שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי · דף קכ.
במשנה מצילין סל מלא ככרות כו' ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. לכאורה משמע דלכך תנא להו בהדי הדדי להשמיענו דאפי' הציל סל מלא ככרות דיש בזה לאחרים ג"כ ג"ס מ"מ יכולין להציל לעצמם. מיהו למ"ש הר"ן בשם הר"י מטראני דאחרים רשאין להציל אפי' טובא דלא שייך בהו לחוש שהוא בהול א"כ אין נ"מ בזה. ונראה דהר"י פי' כן הא דאמרי' בגמ' לתרץ מ"ש דהכא קתני לכם והכא עמי משום דברישא גבי מזון ג' סעודות דהצלה דידהו אינו כמוהו דהוא רק ג' סעודות והם אפי' טובא קתני לכם. ובסיפא גבי הצלת מלבושים דדינייהו שוה תני והצילו עמי. [אך אין זה מוכרח די"ל כמ"ש הרע"ב דמשו"ה תני ברישא לכם שפעמים שהוא מציל יותר מהם כגון שהוא לא סעד והם סעדו. משא"כ בסיפא דכולם שווין תנא עמי]. אכן הטעם שכ' הר"ן בשמו אין מובן. ונראה דעיקר טעמו משום דכיון דכל הזכי' שיש להם בא ע"י הסיבה שנעשה הדליקה בשבת שהבעלים מפקירים אותם משום שא"י להציל. א"כ זוכרים הם מהשבת ולא יבואו לכבות. ובהכי מיושב מה שהקשה עליו הר"ן מחבית ע"ש. דגם התם איכא למימר הכי כיון דע"י שנשברה החבית בשבת זוכין להציל לעצמן יזכרו שהוא שבת ולא יביאו כלים. מרה"ר כנ"ל]:
שם במשנה פורסין עור של גדי כו'. לכאורה אין מובן דאע"ג דאין בו משום כיבוי מ"מ ליתסר ככל הצלה דאסרו בשבת משום דבהול. ואפשר דכיון דהצלה זו בשינוי מבחול הוי זה עצמו היכר ולא יכבה. ונהי דבהצלת מזון אפי' בשינוי אסור. מ"מ בגוף הכיבוי שעושה ע"י שינוי הוי היכרא טפי שלא יכבה להדיא. או אפשר כיון דע"י מעשה זו יהי' נכבה כל הדליקה ליכא איסור. אך לפ"ז אם הי' דליקה גדולה והוא רוצה לפרוס עור על כלי אחת אסור. ולא התירו אלא כשאחזה האור בכלי זה בלבד. וצ"ע שסתמו הפוס' בזה. [וגם לא משמע כן לקמן דס"ד למימר טעמא דר"י דאוסר כאן בגרם כיבוי משום דאדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ע"ש]:
בגמ' אר"י א"ר כו' ואם כבתה כבתה. אע"ג דבודאי תכבה (כשיגיע האש למקום המים]. נראה הכוונה אם כבתה גם בצד שאחז בו האור שהמים ירד לשם מעצמו והוא לא נתכוין לכך שרי כיון דלא הוי פ"ר. [ואע"ג דרב ס"ל בדבר שאין מתכוין כר"י דאסור. מ"מ כיון דגם, לר"י אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן (קכ"א:) ובתוס' לעיל (מ"א:). בדליקה התירו כמו שהתירו גרם כיבוי דאסור מדרבנן כמ"ש במרדכי דלא שרי אלא במקום היזקא]. ולמ"ש בתוס' דאינו נותן המים על הטלית] בלא"ה א"ש:
שם בגמ' מיתיבי כו' הוא דאמר כו' עי' ברי"ף שהביא אר"י א"ר טלית שאחז האור פושטה ומתכסה בו. ותמוה כמ"ש הראשונים ז"ל שהרי לדידן דגרם. כיבוי שרי אפי' ליתן מים מותר וי"ל קצת דבלא"ה נמי קשה לי לפי' רש"י מה פריך מהא דפושטה דגם זה הוי רבותא כיון דבמקום שאחז בו האור נמי קעביד מעשה. ומאי ראי' איכא דלית לי' דרב דנותן מים בצד השני. וגם תי' הגמ' משום גרם כיבוי קשה דאפי' ר"י דאוסר בכ"ח חדשים מלאים מים משום דהמים מכבה גוף האש, אבל הך דרב הוי כמו פורס עור ע"ג שידה תיבה ומגדל דלכו"ע מותר. ולכן י"ל איפכא בפי' הסוגיא דהכי מקשה אמאי א"ר נותן מים בצד זה. דבברייתא משמע דאפי' בצד שאחז בו האור נמי רשאי לגרום כיבוי כדקתני בספר שגוללו וקורא בו. אע"ג דעושה מעשה במקום שאחז בו האש ממש. ומשני הוא דאמר כר"ש ב"נ היינו האי תנא דברייתא. ולכן הביא הרי"ף הא דקתני ברייתא לרבותא דאפי' לפשטה מותר, מיהו לשון הוא דאמר. דוחק לפי' זה. וגם צ"ע למה הביאו הרי"ף בשם ר"י ולא הביא הברייתא. וצ"ל דהי' להרי"ף גירסא אחרת. ולמ"ש י"ל דהגירסא הי' כך דר"י א"ר פושטה ומתכסה בה ובברייתא תני נותן מים ודוק: