שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי אליעזר דמילה · דף קלד:
במשנה ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו אה"ש, לכאורה נראה דהא דתני לה הכא בדין דמרחיצין כו' להורות דחילול זה אין עושין. אבל חילול דגוף המילה עושין משום דממ"נ אי חי הוא שפיר מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא כדאמרינן בגמ' לקמן (קל"ו) [וגם באנדרוגינוס י"ל כן דאי לאו זכר הוא מקלקל הוא]. משא"כ הך דהכא דמחמין לו חמין בידים ג"כ, [כמ"ש התוס' בעירובין (ס"ז:) והרא"ש כאן] מפני שסכנה היא לו כדיליף מקרא זהו החילול אין עושין, אך קשה לפ"ז מאי מקשינן לקמן (קל"ו.) אהא דקתני בברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת שמא הפי' ג"כ דאין מחללין לענין זה, ומשו"ה אם אין לו חמין לרחוץ אחר המילה א"י למולו בשבת כיון דאח"כ יהי' צריך להחם חמין ושמא מת הוא ולא ניתן לדחות שבת עבורו. ולכן נראה מכאן דלהפוס' דס"ל דבכה"ג אע"ג שיגרום לחלל שבת כשיסתכן אין איסור כיון דפקוח נפש דוחה אח"כ השבת ושבת הותרה אצל פקי"נ. ה"ה כאן כיון שיהי' אח"כ ספק פקו"נ וידחה השבת דגם על ספק פקו"נ מחללין שבת, [לדעת הרא"ש והר"ן שהביא המג"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו) דגם בספק נפל פקו"נ דוחה שבת ע"ש] נמי ליכא איסור והא דלא הקשו כן בגמ' אמתני' דהכא דנמהלי' ממ"נ כנ"ל י"ל דהוי מצי לדחויי דספק דמשנתינו היא שנולד ביה"ש. ואע"ג דהא תני לה לקמן (קל"ז.) י"ל דתני והדר מפרש כמ"ש בגמ' בכמה דוכתי:
שם בגמ' מאי אע"פ שאין ראי' לדבר כו' דגדול לא סליק בישרא הייא לפ"ז בגדול כשימול אה"נ דמרחיצין אפי' לרבנן כיון דבגדול הוי ראי' גמורה, וכן מבואר בדברי הר"א מזרחי (ריש פ' וירא) ע"ש, ועי' מ"ש לעיל בפ' רע"ק (פ"ו.) באורך]:
שם בגמ' מי גרע מחמין ע"ג מכה, יש לעיין אי בחמין ע"ג מכה מותר אף בכלי, דאם נאמר כן תיקשי מאי קאמר ר"י ולא שני לך בין הוחמו מע"ש כו' דמ"מ לענין מה דאסרו חכמים בכלי אין טעם לחלק אי הוחמו ע"ש או בשבת. אלא משמע דגם חמין ע"ג מכה דוקא ביד מותר, א"כ יש להוכיח מזה כשיטת המהרש"א בסוגיין דגם לראב"ע מרחיצין ומזלפין ביד ולא בכלי ע"ש ודוק:
שם בגמ' מתקיף לה ר"י ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת כו' וסברת ר' יעקב י"ל דבאמת יש לעיין מאי איסורא איכא ברחיצה דחמין ע"ג מכה כיון שכן דרכו גם בחול לרחוץ בחמין, וכמו שהתירו התוס' בשמן בלבד כן יש להתיר בחמין בלבד, ומ"ש הר"ן דרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש אסור מפני הבלנין כו' היינו דוקא למאי דמסקינן דהכא שרי אפי' רחיצת כל גופו וכ"מ בטור או"ח (סי' של"א). אבל למאי דס"ד דמיירי בהרחצת המילה ליכא איסורא משום רחיצה כמבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ו ס"א) דרחיצת איברים שרי ע"ש] וא"כ בע"כ דבהוחמו בשבת איירי וכן משמע לישנא דר"י ולא שני לך כו' דר"י גופי' נמי מספקא לי' בהא:
שם בגמ' ושני לי' ר"י מפני שסכנה הוא לו, יש לפרש דלשון הברייתא כך היא, או דהכי מוכח מן הראי' שהביא ראב"ע מקרא דבני שכם דש"מ דבסכנה משתעי [אך הר"י מטראני בס' המכריע (סי' נ') פי' דלאו סכנה ממש היא אלא כאב בעלמא ולא התירו אלא שבות דרחיצה אבל לא להחם חמין ע"ש דלא כמ"ש התוס' בעירובין (ס"ז:) והרא"ש כאן ועי' מ"ש לעיל בפ' רע"ק]: