שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי · דף קכא.
בגמ' נימא מסייע לי' כו' עי' בתוס' רעק"א במשניות שהוכיח מכאן דאפי' לומר בפרט לנכרי אם תכבה לא תפסיד ג"כ מותר. ואינו מוכרח די"ל כמ"ש רש"י ומיהו גילוי דעתא כו' דאי ג"ד שרי למה לי' למיתני סיפא דא"צ למחות. והיינו שאינו אומר בלשון נוכח אלא גילוי דעת דאם היו מכבין לא היו מפסידין, וע"ש מה שהקשה עוד דהא י"ל דיוקא דמתני' דמאי דמשמע מרישא דמותר לומר כל המכבה א"מ היינו אליבא דר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור, וסיפא דמשמע דאסור לומר כן אזלא אליבא דר"י ולא קתני במתני' אלא הא דשרי לכו"ע, ונ"ל דאי אפשר לומר הכי משום דמתני' דהכא ע"כ לא אתיא כר"י. דלדידי' דכיבוי הוי איסור דאורייתא צריך למחות ביד הנכרי שלא יכבה משום דמחזי כשלוחו. וכה"ג מצינו לעיל (י"ז:) דלא התירו ב"ה בנכרי העושה מעצמו אלא מבעוד יום ולא בשבת גופי' משום דמחזי כשלוחו ולפ"ז א"צ לומר כמ"ש התוס' לקמן (קכ"ב. ד"ה ואם) לחלק בין כשישראל נהנה בגוף מעשה הנכרי או לא ולהנ"ל י"ל דדוקא באיסור דרבנן מותר בכאן אבל התם במלאכה גמורה אסור. ואפי' למ"ש התוס' בסמוך ד"ה ש"מ דמוקי מתני' כר"י. י"ל דהיינו לס"ד דגמ' דבעי להוכיח דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ובאיסור דרבנן אינו מצווין. ע"כ צ"ל הכי דאתי כר"י. אבל למאי דמסיק דמתני' מיירי בקטן העושה ע"ד אביו ובכה"ג מוזהר מדאורייתא וכמ"ש לקמן שפיר י"ל דכר"ש אתיא ולא כר"י כנ"ל. [וכ"ש דא"ש לפמ"ש הרשב"א דהא דאמרי' ש"מ קטן או"נ אתמוה קא מתמה דאפי' בדרבנן נימא הכי. א"כ בס"ד דגמ' נמי אתיא מתנ' כר"ש. אכן דברי הרשב"א כאן סותרין למ"ש הרשב"א ביבמות קי"ד:) דמדקתני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן. משמע דאתיא כר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ע"ש וצ"ע]:
שם בגמ' ולא הניחן מפני כבוד שבת. לכאורה מאחר דלא הוי אלא איסור דרבנן והם התירו בכה"ג מאי שייך להחמיר ולאסור וכמאן ס"ל בהא. אך י"ל כיון דהא דהתירו להניח הנכרי לכבות הדליקה אינו אלא משום פסידא. ובלאו האי טעמא הי' אסור להניחו לכבות כיון שעושה בשביל ישראל. ולדידי' מפני כבוד השבת לא הי' נחשב אצלו להפסד כלל שפיר שייך להחמיר ולאסור בכה"ג ולפמ"ש לעיל דלר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה אה"נ דאסור. י"ל דאע"ג דקיי"ל כר"ש החמיר על עצמו כיון דאיכא מאן דאוסר. אכן בירושלמי איתא דלא הניח לכבות שאמר הניחו לגבאי שיגבה חובו. דמשמע דלא משום כבוד השבת הי'. אבל לפ"ז אין מובן מאי דמסיים אמרו חכמים לא הי' צריך לעשות כן. ופי' הק"ע והפ"מ שהרי שנינו עכו"ם כו' דהרי טעמא דידי' לא הי' משום איסור שבת וצ"ע]:
שם בגמ' שמעת מינה קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו לכאורה קשה דהא יש לפרש קטן דמתני' היינו בבנו דצריך האב להפרישו מחילול שבת. משום דכתיב לא תעשה כ"מ אתה ובנך דהיינו להזהיר גדולים על הקטנים כדפי' רש"י בחומש וזה שאמרו קטן הבא לכבות כו' ע"ש וכדאי' במכילתא פ' יתרו]. אבל בקטן אוכל נבלות שפיר י"ל דאין מצווין להפרישו. ומ"ש רש"י דש"מ דא"צ להפרישו מהא דאמרי' ביבמות ליתי טליא וטליתא דמיירי ג"כ באיסורי שבת. י"ל דלא הוי הני טליא וטליתא בניו ובנותיו, לכן נראה לפרש דהא דמשני הגמ' בקטן העושה ע"ד אביו היינו כנ"ל דמתני' מיירי בבן אצל אביו ואסור משום דכתי' ובנך וכ"כ הרשב"א לקמן (קנ"ג:) וכ"מ ברמב"ן פ' יתרו]. ולפ"ז הא דאמרינן דכוותה גבי נכרי אין לפרש דכוותה ממש דהא בנכרי ליכא איסור תורה. אלא הכי קאמר בנכרי כשעושה ע"ד ישראל כמו בן דמסתמא עושה ע"ד אביו אסור עכ"פ מדרבנן. אכן בטוש"ע או"ח (סי' שמ"ג) מבואר דגם בשבת אין האב מוזהר להפריש בנו הקטן אלא מדרבנן משום חינוך כמו בשאר איסורין. וכ"מ בנמוק"י ביבמות סו"פ חרש דליכא לאו מיוחד בשבת. ובקטן העושה ע"ד אביו דאסור הטעם משום דהוי כמאכילו איסור בידים דבשאר איסורין נמי אסור מה"ת. אך לפ"ז קשה דא"כ אמאי איצטריך לכתוב ובנך גבי שבת וצ"ע. ועי' בשו"ת הרי"מ (סי' ג') מ"ש בביאור דברי המכילתא הנ"ל]:
בתוס' ד"ה אין אומרים אפי' באיסור דרבנן כו', אין דבריהם מוכרחין למאי דמשמע בגמ' דמתני' איירי בדליקה די"ל דמשו"ה אסרו הכא שלא יאמר לנכרי לכבות משום דאדם בהול על ממונו ויבוא לכבות בעצמו כמו שאסרו להציל בעצמו אפי' לחצר המעורבת כדאי' לעיל. ומ"ש התוס' מהך דלא יאמר כו' שכור לי פועלים אין ראי' לאסור בכל מידי דאסור משום שבות. דהתם משמע דאסור משום ממצוא חפצך. אבל אפשר דגם בעלמא שייך האי טעמא]: