שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק תולין
דף קלח.
בגמ' מתקיף לה ר"ש מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחילה, והא דאיתא לעיל (קכ"א.) במשנה, ועל עקרב שלא תישך ריב"ז אמר חוששני לו מחטאת ע"ש. אפשר כיון דחוששני קאמר לא דמי להכא דבודאי מחייבי רבנן, או י"ל דהתם באמת לת"ק נמי דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' איכא איסורא דרבנן ואפי' הכי מתיר לכתחילה איסורא דרבנן כדי שלא תישך כמ"ש התוס' לעיל (ג'. ד"ה בר) דמשום צפרא שרי לי' רבנן ע"ש]. אבל הכא אי הוי אסור מדרבנן אין להתיר לכתחילה משום עונג שבת בלבד. אבל אכתי קשה דהא מצינו בהרבה מקומות דחד מחייב ואידך מתיר, [כמ"ש הרשב"א מפלוגתא דר"י ורבנן בעניבה דלעיל (קי"ג:). וכן מצינו לעיל (י"ב) בהריגת כינה דפליגי ר"א ורבנן. ולעיל (מ"ז.) דפליגי רשב"ג ורבנן כמ"ש התוס' שם ד"ה רשב"ג]. וי"ל דלמאי דס"ד דגם היכא דאיכא ג' תנאים דאחד ממוצע אפ"ה ליכא דחד מחייב וחד מתיר שפיר מקשינן. אבל למאי דמסיק אביי דהיכא דאיכא ממוצע לא איכפת לן בהכי י"ל כן בכ"מ הגם שלא הוזכר אלא דברי המחייב ודברי המתיר י"ל דאיכא נמי מ"ד הממוצע ביניהם דפוטר אבל אוסר:
ולכאורה קשה מאי משני דר"א אדרבנן קאי מדרבנן גופא קשה דהא רבנן לא אסרי משום משוי כר"מ אלא משום דילמא שלפא ומחוי כדלעיל (נ"ט:) וא"כ פליגי בפלוגתא רחוקה דר"מ חשיב לה משוי לחייב עלה ורבנן חשבי לי' לתכשיט גמור והא דאסרו הוא משום דגם תכשיט אסור משום גזירה הנ"ל, וי"ל דזה כוונת מ"ש התוס' לא ידע רבי מאי קמשני כנ"ל דמדרבנן גופייהו קשה, ומשו"ה הקשו התוס' כאן דבכ"מ דאיכא ג' תנאים י"ל שפיר דהראשון חשיב לה מלאכה דאורייתא והאמצעי חשיב לה מלאכה דרבנן והאחרון מתיר לגמרי, משא"כ כאן כיון דחכמים הממוצעים בין ר"מ ור"א אינם אוסרים כלל מטעמא דר"מ אלא מטעם אחר כנ"ל, ולכן י"ל באמת דאביי לא סבר כסוגיא דפ' במה אשה דלעיל וס"ל טעמא דחכמים האוסרים משום דנהי דמדאורייתא לא הוי משוי רבנן חשבי לה כמשוי ולפ"ז שפיר איכא ממוצע בין ת"ק ור"א, ובזה מיושב מאי דפסקינן כאן כר"כ משום דלמאי דאמרי' לעיל טעמא דחכמים משום דילמא שלפא ומחוי ליכא למימר כתירוצא דאביי כנ"ל, וע"כ דאין קפידא בהא אי חד מחייב וחד מתיר לגמרי:
שם בגמ' רבה אמר משום בורר ר"ז אמר משום מרקד פי' רש"י ולרבה ה"ה נמי דאי אתרו בי' משום מרקד הוי התראה, והקשה הר"ן בחי' מי הזקיקו לפרש כן דלא פליגי אהדדי ע"ש. ונראה פשוט משום דטעמא דר"ז דמה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה אף הכא נמי כו' כן הוא באמת, וא"כ אין סברא לומר שלא יתחייב משום מרקד וע"כ צ"ל דפליגי אי חייב נמי משום בורר דלר"ז אין חייב משום בורר כיון דבורר פסולת למטה ובמשמר פסולת למעלה, וכ"נ דעת הרמב"ם פכ"א מה"ש ה' י"ז) דמחייב משום בורר ומשום מרקד ע"ש. וע"כ ס"ל כפי' רש"י דרבה מודה לר"ז ופוסק כרבה, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם ובהרע"ב]:
שם בגמ' אמר רב משום ר"ח וילון מותר לנסותו כו', פי' רש"י שאין אוהל אלא מי שעשוי כעין גג, אזיל לשיטתי' דלעיל (קכ"ה:), אבל גם לשיטת התוס' שם דמחיצה לבדה נמי אוהל הוא, ג"כ א"ש הכא כמ"ש שם לחלק דדוקא מחיצה העשוי' להתיר הטלטול הוי אוהל אבל מחיצה שהוא לצניעות בעלמא לאו אוהל היא [אכן בעירובין (ק"ב.) פי' רש"י דמותר לנטותו משום דלאו אהל הוא דלא קביעא התם כו', ותמוה למה לי' האי טעמא כיון דס"ל דמחיצה בלא גג לא הוי אהל כנ"ל בלאו הכי שרי, אך למ"ש הב"י והמג"א (סי' שט"ו) דבאהל קבוע לעולם אסור כמ"ש שם בשם התה"ד א"ש, וכ"מ לעיל בכל הכלים בר"ן, אבל לגירסת מהרש"ל שם ברש"י משמע דאפי' בקבע מותר וצ"ע]:
בתוס' ד"ה אף כילה כו' הומ"ל כו' וי"ל כדרמי בר יחזקאל הוו, האי שינויא א"ש לתי' הב' שכתבו בדיבור הקודם דבשעת מעשה כשהי' עוסק בה שאל על כל אחד ואחד, י"ל דידע הגמ' דהאי שאלה הי' כשהי' עוסק בדרמי בר יחזקאל, אבל לתי' הא' שכתבו לעיל עדיין קשה דהו"מ למימר לכילי דבי רב הונא:
דף קלח:
בגמ' ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יב"ט שיפועי אוהלים כאוהלים דמיא, ויש לפרש הכי דיש בשיפועה טפח הוא כגון דהקנה המונח מלמעלה אין בעביו טפח והוא רחב הרבה ויש במשך היריעה הפרושה כנגד הקנה טפח הוי ג"כ אוהל, ונהי דאינו כדרך אוהל שמאהיל מלמעלה וכאן פרושה היריעה בצדו כנגד הקנה מ"מ י"ל דהוי אוהל, וזה אינו אלא למ"ד שיפועי אהלים כאהלים דלמ"ד לאו כאהלים הכא נמי לאו אהל הוא כיון שהולכת היריעה בשיפוע כנ"ל לולי פי' רש"י ותוס':
שם בגמ' ולא אמרן כו' אבל נחית מפוריא טפח אסור, פי' רש"י דההיא טפח הוי קיר לאהל והמטה נעשה לו גג, קשה כיון דהוי מלמעלה למטה דהמטה עומדת מקודם ואח"כ עושה הדפנות ובכה"ג שרי, (כדאי' בביצה (לב:) כיון שאינו מתכוין לבנין ולאויר שתחתי' וכמ"ש הק"נ בביאור דברי הרא"ש שם], ועי' בר"ן דנראה דלא ס"ל כפי' רש"י אלא משום דמצרפין האהל שנעשה בפריסת הכילה על המטה למחיצת טפח שלמטה. ובאמת סברתו תמוה, גם מה שפי' הר"ן בסוגיא זו דלהרי"ף כילת חתנים דוקא מותר באין בגגה טפח, [הואיל שהיא מתוקנת לכך כמ"ש הרמב"ם (פכ"ב מה"ש ה' ל') ע"ש] ולא בשאר כילות, אינו מובן לפע"ד דלמה לא יהי' כל כילות דין אחד להם ודוקא טלית כפולה אוסר הרי"ף וכל כילה מתוקנת לכך כמו שהסביר הר"ן בכילת חתנים וכן נראה שהבין הרא"ש בדברי הרי"ף, שלא הזכיר כלל הטעם מפני שמתוקנת לכך וכמ"ש במחצית השקל (סי' שט"ו ס"ק י') דלא ס"ל כמ"ש הר"ן ע"ש]:
דף קלט.
בתוס' ד"ה ולישלח כו' וא"ת כו' לישלח להו כר' יאשי' דכל המיקל בארץ כו' י"ל דמשו"ה לא הקשו כן דגם המקשן ידע דמצי לתרץ לפי שאינן בני תורה ויסברו דכמו שבלא מפולת יד מותר כן במפולת יד נמי שרי, [כיון שאין טעם וסברא לחלק בהכי ואינו אלא גזירת הכתוב] אבל לאסור כישות לא הוי ס"ד לאסור משום שאינן ב"ת, כיון שאינו מין ירק כלל לר"ט לא נפיק מינה חורבא להתיר כלאים, ואפי' הכי משני דאסור לפי שאינן ב"ת והיינו דאמר שמואל לר' מנשיא אי חכימת שלח להו דלכאורה אין מובן מאי חכמה יש להחמיר ולהנ"ל ניחא שידע והבין דגם בזה יש לאסור מהאי טעמא לפי שאינן בני תורה:
דף קלט:
במשנה ומסננים את היין בסודרין כו' פי' רש"י מפני הקמחים, ומשמע דלפיכך אין זה דרך ברירה משום שאינן מעורבין כמו שמרים ביין, ולפ"ז אפשר דגם במשמרת מותר [וכן מבואר בחי' הר"ן ע"ש], אלא דאורחא דמילתא לסנן מהקמחים בסודרין אבל הרשב"א והר"ן פי' דאיירי בעכורים מכח שמרים שבהם דאסרינן בגמ' שלא בין הגיתות אבל בסודרין כה"ג מותר וצ"ע בפוסקים. [ובב"י (סי' שי"ט) פי' דרש"י ס"ל ג"כ כמ"ש הר"ן דבמשמרת אסור ע"ש]:
שם במשנה ר' צדוק אומר הכל לפי האורחין, נראה דבין להחמיר ובין להקל פליג ר' צדוק דאפי' במועד אסור בחבית אם אין לו אורחין כל כך, ואפי' בשבת מותר בחבית אם יש לו אורחין הרבה ועי' בפיהמ"ש להרמב"ם שנסתפק לפרש דר"צ במועד דוקא קאי ופליג אר"י לחוד]:
בגמ' מיתיבי רשב"ג אומר כו' לכאורה קשה דמשמע דת"ק פליג עלי' א"כ מאי מקשה מדרשב"ג בשגם דבלא"ה איכא פלוגתא דתנאי לעיל ריש פרקין דר"א מתיר, בפרט למאי דמסקינן לעיל דלחכמים שימר חייב והוינן בה מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת כו' ועמ"ש לעיל, וא"כ יתכן לומר דרשב"ג הוא ניהו הממוצע דס"ל דשימר פטור אבל אסור ולהכי מיקל בדרבנן אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דשימר חייב שפיר אסור בעכורין, והי' אפשר לפרש פירכת הגמ' דמים ויין עכור לא חמיר כמו חבית יין ושמרי' ודייק הגמ' כיון דרשב"ג מתיר אפי' כה"ג משמע מסתמא דבעכורין אפי' ת"ק מודה, ולפ"ז הי' אפשר דלמסקנא נמי דבין הגתות שנו דוקא בעכורין מותר אבל בחבית יין עם שמרי' י"ל דאין הלכה כרשב"ג, אכן הרי"ף ושאר פוסקים פסקו כרשב"ג וצ"ל דקים להו להגמ' דליכא דפליג ארשב"ג בהא [וכן פי' הר"ח דאפי' לרבנן שרי וליכא דפליג בהא]:
שם בגמ' דבי ר"פ שאפו שיכרא ממנא למנא. ברי"ף גריס בצבייתא, ומלשון הגמ' דניצוצות לבי ר"פ לא חשיבי משמע דלא הי' בצבייתא וכנראה שט"ס הוא ברי"ף:
דף קמ.
בגמ' קם ר"י בשיטתי' דר"א אביי ורבא דאמרי תרוייהו הלכה כר"י. פי' דמעיקרא דלא ס"ל כר"י משום דלא מסתבר להו להתיר בתרוייהו שוב פסקו כרב דהלכה כרב באיסורי. ולכך לא אמרו הלכה כר"א. אבל אח"כ דקם ר"י בשיטתי' דר"א ס"ל כר"י לגבי רב ושמואל, והא דאמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא. פי' למסקנא דקם ר"י בשיטתי' דר"א אבל כשיטת ר"י דמעיקרא שפיר אתיא. אבל לשון הגמ' ככל הני שמעתתא דחוק, גם ברי"ף לא מייתי הא דקם ר"י בשיטתי' דר"א מ"מ הביא הא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא. ואפשר משום דהם אמרו סתם ממחין ביד משמע גם ע"י טרופה ובברייתא קתני ולא יטרוף אלא מערב לכך אמר לית הלכתא כו':
שם בגמ' אימי' דאביי עבדא לי' ולא אכל כו'. לכאורה נראה לפרש דעבדא לי' חרדל בלישה ולא במיחוי, ולא רצה לממחי בשבתא ולהכי לא אכלו. אבל אי כבר. עבדא גם המיחוי אין סברא לאסור המאכל בכך, מיהו מהא דמסיק בסמוך דבחשי לי' לרבינא בשופתא דתומי ואכל משמע דאפי' כבר נעשה המיחוי באיסור לא הוי אכיל. ואפשר שהחמירו כדי שלא יעשו להם כן פעם אחרת [ועי' לעיל (ק"ט.) בשריקא טויא כה"ג דהכא ומשמע דבדיעבד נמי לא אכל]:
שם במשנה אבל נוטל הוא בכברה פי' רש"י כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אבל לישנא דמתני' לא משמע הכי אלא דאפי' במתכוין מותר כיון שאינו בורר להדיא אלא דרך נתינתו לתוך האיבוס, וכן מוכח בגמ' דאמרינן עלה דמתניתין דלא כי האי תנא דתניא כראב"י דאמר דאין משגיחין בכברה כל עיקר, ואי תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בלא"ה מתני' כתנאי אתיא, וגם לשון אין משגיחין כו' משמע שמתכוין ליקח הכברה בכוונה ולא כלי אחר. ובזה מיושב מה שהקשה בתוס' רעק"א במשניות ע"ד הר"ש בפ"ב דכלאים ע"ש כיון דגם ר"י מודה דשרי בכה"ג כנ"ל]:
דף קמ:
בגמ' ואר"ח האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי כו' קשה הא ר"ח גופי' אמר מעיקרא אנא כו' ולא בעתירופי אכלי ירקא דאמינא באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורי, ואולי יש לחלק בינייהו משום דבשר ודגים מוסיפין כח יותר ומעלי טפי מירקא אבל נהמא דחיטי לא מעלי טפי מנהמא דשערי אלא לתענוג בעלמא מיהו קשה דבריש פ"ג דפסחים אמרו חכמים דפת נקי' מעלי לכמה דברים מפת קיבר ע"ש משמע דפת חטים מעלי נמי מפת שעורים:
שם בגמ' איבעיא להו כו' אסיפא פליגי כו', צ"ע אי בסיפא אסור משום דלא חזי למאכל בהמה] כ"ש דאסור ברישא דהא עיקר הגריפה היא בקיסמין ופסולת דלא חזיא כלל כמו שפי' רש"י כדי שלא יתערב העפרורית ויקוץ במאכלו], ואפשר כיון דברישא הגריפה היא לצורך המקום יש להתיר טפי מבסיפא שהוא לצורך התבן דלא חזי כדמצינו חילוק זה בכלי שמלאכתו לאיסור דלצורך מקומו שרי וכדי שלא יתקלקל מחמה לצל אסור, אך לפמ"ש הרמב"ם (פכ"ו מה"ש ה' י"ט] אין גורפין המאכל מלפני הפטם משמע דהגריפה הוי במאכל ולא בפסולת א"ש דיותר יש להתיר בגריפה]:
שם בגמ' מחלוקת באיבוס של כלי כו', ללישנא בתרא קשה מה נ"מ בזה כיון דקיי"ל כחכמים דפליגי עלי' דב"ד, וצ"ל כדי שלא נטעה לומר כלישנא קמא דדוקא בשל קרקע פליגי, ולמ"ש רש"י דפליגי משום גזירה אטו של קרקע י"ל דלכך אמר ר"ח הכי להשמיענו הטעם, ונ"מ לדינא דאפי' בתבן שראוי למאכל בהמה ואין בו פסולת לא יסלקנו לצדדין, מיהו באמת א"י מנ"ל לרש"י דהוא מטעם גזירה דהא הוי כמו גזירה לגזירה והלא י"ל טעמא דחמים משום דלא חזי כדפירש"י לעיל:
דף קמא.
במשנה מכבש של בע"ב מתירין אבל לא כובשין, פי' רש"י שהיא לצורך חול, וצ"ע דא"כ דלצורך שבת מותר הו"ל למיתני הכי בהדיא כמו במציעין את המטות דלעיל (קי"ג.) ויותר הי' נראה דכובשין הוי תיקוני מנא ואסור אפי' לצורך שבת]. ואפשר דרש"י הבין פי' דמתני' דמיד כשמתיר ולוקח הבגד הצריך לו אסור לכבוש. על הבגדים הנשארים במכבש, ובכה"ג נראה דלא מיתסר משום תיקון מנא כיון דגם מקודם היו מתוקנים כך בעודן מונחין תחת המכבש והתיר ע"ד לחזור ולכבוש מיד, ולכן הוצרך רש"י לפרש הטעם משום דהיא לצורך חול, אבל להניח לכתחילה הבגד במכבש מודה רש"י דאפי' לצורך שבת אסור:
בתוס' ד"ה הני פלפלי כו' אבל ביו"ט נראה לר"י דשרי בלא שינוי אפי' במדוך של אבן כו' לכך מוקי הך דהכא בשבת, ולכאורה עיקר ראייתם להתיר גם בלי שינוי אבל בין הרבה למעט לא דברו כלל, דאפשר גם שם לב"ה בתבלין לא מיירי אלא כדי סעודה, וא"כ אפשר דחדא פלפלא חשיב נמי כדי סעודה ולעולם י"ל דהרבה אסור. ולפ"ז יהי' כל הקושיא על מה דמצריך הכא שינוי, וא"כ אפשר ליישב דלרבותא נקיט ר"י דגם בשינוי תרתי אסור ורבא מתיר ולעולם חדא מותר גם בלי שינוי, גם לפמ"ש התוס' דהיכא דידע מאי בעי בשולי אפשר דאסור בלי שינוי, א"כ יש ליישב דהכא נמי איירי כה"ג בדידע כו', ולכך בעי שינוי, לכך נראה דמשמע להו דגם הרבה מותר כסתימת המשנה שם וממילא גם במלח שם דבעי שינוי מ"מ מותר הרבה נמי ותקשי לרב יהודא עכ"פ לכך מוקי בשבת: