שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף סח.
במשנה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' א"ח אלא אחת וה"ה אב ותולדה דידי' כדפירש"י ואפי' לפמ"ש התוס' לקמן (ע"ה ד"ה הרי) בשם י"מ דממתני' דהכא לא שמעינן אלא ב' תולדות דאב אחד אבל לא אב ותולדה דידי' ע"ש, מודו לדינא דקיי"ל כרבנן דר"א דלא מחייבי אתולדה במקום אב כיון דממתני' דאבות מלאכות דלקמן מוכח לאפוקי מר"א ע"ש), ויש לעיין אי זה דוקא היכא דלא הי' לו ידיעה בינתים וסובר שמלאכה זו ותולדה שלה שניהם מותרים ועשה שניהם ואח"כ נודע לו, דבזה מחלקין בין אם שגג בב' מלאכות ונודע לו אח"כ בין אם שגג באב ותולדה דידי', אבל אי שגג באב ואח"כ נודע לו שאב זה אסור אלא דאכתי לא ידע שתולדה אסורה ושוב שגג בתולדה י"ל דכה"ג הוי ידיעה לחלק, ולשון רש"י דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת א"כ כה"ג דאם הי' חוזר ועושה אב הראשון לא הוי העלם אחת י"ל דגם על התולדה חייב בפ"ע, או אפשר דכיון דלא נודע לו מן התולדה לא חשיב ידיעת כל האב כיון דהתולדות כלולים באבות ולכך לא חשיב ידיעת האב בלבד ידיעה לחלק וצ"ע, והדעת נוטה יותר למ"ש בראשונה דכה"ג הוי ידיעה לחלק:
בגמרא א משום דבעי למיתני עוד כלל אחר כו', מלשון רש"י משמע דכלל שיש בו פרטים רבים יותר מיקרי גדול וכן מסתבר, ולפ"ז נראה דבהך דשביעית גרס רש"י בסיפא ג"כ כל שהוא מאכל אדם א"כ יש בסיפא רק פרט א' מתקיים בארץ חשיב כלל הראשון גדול, אבל התוס' גרסו בסיפא כל שאינו מאכל אדם כמ"ש במהרש"א, לכן הוצרכו לפרש משום דהדינים חמירי טפי דברישא י"ל ביעור ובסיפא אין להם ביעור], ולהכי קשיא להו ממעשר דאינו גדול מן השני, אבל לפי' רש"י מיושב קושית התוס' דגם התם איכא פרטים יותר בכלל הראשון מהשני ע"ש, והתיו"ט (פ"ז דשביעית) כ' שהתוס' גורסין כאן כל שהוא כ"כ מהר"ם אבל יותר נראה כמ"ש מהרש"א כנ"ל, אכן ברשב"א מבואר דגם לגירסא כל שהוא צ"ל כמ"ש התוס' ע"ש. ודבריו צריכין ביאור]:
שם בגמרא ואילו שביעית בתלוש ליתא, פרש"י במה שנתלש לפני שביעית, ותימא הוא דהא אין זה פירות שביעית כלל רק פירות ששית [ומאי שייך בזה לומר שביעית בתלוש ליתא], ונראה יותר כפי' התוס' דדיני מלאכת שבת נוהגין אפי' בתלוש אבל מלאכת שביעית לא נאסרו רק בקרקע וכמ"ש בשם הירושלמי, ולשון הירושלמי משמע דאפי' לדיני אכילת פירות שביעית א"ש האי חילוק דכל הדינים שנאמרו בשביעית הם רק בגידולי קרקע, ודיני שבת בכל מילי נינהו: