אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כלל גדול › דף עד:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כלל גדול · דף עד:

דף עד.

בגמ' דשלקי לי' שבע זימנין כו' עי' ברש"י שהביא ג' פירושים ולולי דבריו יש לפרש שיש בהם יפות ורעות. והיפות צריכין בישול ז' פעמים. והרעות אי מבשלי להו הרבה פעמים מסריח ולכן כששולקין אותו איזה פעמים נוטלין הרעות מביניהם וזהו בורר מתוך פסולת שלהן וחייב ואפשר כן הוא כוונת הירושלמי כאן בעובדא דרבי אמי דהו"ל אורחין ואפיק קומיהון תורמיסין ופסיליין כו' דאתון מיכול קיסייא בסופא ע"ש]:

שם בגמ' אר"פ האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן ואע"ג דלא דמי לשאר טוחן דנוטל הקמח מתוך הקליפה. והכא הרי גם לאחר שנטחן הוא כמקודם ולא נשתנה מראיתו שפיר חייב דממשכן יליף והתם לא הוי טחינת חטים אלא טחינת סממנין. וג"כ לא נשתנה מראיהן אחר טחינה, [אכן ברש"י לקמן (קכח.) כ' האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן משמע דאינו טוחן ממש וכן ברמב"ם (פ"ז מה"ש ה' ה') וביראים (סי' ק"ב) מבואר דהוי תולדה דטוחן ואפשר משום דאינו טוחן ממש אלא מחתך אותם לחתיכות דקות. אבל לפי' הר"ח דעביד כעין כתישה הוי ממש טוחן חע"ג דלא נשתנה מראיהו כנ"ל]:

שם בגמ' אמר ר"א כו' האי מאן דשדא סיכתא לאתינא חייב משום מבשל. והא דלא מחייב ג"כ משום מכה בפטיש דגומר מלאכת היתד. משום דפירש"י לקמן בהא דאמרי' דמאן דעבד תנורא חייב שמונה דחיוב מכה בפטיש אינו אלא כשעושה בידים ולא כשנגמר מאליו בתנור. ולולי דבריו י"ל עוד דמכה בפטיש אינו חייב אלא היכא דמצד עצמו אינו מלאכה חייב משום דגומר הכלי אבל הכא דיש עלי' תורת מלאכה מצד עצמה משום מבשל לא מחייב משום מכה בפטיש. ובזה יתיישב ג"כ לקמן בהא דתנור. וכן משמע לקמן (ק"ב:) בפלוגתא דרב ושמואל במסתת ועושה נקב בלול ובמעייל שופתא בקופינא דמרא דלרב דמחייב משום בונה ליכא משום מכה בפטיש ע"ש. וכ"כ המאירי לקמן סו"פ הבונה ע"ש. וכ"מ ביראים (סי' ק"ב) דאפי' בכלי דפטור משום בונה מ"מ אין לחייב משום מכה בפטיש כיון שלא הי' נגמר מקודם אכן בלח"מ (פ"י מה"ש ה' י"ד) מפרש דלרב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש. וכן צ"ל לשיטת רש"י הנ"ל]:

שם בגמ' קשירה במשכן היכא הואי כו' קושרין ביתדות אוהלים כו' קושר ע"מ להתיר הוא, לכאורה מנ"ל הא דילמא הקשר הי' מתקיים תמיד רק כשנועצין היתדות בארץ היו תוחבין היתדות בתוך נקב שהי' בהקשר כעין עניבה גם יש להשקות למה לא יליף קשירה מן הציץ שהיו קושרין אותו עם הפתילים והתם לא הוי ע"מ להתיר דלעולם הי' כן והכהן הי' פושטו ולובשו כשהוא מקושר. והי' נראה לומר דקשירה לא שייך אלא כשמחבר שני חוטין יחד ע"י הקשירה וגם בקשירת היריעות ביתדות הי' בשני חוטין ביחד. אבל כשעושה בחוט א' בעצמו קשר לא מחייב, ולדעת הרמב"ן בפי' החומש (פ' תצוה) והרמב"ם (פ"ט מה' כה"מ) הי' רק פתיל אחד. וע"כ הי' קשר באותו הפתיל בסופו כדי שלא יצא מן הנקב ובכה"ג לא מחייב. ובזה הי' מיושב מה דקשה הא הוי קשירה במשכן כשתופר את היריעות דבכל תפירה צריכין לעשות קשר אחד בסוף החוט ובראש החוט וכדאמרי' לקמן בתפירה והוא שקשרן. ולמ"ש ניחא דבאותו חוט עצמו לא שייך קושר. אך הרמ"א (בסי' שי"ז ס"א) כ' בשם הסמ"ג דגם בחוט א' חייב משום קושר וצ"ל לדידי' דמציץ לא יליף דבגדי כהונה לא חשיב מלאכת המשכן וצ"ע עדיין מאי דלא יליף מתפירס היריעות דהוי קושר כנ"ל:

שם בגמ' שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. לכאורה מאי צידת חלזון הי' שם גבי מלאכת המשכן הלא נצטוו להביא תכלת וכל א' הביא מאשר נמצא בידו כדכתיב וכל א"נ אתו תכלת וגו' הביאו. [וגם לפמ"ש התוס' במנחות (מ"ב:) דבגדי כהונה בעינן צביעה לשמה. מ"מ קשה כיון דמבגדי כהונה לא ילפינן כמ"ש בסמוך. אלא ממלאכת המשכן דהיינו לצורך היריעות והפרוכת ולזה הביאו מן הנמצא בידם ולא היו צריכין לצידת חלזון]:

בתוס' ד"ה חביתא כו' פרש"י כו' אבל כשעושה כל הכלי חייב משום בונה כו' וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית כו' בזה י"ל דבונה היא דוקא כשמחבר איזה דברים ונעשה מזה בנין. אבל המנפח בכלי זכוכית דמחתיכה אחת כשמנפחו נעשה הבנין לא מחייב דלא הוי דומיא דבונה שהי' במשכן שהעמיד הרבה קרשים יחד. אבל עדיין צ"ע מהא דאמרינן התם בפ' הבונה במסתת ובעושה נקב בלול של תרנגולים דחייב משום בונה ע"ש. אכן לפי' היראים שהביא בהגהת מרדכי שם דהא דאמר רב משום בונה לא לחייב משום בונה אלא לפטור משום מכה בפטיש ע"ש לק"מ קושי' התוס' די"ל כנ"ל. אבל בדברי התוס' כאן ולקמן מוכח שהי' להם גירסת הגמ' רב אמר חייב משום בונה ולפ"ז הקשו שפיר].

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה