שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי אליעזר דמילה · דף קלא:
בגמ' הואיל ובידו להפקירן וקשה דא"כ טעמא דר"י דאמר לא לכל אמר ר"א כו' הוא משום דבידו להפקירן. א"כ מאי יליף משתי הלחם דלא למדו ר"א אלא מגז"ש הא התם ליכא האי טעמא, ועוד קשה לי דנהי דבידו להפקירן והוי כמו אפשר לקיים שניהם מ"מ אי לא הפקיר וקיים המצוה לא יתחייב עכ"פ כיון דבאמת דוחה, ואטו בכ"מ דניתן לדחות אלא דאפשר לקיים שניהם כגון במילה בצרעת בדאיכא אחר אי עביד אביו יתחייב אין סברא לומר כן **וכ"מ מהא דאי' בטוש"ע אהע"ז (סי' קע"ד ס"א) דחייבי לאוין שנתיבמה ביאתה פוטרת צרתה אע"ג דהי' אפ"ל שניהם ביבום צרתה מ"מ בדיעבד קיים המצוה ומ"ש בס' דורש לציון (דרוש י"ג) מהא דאי' ביבמות (כ':) דלמ"ד דהוי אפ"ל שניהם בחליצה אם בעלו לא קנו ואין פוסרת צרתה, נ"ל דשאני התם כיון דלא משכחת יבום בח"ל משום דאפ"ל שניהם בחליצה א"כ לא חל כלל מצות יבום בח"ל ושוב הויא עלי' כאשת אח שלא במקום מצוה, וכעין מ"ש השעה"מ (פ"ו מה' יבום) ע"ש משא"כ לדידן דחליצה במקום יבום לא הוי אפ"ל שניהם ורמיא קמי' ליבום, שוב אפי' היכא דאיכא צרה ואפ"ל שניהם ביבום השני מ"מ בדיעבד עשה מצוה, והכא נמי אפי' בציצית ומזוזה בשבת אע"ג דלעולם בידו להפקירן מ"מ כיון דקודם שבת הי' עליו חיוב המצוה שוב גם בשבת דלכתחילה לא דחי שבת משום דבידו להפקירן מ"מ בדיעבד קיים המצוה כנ"ל:** בפרט למאי דנראה לעיל דר"א לית לי' כלל האי כללא דהיכא דאפשר לקיים שניהם] לא דחי, לכן נ"ל כמו שמצאתי ג"כ בחי' הר"ן דמאי דמקשה הגמ' מ"ט מקשה טעמא דקרא גופא. דבאמת בציצית ומזוזה דליכא. קרא בודאי אין מכשיריהם דוחה כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ושוין אלא דבעי הגמ' לאשכוחי טעמי' דקרא, ולפ"ז מיושב הכל דר"י חידש לן דר"א לא לכל קאמר דמכשירין דוחין שבת אלא היכא דאיכא קרא בכל מצוה ומצוה וממילא ציצית דליכא קרא אינו דוחה כנ"ל:
שם בגמ' אילימא לטלטול איצטרך קרא למישרי טלטול. קשה לי הא משכחת שעוקר הלולב מן הקרקע ובזה מקיים תיכף המצוה ולא הוי מכשירין, וכן משמע לשון הברייתא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דשייך דחיית שבת בלולב עצמו ג"כ,, ואע"ג דגם במצה וסוכה ושופר קתני הכי י"ל אגב לולב נקטו, ויש להוכיח מזה ודס"ל להגמ' דאפי' היכא דמקיים המצוה ע"י המלאכה מ"מ כל שאפשר לעשותו מאתמול יש לו דין מכשירין, וכמשמעות לשון רע"ק במשנה מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה שבת דמשמע הא אי הוי אפשר לעשות מע"ש אפי' מילה עצמה אינו דוחה, וא"כ דייק הגמ' שפיר דטלטול א"צ קרא למעוטי אלא לתולשו מן המחובר דאפשר לעשותו מע"ש א"כ היינו מכשירין:
שם בגמ' ורבנן כו' ביום ולא בלילה, אע"ג דביום לא קאי אלא איו"ט ראשון, מ"מ י"ל דהוי גילוי מילתא דמצות לולב ביום ולא בלילה וממילא בכל ז' הימים במקדש דוקא ביום, וכ"מ בסוכה (מ"ג.) דלר"א דמכשירי לולב דוחין מדכתיב ביום הוי קאי נמי על כל ז' ימים, אלא דקאמר התם דה' דהראשון ממעט להו ע"ש, מיהו י"ל עוד דבאמת כתיב ימים אלא דסד"א למילף מסוכה וכיון דביום הראשון ע"כ לא דמי לסוכה שוב פי' ימים כפשטא, והי' מיושב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה קמ"ל דשבעת ימים למאי אתיא ולמ"ש צריך קרא למעט לילה בכל ז' ימים, אבל תי' הראשון עיקר:
שם בגמ' ור"א כו' שבעת ימים ולא לילות, קשה לי דילמא במקדש שבעת ימים דוקא אבל במדינה אי לאו דכתי' ביום ס"ד אמינא ולקחתם בראשון אפי' בלילה, ואפשר דאמרינן בהא ילמוד סתום מן המפורש וממילא מפרשינן ראשון דומיא דשבעה דביום אין בלילה לא:
שם בגמ' סד"א נילף כו' לכאורה קשה למאי איצטריך גז"ש בל"ז י"ל כיון דמצינו בסוכה ימים כולל נמי לילות א"כ מנ"ל למעט לילות מימים גבי לולב. ובתוס' מקשים דאין דנין גז"ש מסברא ואדרבה קשה למה לי גז"ש וא"כ י"ל דנילף לאו דוקא אלא כמ"ש, אכן בחי' הר"ן בשם הרא"ה מביא סברא לחלק דבסוכה דכל שעה חייב לישב בה שפיר שייך לשון ז' ימים על המשך הזמן אע"ג דכולל לילות, אבל בלולב דאינו אלא פעם אחת ביום לא שייך לשון ימים ע"ש א"כ צריך שפיר גז"ש והא דר' אליעזר פליג ולא חייש להאי גזירה שוה נ"ל עפמ"ש התוס' בד"ה שבעת דשבעת מופנה דהוי מצי לכתוב בימים גרידא ע"ש, וי"ל דהכא [אי נימא דילפינן מגז"ש לרבות לילות] ליכא למימר דימים מיותר משום דהוי סגי למיכתב בשבעת כיון דאורחא דקרא הוא לכתוב שבעת ימים (א"כ יותר י"ל דימים עיקר ושבעת אורחא דקרא הוא לכתוב כן] ואינו מופנה, משא"כ לקמן דימים צריך למעט לילות ממשמעות הכתוב ולא מגז"ש] שפיר י"ל דשבעת מיותר לגז"ש דמכשירין אבל רבנן דר"א דס"ל דא"צ להיות מופנה מב' צדדין שפיר קאמרי ס"ד אמינא נילף שבעת ימים כו', משא"כ ר"א לטעמי' דס"ל דצ"ל מופנה מב' צדדין י"ל כנ"ל, עוד י"ל לפמ"ש המהרש"א (פ"ב דפסחים) גבי ערלים א"ש נמי הכא טעמא דר"א כיון דכתיב ביום א"כ באמת הגז"ש דשבעת לא קאי לרבות לילות רק למימר דביום אתי כדי דלא נטעה בפי' הגז"ש זה לא מסתבר. דכיון דבאמת לא אתי הגז"ש לזה שפיר טפי מוקמינן ביום לגז"ש לסוכה לענין מכשירין כנ"ל:
שם בגמ' ולכתוב רחמנא בלולב וניתי הנך ונילפו מיני' קצת קשה דמנ"ל למילף מיום הראשון דמכשירין דוחה שבת נילף משאר הימים במקדש דאינו דוחה גם בלולב כדקתני בסוכה (מ"ג.) דהראשון למעט שאר הימים ע"ש, וכמו כן קשה דלמאי דקתני התם דאינו דוחה שבת אלא ביום הראשון בלבד ע"כ צ"ל דהא דילפינן סוכה מלולב דמכשירי סוכה דוחה שבת ג"כ לא ילפינן אלא יום ראשון א"כ מאי פרכינן בסמוך דנילף ממצה ושופר הא אדרבה אתי קרא דלולב וסוכה למעט שאר הימים [דאי הוי ילפינן ממצה ושופר הו"א דכ"ז מצותן דוחה שבת אפי' בשאר הימים אך י"ל דהא דפרכינן גבי מצה ושופר וניתי הנך ונילפי מיני' לא קאי אלא אעומר ושתי הלחם אכן רש"י לא פי' כן ולכאורה נראה דלשון ונכתוב רחמנא במצה קשיא לי' לרש"י דהו"ל למיפרך בקיצור ולגמור מיני' אי לא קאי אלא אעומר ושת"ה, לכך פי' רש"י דניכתוב קרא בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיני', דהשתא דלא כתיב בהדיא במצה אלא דילפינן מצה מסוכה וסוכה מלולב ע"כ צריכי קרא דסוכה ולולב], אבל אין זה מוכרח דהא בסמוך גבי שופר וכן הכא גבי לולב נמי פרכינן בהאי לישנא וניכתוב אע"ג דהתם באמת כתיב קרא, לכך נכון לפרש כלשון רש"י בתחילת הסוגיא דהא דאמרינן וניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם כנ"ל:
בתוס' ד"ה סד"א וא"ת היכי תיסק אדעתי' לדון גז"ש כו'. לכאורה הי' אפשר לפרש דאין כוונת הגמ' מכח גז"ש דהא לא אמרו שבעת ימים שבעת ימים, אלא דמייתי ראי' דמימים ליכא הוכחה לאפוקי לילות כיון דאשכחן בסוכות ימים וגם לילות בכלל, ואין לומר שהוכיחו התוס' דכוונת הגמ' מכח גז"ש דלהכי לר"א ניחא דלית לי' האי גז"ש, אבל אי נימא מכח הסברא א"כ מ"ט דר"א דז"א דאדרבה ר"א באמת ס"ל האי גז"ש כמו שהקשו התוס' לקמן על ר"א בד"ה שבעת ונראה דהוכרחו התוס' לפרש דמכח גז"ש אתי עלה דאל"ה טפי הוי להגמ' לאתויי שבעת ימים דמילואים דסוכה גופי' נלמד משם כדאיתא בסוכה (מ"ג.) אלא ודאי דמכח גז"ש מייתי הכא ומשבעת ימים דמילואים לא קים להו הגז"ש אלא מסוכה, מיהו היא גופא קשיא דבלא"ה ממילואים עצמה מוכח דימים כולל לילות וא"כ בלאו גז"ש אין למעט לילות מימים. וי"ל כמ"ש בחי' הר"ן בשם הרא"ה דיש לחלק בין דבר הנוהגת כל היום והלילה לדבר הנוהג פ"א ביום בלבד ע"ש:
בד"ה שכן טעון ד' מינים אע"ג דעומר ושתי הלחם נמי כו' דבריהם צריכין ביאור דלכאורה נראה עיקר כוונת הגמ' דכיון דע"י דחיית שבת עביד ד' מצות טפי עדיף ולפ"ז צ"ל כוונתם דאתיא אליבא דמ"ד לחם אינו מעכב את הכבשים והכבשים מעכבין את הלחם. וגם אם לא יוכל להביא הלחם יוכל לקיים מצות הכבשים משו"ה לא דמי ללולב], וא"כ ט"ס יש בדבריהם דבלא"ה יש ט"ס במ"ש הכבשים, א"מ את העומר וזה לא נמצא בגמ', אך מסוף דבריהם שכתבו שאין מצות לולב בלא ד' מינים אבל הני מצוותן כו', משמע שהבינו כוונת פירכת הגמ' להיפוך ממ"ש דכל היכא שאין המצוה מתקיימת אם לא בצירוף עוד ג' מינים חשיבא טפי, ומלבד דהסברא אינה מובנת אכתי יש לתמוה דא"כ לא היו צריכים להביא פלוגתא דכבשים, דלכו"ע א"ש כיון דנסכים ודאי אין מעכבין שהרי יש להם תשלומין דמביא אדם קרבנו היום ונסכו אפי' לאחר כמה ימים גם בעיקר הדין בעומר וכבש לא נתבאר בגמ' אי מעכבין זא"ז, ולכאורה נראה דכבש ודאי אינו מעכב העומר כיון דלא כתיב הוי' דנילף מינה עיכובא, אבל עומר אפשר מעכב הכבש כיון דכתיב ועשיתם ביום הניפכם אה"ע כבש י"ל דאם אינו מניף אינו מביא כבש, ואינו מוכרח די"ל דביום מצות תנופת עומר קאמר רחמנא להביא כבש וצ"ע, [אכן לפמ"ש הלח"מ בה' (תו"מ פ"ז) בשם המבי"ט בקרית ספר דמקריבין הכבש קודם העומר צ"ל דהא דקתני בהוריות (י"ג.) דעומר קודם לכבש הוא דעומר מעכב את הכבש ואם אין לו שניהם מביאין העומר ולא את הכבש]:
בד"ה אי מעומר כו', ואי הוי דייק הוי משכח פירכא כו' וצריכין לבאר הפירכא, וי"ל לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה שכן דגם בעומר ושתי הלחם איכא ד' מינים אלא דכיון דאין מעכבין חשיב פירכא דלא דמי ללולב, אבל פירכא כל דהו מיהא הוי דמה לעומר ושת"ה ולולב דאית בהו ד' מינים, ובחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו כדאיתא בחולין (קט"ו:) וגם בחדא מתלת אי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו ע"ש], ומצה מעומר ולולב וסוכה י"ל פירכא כל דהו דכולהו. נוהגין ביום וסוכה אע"ג דגם בלילה מחויב מ"מ נוהג גם ביום אבל מצה פטורין ממנה לגמרי ביום אך שופר מכל הני א"י פרכא, וי"ל קצת כיון דשופר סגי בשמיעה ולא חייבה תורת כל יחיד לתקוע לכך לא דמי להנך, ואע"ג דבעומר ושתי הלחם. נמי אין החיוב אלא על הציבור ולא על כל אחד, מ"מ י"ל דשאני הני דאם לא ידחו המכשירין את השבת יתבטל המצוה מכל הציבור, משא"כ שופר אי במקום זה לא ידחו יתקעו במקומות אחרים, וכיון דלא הקפידה תורה שיקיים כ"א המצוה בתקיעה אלא בשמיעה לא דחי ולא דמי ללולב ומצה כן י"ל קצת, ומילה מכל הנך היינו טעמא דלא מצי למילף כדאמרינן לקמן ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה כו', מיהו מ"ש התוס' א"נ מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא, לא יתכן אלא למסקנא דאיכא כל הני קראי יש ליישב דטרח כו', אבל לס"ד דגמ' דמקשה ומהדר לאשכוחי קרא קשה שפיר דנילף במה הצד ולמה לן קרא וצ"ל דקושטא דמילתא משני, מיהו קשה לפ"ז הא דאמר ר"י לעיל לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה את השבת שהרי עומר ושתי הלחם כו'. והלא באמת ילפינן עומר ושת"ה נמי במה הצד אלא דטרח וכתב לן קרא, א"כ מאי מייתי ראי' מכאן דבעלמא אין מכשירי מצוה דוחין את השבת, וגם בל"ז קשה כיון דלא אתי ר"י לאפוקי אלא מזוזה וציצית דאיכא פירכא הואיל דבידו להפקירן כדלעיל, א"כ. למאי צריך להביא ראי' מעומר ושתי הלחם מדאצטריך בהו קרא, [וכן הקשה המהרש"א בתוס' ד"ה לא לכל], וי"ל דהך פירכא הנ"ל משום דבידו להפקירן לא הוי אלא פירכא כל דהו, ולהכי דייק שפיר מדצריך קרא בשתי הלחם ע"כ מוכח דמחדא לא מצי למילף אלא חדא מתרתי במה הצד ולכך טרח וכתב לה קרא, א"כ. שוב ליכא למילף מזוזה וציצית כיון דאיכא פירכא כ"ד במזוזה וציצית כנ"ל, וגם בשתי הלחם אפשר דלא מצי למילף מכל הני די"ל פירכא כ"ד מה לכל הני דכל יחיד חייב בהו משא"כ עומר ושת"ה ליכא חיובא אלא לכל הציבור בלבד, אבל אי הוי מצינן למילף בבנין אב ממצוה מיוחדת לא הוי פרכינן פרכא כ"ד והוי מרבינן נמי ציצית ומזווה כנ"ל:
בד"ה שבעת ימים וא"ת לר"א כו' נילף מסוכה כו' ואפי' לילות, וי"ל כיון דכתיב נמי [בפ' ראה] שבעת ימים תחוג וגו' וחגיגה ביום ולא בלילה, א"כ טפי אית לן למילף ימים דכתיב בלולב] מחגיגה דביום דוקא ולא למילף מסוכה דמקדש ממקדש אית לן למילף, גם י"ל דלא דמי לסוכה דכל היום והלילה המצוה נוהגת כמ"ש לעיל בשם הר"ן: