והם התירו בכה"ג מאי שייך להחמיר ולאסור וכמאן ס"ל בהא. אך י"ל כיון דהא דהתירו להניח הנכרי לכבות הדליקה אינו אלא משום פסידא. ובלאו האי טעמא הי' אסור להניחו לכבות כיון שעושה בשביל ישראל. ולדידי' מפני כבוד השבת לא הי' נחשב אצלו להפסד כלל שפיר שייך להחמיר ולאסור בכה"ג ולפמ"ש לעיל דלר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה אה"נ דאסור. י"ל דאע"ג דקיי"ל כר"ש החמיר על עצמו כיון דאיכא מאן דאוסר. אכן בירושלמי איתא דלא הניח לכבות שאמר הניחו לגבאי שיגבה חובו. דמשמע דלא משום כבוד השבת הי'. אבל לפ"ז אין מובן מאי דמסיים אמרו חכמים לא הי' צריך לעשות כן. ופי' הק"ע והפ"מ שהרי שנינו עכו"ם כו' דהרי טעמא דידי' לא הי' משום איסור שבת וצ"ע]:
שם בגמ' שמעת מינה קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו לכאורה קשה דהא יש לפרש קטן דמתני' היינו בבנו דצריך האב להפרישו מחילול שבת. משום דכתיב לא תעשה כ"מ אתה ובנך דהיינו להזהיר גדולים על הקטנים כדפי' רש"י בחומש וזה שאמרו קטן הבא לכבות כו' ע"ש וכדאי' במכילתא פ' יתרו]. אבל בקטן אוכל נבלות שפיר י"ל דאין מצווין להפרישו. ומ"ש רש"י דש"מ דא"צ להפרישו מהא דאמרי' ביבמות ליתי טליא וטליתא דמיירי ג"כ באיסורי שבת. י"ל דלא הוי הני טליא וטליתא בניו ובנותיו, לכן נראה לפרש דהא דמשני הגמ' בקטן העושה ע"ד אביו היינו כנ"ל דמתני' מיירי בבן אצל אביו ואסור משום דכתי' ובנך וכ"כ הרשב"א לקמן (קנ"ג:) וכ"מ ברמב"ן פ' יתרו]. ולפ"ז הא דאמרינן דכוותה גבי נכרי אין לפרש דכוותה ממש דהא בנכרי ליכא איסור תורה. אלא הכי קאמר בנכרי כשעושה ע"ד ישראל כמו בן דמסתמא עושה ע"ד אביו אסור עכ"פ מדרבנן. אכן בטוש"ע או"ח (סי' שמ"ג) מבואר דגם בשבת אין האב מוזהר להפריש בנו הקטן אלא מדרבנן משום חינוך כמו בשאר איסורין. וכ"מ בנמוק"י ביבמות סו"פ חרש דליכא לאו מיוחד בשבת. ובקטן העושה ע"ד אביו דאסור הטעם משום דהוי כמאכילו איסור בידים דבשאר איסורין נמי אסור מה"ת. אך לפ"ז קשה דא"כ אמאי איצטריך לכתוב ובנך גבי שבת וצ"ע. ועי' בשו"ת הרי"מ (סי' ג') מ"ש בביאור דברי המכילתא הנ"ל]:
בתוס' ד"ה אין אומרים אפי' באיסור דרבנן כו', אין דבריהם מוכרחין למאי דמשמע בגמ' דמתני' איירי בדליקה די"ל דמשו"ה אסרו הכא שלא יאמר לנכרי לכבות משום דאדם בהול על ממונו ויבוא לכבות בעצמו כמו שאסרו להציל בעצמו אפי' לחצר המעורבת כדאי' לעיל. ומ"ש התוס' מהך דלא יאמר כו' שכור לי פועלים אין ראי' לאסור בכל מידי דאסור משום שבות. דהתם משמע דאסור משום ממצוא חפצך. אבל אפשר דגם בעלמא שייך האי טעמא]:
דף קכא:
בגמ' והלא היא עצמה מוכנת לכלבים. לולי פי' רש"י י"ל דהכי מקשה כיון דמותר לטלטלה כעצמה א"כ מאי קמ"ל דמותר לכפות עלי' כלי. דהלא עיקר הרבותא דמתני' היא דמטלטלין כלי אפי' לצורך דבר שאינו ניטל [אך לפ"ז למסקנא דגמ' דמפרשי מפני קטן שלא יטפח ולצורך הקטן הוא א"כ הוי לצורך דבר הניטל קשה מאי קמ"ל]:
שם בגמ' א"ר יהודה רוק דורסו לפי חומו. לכאורה משמע מפי' רש"י דלפ"ת היינו בדרך הילוך. וקשה א"כ מאי אמר אבא ב"מ לעבדי דריש גלותא לא צריכתו הא שפיר צריכי לסחופי מאני כיון דבכוונה אסור לילך כדי לדורסו ובר"ן עמד בזה. וי"ל לפירש"י הפי' מהופך בלשון הגמ' דר"ג אמר סחופי מאנא עלי' כדי שלא ילכו ב"א על הרוק. שמא לא יראוה או שיסברו שמותר ויחללו שבת. לכן אמר להניח כלי עלי' שלא ידרסו עליו. וע"ז אמר לא צריכתו כיון דלפי תומו מותר לדרוס עלי'. אכן עיקר נראה דברוק גם רש"י מודה ודוק:
דף קכב.
בגמ' הא ר"ג מכירו הוי פי' רש"י שהרי בספינה הי' בא עמו. ותמוה דא"כ נחשב תמיד מכירו דבכ"מ רואה האנשים בספינה הבאים עמו, (ודוחק לומר דדוקא לר"ג מפני חשיבותו מסתמא הכירו בהיותו בספינה משא"כ באנשים אחרים]. וכן מה שפי' רש"י שלא בפניו הי' כשעשאו לא הי' ר"ג שם. מה לן בזה כשעומד שם בעת עשייתו או שנפנה למקום אחר כיון שמכירו ועושה בשבילו, ולולי דבריו יש לפרש דהכבש לא הי' בספינה כלל. אלא בשפת הים במקום עמידת הספינה שם עושין הכבש. וקס"ד דמקשה דהכבש שעשה הנכרי הי' אצל העיר שהי' ר"ג דר שם. ולהכי שפיר נקרא מכירו מאחר שהי' נשיא ושר כדפי' התוס', ומשני שלא בפניו הוי היינו שנעשה הכבש בעיר אחרת שבא ר"ג לשם ושם לא היו מכירים אותו:
בתוס' ד"ה משתמש כו' ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה כו' אפ"ל דדוקא במידי דאכילה ושתי' אסרו [דומיא דפירות הנושרין ומשקין שזבו], ולא בהנאה גרידא מה"ט גופא שכתבו התוס' דאין אדם להוט אחריהן, ובזה מיושב מה שדקדקו התוס' בסמוך הא דנקט תנא דמתני' דמשקה בהמתו ולא בדידי'. ולהנ"ל י"ל דהוא בעצמו באמת אסור מטעם הנ"ל משום גזירה אבל מדברי התוס' לא משמע כן: