שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף עה.
בגמ' המותח חוט של תפירה בשבת חייב. ונראה דעכ"פ צריך שיקשור ג"כ דלא עדיף מגוף עיקר התפירה דבעי נמי קשירה ואי לאו הכי לא מחייב. וכן הוא כוונת המאירי ע"ש אך לשונו צריך תיקון]:
שם בגמ' והיודע לחשב כו' אסור לספר הימנו. לכאורה דוקא אם הוא פנוי מתלמיד תורה דאל"כ ת"ת עדיף. (וכן משמע במד"ר פ' נצבים בפסוק לא בשמים הוא בו' אין התורה מצוי' באסטרלוגין שאומנתן בשמים כו' לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה]. ואולי י"ל כיון דמצוה הוא צריך לבטל מלימודו כמו בכל המצות:
שם בגמ' תסתיים דרב דאמר גרופי כו' דאי ס"ד חרשי הכתיב לא תלמד כו'. ותמוה מאין מוכח מכאן דלומד להבין ולהורות מחרשי עצמו. ויש לפרש דה"ק כיון דמותר ללמוד ולהורות א"כ אין לגנות את החרשי דילמא גם הוא למד כדי להורות. ויותר נראה דמוכח מדכתיב קודם האי קרא תמים תהי' וגו' כי הגוים האלה וגו' ובתרי' כתיב לא תלמד לעשות. דמשמע דלא תלמד מהם כדי לעשות אבל אתה למד מהם כדי להורות הרי דשרי ללמוד מן החרשי:
שם בגמ' ת"ר הצד חלזון והפוצעו כו' וליחייב נמי משום נטילת נשמה כו'. קצת קשה דילמא הכי פי' הצד חלזון או הפוצעו חייב אחת, והפוצעו חייב באמת משום נטילת נשמה. והא קמ"ל דהצד אין חייב משום נטילת נשמה דלא נימא דחייב ג"כ משום נטילת נשמה כמ"ש התוס' והפוצע אינו חייב משום דש, ור"י פליג אפציעה ומחייב שתים משום דש ומשום נטילת נשמה:
שם בגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. לכאורה קשה מכאן למ"ש התוס' ביומא (ל"ד:) ד"ה הני דלר"ש אפי' במידי דהוי פ"ר גבי שבת ליכא אלא איסורא בעלמא ואין חייב עלי' ע"ש. וכ"מ בלח"מ (פ"ב מה' עיוה"כ) ועי' בשעה"מ (פי"ב מה"ש) שהשיג עליו] דא"כ מאי מקשינן הכא, אך י"ל דהטעם דאין חייב בפ"ר באיסור שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והכא הרי כ' התוס' ד"ה מתעסק דלא בעינן כאן מלאכת מחשבת דהואיל ומקלקל בתבורה חייב מתעסק נמי חייב ודינו כמו בשאר איסורין שבתורה להכי בפ"ר חייב. ואפשר דמ"ש התוס' ביומא דבפ"ר אינו אלא איסורא בעלמא היינו היכא דלא ניחא לי' כנראה שם בדבריהם. א"כ א"ש הכא לס"ד דגמ' דס"ל דיש תיקון במיתת החלזון כמ"ש התוס':
ד'"ה וליחייב ובכה"ג שפיר חייב היכא דהוי פ"ר וכן מבואר בתוס' לקמן (צ"ה.) ד"ה המכבד דהיכי דהוי פ"ר חייב חטאת וע"ש במהרש"א]:
שם בגמ' שוחט משום מאי חייב. ופרש"י דלא הוי במשכן דעורות אלים מאדמים בחניקה סגי. ואין מובן דמ"מ הריגת בעלי חיים הי' במשכן אע"ג שהי' ע"י חניקה מלאכה היא. וכמ"ש במאירי דגם בנוחר ומעקר חייב משום נטילת נשמה ולאו דוקא שוחט ה"ה דחונק חייב], ולולי דבריו הי' נראה לפרש דשפיר הי' במשכן. ומ"מ בעי משום מאי חייב לידע אם יש בו עוד איסור צביעה:
בתוס' ד"ה טפי כו' ורש"י פי' כו' ותימא דבספ"ק דחגיגה כו'. לכאורה תמוהין דבריהם אמאי לא ניחא להו כאן בפי' רש"י דטפי ניחא לי' שאינו רוצה שימות ולא ניחא לי' בהכי, דלפי' זה מיושב מה שהניחו בתימא די"ל דלעולם בעלמא כל היכא דלא איכפת לי' לא הוי פ"ר ופטור דהא בעינן מלאכת מחשבת. ומשו"ה במורד זרדין פטור כיון דלא איכפת לי', והכא כיון דלא בעינן מלאכת מחשבת בחבורה צריך רש"י לפרש משום דניחא לי' יותר שיחי' דמה דלא איכפת לי' אינו פוטר אותו כיון דלא. בעי מלאכת מחשבת וצ"ע:
והנה שיטת התוס' היא דהיכא דניחא לי' מודה ר"ש בפ"ר דכיון דניחא לי' הוי צל"ג והיכא דלא ניחא לי' וא"צ לגופה גם בפ"ר פטור לר"ש מצד מלאכה שאצ"ל. אמנם גוף הסברא צ"ע להיות נקרא צריך לגופי' משום דניחא לי' אע"ג דאין מתכוין, אך לכאורה דבריהם מוכרחים דאל"כ קשה בכל פ"ר דמודה ר"ש ואמאי הלא א"צ לגופה היא והי' נלפע"ד דבכל דשא"מ נקרא צריך לגופה, למשל מטה כסא וספסל במקום דהוי פ"ר כגון בגדולים שפיר גוף הגומא והחלל נצרך לו [דבהאי חריץ גורר ומעביר את הכסא והספסל]. ואף דכל הצורך של החריץ בא לו ע"י הגרירה מאי בכך מ"מ נקרא צריך לגוף המלאכה. אבל בחופר גומא וא"צ לחללה אלא לעפרה הוי אצ"ל. וכמו כן במכבה וא"צ לפחם נהי דצריך הוא להסיר האור מ"מ כיבוי האור א"צ ונקרא א"צ לגופה מה שאין כן בגורר צריך הוא החלל של הגומא להעביר דרך שם הכסא וספסל. ונמצא לפ"ז אה"נ דבא"מ והוי פ"ר אלא דא"צ לגופה לא מודי ר"ש כלל. [וגם בחותך ראש עוף כדי לצחק את הקטן פטור מה"ט שא"צ להריגת העוף כמ"ש הכפ"ת בסוכה (ל"ג:) דהא דאמרו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות דרך משל נאמר ע"ש]. והא דאמרינן לקמן (ק"ג.) דבתולש עולשין ומזרד זרדין ומשווה גומות דמודה ר"ש בפ"ר אף דא"צ לגופה. נלע"ד דלאו אליבא דר"ש אמרו כן אלא דאביי ורבא פי' טעם הברייתא הנ"ל דמותר משום דלא מכוין דבזה קיי"ל כר"ש וע"ז פרכינן הא מודה ר"ש בפ"ר דנהי דלר"ש גופי' מותר משום דא"צ לגופה הא אנן בהא לא קיי"ל כר"ש. כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה"ש) במלאכה שאצ"ל כר"י וכ"מ בטור חו"מ (סי' תכ"ד). אכן לעיל (ג'.) בתוס' ובטור או"ח (סי' רע"ח) פסקו כר"ש ועי' במג"א שם]. אבל סוגיא דהכא קאי לר"ש גופי' בר פלוגתא דר"י להכי שפיר מותר מטעם א"צ לגופה כנ"ל:
ובהכי נ"ל ליישב ג"כ סוגיא דגמ' בהא דנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק לעיל (נ':) וברש"י שם מבואר הטעם משום דהוי פ"ר וכ"כ הרע"ב בנזיר (פ"ו מ"ג) ותמוה דהתם בנזיר (מ"ב.) מפרש רבה הטעם דאסור בסורק משום שמתכוין לתלוש נימין המדולדלות ע"ש וכבר כתבנו לעיל מזה. ולמ"ש י"ל בפשיטות דרבה שם בעי לאוקמא מתני' אליבא דר"ש גופי' דס"ל דמשאל"ג פטור וא"כ נהי דהוי פ"ר מ"מ הא הוי מלאכה שא"צ לגופה [ואע"ג דבכל איסורין לבד משבת אין להתיר משום שאצל"ג כמ"ש התוס' לעיל (מ"ב.) ובזבחים (צ"ב.) מ"מ בדשא"מ אין לאסור משום פ"ר היכא דאצל"ג. לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר אפי' בשאר איסורין כמ"ש במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ') בשם מהר"ל מפראג ע'"ש]. אבל לדידן דבמלאכה שא"צ לגופה לא קיי"ל כר"ש שפיר כ' רש"י ורע"ב הטעם דהוי פ"ר כנ"ל. דכיון דמלאכה שאצל"ג הוי מלאכת מחשבת להפוס' כר"י ממילא גם היכא דאינו מתכוין אסור משום פ"ר דלדידי' לא מהני מה דלא ניחא לי' כנ"ל]: