שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק נוטל
דף קמא:
במשנה נוטל אדם כו' ר"י אומר אף מעלין כו' פירש"י ולא אמרי' מתקן הוא, לפ"ז קשה מאי מייתי לה הכא כיון דכאן מיירי באיסור טלטול לחוד, ונראה לפרש דקאי על תרומה טמאה שנפלה למאה חולין או תרומה טהורה דצריך להרים א' ולשורפה דלא נימא כיון דלאחר הרמה צריך לשרפה שוב אסור להרימה דאסורה בטלטול, קמ"ל ר"י כיון דקודם שהרים איכא למימר דאותה סאה מותרת להכי מותר להרים וצ"ע:
בגמ' תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו, קשה די"ל דוקא כיס לא מבטל לי' לתינוק ואסור אבל אבן דמבטל להתינוק מותר לטלטל [ועי' בחי' הרשב"א מ"ש בזה], וי"ל דטעמא דטפל בטל להעיקר לא מהני אלא לפטור מחיוב חטאת ולא להתיר לכתחילה, וכן משמע מדתנן לעיל (צ"ג:) את החי במטה פטור אף על המטה וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ואדם חי שרי לכתחילה, למאי דמשמע מדברי התוס' לעיל (ק"ל:) ד"ה ר"א ע"ש]. ע"כ דפטור קאי על המטה שהוא טפילה דעכ"פ אסור, א"כ שפיר מקשינן ממתני' דתנן נוטל אדם כו' דמשמע דשרי לכתחילה ע"כ דלאו משום דבטל לתינוק היא, אך למ"ש הרשב"א לעיל שם בשם התוס' דגם בחי איכא איסור שבות וכ"מ במג"א סי' ש"ה ס"ק ט"ו), אין ראי' מהא דחי במטה דלעיל די"ל דמשום חי גופא פטור אבל אסור ולא משום המטה שהיא טפילה, אבל גם בלא ראי' י"ל כן מסברא), ובזה מיושב מאי דאמרי' בסמוך א"ה מאי אריא אבן אפי' דינר נמי כו' והלשון א"ה קשה כמ"ש בתוס', ולהנ"ל י"ל דהמקשה הוי ס"ל לחלק בין כיס לאבן דאבן מבטל לי' משא"כ כיס שאינו מבטלו לתינוק כנ"ל וא"כ לא הוי מצי להקשות מדינר דג"כ לא מבטל לי', אבל השתא דבי ר' ינאי משני בתינוק שי"ל גיעגועין ולא מחלק כנ"ל שפיר קשה דאפי' דינר נמי:
דף קמב.
בגמ' ר"י כר"א ס"ל כו' דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו כו', ע"ש בתרומות (פ"ה) במשנה הקודמת לזו דפליגי נמי ר"א וחכמים בנפלה למאה והגבי' ונפלה למקום אחר ע"ש. א"כ הכא בגמ' הו"ל לאתוי י משנה הקודמת הנ"ל דהיא כנידון שנפלה למאה], ונראה דהכא אגב אורחי' קמ"ל פירושא דמתני' דתרומות דבסיפא פליגי נמי מטעם דהיא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. דבל"ז הו"א דטעמא דר"א בהא משום דאמרי' חתיכה נעשה נבילה קמ"ל דאינו כן, ונפ"מ בנפלו ב' סאין למקום אחר דגם לר"א אין צריך לבטל אלא אחת שנפלה מקודם כנ"ל, אבל מטעם דחתיכה נעשה נבילה הי' צריך לבטל כל הב' סאין, ועי'. בהר"ן בחולין סו"פ כל הבשר בשם הרמב"ן):
בתוס' ד"ה ונשדינהו כו' וא"ת כו' והא אמרינן לקמן ל"ש כו', וי"ל דלקמן מיירי שלא הניח הטהורה והטמאה בכלי יחד אלא בידו נטלם כאחת דלא הוי בסיס אבל כשהניחן בכלי יחד גם הפירות הם בסיס להאבן, עכ"פ משמע מכאן דאם אינה מלאה פירות אסורה בטלטול משום דהוי בסיס לדבר האסור. ואף דהוי לצורך גופו ואפי' כלי שמלאכתו לאיסור שרי לטלטל לצורך גופו ומקומו. צ"ל דהכא גרע טפי כיון דהוי בסיס להאבן דינו כהאבן ואסור אפי' לצורך גופו ומקומו, [כמ"ש הפוס' גבי נר שהדליקו בה באותו השבת]:
דף קמב:
בגמ' א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עלי' ככר כו', אין מובן הטעם אמאי יהי' מותר דמה מהני מה שמכסה הארנקי בככר או תינוק, דלא דמי לעיל במעות שעל הכר שתופש בידו הכר שהיא היתר ומטלטל אגבו את המעות אבל הכא דתופש הארנקי והככר עליו מ"ט שרי, ועי' מ"ש בחי' הר"ן בשם הרא"ה דמהאי טעמא פליג ר"א דלא מהני ככר או תינוק]:
שם בגמ' א"ר יוסף כמה חריפא כו'. צ"ע וכי לא ידע ר"י דחזו למיזגא עלייהו ובלא כפא אכיפי מותר. והו"ל להקשות איפכא דבלא כפא אכיפי ג"כ מותר משום דחזי למיזגא עלייהו. [וכן משמע לעיל (קכ"ז.) דעומרי השדה אינם מוקצה ומותרין בטלטול ע"ש]:
ברש"י ד"ה הניחו ככר כו' וטלטלוה פחות פחות מד"א כו' קשה מי דחקו לפרש שטלטלו באופן כזה דאיכא איסורא דרבנן. הא ע"כ לא הוציאו את הדסקיא מרה"ר לרה"י אלא שהי' להם מקום ברה"ר להטמין שם. ומנ"ל שהי' ד"א עד אותו מקום שהיו חפצים להטמין. גם מאי דפשיטא לי' לרש"י דסרטיא דהכא הוי רה"ר אינו מובן דמנ"ל דסרטוא סתם הוי ר"ה דהא דקתני לעיל (ו'.) איזו היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה. י"ל דגדולה קאי נמי אסרטיא אבל סרטיא סתמא לא הוי ר"ה. [ואם אינה רחבה ט"ז אמה פשיטא דלא הוי ר"ה כדאיתא לעיל (צ"ט.) וכמבואר ברמב"ם (פי"ד מה"ש ה' א') ע"ש]:
דף קמג.
במשנה ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה משמע דעכ"פ מותר ליקח הטבלא עם העצמות והקליפין ולנערה במקום שירצה. משום דהוי כמטלטל לצורך מקומו שאינו רוצה שיהיו העצמות והקליפין מונחים בבית כמו במעות שעל הכר דלעיל דלצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו, [אכן הרשב"א כאן ובריש ביצה פי' דמיירי בצריך למקום הטבלא דומיא דלעיל דצריך למקום הכר, ועי' בחי' הרמב"ן ובמלחמות כאן]. אבל אינו מוכרח די"ל דאסור לטלטל ולא התירו אלא לנער במקומה ועי' בב"י (סי' ש"ח) מ"ש בשם הסמ"ג בעצמות שאינן ראוין למאכל בהמה]:
שם במשנה בין כך ובין כך ניטל בשבת, לכאורה קשה אמאי יהי' מותר ליטלו הלא כיון דאסור לקנח בו הוי כלי שמלאכתו לאיסור דאסור לטלטל אלא לצורך גופו ומקומו. וצ"ל דראוי לקנח בו גם בעודו נגוב והוי נמי מלאכתו להיתר:
בתוס' ד"ה אנו כו' והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא, דבריהם צ"ע דהא סתמא דעדיות עדיפא טפי כדאי' בכמה דוכתי בגמ' וא"כ ליכא למימר מאי אולמא. [וכן הוא להדיא בקידושין (נ"ד:) דסתמא דעדיות אלימא משאר סתמא ע"ש: