שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף עא.
בגמ' מילתא דפשיטא לאביי ורבא כו' מיבעיא לי' לר' זירא כו' היינו ללישנא קמא דללישנא בתרא ר' ירמי' בעי לה ור"ז הא פשיט לי' דלא כאביי ורבא, ולכאורה קשה דהא הפשטן הוא מרא דשמעתא יותר מבעל הבעיין ולמה לא הביאו ראי' מר"א דפשיט בעיא דר"ז דהוא חולק ואומר דאין מצטרפין, ועי' במהר"ם ובפנ"י מ"ש בזה). וי"ל משום דס"ל לסתמא דגמ' דהלכה כאביי ורבא ואע"ג דאמרינן דמבעיא לי' לר"ז מ"מ ידוע דאין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי נקטי האי לישנא משא"כ אי הוי אמרי מילתא דפשיטא לאביי ורבא להאי גיסא פשיסא לר"א לאידך גיסא הי' אפ"ל דהלכה כוותי' דר"א:
עם בגמ' אנן אסיפא מתנינן לה כו' משני מינים כו', ויל"ד לפ"ז אמאי קרי לי' חומר במין א' מב' מינים כיון דתרוייהו מין אחד, ואין לומר דקרי להו ב' מינין משום דאחד צלי ואחד שלוק, דהא ברישא דקתני זה חומר ב' מינין הרבה ממין אחד משמע דשם עבירות חלוקות דוקא נקראו מינין הרבה:
בתום' ד"ה משני מינין אע"ג דלענין מלקות כו' הנה שם בע"ז אי' דילפינן לה מדכתיב ל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך כו' ולכאורה היינו דוקא לר"י דאית לי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל לר"ל דמותר מה"ת לא מיקרי תועבה מה"ת וכה"ג כ' בס' טה"ק בזבחים (ע"ח.) דלר"ל לא שייך לומר דהיתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור ג"כ הוא היתר. וא"כ הכא דהסוגיא אזלא אליבא דר"ל ליכא למימר כמ"ש התוסע, ואולי זה פירוש חזי לאצטרופי דאמר ר' יוחנן היינו לאיסור אחר מהא דכתיב בתורה ע"ז ל"ת כל תועבה וא"כ מוכח דח"ש אסור מה"ת, וצ"ל גם לר"ל דמ"מ כיון דהוא מין אסור הו"ל תועבה אע"ג שהוא אוכל פחות משיעור אבל המין מתועב:
פ"ב בתוס' וד"ה מאן דאמר כו' י"ל דר"ט לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בב' אשמות כו' לכאורה יש לפרש הטעם כמו דאמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא כמו כן הכא כיון שיש לו עכשיו עצה לצאת ידי הספק שמא יתוודע לו אח"כ צריך להביא מיד, אך לפ"ז אין מיושב הלשון מה לזה מביא ב' אשמות כו' דמשמע שהי' יכול לעשות כן אם ירצה גם י"ל דפטור להביא ולהתנות משום דהוי ספק ספיקא שמא לא יתוודע לעולם ואת"ל שיוודע שמא יתברר דשל חולין אכלא, לכן נראה לפרש הסעם דהוי כמו חולין לעזרה אם יביא ב' אשמות על חטא אחד (כדאי' בנזיר (כ"ט:) בזכר שכן איסור אחד ע"שא, וכיון שיש לו עצה להתנות למה יעשה כן וזה פי' דברי ר"ע מה לזה מביא ב' אשמות, ובהא פליג רע"ק וס"ל דיכול להביא ב' אשמות במעילה מרובה **ולפמ"ש רבינו המחבר בכריתות שם גם רש"י לא נתכוין אלא להוכיח דר"ט לא בעי ידיעה בתחלה אבל לא להוכיח מכאן דרע"ק פליג וס"ל דבעי ידיעה ע"ש, וכדאכתוב כאן בס' חפץ ה', ולכאו' דבריהם תמוהין מדברי רש"י לקמן בסמוך בד"ה במעשה כו' אבל בידיעה דקודם אפי' לרע"ק פלוגתא דר"י ור"ל היא כו' הרי דלרע"ק בעי ידיעה בתחילה, אך אפ"ל דנהי דממתני' דהכא ליכא הוכחה דרע"ק בעי ידיעה מ"מ ממתני' דהתם דקתני בא א' ואכל הראשונה כו' וזה מביא אשם תלוי דברי רע"ק מוכח דס"ל כר"י דאין שניהם מביאין אשם אחד בתנאי וע"כ משום דבעי ידיעה בתחילה כדס"ל לר"י כמ"ש הבעה"מ והרמב"ן כאן, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רע"ק לר"ע נראין דבריך במעילה מועטת לדבריו דר"ט קאמר ולי' לא ס"ל, א"כ י"ל דכן הוא כוונת רש"י לקמן, אבל ממתני' דהכא אין הוכחה היכי ס"ל לרע"ק כנ"ל הגם דבשטמ"ק בכריתות מפרש דרע"ק לא ס"ל כר"י ע"ש מ"מ י"ל כנ"ל בכוונת דברי רש"י:** אבל בהא דס"ל לר"ט דלא בעי ידיעה בתחילה מודה רע"ק: