שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי · דף קכב.
בגמ' הא ר"ג מכירו הוי פי' רש"י שהרי בספינה הי' בא עמו. ותמוה דא"כ נחשב תמיד מכירו דבכ"מ רואה האנשים בספינה הבאים עמו, (ודוחק לומר דדוקא לר"ג מפני חשיבותו מסתמא הכירו בהיותו בספינה משא"כ באנשים אחרים]. וכן מה שפי' רש"י שלא בפניו הי' כשעשאו לא הי' ר"ג שם. מה לן בזה כשעומד שם בעת עשייתו או שנפנה למקום אחר כיון שמכירו ועושה בשבילו, ולולי דבריו יש לפרש דהכבש לא הי' בספינה כלל. אלא בשפת הים במקום עמידת הספינה שם עושין הכבש. וקס"ד דמקשה דהכבש שעשה הנכרי הי' אצל העיר שהי' ר"ג דר שם. ולהכי שפיר נקרא מכירו מאחר שהי' נשיא ושר כדפי' התוס', ומשני שלא בפניו הוי היינו שנעשה הכבש בעיר אחרת שבא ר"ג לשם ושם לא היו מכירים אותו:
בתוס' ד"ה משתמש כו' ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה כו' אפ"ל דדוקא במידי דאכילה ושתי' אסרו [דומיא דפירות הנושרין ומשקין שזבו], ולא בהנאה גרידא מה"ט גופא שכתבו התוס' דאין אדם להוט אחריהן, ובזה מיושב מה שדקדקו התוס' בסמוך הא דנקט תנא דמתני' דמשקה בהמתו ולא בדידי'. ולהנ"ל י"ל דהוא בעצמו באמת אסור מטעם הנ"ל משום גזירה אבל מדברי התוס' לא משמע כן: