שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף עד.
בגמ' אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, ופירש"י ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא. ותמוה דהא גם בורר ומרקד בכלל זורה היא ואפ"ה כיון דהוי במשכן חשיב לה הכי נמי ליחשוב כותש ויש לפרש זורה ובורר ומרקד כיון דסדורא דפת נינהו חשובה כל חד מלאכה בפני עצמה אבל כותש כיון דעני אוכל פתו בלא כתישה לא חשיב מלאכה בפני עצמה וכלל לה בהדי דש [עי' במהר"ם ובחפץ ה' פי' דברי רש"י דאכותש ודש חייב שתים. אכן בחי' הרמב"ן משמע בכוונת רש"י כנ"ל]:
שם בגמ' ת"ר היו לפניו מיני אוכלין כו' מאי קאמר כו' צ"ע דלמה לא מפרשי לה כך דאם יש לפניו מינין הרבה בורר ואוכל בורר ומניח היינו שנוטל מתוכם מה שיבוא לידו וכשעלה בידו אוכל אוכלו וכשעלה בידו פסולת מניח ואינו אוכל. ואינו בורר כלל כל אחד בפני עצמו אלא נוטל הכל וכשעלה בידו פסולת אינו אוכלה. והא דקתני סיפא לא יברור פי' שלא יטול הפסולת ממקצת אוכל ואח"כ יאכלנו ואם בירר חייב חטאת ואתי הכל כפשטא:
שם בגמ' מתקיף לה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דהא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפ"ב דיומא כו' [וכ"כ בהגהת אשרי בסוף פרקין]. וקשה הניחא לטעמא דאיסור ח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי הכא נמי אסור מה"ט דיכול להצטרף עם עוד חצי גרגרות. אבל לטעמא דיליף מכל חלב י"ל דדוקא במידי דאכילה אסור ח"ש **כמ"ש בשו"ת ח"צ פ"ו) ובדגמ"ר. (סי' (סי' תמ"ב) הוכיח כן מדברי התוס' בשבועות (ט"ז:) ע"ש וכ"מ ברמב"ן ובחי' הר"ן לקמן (צ"ד:) שנסתפקו להתיר. להוציא לכרמלית פחות מכשיעור משום דלא הוי איסורא דאורייתא ע"ש אכן בהה"מ (פ"א מה' גניבה) מבואר דבשאר איסורין ח"ש אסור מה"ת. וכ"מ בר"ן בשבועות (פ"ג) ע"ש. אך בשבת יש להתיר מטעם אחר לפמ"ש הרשב"ם בב"ב (נ"ה:) דפחות מכשיעור לא הוי מלאכת מחשבת. אכן במאירי לעיל (ג:) מבואר דבכל מלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת לבד בעקירה בלי הנחה. וכן יש להוכיח מהא דאי' בכריתות (י"ב) דלר"ג דס"ל אין ידיעה לח"ש גבי שבת בכותב ב' אותיות בב' העלמות ה"ה באוכל חלב חצי זית וחזר ואכל אפי' הי' ידיעה בינתים ואי נימא דבשבת ח"ש מותר מה"ת א"כ לפמ"ש המאירי לעיל שם דמשו"ה קי"ל דיש ידיעה לח"ש מטעם דגם ח"ש הראשון הי' אסור י"ל דדוקא גבי שבת ס"ל לר"ג אין ידיעה לח"ש כיון שלא עשה איסור בהעלמה קמייתא משא"כ בחלב ואע"ג דהתם הסוגיא אזלא לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת גם בחלב מ"מ דוחק לומר דשינויא דרבינא שם אתיא דלא כהלכתא כיון דקיי"ל כר"י, ופי' בלח"מ (פכ"א מה"ש) דח"ש אסור בשבת מדכתי' וביוה'"ש תשבות. ולפ"ז לר"ל הומ"ל אפכא דאפי' לחכמים דס"ל יש ידיעה לח"ש דוקא בשבת דח"ש אסור ולא בחלב דח"ש מותר וצ"ע:** ומכאן אין ראי' דאפ"ל דמקשה דמדרבנן עכ"פ אסור:
שם בגמ' ולמחר לא יברור. קשה דנימא דבאמת מותר כיון דשרי לצורך אכילה לבו ביום ממילא שרי כל היום אפי' א"צ לדידי' משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי'. ונהי דעכ"פ לכתחילה אסור אף היכא דאמרי' הואיל מ"מ למה תני ואם בירר חייב חטאת [כמ"ש התוס' בפסחים (מ"ו:) דבשבת נימא הואיל וראוי לחולה שי"ב סכנה ותי' דהואיל דלא שכיח כלל לא אמרינן ע"ש. א"כ הכא די"ל הואיל דשכיח שפיר קשה כנ"ל. אך לפמ"ש רבינו המחבר זצ"ל במנחות (ס"ד.) דדוקא ביו"ט איכא למשרי משום הואיל ולא בשבת א"ש נמי הכא]:
בתוס' ד"ה מתקיף כו' פי' הקונטרס כו' ונראה לר"י כו' נראה מדבריו דמפרש דהא דקאמר ר"י בקנון ותמחוי לא יברור. אינו פי' על מה דתני בברייתא לא יברור דהברייתא קאי על נפה וכברה דלא יברור ואם בירר חייב אלא רב יוסף קאמר מסברא דנפשי' דבקנון ותמחוי נמי לא יברור ואם בירר פטור. ולפ"ז שפיר פריך רב המנונא כיון דנחת לפרושי דיני ברירה הי' לו לשנות בהדיא דין קנון ותמחוי אבל פשטא דגמ' משמע דר"י מפ' דהאי לא יברור דתני בברייתא קאי על קנון ותמחוי א"כ כבר תני דין קנון ותמחוי. לכן נראה דמשו"ה לא ניחא לי' לרש"י לפרש כפי' ר"י. ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי משני רב המנונא הא גם לדידי' קשה מידי אוכל מתוך פסולת קתני. י"ל דלשון בורר ואוכל משמע לי' שבורר האוכל מתוך פסולת ואוכלו: