שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי אליעזר דמילה · דף קלא.
בגמ' אלא אמר ר' אשי מי גרם לחצירות שיאסרו כו' עי' פי' רש"י, ופי' הפשוט נראה דגוזרין בעירובי חצירות דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים למבוי. ולהכי אסרו ג"כ כלים ששבתו במבוי, אע"ג דאינו דומה כלל להא דאוסר רב בעירבו לטלטל בחצר כיון דשכיחי התם מאני דבתים, אבל הכא במבוי דלא שכיחי מאני דבתים מהיכי תיתי נאסור מאני דמבוי כמו שאין אוסרין היכא דאיכא חצר אחר שלא עירב הסמוך לחצר שעירבו, מ"מ צ"ל דבמבוי כיון דלתשמיש החצירות עשוי יש לגזור טפי מחצר הסמוך, וכן הבינו התוס' וכל הפוסקים, ולכך כתבו דלדידן דקיי"ל דחצירות מותרין אפי' היכא דעירבו ה"ה מבוי ע"ש, זולת הרמב"ם (פ"ה מה"ע ה' ט"ו) שהביא הא דרב להלכה, אך באמת פי' התוס' תמוה דא"כ עיקר התי' הכא חסר מן הספר. וגם הא לא מייתי כלל הך דרב דאוסר בעירבו. ועוד קשה כיון דהמקשה לא ידע למה אסור היכא דעירבו וצריך ליתן ע"ז טעם, האיך מתרץ הטעם דמותר בלא עירבו ומבליע בתוך דבריו טעם האיסור בעירבו, לכן הי' נראה לפע"ד דבעיון היטב בלשון רש"י ז"ל נראה דלא בעי למיסר הכא מטעם גזירה, אך עיקר הספק דלעיל דבעי ר"ז אי צריך שיתוף כדי לטלטל בכולו, אע"ג דרשות אחד היא ובאחד בחצר ואחד במבוי ודאי מותר. מ"מ לטלטל בכולו מספקא לי' אי בעי שיתוף, ע"ז הכריע הכא דבלא עירבו ודאי לא בעי שיתוף כיון דגוף המבוי וחצר רשות אחת הן הוי כנשתתפו, אבל בעירבו הואיל וחצירות עם הבתים נעשין אחד והבתים רשות לעצמן למבוי לכך צריך המבוי שיתוף. וכן מפורש בלשון רש"י, ואע"ג דהאי דינא דרב בעירבו דאוסר גם בחצירות אין ענין כל כך להכא אעפ"כ מייתי לה רש"י לדוגמא דע"י העירוב יש לאסור טפי כנ"ל, ואפשר כן הי' טעמו של הרמב"ם ז"ל, ועי' בסי' שפ"ח ובט"ז ומ"ש שם:
שם בגמ' תנ"ה ושוין שאם ציץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב. משמע דחייב חטאת [כמ"ש רש"י לעיל (ג'.) דכל חיוב ופטור במס' שבת בחטאת קאי ובשוגג ע"ש], וקשה דהא קיי"ל דשגג ועשה מצוה פטור [ובמזוזה עשה מצוה. וגם בציצית] לפי' רש"י בסמוך דהכא אזלא למ"ד דציצית חובת טלית ודאי פטור, ואפי' למ"ד דהוי חובת גברא מ"ט י"ל דכיון שעשה ציצית ומתעטף בו מיד חשוב נמי עשה מצוה, [אע"ג דבשעת עשיית הציצית עדיין לא עשה מצוה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה' י') דהמוציא לולב בשבת לרה"ר כדי לצאת בו פטור אע"פ דבשעה שהוציא עדיין לא יצא], ואפשר דחייב סקילה קתני ובמזיד, או י"ל דלא אתיא כהלכה, אלא כמ"ד דמחייב חטאת אפי' בטעה בד"מ ועשה מצוה דר"א ס"ל הכי לקמן (קל"ז.) ע"ש], והא דקתני ושוין קאי אדר"א ומחלוקתו, וע"ד פלפול י"ל דכן הוא באמת קושית הגמ' מ"ט דלכאורה תמוה מאוד כמ"ש התוס' מה צריך טעם לזה כיון דליכא ריבוי, וי"ל דהכי פי' מ"ט חייב חטאת הא קעביד מצוה, ומשני דדוקא במצוה המוכרחת פטור אבל הכא כיון דיכול להפקירן כה"ג אינו פטור מחטאת אבל גם זה צ"ע לדינא דמ"מ עכשיו מצוה קעביד כל זמן שלא הפקירן:
והנה מתוך פי' רש"י בסמוך בד"ה כל שעתא משמע דהא דאמרי' מ"ט דקאי נמי אציצית ולמ"ד חובת טלית, והוא דוחק כיון דלא קיי"ל הכי, ובחי' הריטב"א ור"ן פי' דלא קאי אלא אמזוזה ע"ש, ולע"ד יש להוכיח מכאן כשיטת המרדכי (בה' קטנות) הובא בה' ציצית במג"א (סי' י"ג ס"ק ח') דס"ל דבשבת שא"י לעשות ציצית רשאי לילך בטלית בלי ציצית דהא לא מצינו בתורה איסור שלא לילך בד' כנפות בלא ציצית אלא מ"ע היא דרמיא עלי' לעשות ציצית כשנתעטף בבגד, וכיון דלא דחי שבת רשאי לילך בלא ציצית וע"ז פריך שפיר כיון דאחר שנתעטף בהיתר רמי עלי' חיוב מצות ציצית ודמי למזוזה דאחר שבנה הבית רמי עלי' מצות מזוזה] ומשני כנ"ל:
בתוס' ד"ה אפשר כו' וא"ת כי עירבו חצירות נמי עם בתים כו', א"י להלום דבריהם דגבי עירבו דניתקו חצירות ונעשו בתים הטעם דע"י העירוב נעשין חד וחשיב כאילו אין כאן חצר כלל שהחצר נעשה בית כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ניתקו] מה מועיל בזה ביטול רשות דמבוי כיון דלאו מטעם איסור טלטול אתינן עלה, אבל בלא עירבו דפרכינן ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי מטעם איסור טלטול ע"ז שפיר משני אפשר דמבטלי לי' רשותא ולא הוי כמאן דסתימי וצ"ע:
בד"ה ושוין כו' וכן ציצית לרבנן כו' פרט לכסות סומא, קשה דאכתי י"ל מה לסוכה שנוהגת גם בסומא משא"כ בציצית:
בא"ד צ"ל דציצית אם עבר זמנה בטלה כו' דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה כו' סברת התוס' אינה מוכרחת דנהי דמילה אי עביד בשמיני אינו חוזר ומל בתשיעי מ"מ אינו ערל וכל יום ויום שמושך בערלתו עבר במצות עשה ולכמה פוסקים איכא כרת בכל יום שאינו מל א"כ הוי כמבטל המצוה ביום שאינו מהול, וכ"מ במג"א (סי' תקס"ח ס"ק י') דמילה כל שעתה זמנה משום דאסור לעמוד ערל ע"ש. ונהי דביום שמיני א"צ להקדים אלא משום זריזות מ"מ אם לא ימול בשמיני יעבור אח"כ בליל תשיעי] ולולי דבריהם הי' נראה דמאי דאמרינן לקמן ועוד מה להנך דאם עבר זמנה בטלה אתיא אליבא דרב יוסף דמחלק נמי הכא בין מצות הקבוע להם זמן, [ולאביי. נמי דפליג עלי' מ"מ פירכא כל דהו מיהא הוי ולקמן דבעי למילף מילה מכולהו במה הצד פרכינן פירכא כ"ד משא"כ הכא דבעי למילף חדא מחדא]:
בא"ד וי"ל כו' הלכך לא שייך למילף מכיבוד כו'. איני מבין מה תירצו בכיבוד הא מצות כיבוד נוהג גם בשבת בדברים המותרים בשבת, ואפשר דעיקר קושייתם הי' מבנין ביהמ"ק אבל בכיבוד י"ל משום דאתה ואביך חייבין בכבודי אין ללמוד לשאר מצות השם: