שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק נוטל · דף קמב.
בגמ' ר"י כר"א ס"ל כו' דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו כו', ע"ש בתרומות (פ"ה) במשנה הקודמת לזו דפליגי נמי ר"א וחכמים בנפלה למאה והגבי' ונפלה למקום אחר ע"ש. א"כ הכא בגמ' הו"ל לאתוי י משנה הקודמת הנ"ל דהיא כנידון שנפלה למאה], ונראה דהכא אגב אורחי' קמ"ל פירושא דמתני' דתרומות דבסיפא פליגי נמי מטעם דהיא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. דבל"ז הו"א דטעמא דר"א בהא משום דאמרי' חתיכה נעשה נבילה קמ"ל דאינו כן, ונפ"מ בנפלו ב' סאין למקום אחר דגם לר"א אין צריך לבטל אלא אחת שנפלה מקודם כנ"ל, אבל מטעם דחתיכה נעשה נבילה הי' צריך לבטל כל הב' סאין, ועי'. בהר"ן בחולין סו"פ כל הבשר בשם הרמב"ן):
בתוס' ד"ה ונשדינהו כו' וא"ת כו' והא אמרינן לקמן ל"ש כו', וי"ל דלקמן מיירי שלא הניח הטהורה והטמאה בכלי יחד אלא בידו נטלם כאחת דלא הוי בסיס אבל כשהניחן בכלי יחד גם הפירות הם בסיס להאבן, עכ"פ משמע מכאן דאם אינה מלאה פירות אסורה בטלטול משום דהוי בסיס לדבר האסור. ואף דהוי לצורך גופו ואפי' כלי שמלאכתו לאיסור שרי לטלטל לצורך גופו ומקומו. צ"ל דהכא גרע טפי כיון דהוי בסיס להאבן דינו כהאבן ואסור אפי' לצורך גופו ומקומו, [כמ"ש הפוס' גבי נר שהדליקו בה באותו השבת]: