אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק ואלו קשרים

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק ואלו קשרים

פרק שמנה שרצים

בגמ' בעי ר"א כו' עניבה לר"מ מהו כו' צ"ע כיון דאין הלכה כר"מ כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב) מאי נ"מ בהאי בעיא דמסקינן בתיקו:

דף קיב.

בגמ' מפתח חלוקה פשיטא קצת קשה מה פשיטא הא לא תני לן התנא עדיין שום היתר לכתחילה, [ומהא דקתני יש קשרין שא"ח עליהן כו' י"ל חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא בכל מיני קשרים]:

שם בגמ' מנעל אמנעל לא קשיא כו'. לכאו' הא דתני במתני' דמותר במנעל לכתחילה צריכין לאוקמא בדבני מחוזא וכן בסנדל דנפקי בי' תרי וזה דוחק, וי"ל דקאי אדלעיל דקתני קושרת אשה ודרך הנשים להדוק מנעליהם וסנדליהם להיות מכוונין משו"ה מותר כמו בבני מחוזא כנ"ל). אך לא מצאתי לי חבר בזה. [אבל כן משמע לקמן (קמ"א:)

דאשה מקפדת אם אין המנעל מכוון למדת רגלה ומשו"ה לא תצא בשבת במנעל חדש ע"ש. א"כ שפיר י"ל כנ"ל]:

דף קיב:

בגמ' אמוראי נינהו ואליבא דר"י, לכאורה לפ"ז א"צ לשינויא דר"י בר יוסף לעיל. דהא אמרינן בחולין (מ"ג.) דהא דאר"י הלכה כסתם משנה פליגי בי' אמוראי אליבא דר"י, א"כ י"ל דהמשנה כפשטא ומ"ד דאר"י הלכה כסתם משנה ס"ל כרבין דהכא, אבל צ"ע דהא שם בחולין ר"י בר"י גופי' לא ס"ל אליבא דר"י דהלכה כסתם משנה], אכן באמת אין נראה לומר כן דהא סתמא דגמ' ס"ל בכמה דוכתי דקושטא דמילתא לר"י דהלכה כסתם משנה, א"כ אביי ור"י לעיל דהם מרי דשמעתתא ודאי ס"ל נמי דר"י אמר הלכה כסתם משנה ומוכרחין לשנויי כדר"י בר"י הנ"ל, ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ור"ש ורע"ב דלא פי' שם דמיירי בד' אזנים ע"ש, ודוחק לומר דס"ל כרבין לגבי דאביי ור' יוסף (וכמ"ש המל"מ (פ"ז מה' כלים הי"ב), וע"ש שהניח בצ"ע מ"ט לא פסק כרב כיון דבדר"י מספקא לן כמאן ס"ל] אם לא דנאמר דגי' אחרת הי' להם וכמ"ש כאן בגליון גירסא אחרת דר"י אליבא דר"י קאמר ולי' לא ס"ל, ולפ"ז פשיטא דר"י ס"ל דאין הלכה כר"י א"כ שפיר פסק הרמב"ם כוותי' דרב ור"י הלכה כר"י]:

שם בגמ' בעי חזקי' כו' וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו, נראה דהאי וסתמו לאו דוקא דה"ה בהניח פתוח נקב השני דין אחד להם (דאי נימא פ"ח באו לכאן בכה"ג נמי טהור, וכמ"ש התוס' גבי סנדל דנפסקה שני' ותקנה לאו דוקא דאפי' לא תקנה טהור]:

שם בגמ' קרי עלי' לית דין בר אינש כו' אם ראשונים כמלאכים כו', המשך הגמ' נראה דלמ"ד דאמר לית דין בר אינש ס"ל דראשונים כמלאכים וא"ד דס"ל דכמלאכים אי אפשר לא אמר אלא דדין בר אינש ואנן כחמורים כו':

בתוס' ד"ה נפלוג וניתני קשה לר"י אדפריך כו' והיא תמי' רבה ותי' התוס' דחוק מאוד. ויש לומר קצת כמו שרצה רש"י לפרש דאפי' ניטל ב' האזנים כלי הוא לקבל טומאת מגע מדרס ולא מדרס, אך התוס' השיגו עליו ורש"י בעצמו חזר בו משום דמפורש בסיפא לא הספיק לתקן כו' טהור כמ"ש תוס' לעיל. א"כ י"ל דמ"מ בנפסק אוזן א' אפי' לר"י דבחיצונית טהור מטומאת מדרס י"ל דכלי הוא למגע מדרס דע"ז אין סתירה מסיפא, מיהו מלשון הברייתא לעיל בדר' יהודה החיצונה טהור משמע אפי' ממגע ואינו מוכרח:

דף קיג.

במשנה אבל לא בחבל פי' רש"י דמבטל לי' התם והוי קשר של קיימא וקשה דא"כ ליתחייב חטאת ג"כ ואבל לא בחבל משמע איסור גרידא, ועוד דבהא לא הוי פליג ר"י ובגמ' מסקינן דבחבל דגרדי פליגי משום גזירה, וצ"ל כוונת רש"י דמשום דחבל דעלמא מבטל להו לכן גזרו אפי' בחבל דגרדי, והא דקתני אבל לא בחבל כולל כל החבלים ובדגרדי איסורא הוא דאיכא, ] אכן בפסחים (י"א.) פי' רש"י אבל לא בחבל שמא יניחנו שם עולמית. משמע דבגרדי לחוד הוא כפשטות סוגיא דגמ']:

בגמ' אר"י א"ש כלי קיואי מותר לטלטלן פירש"י דקמ"ל דאין הגרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור, ותמוה מנ"ל הא דהרי אפי' כלי שמלאכתו לאיסור נמי מותר לצורך גופו, אך אי הוי מקפיד עליו טובא כמו כובד העליון וכובד התחתון איכא למימר דאפי' לצורך גופו אסור מטעם דדוכתא מייחד להו כסיכי זיירי ומזורי לקמן (קכ"ג.) ע"ש דרש"י פי' בכובד תחתון ועליון ומשום דמייחד להכי, אבל מ"ש כאן דהוי מלאכתו לאיסור תמוה, ולקמן (ק"מ:) פי' רש"י הרבותא דהני קנים של אורגים תורת כלים עליהם, ופי' זה נכון דהוי ס"ד לומר דהם עצים בעלמא, וקמ"ל דאית בהו דין כלי שמלאכתו לאיסור ומותרין בטלטול לצורך גופן ומקומן. [ועי' ברמב"ם (פכ"ו מה"ש ה"א) מבואר דכלי קיואי דהכא הוי כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש הה"מ שם דלא ס"ל כפי' רש"י כאן]:

בתוס' ד"ה התם חבל הוי וקמ"ל רב כו' כר' יהודה. לתי' זה קשה בגמ' למה להו לשנויי התם חבל דעלמא דהא י"ל אפי' חבל דגרדי וכחכמים אתיא. ויותר משמע כתי' השני שבתוס' דאפי' חבל דעלמא לא הוי אלא גזירה, כדמשמע הלשון ובלבד שלא יביא כו' דחבל מתוך ביתו לא שכיח לבטל. ומדאורייתא שרי אלא דרבנן אסרו וגזרו אטו חבל דהפקר. וא"כ בדגרדי הוי גזירה לגזירה, אך לפ"ז הוי מצי בגמ' לתרוצי דהכא נמי בחבל דעלמא ורב ס"ל כר"י כמו דלא גזיר גרדי אטו דעלמא כמו כן לא גזיר חבל מביתו אטו דהפקר, אלא דבעי לשנויי דרב אליבא דהלכתא כחכמים ס"ל:

דף קיג:

בגמ' ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול פרש"י כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו בתוס' דכבר נלמד מדכתיב ממצוא חפצך. וי"ל דממצוא חפצך ס"ד אמינא דוקא במעשה כגון שמטייל בשדהו לראות מה היא צריכה כדאי' בעירובין (ל"ח:) דאסור ע"ש]. אבל בדיבור מותר קמ"ל. ולפ"ז הא דהרהור מותר היא אפי' במקח וממכר. ולפ"ז קצת קשה ממעשה דאותו חסיד דלקמן (ק"נ) שחישב לגדור שדהו ולא גדרו כל ימיו ע"ש. והתם משמע דעביד איסורא בהאי מחשבה. ואולי הוציא גם בפיו [אכן בט"ז (סי' ש"ז ס"ק י"ד) מפרש דהחסיד החמיר לפנים משוה"ד להיות מחשבה כמעשה ע"ש], ובתוס' פי' לאסור דיבורי בטילה. וקשה כיון דבחול נמי אסור לשוח דברים בטלים [כדאי' ביומא (י"ט:) דעובר בלאו]. לא שייך הלשון שלא יהא דיבורך בשבת כדבורך בחול. וצ"ל דבשבת צריכין לדקדק אפי' בדיבור הצריך שלא יאריך בדיבורו. כדמצינו באיסור אל תרבה שיחה עם האשה (בעירובין נ"ג:) בעובדא דברוריא ור"י הגלילי, [וכן משמע בפסקי תוס' כאן], ולפי' התוס' הא דהרהור מותר הוא ג"כ כה"ג א"כ י"ל דהרהור של מקח וממכר נמי אסור כפשטא דעובדא דההיא חסיד דלקמן [ואפשר דבהא פליגי רבנן וריב"ק לקמן (ה"נ.) ולמאי דקייל התם כריב"ק הרהור בעסקיו נמי שרי וכמ"ש בטוש"ע (סי' ש"ו סעי' ח') אך משום עונג שבת יש לו למנוע ע"ש]:

שם בגמ' אלא כדבעי מיני' רבי מר"י בר"י כו', וקשה כיון דשני לי' דאפי' בחול אסור א"כ מה הא דאמרינן שלא יהי' הילוכך בשבת כמו בחול, וגם לפמ"ש המהרש"א דבחול ליכא איסורא אלא משום סכנה, עדיין קשה דכיון דעכ"פ בחול נמי אינו רשאי משום סכנה איזו שינוי איכא בהילוכו בשבת מהילוכו בחול] ונראה דודאי רבי מודה דפסיעה גסה בחול נמי אסור ולא נתכוין בשאלתו על פסיעה גסה כזו דאסור אפי' בחול אלא אפי' פסיעה בינונית רצה לאסור בשבת דצריכין לשנות שיהי' פסיעות קטנות ביותר וכ"מ בפרמ"ג (ה"ש סי' ש"א) דבשבת אפי' פסיעות פחות מאמה אסור, אכן במחה"ש שם משמע דפסיעה גסה דשבת ודחול חד שיעורא הוא], וכן נראה לפרש הא דאי' בברכות (ו:) דהיוצא מבהכנ"ס אל יפסיע פסיעה גסה ואמרינן עלה אבל למיעל מצוה למירהט אפי' בשבת ע"ש, נראה ג"כ דאין הכוונה פסיעה גסה כזו דאית בי' איסורא בחול, דא"כ מה קאמר היוצא מבהכנ"ס בלא"ה נמי אסור אלא פסיעה בינונית:

שם בגמ' בעא מיני' כו' מהו לאכול אדמה בשבת, פי' רש"י לרפואה, ולישנא לא משמע הכי, וגם קשה לפירושו מה שהשיב לו ר"י בר"י וכי בחול מי הותרה דכיון דלרפואה עושה כמה דברי רפואה איכא דקשין להאי ומעלין להאי. והי' נראה לפרש דלא מיירי שאוכל לרפואה אלא אפי' לאכול שלא לרפואה רצה רבי לאסור משום גזירה דשמא ישחק העפר ויכתשנו:

שם בגמ' א"ר אמי האוכל מעפרה של בבל כו' כיון דמלקה גזרו בי' רבנן, צ"ע דא"כ משמע דעפר א"י אינו מלקה אלא של בבל והרי רבי ור"י בר"י בא"י הוי קיימי ואפי' הכי השיב לו ר"י דאסור משום דמלקה:

שם בגמ' וכה תדבקון וגו' וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים, נראה הפי' כמו לדבק בין הנשים פי' שיסדר התדבקות נערה זו עם זו, וע"ז השיב דרות שאני:

דף קיד.

בגמ' מנין לשינוי בגדים מה"ת שנאמר ופשט את בגדיו כו' בגדים שבישל בהן קדירה כו', יש לפרש דיום השבת חשוב לגבי ימי החול כמזיגת הכוס לגבי בישול קדירה, [ומשו"ה צריך שינוי בגדים בשבת], אי נמי י"ל דיליף מהכא שדבר זה נחשב כבוד בתורה, כפי' רש"י שהוא דרך כבוד לפני המקום] וממילא יש לקיים בזה וכבדתו:

שם בגמ' כשתמצא לומר לדברי ר"י נדרים ונדבות קרבים ביו"ט, קצת קשה דגם למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט הטעם דחשיב אוכל נפש הואיל והבשר נאכל לבעלים [כמ"ש התוס' לעיל (כ"ד:) ד"ה לפי דקסבר דעיקר שחיטתן נמי לצורך אדם ע"ש], משא"כ בחלבים שניתותרו משבת ואין זה ענין לאוכל נפש י"ל שפיר דצריך קרא להתיר וצ"ע. לא מיבעיא לשיטת התוס' בביצה (כ':) דכיון דא"י להקטיר האימורין ביו"ט הוי כנטמאו או שאבדו והבשר מותר באכילה ודאי אין ענין לאוכל נפש, אלא אפי' לפמ"ש התוס' בנזיר (כ"ח:) דכיון דאין הקטרת האימורין דוחה יו"ט הבשר אסור באכילה דאיכא למימר דחשיבי הני חלבי חטאת שנותרו מכשירי אוכל נפש להתיר הבשר, מ"מ כיון שהי' יכול להקטירן ביום הו"ל מכשירי או"נ שאפשר לעשותן מעיו"ט דאסור לעשותן ביו"ט, ובל"ז נמי קשה כאן דמייתי מדכתי' עו"ש בשבתו ובעולה כו"ע מודו דאין קריבה ביו"ט, וכן הקשה הגרעק"א והניח בצ"ע, אך לשיטת התוס' והרשב"א בביצה (י"ב.) דלמ"ד נו"נ קרבים ביו"ט עולות נו"נ נמי קרבים א"ש הכל]:

דף קיד:

בגמ' וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק כו' פירש"י דלידעי דיוה"כ קל משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק כו'. ולכאורה אפ"ל דהכי פרכינן וליתקע דלידעי דשרי בקניבת ירק כדי שידעו דהיום מותר, אבל למחרת בשבת גם קניבת ירק אסור משום דקדושת שבת נכנסת שהיא חמורה מיוה"כ, [כעין פירש"י בד"ה דאי ר"י כו' ובתקיעה זו יבינו שהיא יום הקל ולכשיחול יוה"כ במו"ש כו' ע"ש], אבל שיתקע להתיר בלבד לא הוי ס"ד דגמ' לתקוע בשביל הכי, וע"ז משני ר"י שאין דוחין שבות להתיר היינו כיון דתקיעה גופא שבות היא, אין דוחין שבות עכשיו כי היכי דלידעי דלמחרת אסור קניבת ירק שאינו ג"כ אלא שבות בזה לא התירו, אך לשון הגמ' שאין דוחין שבות להתיר משמע כפירש"י דהתקיעה בא להתיר ולא לאסור:

בתוס' ד"ה וליתקע כו' דכל תקיעות שתוקעין בע"ש או בעיו"ט כו' וכן פי' רש"י בסופ"ק דחולין דבעיו"ט נמי היו תוקעין, אך הרמב"ם לא הביא אלא תקיעות דע"ש ולא בעיו"ט, וכן משמע בסוכה (נ"ד:) דחשיב התקיעות שהיו במקדש דבע"ש שבתוך החג הי' מ"ח תקיעות, ומקשי' וליחשוב נמי עה"פ שהי' גם תקיעות דפסח, ומשני דר"י היא דאמר דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ולא הי' אלא ג' תקיעות הראשונות ובציר מנין התקיעות, ואם היו תוקעין בכל עיו"ט א"כ הי' גם התקיעות של עיו"ט שהשלימו לתקיעות של כת ג'. וכן מוכח מדלא חשיב התם במתני' מ"ח תקיעות אלא בע"ש שבתוך החג דליתא בכל השנה אלא לרבנן דפליגי עלי' דאחרים ע"ש, ואם איתא דבכל עיו"ט תוקעין תיפוק לי' דבהושענא רבה הי' תקיעות של עיו"ט, [דגם בחוה"מ איכא מלאכה בשדות בדבר האבוד או שאין לו מה יאכל כדאי' באו"ח (סי' תקל"ז) והחנויות פתוחות למכור לצורך המועד וצריכין לתקוע לבטלם ממלאכה ומסחורה] והא איתא בכל שנה, מכל אלו הראיות משמע דבעיו"ט לא תקעו כלל דכיון דאינה חמורה כשבת לא תקנו הסימנים האלו, [אכן בפי' הר"ח כאן הביא בשם ר"ה גאון להוכיח ממתני' דחולין דבעיו"ט נמי היו תוקעין אע"ג שלא נמנו בתקיעות שבמקדש ע"ש]:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה