שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף עה:
בגמ' אמר ר"א ואפי' רבה בדר"ה לא אמר אלא דבעי לאורחא כו'. לכאורה למאי נ"מ אמרה ר"א כיון דהלכה כרבא [כמ"ש הרמב"ם, (פי"א מה"ש ה"ה) ועי' בתוי"ט לקמן (פי"ד מ"ב) שהוכיח מכאן דר"א ס"ל כרבה ברי' דר"ה] וי"ל דאגב אורחין שמעינן מיני' דבמידי דשייך עיבוד בעי מליחה כדבעי לאורחא ולא סגי במליחה כל דהו. אי נמי כיון דמ"מ אסור הוא אפי' לרבא כמ"ש התוס' וקמ"ל דדוקא כדבעי לאורחא אסור. [כמ"ש התוס' בחולין (קי"ב.) בשם הר"י ישראל דבפחות מהכי חשיב עדיין נאכל מחמת מלחו ולא הוי נמי כרותח. אך למסקנת התוס' שם דמליחה לקדירה נמי הוי כרותח נראה דאסור בשבת מדרבנן. וכ"מ בתוס' בחולין (י"ד.) ובר"ן שם להדיא, וכ"מ בתוס' יו"ט במנחות (פי"א מ"ז). אך אפ"ל דהתם לאו משום עיבוד אסור אלא משום דאסור לאכלו בלא מליחה משו"ה אסור למלוח דהוי כמתקן מנא]:
שם בגמ' ת"ר כו' מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב. צ"ע במוחק מקום הראוי לב' אותיות אבל דעתו הי' לכתוב רק אות אחת. דלכאורה י"ל דמקום הראוי לב' אותיות מחשיבו מלאכה. ותיקון הוי ע"י שרוצה לכתוב אות אחת כי גם אחת תיקון הוא ומה בכך דלגבי התיקון אינו כשיעור. [ והא דקתני במתני' המוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות לאו דוקא שיהי' בדעתו לכתוב ב"א אלא שיהי' אפשר לו לכתוב ב"א] וצ"ע. גם צ"ע בהי' מקום לכתוב אחת ומחק בצידה אות כדי שיוכל לכתוב ב' אותיות אי חייב בזה: