שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי אליעזר דמילה · דף קלה:
בגמ' שתי ערלות כו'. ולא נתבאר בגמ' טעמא דמ"ד דאין מחללין, וי"ל דממעטינן לי' מדכתי' ערלתו דמשמע אחת דוחה שבת ולא היכא דאיכא שתים שניהם אין דוחין, או י"ל ערלתו אחת ולא ב' אבל חד משניהם בר מילה הוא, אלא דלא ידעינן הי ניהו ולכן אין מחללין על שום אחד מהם:
שם בגמ' ע"כ ל"פ אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן לי' קשה לס"ד דגמ' דכו"ע לא ס"ל כדר"א מ"ט אין מחללין ביוצא דופן, בשלמא ב' ערלות י"ל דספק איזה ערלה היא המחויבת משו"ה אין מחללין את השבת, אבל ביוצא דופן מ"ט אין מחללין כיון דבר קיימא הוא וצ"ע, ועי' בר"ן שהביא מחלוקת הפוס' אי הלכה כרב אסי. ומשמעות הרי"ף נראה דכיון דר"א כתנאי אנן קיי"ל כחכמים וכ"פ הרא"ש, אכן מה דמשמע מדברי הפוס' דאי הלכה כחכמים נימול אפי' בשבת. לע"ד נראה דלמסקנא ר"ה ור"ח ב"ר תרוייהו ידעו פלוגתא דהנך תנאי ופליגי אליבא דחכמים דס"ל דנימול לשמונה אי מחללין השבת. די"ל דקרא דביום השמיני שפיר קאי היכא דאמו טמאה לידה, אבל בקרא דבן שמונת ימים נחלקו חכמים עם ר' חמא, והא דאמרינן לעיל הא בהא תליא לא אמרו אלא כדי ליישב דברי רב אסי, אבל למסקנא דאין הלכה כרב אסי מפרשינן כפשוטו ולכך ה"ל לחד מ"ד דאין מחללין עליו את השבת ודו"ק. וי"ל שכן היא דעת הרמב"ם (פ"א מה' מילה ה' י"א), ואין צ"ל כמו שהבין הר"ן דמשום דמסופק אי הלכה כרב אסי פוסק דאין מחללין את השבת אלא כמ"ש, (וכ"מ בדברי הכ"מ שם (ה' ז') אבל בב"י ביו"ד (סי' רס"ב) פי' בדעת הרמב"ם כמ"ש הר"ן]:
שם בגמ' א"ר ירמי' בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ"ד ק"פ לאו כקנין הגוף כו'. אבל לעיל כדמשני במקנת כסף כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה לא קשה לע"ד ק"פ כקנין הגוף כיון דהתם כבר נתעברה והרי היא כאילו כבר הי' בעולם והוי כקונה פירות מבוררים בפ"ע דמהני. משא"כ שפחה לעוברה דלא נתעברה עוד כיון דביליד בית איירי הכא משו"ה שפיר מקשינן דהוי כקנין הגוף. אך קשה דהו"מ לתרץ כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו ושוב מכר השפחה לאחר ושייר העובר לעצמו, וכה"ג הוי שפיר יליד בית וגם קנין פירות מבוררין ממש בלי חלק האם, אלא דבלא"ה משני שפיר, ולשיטת התוס' בל"ז א"ש:
בתוס' ד"ה כתנאי תימה כו' משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת עד שתטבול. אין מובן כוונתם דמה בכך דלא חשיבה גיורת מ"מ הולד יליד בית הוא. ובמהרש"ל פי' דלא הוי דומיא דלכם כיון דלא חשיבה גיורת ובע"כ כן היא כוונת התוס' אבל עדיין צ"ע דאכתי אין זו תימה דשפיר י"ל דלא ס"ל להגמ' דאין זה בכלל לכם, ודברי המהרש"א כאן א"א להולמן מה שהשיג על המהרש"ל דגם היכא דאינה טמאה נמי אין הטעם משום לכם, וא"י כוונתו דאדרבה זאת הקשו התוס' מנ"ל להגמ' דמטעם שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה דילמא משום דלאו בכלל לכם הוא, וגם פי' המהרש"א עצמו בתוס' אינו מובן, דבשלמא מאן דתלי לה בטומאת לידה א"ש דדריש סמוכין כי תזריע כו' וביוה"ש ימול, אבל אי גם מי שאין אמו טמאה לידה ג"כ נימול לח' א"כ מאיזה טעם יהי' חילוק בין אי אמו חייבת במצות או לא, לכן פי' המהרש"ל מוכרח, ובעיקר תמיהת התוס' קשה לי עוד דהא לא נתפרש בהדיא בגמ' דר"ח תלי לה בטומאת לידה וליכא הוכחה כמאן ס"ל. אלא דלת"ק ע"כ גם באין אמו טמאה לידה נימול לח' א"כ עכ"פ אתיא הא דרב אסי כתנאי, אבל ר"ח אפשר דס"ל כרב אסי. ואה"נ דהני דפליגי אדרב אסי י"ל דלא ס"ל הכי ומצי אתיין ככ"ע: