שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף עג:
בגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא כו' והדר ליתני זורע, יש להקשות דילמא להכי תני זורע ברישא לאשמעינן דאף כשחורש לאחר הזריעה ג"כ חייב, הגם שאינו מועיל כלל לגידול הפירות דבלאו האי חרישה הי' צומח מ"מ חייב דגם העושה גומא בעפר תיחוח חייב משום חורש [כמ"ש התו' לעיל (ל"ט. ד"ה מפני), אכן לפמ"ש הפנ"י שם ובביצה (ח.) דבעפר תיחוח ליכא אלא איסור דרבנן ע"ש, א"ש הכא דכיון דכבר נחרש הוי תיחוח משא"כ בא"י דהוא קרקע קשה, ואפשר דגם לדעת התוס' בעפר תיחוח לא הוי אלא תולדה דחורש, א"כ במתני' דהכא דתני במנין האבות ע"כ צ"ל דבא"י קאי]:
שם בגמ' זומר וצריך לעצים חייב שתים כו' לכאורה משמע דדוקא לענין חיוב קצירת העצים צריך שיהי' צריך לעצים, אבל לענין חיוב נוטע לא בעי שיהי' צריך לכך מדלא קאמר ג"כ וצריך לזמור, וכן משמע בתוס' ד"ה זומר שפי' כן ומשו"ה הקשו מגמ' דסנהדרין דאמר לעקל בית הבד אני צריך ולא מחייב משום נוטע. אך תירוצם אין מובן מה שתי' דהתם מיירי בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך דא"כ מאי ס"ד דגמ' שם דאמר כהן וזמיר ור"ל השיב הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש, הלא לא הוי זומר כלל כיון דאינו מתקן האילן, לכן נראה יותר לפרש דדוקא אם צריך לזמור חייב משום נוטע ומשום הכי בסנהדרין דהי' צריך לעקל בית הבד ולא לזמירה לא מחייב משום נוטע, והא דלא אמר בהדיא וצריך לזמור משום דסתם זומר כך היא שמתקן האילן, וכן משמע מרש"י שפי' זומר להצמיח הגפן משמע דאי לאו הכי לא מחייב משום נוטע, [ועי' בחפץ ה' שהאריך בזה]:
שם בגמ' אר"פ האי מאן דשדא פיסא לדיקלא כו' ואחת משום מפרק כתבו התוס' בשם רש"י דמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו, ולפ"ז לאו דוקא בתמרים אלא בכל הפירות הדין כן [כמ"ש הרמב"ן והר"ן על זה דא"כ גם בבוצר ומוסק ליחייב תרתי] אמנם ברש"י שלפנינו אינו כן אלא מפני שמפרק התמרים מן המכבדות, ונמצא דחייב משום קוצר המכבדות מן האילן וכשנתלשו מן המכבדות חייב משום מפרק [וכן פי' ג"כ הרמב"ן והר"ן ע"ש], אך לפ"ז נמצא דגם כשיתלוש ענבים מן האשכול התלוש יתחייב משום מפרק אבל לפי' התוס' שיש על התמרים קליפה העליונה ניחא הכל דשפיר הוי מפרק מגידולו אוכל מתוך פסולת:
שם בגמ' אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך, ופרש"י ע"י זריקה אבל ביד או בכלי חייב, ולולי דבריו י"ל לפי' התוס' דלא מחייב כלל אפי' ביד ובכלי כשתולשין מן הקליפה באילן, משום דדרך הוא לתלוש ואח"כ לפרק מן הפסולת ולא לתלוש מיד מן הקליפה שעליו:
בתוס' ד"ה מכדי כו' לא שייך למידק בהא דקתני המכבה והמבעיר כו'. י"ל דהתם גם לאחר הכיבוי לפעמים מבעיר. אבל כאן קושי' הגמ' היא דלאחר הזריעה שוב א"צ לחרוש כלל אם לא בא"י א"כ לא שייך כלל למיתני חורש בתר זורע:
בד"ה משום בסוה"ד ועוד ראי' דבריש ב"ק קאמר ולר"א כו' ולא משני דלהכי קרי לי' אב דצריך להתרות אתולדה משום אב. ראי' זו אין מובן די"ל דהא בהא תליא דלר"א דמחייב אתולדה במקום אב ולא בטלה התולדה להאב שפיר א"צ להתרות אתולדה משום האב משא"כ לרבנן דלא מחייבי אתולדה במקום אב דבטלה לגבי אב ממילא עיקר היא האב וצריך להתרות אתולדה משום האב: